קנאות - מחזירה העם למוטב
הרב ישראל אריאל שליט"א - ראש 'מכון המקדש'
ראשית, יש להבין מהי קנאות. אדם האוהב באמת ובתמים אדם אחר, גם יקנא לכבודו. אדם מקנא לכבוד אביו, לכבוד רבו, לכבוד אשתו ופעמים שאדם מקנא גם לכבוד עצמו, ככתוב: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". בפרשת פנחס אנו מוצאים קנאה מסוג נוסף - קנאה לכבוד הקב"ה. פנחס רואה את כבוד ה' מושפל, ומתוך נאמנותו ואהבתו המוחלטת לקב"ה, הוא מוכן למסור את נפשו לה' במעשה קנאות, בו יכול היה גם להיפגע בעצמו.
מכאן אנו לומדים כי קנאות היא יציאה מן הכללים הרגילים - כי הרי במעשהו פנחס גם הורה הלכה בפני רבו. בזמן שכבוד ה' מושפל, כבוד כולם בטל ומבוטל - "כל מקום שיש חלול ה' אין חולקים כבוד לרב" (סנהדרין פ"ב). הקנאה אינה מחוץ להלכה, אלא חלק מן ההלכה היהודית. משנה מפורשת קובעת (סנהדרין פרק ט') שיש מקרים שמצוה לנהוג בקנאות. כגון, "הגונב את הקסווה" - הגונב כלי שרת מההיכל. אדם שנכנס למקום בו שורה השכינה, בז לבית ה' וגונב כלי זהב מן המקדש, אין מקום לדון אותו לפי דיני המעילה הרגילים, ולכן הלכה ש"קנאים פוגעים בו", וכל הזריז נשכר.
תפקידה של הקנאות היא להחזיר את העם למוטב. פעמים שיש לעשות מעשה קיצוני כנגד תופעה קיצונית, ותפקיד הקנאות הוא לתת כעין מכת מנע, כדי לבלום את ההידרדרות של הציבור ולהחזיר את הסדר ואווירת הקדושה למקומם. ואכן, לאחר שפנחס פועל, המעשה נקלט בציבור, ההפקרות הסתיימה והמגפה נעצרה.
יש רגעים בהם הכללים הרגילים בטלים, וצריכים לפעול בצורה יוצאת מן הכלל,
ברגע שרואים את העם ברעו, כאשר רואים התנהגות פרועה. כך עשה משה עצמו, אשר שבר את הלוחות! מעשה זה הוא שפקח את עיני העם משיכרון עגל הזהב.
חז"ל אומרים שפנחס למד את הקנאה ממעשה שבירת הלוחות על ידי משה. בפרשת בנות מואב, אנשים פשטו את מלבוש הבושה מעל פניהם, והצניעות היהודית נרמסה בחוצות. זה המקום לקנאות, והיא שהחזירה את העם לשפיותו ולקדושתו.
היו בעבר קנאים אוהבי ארץ ישראל. בדברי חז"ל מצינו כי כאשר רצו ישראל לחזור למצרים מפחד הכנענים ויצאו לדרכם, רדפו אחריהם בני לוי והתפתחה מלחמה שגבתה קרבנות, עד שהנסוגים מצריימה נכנעו וחזרו. על קנאות זו נבחר שבט לוי לעבוד לפני ה' במשכן (ראה רש"י דברים י' ו').
מתברר, כי דווקא מול חולשה ורפיון המנהיגות ומסירת חלקים מארץ ישראל לידי אויב, צומח נוער אוהב ארץ ישראל, המקנא לכבודה של ארץ ישראל. נוער זה, הוא שעתיד להנהיג את האומה בעתיד, כיהושע וכלב אוהבי הארץ, אשר זכו להימנות על הכובשים הגדולים של ארץ ישראל בכל הדורות.

בלי קנאות - אין חזון
הרב יעקב סביר שליט"א - ר"מ בישיבת אלון מורה
קולמוסין רבים נשברו על מעשה הקנאה של פנחס בפרט, והשימוש בקנאה ככלל. מחד, מפני הסכנה הטמונה בקנאות - אי אפשר להשאיר אותה לשיקול דעתו של כל אחד ואחד, כי מי יוכל להחליט האם מעשה מסוים נובע מקנאה אמיתית לה'? ומאידך מפרשתנו נלמדת הקנאה המשובחת כלשון הטור (אבן העזר ט"ז): "קנאים פוגעים בו - פירוש הממהר וזריז להרגו הרי זה משובח".
עלינו לנסות ולברר מה נכלל בשם קנאה. ר' צדוק הכהן מלובלין כותב (פרי צדיק פרשת פנחס): "...שכן מצינו בכל מקום לשון קנאה שהוא בלא חשבון. וכמו שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה, שרדף אחר הארבעה מלכים, שהיה בלא חשבון לרדוף במתי מספר כזה אחר ארבעה מלכים גיבורים כאלו שנצחו חמישה מלכים ולמה היה לו למסור נפשו על זה. רק הוא מפני שבער בו קנאת ה' צבאות על הרשעים האלה".
נראה לפי הגדרתו של ר' צדוק, כי קנאה היא עשיית מעשה ללא הגיון, למרות שהסיכויים מורים עליו שלא יצליח. אדם שבוערת בו קנאה לד' צבאות מוסר את נפשו על המעשה מתוך סערת רוח שאינה מניחה לו להבליג ולעבור לסדר היום, ולא מתוך מחשבה שקולה ומתוכננת.
רבות מן ההחלטות הגורליות בחיי הצבור והיחיד קמות או נופלות על הקנאות הצרופה. במהלך המלחמה בין בריטניה לצרפת של נפוליאון, נשלח צי בריטי לתקוף את הצי הדני בנמל קופנהגן. הצי הבריטי ספג אש כבדה מתותחי החוף הדניים, מפקד הכח, האדמירל פַּרקֶר, אותת לכח לסגת חזרה ללב ים. סגנו, נֶלְסון, שהיה עיוור בעין אחת, הצמיד את המשקפת לעינו הפגועה ואמר לאנשי צוותו: איני רואה כל איתות. המשיך בהתקפה, ניצח, חזר לבריטניה כגיבור לאומי וקיבל את הפיקוד על הצי הבריטי. אך אין צורך להפליג עד לאירופה, גם בארץ-ישראל, באייר תש"ח סברו המומחים כי להכריז עצמאות מול צבאות ערב הסדירים, הוא צעד בלתי אחראי הגובל בהתאבדות. בן גוריון לקח החלטה דרמאטית, הכריז על עצמאות... והשאר היסטוריה.
ככל שההנהגה מתמסדת יותר, במדינה בכלל, ובקרב כל צבור וציבור בפרט, נתפס כל מהלך של קנאות כמעשה שלילי לחלוטין, אינו זוכה לתמיכה ולהבנה, אלא מוקע וסופג גינויים. מי יודע כמה פתחים היו יכולים להיפתח בעקבות מעשים כאלו שלא נעשו, ומי חכם יותר מחז"ל שידעו לפרגן לקנאות כאשר היה צורך בה.