בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יבמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

שיטת הרמב"ם בפטור איסורי ערוה מיבום

סכום קצר של השיטות בענין זה בגמ'; פסיקת הרמב"ם בענין - וקושיו; נפקא מינה לדינא בין השיטות; הסבר פסיקתו של הרמב"ם; האם המבטל פסח שני דינו בכרת?; פסק הרמב"ם בענין פסח שני והשגת הראב"ד; ישוב השגת הראב"ד על פי סוגית מגדף; הקשר בין סוגית מגדף לסוגיא שלנו; פסק הרמב"ם כאן על פי פסקו במגדף; קושית ה"לחם משנה" בהלכות שגגות וישובה; המשך שיטת הרמב"ם בהלכות שגגות.

undefined

הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל

תש"ע
9 דק' קריאה
נערך על ידי הרב חיים אביהוא שוורץ. מתוך הספר מעמק אברהם".

לברור פסיקת הרמב"ם בענין פטור איסורי ערוה מיבום ודייקנותו הנפלאה בלשונו בענינים נוספים הקשורים זה בזה

א. סכום קצר של השיטות בענין זה בגמ'
במסכת יבמות במשנה ב. - " חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום ".
הגמ' מבררת - פטור ערוה ופטור צרתה מיבום וחליצה - מנלן?

א. לימוד ראשון:
בדף ג: ברייתא - כתיב " יבמה יבוא עליה " וכתיב " אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה ". המילים " עליה " מיותרות לגזרה שוה. וילפינן שגם במקום " עליה ", דהיינו במקום מצות יבום, אשה אל אחותה לא תקח. מ" לצרור " ילפינן שצרתה כמותה. וכתיב " כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו " הוקשו כל עריות שדינן בכרת לאחות אשה שדינה בכרת - וכולן הן וצרותיהן לא מתיבמות ולא חולצות.
לשם מה בעינן פסוק - והלא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת?
עולא - הייתי אומר הואיל ואישתרי איסור אשת אח בכל מקרה של יבום, אישתרי נמי איסור אחות אשה, קמ"ל שלא.
סתמא דגמרא - סלקא דעתך אמינא, נקיש כל העריות לאשת אח ויותרו כולם במקום יבום, קמ"ל שלא.

שיטת רבא (ח.) - ערוה גופא לא צריכא קרא, שהרי דינה בכרת ואין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. מ" לצרור " ילפינן שדין הצרה כדין הערוה בכרת, ומ" עליה " ילפינן שהיינו דוקא במקום מצות יבום, אבל שלא במקום מצוה הצרה מותרת לקרוב.

שיטת רבי - " יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה " - במילה " ולקחה " שני לימודים. א) מעצם משמעות המילה " ולקח ". ב) מן הה"א " ולקחה ". במקום שיש לו ליקוחין, כלומר קידושין, בכל אחת מן הנשים, יש מצות יבום, ואם באחת מהן אין לו ליקוחין, אין כלל מצות יבום על כל הבית. (לפי הפרוש השני בתוס' ד"ה כל היכר דאיכא ז:. ועיין "משך חכמה" על פסוקים אלה). מ" ויבמה " ילפינן שרק במקום יבום צרתה אסורה.
רבא מבאר גם את שיטת רבי לפי שיטתו, שערוה גופא לא צריכא קרא.

ב. פסיקת הרמב"ם בענין - וקושיו
הרמב"ם בפרק ו' מהלכות יבום וחליצה סוף הלכה ח' כותב: " ולקחה לו לאשה - פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין ".
ובמגיד משנה כתב שם: "בגמ' רבי אומר ולקח ולקחה לאסור צרות ועריות. ואף על פי ששם העלו לאסור צרות של עריות ועריות גופייהו לא צריכי קרא, שאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת? רבינו כתב כפשט הברייתא וכסוגיין קמייתא דאמרינן דערוה צריכא קרא. ואין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין ועל כן לא חשש רבינו לזה ".
יש בפסיקה של הרמב"ם כאן שתי בעיות:
מדוע הביא הרמב"ם פסוק שממנו לומדים פטור ערוה ופטור צרתה (שם בהלכה י'), ולא פסק כרבא שלא בעינן פסוק? המגיד משנה עונה, שאין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין ולכן לא חשש הרמב"ם לזה וכתב כפשט הברייתא.
קשה מדוע הביא הרמב"ם את לימודו של רבי ולא את הלימוד של רבנן שלמדו מ" עליה "? המגיד משנה לא מתייחס לשאלה זו, ויתכן שגם בזה סבר שאין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין ולכן לא חש הרמב"ם לזה.
קיבלנו ממורנו ורבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהרמב"ם דיקן מאוד בלשונו ובעריכת הדברים. וכן כשמזכיר פסוקים כמקור אין זה כתוספת לשון בעלמא, אלא יש בדבר נפקא-מינא לדינא. מתוך לימוד בחבורה, ראינו שאכן גם כאן, לא לחינם הוסיף הרמב"ם את הפסוק, אלא יש בזה שיטה שלימה.

ג. נפקא מינה לדינא בין השיטות
ראשית נבחן את דברי המגיד משנה - האם באמת אין נפקא מינא לדינא בין רבא שסובר שלא בעינן פסוק לפטור ערוה לבין אותן שיטות הסוברות שבעינן פסוק.
נפקא מינא ראשונה : בדף י. תוס' ד"ה לעולם, הקשו מדוע לא הזכירו במשנה ערוה ט"ז, כגון: גירש אשה על מנת שלא תנשא לפלוני ונישאה לאחיו ונפלה לפניו ליבום. ודאי שאי אפשר ליבם אותה, שהרי אז תחזור להיות אשת איש לראשון וכלל לא היתה אשת אחיו. ואם אין בה יבום, אין בה גם חליצה והרי היא גם פוטרת צרתה ככל העריות.
תוס' בודקים את השאלה על פי השיטות שהוזכרו לעיל בפטור ערוה.
למאן דיליף מאחות אשה (כדלעיל), אין אשה זו דומה לאחות אשה, ולכן אין ללמוד מפטור אחות אשה וצרתה אליה. וגם אם אמר " על מנת שלא תינשאי ולא תיבעלי ", אומרים תוס' שתי סברות במעמד אשה זו, לחלק בינה לבין אחות אשה. א) היא אינה ערוה כלל, שהרי כעת היא גרושה גמורה, ורק אם יבוא עליה אז תחזור להיות אשת איש. נראה מסברא זו, שאשה זו נופלת ליבום, אלא שיש עכוב טכני ביבומה אבל חליצה היא חייבת וצרתה חייבת יבום וחליצה (וכמו שביאר הרשב"א). ב) כיון שאיסור אשת איש מונע אותה כעת מיבום, הרי היא ערות אשת איש, אבל לענין פטור צרתה אינה דומה לאחות אשה שפוטרת צרתה, שהרי אחות אשה וצרתה מעמדן קבוע ומוחלט כצרות זו לזו, מה שאין כן אשה זו, הרי אם תיבעל על ידו, יתברר שאינה כלל אשת אחיו, והצרה אינה צרת ערוה, וודאי חייבת יבום וחליצה.
לסיכום שיטה זו: היא עצמה - חליצה בספק. צרתה - חייבת יבום וחליצה.

לרבי - דיליף מ" ולקחה " - ודאי שהיא פטורה מחליצה, שהרי אין בה ליקוחין. ומתוך כך ודאי שצרתה אינה מתיבמת ואינה חולצת.

תוס' לא שאלו, מה יהיה הדין לשיטת רבא?
ונראה לומר בזה - שהיא עצמה ודאי אינה מתיבמת שהרי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ואם כן גם אינה חולצת. וצרתה - רבא למד את פטורה מ" לצרור ", אם כן גם לשיטתו צריך לבחון האם ערוה זו דומה לאחות אשה כדי לפטור את צרתה, וכבר ביארו התוס' שאינה דומה. ואם כן צרה זו אינה בכלל חייבי כריתות ואינה פטורה מיבום וחליצה. אמנם זוהי שיטת רבא לפי הברייתא ב-ג:, אבל לפי שיטת רבי, הרי גם רבא ילמד, כל היכא דאיכא תרי ליקוחין וכו' ולפי זה אין בצרה יבום וחליצה. ואולי לכן לא הזכירו תוס' שיטת רבא כי היא תלויה בשתי השיטות דלעיל, וכמו שאמר המגיד משנה שאין הבדל לדינא בין רבא לבין רבי כפי שהגמ' לומדת אותו.

על כל פנים, בודאי שההכרעה של הרמב"ם להזכיר פסוקו של רבי דוקא, יש בה נפקא מינא להלכה כמבואר.
וצריך עיון, מדוע פסק הרמב"ם כך? ולא נוכל לומר כדברי המגיד משנה שהרמב"ם לא דייק כי אין זה מעלה ומוריד, והרי גם אם היה פוסק כרבא, היה לו לפרש כרבא אליבא דברייתא קמייתא או רבא כשיטת רבי, שהרי יש נפקא מינא בזה.

ד. הסבר פסיקתו של הרמב"ם
הדברים כאן מיוסדים בעיקרם על פי מהלך מחשבה של ה"ערוך-לנר" בסוגיא שלנו, ולמעשה קדם לו ה"לחם משנה", אם כי הוא לא עסק בהלכות יבום.
לגבי השאלה הראשונה מדוע פסק הרמב"ם כרבי ולא כהסברו של רבא בדברי הברייתות. נראה שהרמב"ם פסק כסתמא דגמרא נגד רבא. שהרי סתמא דגמרא אמרה, שכיוון שיש מקום להקיש כל העריות לאשת אח, לכן צריך פסוק לאסור כל העריות ביבום, ודלא כרבא שלא בעינן פסוק לזה.
השאלה השניה מדוע הרמב"ם פסק כאן כרבי ולא כרבנן?
לשם כך עלינו להתבונן בכמה סוגיות נוספות, הנוגעות בענין הגדרת מגדף, שהיא סוגיא התלויה בסוגיא שלנו כפי שיבואר להלן, ולראות את דרך הרמב"ם בהם, ומתוך כך נשוב לעניננו.

ה. האם המבטל פסח שני דינו בכרת?
בפסחים צג. - תנו רבנן רבי אומר - חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני. כלומר אפילו שגג ולא הקריב פסח ראשון, והזיד בשני, חייב כרת.
רבי נתן אומר - חייב כרת על הראשון ופטור על השני, ולכן אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני פטור.
רבי חנינא בן עקביא אומר - אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני, כלומר חייב כרת רק אם הזיד בשניהם.
הגמ' שואלת - מה היסוד למחלוקת? ועונה: הסבר הפסוק - " והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמה " (במדבר ט). - לרבי זהו חלק ראשון, ועוסק במי שלא הקריב במזיד פסח ראשון. וההמשך - " כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא " - זהו מי שלא הקריב במזיד פסח שני. ומנין ש"חטאו ישא האיש ההוא" היינו כרת? לומד רבי מפרשת מגדף (במדבר ט"ו): " והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה ". רבי לומד, שמגדף היינו מברך את ד', וכתיב במברך את ד' (ויקרא כד:) " ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו ". ומכאן ש" ונשא חטאו " היינו כרת.
לעומתו לומד רבי נתן שכל הפסוק מדבר בפסח ראשון. אם כן לשם מה נכתב " חטאו ישא "? ללמדנו ש" ונשא חטאו " דכתב במברך את ד' היינו כרת. כי מה שכתב " את ד' הוא מגדף ונכרתה ", אינו מדבר במברך את ד', אלא במזמר ומשורר לעבודה זרה.
גם ר' חנינא בן עקביא לומד את הפסוק כרבי נתן, כלומר שמגדף היינו מזמר ומשורר לעבודה זרה ולא מברך את ה' כפי שלמד רבי.

ו. פסק הרמב"ם בענין פסח שני והשגת הראב"ד
הרמב"ם בפרק ה' מהלכות קרבן פסח הלכה ב' פוסק הלכה כרבי: " מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון, אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת ".
ובהשגות הראב"ד שם: " אמר אברהם - שנה משנתו כרבי, ורבי נתן ור' חנינא בן עקביא פליגי עליה ".
כונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם; אמנם הלכה כרבי מחברו אבל לא מחבריו, וכאן בנקודה זו חבריו חולקים עליו, ומדוע פסק כרבי?

ז. ישוב השגת הראב"ד על פי סוגית מגדף
ה"לחם משנה" (בפרק א' מהלכות שגגות הלכה ב') אומר, ששורש הענין נמצא בכריתות בדף ז: - " את ה' הוא מגדף " " רבי אלעזר בן עזריה אומר בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר. וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את השם ". במחלוקת זו - מהו מגדף? מכריע הרמב"ם כדעת חכמים, שמגדף היינו מברך את השם. וכך הוא פוסק בהלכות עבודה זרה פרק ב' הלכה ח' - " אזהרה של מגדף מנין? שנאמר אלוהים לא תקלל ", ובהלכה ז' מפרש מהו הגדר של מגדף, דהיינו מברך את השם.
ממילא, אם מגדף הוא מברך את השם, הרי דינו מפורש " את ד' הוא מגדף ונכרתה ", אם כן " ונשא חטאו " דכתיב ב" איש כי יקלל אלוהיו " היינו כרת, ומכאן שמה שכתב בפסח שני "כי את קרבן ד' לא הקריב במועדו חטאו ישא " היינו כרת והיינו כרבי, שבא ללמד חיוב כרת למבטל פסח שני במזיד.
אם כן, מתוך ההכרעה במגדף כדעת חכמים בכריתות, הכריע הרמב"ם גם לעניין פסח שני כרבי, שהוא לומד, שמגדף היינו כדעת חכמים, מברך את השם, ולא כדעת חבריו שלמדו, שמגדף היינו משורר לעבודה זרה, וסרה בזה טענת הראב"ד מעל הרמב"ם.

ח. הקשר בין סוגית מגדף לסוגיא שלנו
מכאן נחזור אל הסוגיה שלנו, לאחר שהביאה הגמ' את שיטת רבי לפטור של ערותה וצרתה מן היבום, שאלה הגמ' (בסוף דף ח:): לרבי, האי " עליה " מאי עביד ליה?
ישנה פרשת קרבנות חטאת בשוגג. האם בכל שוגג חייב יחיד, או נשיא, או כהן-משיח וצבור - קרבן חטאת? לומד רבי: נאמר כאן " ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ", ונאמר " לגלות ערותה עליה ", מה התם, באחות אשה, זדונו בכרת, אף קרבן חטאת בשוגג חיובו במקום שזדונו בכרת. ומכאן המשך לימוד ליחיד, נשיא וכהן-משיח בשאר המצוות ובעבודה זרה.
ורבנן שלמדו גזירה שווה ד" עליה " לענין יבום, מנין להם דין קרבן חטאת דוקא בשוגג שזדונו בכרת? מדכתיב בפרשת נשיא, בקרבנות חטאת המובאים שם לענין שוגג בעבודה זרה: " תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה " (במדבר טו), וסמיך ליה: " והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה ", הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה, מה עבודה זרה דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ומכאן ילפינן גם לצבור.
הלימוד הזה בנוי על ההנחה שמגדף היינו עבודה זרה, והוקשה כל התורה בשוגג לעבודה זרה, ומה עבודה זרה במזיד דינה בכרת כמבואר שם " את ד' הוא מגדף ונכרתה " אף כל התורה בענין קרבן חטאת מדברת בשוגג שזדונו בכרת. אבל רבי - כפי המבואר לעיל - חולק על לימוד זה, שהרי הוא לומד בפסחים שמגדף היינו מברך את ד' ואם כן לא הוזכר כאן כרת לענין עבודה זרה ואם נקיש סתם לעבודה זרה נאמר מה עבודה זרה שזדונה בסקילה (וכמבואר שם בתוס' ד"ה מה עבודת כוכבים), על כן נזקק רבי ללמוד דין זה של קרבן חטאת דוקא בדבר שזדונו כרת מגזירה שווה של " עליה ". (ועיין שם תוס' ד"ה וילמד תחתון מעליון). ואילו פטור של ערוה מיבום למד מ"ולקחה".

ט. פסק הרמב"ם כאן על פי פסקו במגדף
מכאן שוב לשיטת הרמב"ם.
כבר אמרנו לעיל שיש נפקא מינא אם ילפינן פטור ערוה ביבום מפסוק או מסברא כדברי רבא, והרמב"ם פסק דלא כרבא, משום שסתמא דגמרא חולקת עליו. אלא שעדין היה קשה מדוע הביא הרמב"ם את לימודו של רבי מ" ולקחה " ולא את לימודם של רבנן מ" עליה ". אמנם כעת הדבר מובן מאוד. הרמב"ם פוסק כרבנן בכריתות, שמגדף היינו מברך את השם, וממילא נזקק הוא ללימוד של " עליה " כדי ללמוד שקרבן חטאת היינו דוקא במקום שזדונו בכרת, דהיינו כשיטת רבי, ולא אייתר ליה " עליה " ללמוד משם פטור ערוה וצרתה ביבום אלא לומד מ" ולקחה ".

י. קושית ה"לחם משנה" בהלכות שגגות וישובה
הרמב"ם בפרק א' מהלכות שגגות הלכה ב' פוסק שמגדף, אף שזדונו כרת אין מביא בשגגתו חטאת מפני שאין בו מעשה - ומקשה הלחם משנה, שהרי מגדף נזכר בפרשת קרבן חטאת, כמובא לעיל מבמדבר ט"ו - ואם כן כיצד אפשר לומר שאין בו קרבן?
אמנם לפום סוגיא דידן, אליבא דרבי, באמת אין קשר בין הפרשיות שהרי יש שם פרשת עבודה זרה בשגגה שאליה מתיחסים דיני קרבן חטאת, ואילו הפסוק " והנפש אשר תעשה ביד רמה " הוא עוסק במברך את ד', ולא בעובד עבודה זרה, ואם כן אינו קשור לפרשת קרבן חטאת. אמנם רבנן הם שקושרים את הפרשיות כי הם מפרשים מגדף עובד עבודה זרה והוא קשור ומוקש לענין הקודם, אבל רבי כאמור חולק, והרמב"ם הרי פסק כרבי כאמור לעיל, ועל כן לדידו מגדף הוא מברך את ד', ואינו קשור לפרשת קרבן חטאת.

יא. המשך שיטת הרמב"ם בהלכות שגגות
הגמ' בהמשך בדף ט. שואלת מה לומד רבי מ" תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה "? ומשיבה: לכדתניא - לפי שמצינו שחילק הכתוב בין יחידים למרובים - לעניין עבודה זרה - יחידים בסקילה לפיכך ממונן פלט, מרובין בסייף לפיכך ממונן אבד (עיר נידחת). יכול נחלוק בקרבנותיהן? כלומר נחלק בין צבור דהיינו רוב ישראל ליחיד כמפורש בתורה, וגם נחלק בין יחיד לרוב העיר? תלמוד לומר: " תורה אחת יהיה לכם ".
שוב נאמן לדרכו לפסוק כרבנן בכריתות לענין מגדף, ומתוך כך כרבי בכל המסתעף מכך, בקרבן פסח ויבום, פוסק הרמב"ם כמותו גם בהלכות שגגות פרק א' הלכה ב': " אחד יחיד ששגג באחת מאלו או מרובין, שנאמר: תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה ". אמנם לא מפורש בגמ' שרבנן חולקים בזה על רבי, ויתכן שמסכימים, אלא שסוברים שאין הוא אמינא לחלק ואין צורך לזה בפסוק. ועל כל פנים הרמב"ם כן מביא פסוק להורות שהוא פוסק כרבי כאן, ובקרבן פסח ובהלכות יבום, ונמצאנו למדים שלשונו של רבינו מדויקת מאוד, ולא בכדי הביא את לימודו של רבי מ" ולקחה ".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il