בית המדרש

  • מעמק אברהם
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

עיון בדיני שדה אחוזה שהוקדש ובגאולתו

מבוא כללי לגאולת שדה אחוזה שהוקדש; מחלוקת רמב"ם וראב"ד כשגאלה אחר; כמה הערות בדברי הרמב"ם; הסבר מרן הרב שפירא בביאור המחלוקת; הסבר שיטת הרמב"ם בהבנת פשט הפסוק; דברי המנחת חינוך בהבדל שבין השיטות; דברי הרשב"ם בעניין 'שדה חרם' ושאלות הראשונים עליו; הסבר מרן הרב שפירא בדברי הרשב"ם. ט. ביאור שיטת רבינו גרשום בשדה אחוזה שהוקדש ונגאל על ידי בן המקדיש

undefined

הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל

תש"ע
16 דק' קריאה
נערך על ידי הרב חיים אביהוא שוורץ. מתוך הספר מעמק אברהם".

א. מבוא כללי לגאולת שדה אחוזה שהוקדש
ארץ ישראל לגבולותיה, נתחלקה לשלושה עשר שבטים, ולכל אחד ואחד מישראל בפני עצמו, כמפורש בציווי האלוקי למשה רבנו, בספר במדבר, פרשת פינחס. גם לעתיד לבוא, בעזרת ה' יתברך, במהרה בימינו, תחולק ארץ ישראל לשנים עשר שבטים, בחלוקה שונה מהראשונה, וגם שטח מיוחד לכהנים וללויים, כמפורש בספר יחזקאל (מ"ז-מ"ח). הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו, את כל אחד ואחד, לשמור על חלקו בארץ ישראל ולכן נצטווינו:"והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי" . נצטווינו בדינים מיוחדים בעת מכירת קרקע בארץ ישראל מאחד לחבירו ובדינים מיוחדים בגאולת הקרקע מן הלוקח, גם בעל כורחו של לוקח. כל זה בפרשת בהר, בספר ויקרא. בפרשת בחוקותי נצטווינו בהלכות מיוחדות של הקדשת קרקע למקדש ובגאולתה. וכך כתוב שם (כז, טז-כא):"ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמישים שקל כסף... ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" .
למדנו כאן שלושה דינים בגאולת שדה אחוזה שהוקדש:
א. יש ערך קבוע שאינו תלוי בטיב הקרקע, אלא בגודלה ובמספר השנים עד היובל.
ב. המקדיש יכול לגאול את השדה וצריך להוסיף חומש על הערך הקבוע.
ג. אם המקדיש לא גאל את השדה עד שנת היובל, לא תגאל עוד, אלא תשאר בשנת היובל ביד הקדש ותתחלק לכהנים.

ב. מחלוקת רמב"ם וראב"ד כשגאלה אחר
יש דין נוסף: אם מכר גזבר ההקדש את השדה לאיש אחר, בדין הזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד. הרמב"ם בפרק ד' מהלכות ערכין וחרמין הלכה י"ט כותב:"המקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית אלא הרי היא תחת יד ההקדש הכהנים נותנין את דמיה ותהיה אחוזה להם, שאין הקדש יוצא בלא פדיון, ואותן הדמים יפלו להקדש בדק הבית" .
ובהלכה כ' הוא כותב:"גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי זה חוזרת לבעליה והערך שנתן יפול לבדק הבית כמו שבארנו. וכן אם גאלה בנו של מקדיש הרי זו חוזרת לאביו ביובל. אבל אם גאלה אותה בתו, או שאר קרוביו, או נכרי, מיד ההקדש, אם חזר המקדיש וגאלה מידן חוזרת לו לעולם, ואם לא גאלה מידן אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נכרי, הרי זו יוצאה להקדש ואינה חוזרת לבעלים לעולם אלא תהיה אחוזה לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל לכהן וגו'. ואין הכהנים צריכים ליתן דמים, שכבר נפדית מיד ההקדש ולקח ערכה מאחר, אלא תחזור לכהנים כאילו הם בעליה" .
הרי מפורש ברמב"ם שאף על פי שהשדה נגאלה על ידי אדם נכרי מיד ההקדש, יכול המקדיש עדיין לשוב ולגואלה מן הקונה, והיא חוזרת להיות שדה אחוזתו לעולם ואינה יוצאת ביובל לכהנים.
הראב"ד במקום משיג על הרמב"ם:"אמר אברהם תמה אני על זה, והרי המשנה אמרה: 'גאלה אחר או אחד מן הקרובים וגאלה מידו, יוצאה לכהנים ביובל', הנה שאפילו גאלוה הבעלים מיד האחר קודם שיגיע היובל, כשיגיע היובל יוצאה לכהנים. אחר כן בדקתי בנוסחאות ומצאתים מתחלפות ומצאתי נוסחא כדבריו" . עד כאן לשון הראב"ד. ואמנם במשניות (ערכין פרק ז' משנה ג') הגירסא כרמב"ם אבל בגמרא ערכין כה. הגירסא כראב"ד וכן פירש שם רש"י דיבור המתחיל"גאלה אחד מקרוביו- מיד גזבר ובא המקדיש וגאלה מיד קרובו יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים כי היכי דהוה נפיק מידיה דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה" .

ג. כמה הערות בדברי הרמב"ם
צריך לעמוד על כמה נקודות:
א. עלינו להבין במה נעוצה המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד או בין הנוסחאות השונות.
ב. פשט הפסוק הוא כדברי הראב"ד:"ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד" . משמע שאם נמכר השדה לאחר על ידי הגזבר אין לו עוד דין גאולה. וצריך להבין איך הרמב"ם יפרש את הפסוק, שהרי לשיטתו עדיין יש לשדה גאולה על ידי המקדיש.
ג. הראב"ד מקשה קושיה נוספת על הרמב"ם שכתב: "גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי זו חוזרת לבעליה" והקשה הראב"ד:"אמר אברהם לא ידעתי מאי "חוזרת" והרי היא תחת ידו" ?
ד. הרדב"ז שם מקשה אותה קושיא על המשך דבריו של הרמב"ם שם:"אבל אם גאלה אותה ביתו או שאר קרוביו או נכרי מיד ההקדש, אם חזר המקדיש וגאלה מידן חוזרת לו לעולם" . וכתב:"אלא דקשיא לי מאי 'חוזרת לו לעולם', אינה יוצאה מתחת ידו מיבעי ליה שהרי בידו היא" ? הרדב"ז מתרץ שלשה תירוצים:
הסבר ראשון: כגון שגאלה בסוף שנת מ"ח ונתן הכסף ולא הספיק להוציא את השדה מיד הגזבר (או במקרה השני- המוכר) עד שנכנס היובל אפילו בכהאי גוונא אינה חוזרת לכהנים אף על פי שעדיין היא ברשות הגזבר. דכתיב"ונתן הכסף וקם לו" .
הסבר זה נראה דחוק, שהרי מה המשמעות שלא הספיק להוציא, הרי הוא נותן כסף כדי לפדות את השדה ובכך פדה אותה או שקנה קניין גמור בכסף את השדה מיד זה שקנאה מן ההקדש. ואם כן פשיטא שהשדה שלו.
הרדב"ז עונה בהסבר השני: שמשום שכתב בסיפא "שאינה חוזרת לו לעולם" לכן גם ברישא כתב לשון זה, וכן ביאר גם הכסף משנה.
גם זה דחוק. בסיפא שייכת לשון זו, שכיון שלא גאלה מיד אחר עד היובל, הרי השדה חוזרת להקדש ואינה חוזרת אליו לעולם, אבל ברישא אין לה שום מובן.
הסבר שלישי אומר הרדב"ז: ועליו הוא כותב:"והנכון בהני ובהך דלעיל דאם חזר ומכר לאחר, חוזרת לו לעולם ביובל, דלא תימא כיון שגאלה מיד ההקדש או מיד אחר שגאלה מן ההקדש תחשב כשדה מקנה קא משמע לן דלעולם חוזרת לו דשם שדה אחוזה עליו לעולם" .
כלומר, הרדב"ז מחדש על פי לשונו של הרמב"ם שעל ידי מה שהבעלים גואלים את השדה מן ההקדש, או אפילו מאחר שגאל מן ההקדש, לא רק שיורד מן השדה דין מתנות כהונה כשיגיע היובל, אלא שגם חוזרים לשדה זו כל דיני שדה אחוזה. וזהו שכתב הרמב"ם:"חוזרת לו לעולם" . גם חידוש זה של הרדב"ז יש להבין וכמובן שהראב"ד חולק עליו.

ד. הסבר מרן הרב שפירא בביאור המחלוקת
בפרשת בהר (ויקרא כה, כה) למדנו דיני שדה אחוזה שנמכרה, שאם לא נגאלה, הרי היא חוזרת לבעליה ביובל,"ויצא ביובל ושב לאחוזתו" . בפרשת בחוקותי למדנו דיני שדה אחוזה שהוקדשה, ובזה חידוש גדול, שאם לא נגאלה השדה עד שנת היובל, הרי ביובל היא מתחלקת לכהנים, היא מקבלת דין של מתנות כהונה"לכהן תהיה אחוזתו" .
אמנם, כאשר נפדתה השדה מן ההקדש על ידי אדם אחר (לא על ידי המקדיש או בנו), כאן יש מקום לדון, האם בשעה שאחר גאל מן ההקדש, מיד בטל משדה זו שם שדה אחוזה וחל עליה דין מתנות כהונה, אף שיצא אל הפועל רק בשנת היובל, אבל זהו רק עיכוב זמני. או שנאמר שעד היובל יש לשדה זו דין שדה אחוזה בכל מקום שהיא נמצאת, ורק כשהגיע היובל והיא אינה ביד בעליה הראשונים, אז בטל ממנה דין שדה אחוזה והיא מקבלת דין של מתנות כהונה.
הרמב"ם סובר שעד היובל היא עדיין שדה אחוזה, ורק כשמגיע היובל, אם היא ביד ההקדש, או ביד מי שבא מכוחו של ההקדש, חל עליה דין מתנות כהונה. אבל אם כשמגיע היובל היא שוב ביד בעליה, או ביד מי שבא מכחו אחר שהיתה שוב בידו (כפי שחידש הרדב"ז), הרי שיש עליה דין שדה אחוזה, ולא יחול עליה עוד דין מתנות כהונה.
לעומת זאת סובר הראב"ד, שמיד כשפדאם אחר מן ההקדש כבר בטל ממנה דין שדה אחוזה לעולם, וחל עליה דין מתנות כהונה, ולכן אפילו אם יקנו הבעלים הראשונים את השדה, מן הקונה מן ההקדש, לא יחזור אליה עוד דין שדה אחוזה, אלא הרי היא בתורת מתנות כהונה, שיצאו אל הפועל בהגיע שנת היובל. והיינו כמו שאמר רש"י בערכין:"כי היכי דהוה נפיק מידי דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה" . כלומר, שבשעה שהיתה השדה ביד הקרוב או אחר כבר חל עליה דין מתנות כהונה, ועכשיו הוא עובר אל הקונה ממנו"דאתי מחמתיה" . מה שאין כן לדעת הרמב"ם, כל זמן שלא הגיע היובל אין לשדה דין מתנות כהונה, ומדוע יעבור דין מתנות כהונה אל בעל השדה הראשון?

ה. הסבר שיטת הרמב"ם בהבנת פשט הפסוק
כבר הזכרנו לעיל (פרק ג', נקודה ב) שפשט לשון הפסוק (ויקרא כ"ז, כ') מורה כראב"ד ורש"י, שאם נמכר השדה מהקדש לאחר, "לא יגאל עוד" , וכיצד אומר הרמב"ם שיש לשדה גאולה אם קנאה הבעלים הראשונים מן האחר ושוב אינה מתחלקת לכהנים ביובל?
שאלה זו הקשה גם התוספות יום טוב בערכין פרק ז' משנה ג', והוסיף שאין לפרש "לא יגאל עוד" כלומר, שאין הבעלים הראשונים רשאי לקנות את השדה מיד שפדאה, כי מדוע יגרע כחו משאר כל אדם, אלא על כרחך הכוונה היא שאין לשדה דין גאולה, דהיינו אף על פי שקנאוה הבעלים הראשונים, הרי היא יוצאת מהם ביובל ומתחלקת לכהנים, ואם כן הרי זה בניגוד לשיטת הרמב"ם? אלא, צריך לומר לשיטתו, שבפסוק כתובים שני מקרים: א."ואם לא יגאל את השדה" , ב."ואם מכר את השדה לאיש אחר" . והסיום:"לא יגאל עוד" . אומר התוספות יום טוב שיש להסביר לפי דעת הרמב"ם, שהדין שבסוף מתייחס רק למקרה הראשון ולא למקרה השני, והוא אומר בעצמו שזה דחוק מאוד.
מרן הרב שפירא מבאר את שיטת הרמב"ם בהבנת הפסוק. הדין היסודי של גאולה היינו, שהבעלים יכולים לכוף את הקונה למכור לו בחזרה, כך זה בפרשת בהר לגבי מכירת שדה אחוזה וכך זה בבחוקותי לגבי הקדש שדה אחוזה. ויש דין נוסף בהקדש שדה אחוזה, שאם נגאלה השדה על ידי בעליה הראשונים אין היא מתחלקת ביובל לכהנים. סובר הרמב"ם שהפסוק הזה, מדבר על הדין הראשון: "ואם לא יגאל את השדה, ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד" - כלומר אין הבעלים הראשונים יכול לכוף את הקונה מן ההקדש למכור לו את השדה כדין גאולה הרגיל, וזהו"לא יגאל עוד" . ועל כן בשני המקרים, בין שלא גאל כלל ובין שקנה את השדה איש אחר, הרי"והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" . וכן כתב המנחת חינוך מצוה שנ"ה, שכאשר אחר פדה את השדה מן ההקדש אין המקדיש יכול לקנות את השדה מן הפודה אלא רק ברצונו של הלוקח אבל לא יכול לכפותו. אם כן זהו המובן של "לא יגאל עוד" לפי שיטת הרמב"ם. אבל אם הקונה מההקדש נתרצה למכור לבעלים את השדה, הרי לדעת הרמב"ם היא חוזרת להיות שדה אחוזתו לכל דבר ואינה יוצאת ביובל.

ו. דברי המנחת חינוך בהבדל שבין השיטות
המנחת חינוך (שנ"ה) דן בנפקא מינה נוספת שבין שיטות רש"י והראב"ד לבין הרמב"ם.
אם אחר פדה מן ההקדש ואחר כך חזר והקדיש ושב המקדיש הראשון, היינו בעל האחוזה, ופדה מן ההקדש- לדעת הראב"ד ודאי תינתן השדה ביובל לכהנים, והיינו כמו שבארנו לעיל שמיד כאשר אחר פדה את השדה מן ההקדש אין לה עוד דין גאולה והרי היא כבר עכשיו בגדר מתנות כהונה שימסרו לכהנים ביובל. ולכן אף ששוב היתה ביד ההקדש, אבל היא היתה ביד ההקדש בהתאם לחלות הדינית שהיתה לה ביד המקדיש, היינו שביובל היא מתחלקת לכהנים. ונראה לעניות דעתי להוסיף עוד על המנחת חינוך, דאם השדה לא נפדתה בשנית ובהגיע היובל היא ביד ההקדש לא יצטרכו הכהנים לשוב לפדותה, אלא ההקדש פוקע ממילא, שהרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, והרי לא היה ביד הפודה הראשון להקדישה יותר ממה שהיא בידו כלומר עד הגיע שנת היובל. אולי זה כלול בדבריו שם שכתב: " וגם נראה פשוט דעתה, הוה ליה כמקדיש שדה מקנה" , והוסיף בזה עוד חידוש דין, שמי שיפדה עתה מן ההקדש לא יפדה כדין שדה אחוזה בסכום הקצוב בתורה, ואם זה הבעלים גם בתוספת חומש, אלא פודה כדין הקדש שדה מקנה, היינו בשוויה בשוק.
אבל לפי שיטת הרמב"ם, הרי אם הפודה חזר והקדיש את השדה, אם ישוב המקדיש הראשון, היינו בעל האחוזה, לפדותה מן ההקדש, הרי השדה תשאר בידו ביובל, כי מה לי אם השדה ביד הפודה או ביד כל מי שבא מכחו בין הדיוט ובין הקדש, כל זמן שלא הגיע היובל, הרי עדיין אין לה דין מתנות כהונה ואם תחזור לידי בעליה הראשונים יחזור לה דין שדה אחוזה, ולא תהיה מתנות כהונה כשיטת הראב"ד. אמנם מחדש המנחת חינוך, שבכל זאת יש חילוק בין פדיון ראשון שיכול הבעלים לפדותה בעל כרחו של הקדש ובסכום קצוב, אבל בפדיון השני, שההקדש בא מכחו של הפודה הראשון, וכיון שאמרנו לעיל שאין הבעלים יכולים לכפותו למכור להם, שהרי כך בארנו לפי שיטת הרמב"ם את המילים"לא יגאל עוד" , ממילא גם את ההקדש אין הוא יכול להכריח לתת לו לפדות את השדה מהקדשה.
לעניין גובה התשלום, אפשר שאם יפדה את השדה, יפדה אותה כדין שדה מקנה, כלומר כפי ערכה בשוק שהרי הבעלים הראשונים אינם עוד בעלים שהרי אין יכולים לפדות בעל כורחו של הקונה מן ההקדש, אבל יתכן אולי לומר, שבכל זאת יפדה בסכום קצוב כשדה אחוזה ובתוספת חומש, שהרי אם הוא פודה, היא כן תישאר בידו לעולם לשיטת הרמב"ם וחוזרת להיות שדה אחוזתו. המנחת חינוך נשאר בזה בצריך עיון.
מרן הרב שפירא מערער על דברי המנחת חינוך האלו. הוא טוען שאין הכרח לפרש לפי דעת הרמב"ם ש'לא יגאל עוד' , היינו שאין הפודה מההקדש חייב למכור שוב את השדה לבעליה הראשונים. יתכן שהמובן של מילים אלו "לא יגאל עוד" היינו, שאין לשדה זו חלק מהדינים של שדה אחוזה, כלומר, שאף על פי שאם היה פודה את השדה מן ההקדש היה משלם לפי סכום הקצוב בתורה, ולא כפי שוויה בשוק וכגון שהיא שדה משובחת, אמרה התורה, שלאחר שקנה אחר את השדה מההקדש, 'לא יגאל עוד' , היינו שאין לבעלים זכויות של בעלים ראשונים שידו על העליונה, בכל מה שקשור לגובה התשלום. כלומר, זה שקנה מההקדש יוכל לדרוש מהבעלים הראשונים את שוויה של השדה עכשיו ולאו דווקא את מה שהוא שילם להקדש. אבל לגבי עצם הזכות לגאול גם בעל כורחו של ההקדש או של הקונה, זכות זו קיימת, גם אם אחר פדה מן ההקדש.

ז. דברי הרשב"ם בעניין "שדה החרם" ושאלות הראשונים עליו
במשנה (בבא בתרא קח.): "האיש יורש את אשתו". שאלה הגמרא (קיא:) מנהני מילי? והביאה ברייתא: "דתניא 'וירש אותה' (במדבר כ"ז) מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר אינו צריך... ואומר 'ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו' (יהושע כז) וכי מניין לפינחס שלא היה לו לאלעזר? אלא מלמד שנשא פינחס אשה ומתה וירשה" . הגמרא דנה באיזה אופן רבי ישמעאל לומד ומה עניין הפסוקים שהביא. ושם (בקיב.) אמר ליה רב פפא לאביי, מניין שפינחס ירש את אותה גבעה מאשתו, אולי הוא פשוט קנה אותה בכספו? ענה לו אביי שלא יתכן לומר כך, כי אם זו שדה קנויה אם כן ביובל היא חוזרת לבעליה הראשונים ונמצא צדיק- היינו אלעזר הכהן- קבור בקבר שאינו שלו. ושאל אותו שוב,"ואימא דנפלה ליה משדה חרמים" ? ודחה אותו שם.
מה זה 'שדה חרמים'? פירש הרשב"ם שני פירושים:
א. כדכתיב (במדבר י"ח)"כל חרם בישראל לך יהיה" . כלומר, 'שדה חרמים' היינו שדה שאדם מחרים לכהנים, והרי הוא מתחלק לכהנים שבאותו משמר, ומחרם כזה היתה לו לפינחס את 'גבעת פינחס' שבה הוא קבר את אביו.
ב. "אי נמי ההוא דכתיב (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם שמתחלק לכהנים. והוו התם חרמים טובא ונטל אלעזר חלקו בהנהו חרמים ולחלק פינחס נפלה ההיא גבעה" . כלומר סוג שני של "שדה החרם" היינו שדה אחוזה, שהקדישו הבעלים לגבוה ואם לא נגאל עד היובל, או נגאל על ידי אחר,- מתחלק ביובל לכהנים. וכך זכה פינחס ב'גבעת פינחס'.
הראשונים- רמב"ן, רשב"א ור"ן- מקשים על הרשב"ם, איך אפשר לומר שפינחס זכה בשדה אחוזה המתחלקת ביובל ושם קבר את אביו, והרי למדנו בסדר עולם, שעשרים ושמונה שנים פרנס יהושע את ישראל ובו בפרק מת אלעזר ואילו שמיטות ויובלים לא החלו למנות, אלא לאחר שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה, אם כן אלעזר נפטר הרבה שנים לפני שהגיעה שנת היובל הראשונה ואם כן עדיין לא היה יכול פינחס לזכות בשדה זו. לכן מסיקים הראשונים, שהפירוש הראשון הוא הנכון.

ח. הסבר מרן הרב שפירא בדברי הרשב"ם
אומר על כך מרן הרב שפירא:
צריך לדעת כלל, שכשישנן שאלות פשוטות מאוד על דברי הראשונים, חייב להיות הסבר בהם, לא יתכן שטעו בדבר כל כך פשוט. לכן, אנו חייבים להתבונן בדברי הרשב"ם.
צריך להבין שני דברים ברשב"ם: א. לשם מה הביא בכלל את הפירוש השני? ב. צריך ליישב קושית הראשונים עליו.
הרשב"ם הביא את הפסוק:"והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם" . הפסוק משוה שדה אחוזה שהוקדש, לשדה החרם. בודאי זה היסוד לכך, שהרשב"ם הוסיף גם הקדש שדה אחוזה לעניין שדה החרם, אף שהגמרא כתבה סתם 'שדה חרמים', היינו משום שיש זהות דינית ביניהם, ולכן הפסוק משוה שדה אחוזה שהוקדש לשדה החרם. ונראה לומר ששניהם הם מתנות כהונה דרך הקדש. כלומר, כמו בשדה החרם עד שיועבר לכהנים יש לו דין הקדש, כך גם שדה אחוזה כשתגיע שנת היובל הוא נהיה שדה הקדש עד שיחולק בין הכהנים.
מה שאמרנו בשדה החרם, שעד שינתן לכהן הוא בדיני הקדש, זה מפורש ברמב"ם בפרק ו' מהלכות ערכין הלכה ה':"בשעה שהחרים חרמי כהנים כל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן הקדש לכל דבריהם. שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה'. נתנו לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה" . כך גם לגבי שדה אחוזה כותב הרמב"ם (פרק ד' מהלכות ערכין הלכה כ'): "ואם לא גאלה מידן אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נכרי, הרי זה יוצאה להקדש ואינה חוזרת לבעלים לעולם, אלא תהיה אחוזה לכהנים..." הרי שהדגיש הרמב"ם שהשדה יוצאת להקדש ומן ההקדש לכהנים, וזה נלמד מן ההשוואה של הפסוק לשדה החרם.
אם כן, הרשב"ם גם הוא סובר שיש זהות בין שדה אחוזה שהוקדש ולא נגאל על ידי הבעלים לבין שדה החרם, ולכן הרשב"ם הביא דוגמא נוספת לשדה חרמים, להשמיענו שדינם שווה. אלא שעדיין קשה קושית הראשונים העצומה על הרשב"ם כאמור לעיל.
מרן הגר"א שפירא מוסיף עוד שאלה ברשב"ם. בסוף דבריו הוסיף הרשב"ם סיפור דברים שנראה מיותר לגמרי:"והוו התם חרמים טובא, ונטל אלעזר חלקו בהנהו חרמים ולחלק פינחס נפלה ההיא גבעה" . לשם מה הוסיף הרשב"ם את הסיפור הזה?
נראה לפרש בדברי הרשב"ם, ששדה החרם מתחלק לאנשי משמר וכן שדה אחוזה מתחלק למשמר שפגע בו יובל. שמואל הנביא הוא שתיקן כ"ד משמרות של כהונה, ולא כל הכהנים זוכים בשדה אחוזה אלא דווקא אותו משמר שפגע בו היובל. אכן, בזמן הכניסה לארץ, יש להניח שהיו מעט מאוד כהנים. נדב ואביהוא מתו ובנים לא היו להם, ונשארו רק אלעזר ואיתמר. עוד ידוע פינחס בן אלעזר, לא מפורשים שמותם של הכהנים הנוספים.
אלעזר היה כהן גדול והוא אינו בכלל שאר הכהנים אלא נוטל חלקו בעצמו, לכן כתב הרשב"ם:"ונטל אלעזר חלקו בהנהו חרמים" , כלומר נטל מעצמו. ושאר הכהנים חילקו ביניהם בגורל את שאר שדות החרמים, שהרי אמרנו שלא היו הרבה כהנים וסביר לומר שהחלוקה נעשתה בין כולם. ואף שהרי עדיין לא הגיע היובל- וזו היתה שאלת הראשונים על הרשב"ם- הרי אפשר לומר, שחילקו בגורל כבר עכשיו, שלכשיגיע היובל זה יקבל שדה זו וזה שדה זו וזהו שכתב הרשב"ם:"ולחלק פינחס נפלה ההיא גבעה" . ועדיין קשה, הרי עד היובל אפשר שהבעלים יפדו את השדה מההקדש ואז אינה מתחלקת לכהנים ביובל, אם כן כל זמן שלא הגיע היובל עדיין לא ברור שתהיה גבעה זו 'גבעת פינחס'? לכן צריך לומר, שפינחס, לאחר שזכה בגורל, קנה את הגבעה הזו מן ההקדש, ולפי שיטת הראב"ד (בפרק ד' מערכין הלכה כ') שביארנו לעיל, לא יוכלו שוב הבעלים לגאול אותה, באופן שתהיה שדה אחוזתם, אלא היא כבר בהכרח מתחלקת לכהנים ביובל, והרי כבר עכשיו נקבע בין הכהנים, שכשיגיע היובל היא תיפול בחלקו של פינחס. לכן היה פינחס יכול לקבור בשדה זאת את אביו, בלא לחשוש שיהיה אביו קבור בשדה אחוזה שאינה שלו. כך ביאר מורנו ורבינו הגאון הרב שפירא את דברי הרשב"ם, ואת אריכות לשונו, והצילו מקושית הראשונים הגדולה עליו.
לעניות דעתי עדיין צריך להוסיף (יתכן שרבינו אמר זאת בעצמו ולא רשמתי), שאף על פי שנטל אלעזר חלקו "בהנהו" חרמים, כלומר בשדה אחוזה שהוקדש, כפי שהרשב"ם מדבר באוקימתא זו, בכל זאת הוא לא נקבר בשדה שלו. מדוע? הרי היה יכול לקנות את השדה ובכך לחסום אפשרות שהבעלים יפדו את השדה מן ההקדש? אלא שמורנו ורבינו ביאר לעיל בלשון הרמב"ם, וכן שזוהי גם שיטת הרשב"ם, שכשמגיע היובל, השדה חוזר להקדש ואז מתחלק לכהנים, והרי אלעזר כבר לא היה חי בזמן היובל, כאמור לעיל, ואם כן, גם אם היה קונה את השדה מההקדש, עדיין כשיגיע היובל היא תצא ממנו להקדש ואז תתחלק לכהנים שיהיו באותה שעה, ולא יועיל לו, מה שלפני כן הוא אמר ככהן גדול שרצונו בשדה זו, שהרי כל הזמן שלא הגיע היובל הוא עדיין לא זכה בשדה, ואם כן היה הוא קבור בשדה שאינה שלו. לכן קברו אותו בגבעת פינחס בנו, שזכה בשדה בגורל שכבר נעשה וקנה את השדה מההקדש על מנת שהבעלים לא יפדוה וכשהגיע היובל זכה הוא מיד בשדה זו לעולם. כל זה כלול בכוונת רבינו, והוא הסבר פלאי ברשב"ם.

ט. ביאור שיטת רבנו גרשום בשדה אחוזה שהוקדש ונגאל על ידי בנו
הגמרא (בבא בתרא קח:) לומדת שאב יורש את בנו קודם לאחיו של הבן. אבל בניו של הנפטר, קודמים בירושה לאביו של הנפטר. ומנין להקדים את הבן ולאחר את האח? עונה הגמרא:"מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה" .
במה הבן קם תחת אביו בשדה אחוזה? מסביר הרשב"ם:"דדרשינן בערכין בפרק אין מקדישין ותניא נמי בתורת כהנים: 'ואם לא יגאל את השדה'- בעליו שהקדישו, 'ואם מכר את השדה'- הגזבר מכרה, 'לאיש אחר'- לאיש אחר ולא לבנו של מקדיש, 'והיה השדה בצאתו ביובל קודש' וגו'- שיוצאה לכהנים ביובל. אבל אם לא פדאו איש אחר אלא בנו חוזרת לאביו ביובל אבל אם אחיו של מקדיש פדאו יוצאה לכהנים כדכתיב לאיש אחר דהיינו אחיו אבל בנו לאו אחר הוא" , עד כאן מלשון הרשב"ם.
הרשב"ם מבאר דברי התנא'שהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה' , לעניין זה, שאם הבן גאל את השדה מן ההקדש, הרי שבשנת היובל השדה לא יוצאת לכהנים, אלא חוזרת לבעליה. מה שאין כן אם גאלה אחיו של מקדיש או אחר הרי שביובל היא יוצאת לכהנים. וזהו'שהבן קם תחת אביו' , שגאולת הבן את השדה גורמת לאותם דינים שגאולת האבא גורמת, היינו ביטול דין מתנות כהונה מן השדה כשיגיע היובל וחיוב חזרתה לבעליה, דהיינו אל האבא.
מרן הגאון ר' אברהם שפירא מדייק בדברי רבינו גרשום שדעתו שונה מן הרשב"ם. כך היא לשונו של רבינו גרשום:"לשדה אחוזה- כדאמר במסכת ערכין, הקדישה לשדהו וגאלה, אינה יוצאה מידו ביובל. גאלה בנו חוזר אביו וגואלה ממנו דבנו קם תחת אביו וכגופו דמי..." . רבנו גרשום סובר, שהשדה לא חוזרת מעצמה אל האבא, אלא הוא צריך לגאול אותה מבנו.
צריך לברר בדברי רבנו גרשום שלוש נקודות:
א. צריך להבין את המחלוקת לגבי חיוב האב לגאול מבנו.
ב. צריך להבין מדוע שינה רבנו גרשום מפירושו של הרשב"ם, שהרשב"ם הדגיש שהבן קם תחת אביו במה שעל ידי גאולת הבן השדה לא מתחלקת לכהנים ביובל, ואילו רבנו גרשום הדגיש שהבן קם תחת אביו בזה שהוא נותן לאביו את האפשרות לגאול את השדה.
ג. צריך להבין עוד, מה הדגיש רבנו גרשום"דבנו קם תחת אביו וכגופו דמי" .
מבאר מרן הרב שפירא את המחלוקת:
הרמב"ם בהלכות ערכין פרק ד' הלכה כ' כותב: " וכן אם גאלה בנו של מקדיש הרי זו חוזרת לאביו ביובל" . משמע בבירור שחוזרת מעצמה אל האבא וכמו שכתב הרשב"ם ודלא כרבנו גרשום שאומר שהאבא צריך לגאול את השדה מן הבן.
לכאורה נראה פשוט כמו שכתב הרשב"ם, שכיון שגאל הבן את השדה בטל ממנה דין מתנות כהונה בזמן שיגיע היובל, וחוזר אליה דין של שדה אחוזה שנמכרה, שחוזרת לבעליה בשנת היובל בלא צורך לגאולה.
לעומת זאת סובר רבנו גרשום שעל ידי גאולת הבן, ירד אמנם דין היובל מן השדה, כלומר שאינה מתחלקת לכהנים ביובל, אבל היא נשארת ביד הבן עד שהאבא יגאל אותה ממנו. כלומר דין מתנות כהונה ירד אבל לא חל עליה דין של שדה אחוזה שנמכר. זה דבר משונה. היכן מצאנו דבר כזה, שדה אחוזה שהוקדש, שלא מתחלק לכהנים ומאידך לא חוזר לבעלים, אלא נשאר בידי הקונה עד שהבעלים יגאלוהו?
אומר הגר"א שפירא, שמצאנו דין כזה. בערכין סוף פרק ז', שם מדובר בשדה של כהן או לוי שזכה בה בירושה והקדישה, שאינה מתחלקת לכהנים ביובל ועם זאת אינה חוזרת לבעליה אלא הוא יכול לגאול אותה מן ההקדש לעולם. וכך כתוב במפורש (ויקרא כ"ה, ל"ב): "וערי הלוים בתי ערי אחוזתם, גאולת עולם תהיה ללוים".
מה יהיה כאשר פדה אותה אחר מן ההקדש והגיע היובל, האם השדה חוזרת אל הלוי שהקדישה כדין שדה אחוזה שנמכר, שהרי שדה לוי אינה מתחלקת לכהנים ביובל, או שבכל זאת צריך הלוי לשלם כדי לגאול את שדהו? נחלקו בזה הראב"ד והר"ש משאנץ בתורת כהנים (בהר פרק ו', ו). הראב"ד מסתפק ונראה לו שחוזרת מאליה ביובל ואילו הר"ש משאנץ גם כן מסתפק בזה, אבל הוא מביא יש מפרשים שאומרים, שמה פתאום תחזור אליו בלי לשלם. וזוהי שיטת רבנו גרשום, שאומר שגאולת הבן ביטלה דין מתנות כהונה מהשדה שהוקדש ובכל זאת אין לה דין שדה אחוזה שנמכרה, אלא צריך האבא לגואלה מבנו. כך גם כאן בשדה אחוזה של לוי שהוקדש ונפדה על ידי אחר אין לשדה דין שדה אחוזה שחוזרת מאליה ביובל אלא הלוי צריך לגואלה בתשלום דמיה.
לגבי השאלה השניה מדוע לא הסביר רבנו גרשום את הגמרא כפי שביאר הרשב"ם כאמור לעיל, אף שודאי הוא מסכים לעצם הדין שעל ידי גאולת הבן השדה לא תתחלק לכהנים,
מבאר מרן הרב שפירא שלדעת רבנו גרשום, מה שאמרה הגמרא שהבן קם תחת אביו אינו בא לומר שהבן מסייע לאביו, אלא הגמרא באה להוכיח שאב ובנו הם זהות אחת גמורה."תחת אבותיך יהיו בניך" , כלומר, ישנה זהות גמורה בין האב ובנו, עד שרבנו גרשום מדגיש זאת ואומר:"כגופו דמי" . ובלשון הספרי (פינחס כז, כא,- מלבי"ם): "ומה בגואלים עשה בנים כאבותם אף בכל היורשים נעשה בנים כאבותם". ההדגש היא'בנים כאבותם' . ומה שאמר ב'גואלים' היינו במקרה שאנו עסוקים בו, שהבן גאל את אחוזת אביו מן ההקדש וסבר הרשב"ם שבזה שהבן מבטל מאחוזת אביו את דין החלוקה לכהנים ביובל, בזה הוא כאביו. ואילו רבנו גרשום סובר שבדין הזה אין ביטוי של בן כאביו, אלא הבן הוא המשך משפחת האב וכיון שהוא גאל את שדה האחוזה בזה הוא מבטל ממנה דין מתנות כהונה ביובל, אבל במה שעל ידי שהוא גאל את השדה, הוא מעביר לאביו זכות לגאול את השדה גם לאחר היובל, בזה ניכרת ההזדהות הגמורה של אב ובנו ש'כגופו דמי', ולכן הוא מעביר לו זכותו, וכן הירושה עוברת מזה לזה. בזה נתבארו כל שלושת הנקודות שבשיטת רבנו גרשום.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il