בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • התבוננות אמונית
לחץ להקדשת שיעור זה

חמץ במשהו

כמו לחמץ, גם ליצר הרע ולתרבות העולם יש מקום, אך כדי לשעבדם למטרות חיוביות, יש צורך להתנקות מהם באופן מוחלט פעם בשנה.

undefined

ניסן תשע"ב
4 דק' קריאה
את החמץ עלינו לבער לגמרי מרשותנו, וחכמים המשילו אותו ליצר הרע המפריע לנו בעבודת ה'. כך היה מתפלל רבי אלכסנדרי בסיום תפילת העמידה: "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם" (ברכות יז, א).

נמצא שעלינו לבער את יצר הרע לגמרי מקרבנו. אלא שהדבר מוזר מאוד, שכן מיד במוצאי החג אנו שבים לאכול חמץ, ואם כן – מה הועיל אותו ביעור?

בנוסף, אמרו כבר חכמים שאלמלא יצר הרע לא נשא אדם אישה ולא בנה בית, ונמצא שהוא חשוב לעצם קיומנו, ואף בעבודת ה' שלנו נצטווינו "בכל לבבך" – בשני יצריך!

החירות היסודית ביותר בה זכינו בפסח מצרים ההיסטורי היא מהשעבוד לכוחות הרע המצריים. אחד הביטויים הידועים לתהליך זה הוא היציאה ממ"ט שערי טומאה בהם היינו שקועים במצרים. לוח השנה שלנו מאפשר חזרה מדי שנה לאותו תהליך בסיסי של חיינו כיהודים – שחרור מן היצר הרע. השחרור חייב להיות מוחלט וגמור. אם תישאר ליצר אחיזה ולו זעירה בקרבנו, אנו עלולים להמשיך לרמות את עצמנו, כביכול ניצחנו אותו, כשבפועל ייהפכו מעשינו לכלי שרת בידיו. היצר אינו ניתן לזיהוי בקלות, אשר על כן כינו אותו חכמים 'צפוני': "'ואת הצפוני ארחיק מעליכם' (יואל ב, כ) זה יצה"ר שצפון ועומד בלבו של אדם" (סוכה נב עמ' א). מעתה, לא פלא הוא שעבודת החיפוש כוללת התחקות אחר שרידיו, ולו הקטנים ביותר. כך הוא טבעו של היצר – גם מפירור קטן שלו עלולה לצמוח עבירה גדולה. לכן אסרו חכמים את החמץ אפילו במשהו, למרות שמדין תורה הוא מתבטל ברוב כשאר איסורים.

מעתה נתבונן בטעמים שההלכה נותנת לאיסור חמץ במשהו.

הרמב"ם נימק משום שחמץ הוא "דבר שיש לו מתירין". כלומר, כיוון שאפשר יהיה לאכלו בהיתר לאחר הפסח, אין טעם להשתמש ברוב כדי לבטלו בפסח. גם ביחס ליצר הרע נאמר שכרגע אנחנו חיים לגמרי בלעדיו, כמלאכי-השרת וטועמים את טעמה של חירות. אחר כך נשוב אל החיים בהם היצר שותף עימנו, מתוך עמדת חופש גמורה ויכולת התמודדות.

מאז היותנו לגוי אנו מתמודדים עם כוחות רוחניים ותרבותיים הבאים אלינו מן החוץ. אלא שבכל דור ודור יש קבוצות שונות המתייחסות להתמודדות זו באופן שונה עד כדי קיצוניות. יש מי שיצהירו על התבדלות מהעולם, ויש מי שירוצו בהתלהבות לקבל את פניה של כל תנועה תרבותית מעודכנת. הניסיון המצטבר מורה שגם מי שהתבדל כביכול – לא הצליח לאטום לגמרי את הפתח מפני הרוחות המנשבות בעולם. בדורנו יוכיחו זאת המחשב והאינטרנט, והתרבות המיובאת על ידם לבתים רבים של קבוצות מתבדלות.

תפישת העולם של הציבור הדתי-לאומי לגווניו אינה מוכנה להסתגר ולהתבדל, ולכן בסמוך להופעת תנועה רוחנית תרבותית או מוסרית בעולם – צומח לו משהו משלנו. מכאן שפע היצירה במגזר הדתי-לאומי: תיאטרון וקולנוע, קומדיה ומחזאות, אמנות וספרות, שירה והגות, עיתונות כתובה ועיתונות אלקטרונית, ועוד ועוד.

יש מי שתגובתם לתופעות מן החוץ כמעט מיידית, וכאן הבן שואל האם באמת ניתן לקדש כל תופעה, 'להעלות ניצוצות' ולהפוך אותה למשהו 'דקדושה'? הלא אי אפשר ליצור 'עבודה זרה דקדושה', 'חזיר דקדושה' ו'גילוי עריות דקדושה'! התמודדות בוסרית עם תרבות עולמית המלאה יצריות וכפירה עלולה להפוך לתנועה להכשרת השרץ בק"ן טעמים, או סתם נפילה למחוזות הטומאה, כפי שהניסיון מלמד. כיצד באמת נוכל להתמודד?

כשבאים להתמודדות לאחר שהשתלטנו על היצר ולא הותרנו לו אחיזה בחיינו הרוחניים המוסריים והתרבותיים, יש סיכוי להצליח. החופש והחרות ממנו – ולו לשבעה ימים – מעניקים לנו את היכולת לא להסתנוור מאורותיו המפתים ולא לרמות את עצמנו בהוספה חיצונית של המילה 'דקדושה'.

לאט לנו עם העולם על שלל הופעותיו התרבותיות, הכלול אף הוא ב'יצר', שכן הכל פריו של האדם שהיצר בלבו רע מנעוריו. זהו אמנם "דבר שיש לו מתירין", יש אפשרות להתמודד, להפריד את הרע מהטוב, אבל לא בשבעה ימים טהורים ונקיים אלה. הניקוי הפנימי יאפשר לנו לגשת לאחר הפסח בלב טהור לטפל בעולם מורכב ולהבדיל את הטוב מהרע. כך למדנו בבית מדרשו של הבעש"ט: קודם תבוא הכנעת היצר. רק לאחריה יבואו תהליכי הבדלת הטוב מהרע, והמתקתו של הטוב משאריות הרע הדבוק בו.
הרא"ש נימק את איסור חמץ במשהו מחמת חומרת איסור כרת. אף היצר, איסור הכרת שהוא נושא עימו מאחורי פרצופו המחייך, גורם לנו להתרחק אפילו מפירור אחד המייצג אותו.

כרת הוא הפרדה וניתוק גמורים בין הנפש לבין יוצרה, "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מישראל". הניתוק הוא לא רק מעולם הבא. מי שלא השתחרר מן היצר בראשית הווייתו, לא יוכל ליטול חלק בהיסטוריה היהודית, שלא באה לעולם אלא להביא את בשורת השחרור מהיצר ולהורות שהדבר אפשרי. הוא עלול למצוא עצמו ברשימה אחת עם הקבוצות שנפלטו אל מחוץ להיסטוריה כמתייוונים או המתבוללים.

הרא"ש הוסיף ונימק איסור זה בסיבה "לא בדילי מיניה כולי שתא". נימוק זה דומה מאוד לנימוקו של הרמב"ם, אך עמדת המוצא שלו שונה. הרמב"ם בא מהצד האידיאולוגי, ונותן מענה לדרישה האינטלקטואלית האנושית – כדאי לך להיבדל מהיצר שכן תוך זמן קצר ניתן לך לשוב ולטפל בו.

אך נימוקו של הרא"ש הוא מהצד המעשי: אתה עלול להיכשל בחמץ כיוון שבכל השנה אינך נבדל ממנו. לא נדרוש משימה בלתי אפשרית – להיבדל מן החמץ כל השנה. אבל דווקא משום כך נדרוש מקסימום של מאמץ שבעה הימים. כך ייקבע בנפש יסוד הזהירות המרחיקה את האדם מן העבירה. כשהעבירה כבר פתחה את דלת הבית – יקשה עלינו מאוד לגרשה מתוכו, אולם כשהרחקנו אותה אל מחוץ לדלת – קבענו מי בעל הבית ומי האורח.

חמושים בכל אלה אנו מוכנים ליציאת מצרים גם השנה, וחמושים יצאו בני ישראל ממצרים.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il