ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

השוויון המדומה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר קרח Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (43 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (43 ד')

א' תמוז התשע"ג

השוויון המדומה

שיחה לפרשת קרח תשע"ג



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

השוויון המדומה 1 ***
השפעת מעשי הבנים על האבות
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" (במדבר טז, א). אומרים חז"ל במסכת סנהדרין (קט, ב):
"ויקח [קרח]" אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו. "קרח" שנעשה קרחה בישראל. "בן יצהר" בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. "בן קהת" בן שהקהה שיני מולידיו. "בן לוי" בן שנעשה לויה בגיהנם.
חכמים כאן דורשים את כל השמות שהוזכרו בפסוק: ההורים, הסבים, האבא של הסבא - ארבע דורות. קרח עשה קרחה וגם פגע ופגם בדורות שלפניו. ללמדך, שכל מעשי האדם לא נוגעים רק לו בעצמו, אלא גם למולידיו, ולא רק להורים שלו אלא גם לסבים. הגמרא ממשיכה ואומרת שיעקב לא הוזכר ביניהם למרות שהיה אביו של לוי, משום שהתפלל שלא יהיה בסודם.
כמובן שהדברים אמורים גם לצד החיובי. אם קרח לא היה עושה את המעשה שהוא עשה אלא היה מתקדש בקדושת הלויים ונוהג כפי שצריך לנהוג - אז היו אומרים: 'בן יצהר - שהאיר את כל העולם כולו', לא מלשון חום שהרתיח את העולם יותר מידי, אלא בלשון חמימות נעימה, וכך היו דורשים: 'בן קהת, בן לוי' - שעשה לוויה לקב"ה, לתורה. שתי האפשרויות היו קיימות, אפשר לדרוש את השמות לחיוב וניתן לדרוש לשלילה, וזה תלוי בהתנהגותו של האדם. ניתן ללמוד מכך, שכשאדם בא לעשות מעשה כלשהו, הוא לא בא רק עם הכוחות של עצמו, אלא גם של הוריו, ושל הורי הוריו ושל כל הדורות. אם הוא עושה מצווה, הוא עושה אותה איתם ביחד, ואם הוא עושה עברה, הוא מושך את הוריו לכיוונים לא טובים. המהר"ל מבאר את המשנה באבות (אבות ב, ב): "כל העוסקים בצרכי ציבור זכות אבותם מסייעתם", האבות האלו שמוזכרים הם אברהם, יצחק ויעקב. האבות מלווים אותם. מי שעוסקים בצרכי ציבור, בצרכי הכלל - אבות הציבור מלווים אותו. אברהם מצד ימין, יצחק משמאלו ויעקב לפניו, אברהם נותן לו כוחות, יצחק משמר אותו שלא יזיקו אותו ויעקב כביכול מראה לו את הדרך. בעבודת הציבור הדברים עוד יותר נראים ומשמעותיים, אבל בכל מה שאדם מישראל עושה, מלווים אותו כל הדורות שלפניו. כשהוא עומד ומתפלל לפני ריבונו של עולם, ההורים והסבים מקשיבים, הוא מתפלל בשמם כי הוא המשך שלהם. חס וחלילה, אם אדם לא עושה כהוגן - הוא לא רק מצער את עצמו, הוא לא רק פוגם בעצמו אלא גם בדורות שלפניו.

קרח - המשכו של קין

מעניין לעניין, הרב מזכיר באורות את דברי חכמי המקובלים (ישראל ותחייתו, טו) - שמעשה קרח הוא בעצם מעשה קין. המעשה הזה מתחיל מקין והבל. קין לא היה יכול לשאת את היחס הטוב של הקב"ה להבל, שה' קיבל את מנחתו ואל מנחתו של קין ה' לא שעה. כמובן שהדבר היה באשמתו של קין, ועדיין קין לא יכול לשאת את זה, הוא מקנא וקם להרוג את הבל. זו מידה של קנאה שמתחילה בשורש הקדום, בתחילתו של העולם. בעצם, העולם כולו בנוי באופן הזה שיש בו שני צדדים: צד חסד וצד דין, צד טוב וצד רע. דרוש שיהיה רע בעולם, כי אם יש יותר מידי טוב העולם לא יכול לסבול, העולם לא יכול לסבול רוב טובה וגם לא רוב רעה (יבמות, מז, ב) - וצריך איזון בין הדברים. הרע הוא נצרך, לצמצם את הטוב שלא יהיה יותר מידי. אדם מבקש מהקב"ה גשמים והקב"ה נותן מבול, זה שפע של גשמים - אבל זה יותר מהאפשרות של האדם לקלוט מכיוון שהאדם הוא מוגבל ולא יכול לקבל יותר מידי טובה. אפילו רוב שמחות, אם יהיו לאדם יותר מידי שמחות הוא לא יוכל לקבל את הכול כי יש לאדם כוחות מוגבלים. צריך לדעת לצמצם את הטוב, וצמצום של הטוב זה קצת רע. זה שורשו של עולם. צריך להיות איזון. אם יש חוסר איזון והרע מתפרץ יותר מהגבולות שלו - העולם מזדעזע. התכונה של קין היא תכונה שורשית וכשהיא בגבולות שלה זה הסדר, אך כשהרע הזה מתפשט באופן מופרז זה מתגלה ברצח.
קין לא מבין שיש מדרגות ושלא כולם באותה מדרגה. בהמשך אותה התכונה חוזרת בקרח. הרב מביא את דברי המקובלים שקרח הוא גלגול של קין, זהו גלגול רוחני. גם קרח שואל את אותן השאלות, גם הוא לא מבין למה משה ואהרן נבחרים ולמה לא הוא: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג), קרח לא מבין שיש מדרגות בעולם. הרב ממשיך ואומר שהקלקול הזה מופיע אחר כך במינות, המינות שטוענת שכל העולם שווה, כל העמים שווים ואין הבדל בין עם ישראל לשאר העמים - כולם שווים, כולם זכאים לעבוד את ה' באותה מידה ואין לאף אחד מעלות סגוליות יותר גדולות מלאחרים. זו התכונה של קרח והתכונה של קין. זו תכונה שמסכנת את קיומו של העולם כי כל קיומו של העולם בנוי על ההדרגה, על כך שיש לכל אחד את התפקיד שלו ואת הייעוד שלו. יש תפקידים יותר עיקריים ומרכזיים ויש פחות עיקריים. הגוף של האדם בנוי ממוח, לב ושאר האיברים, אנו זקוקים לכל האיברים כולם אבל צריך להיות לב שהוא המרכז של כל האיברים. לא יכול להיות שלא יהיה כוח מרכזי שירכז את הכול, כי אחרת המציאות היא מפוזרת ומפורדת ואין לה דבר שמאחד אותה. זו המעלה המיוחדת של הכהן הגדול בישראל, יש כהן גדול אחד בישראל וכולם מאוחדים סביבו. אם כולם היו שווים לא הייתה יכולה להיות אחדות בקרב ישראל. יש בית מקדש אחד - לא כל אחד יבנה בית מקדש לעצמו, ויש כהן גדול שהוא מבטא את האחדות בישראל. זה מה שאומרת לנו המשנה באבות: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב), המהר"ל שואל למה דווקא כאן מוזכר: 'הוי מתלמידיו של אהרן', שיהיה רק כתוב: 'הוי אוהב שלום ורודף שלום'! למה מוזכרת כאן הדוגמא של אהרן? הרי בשאר המשניות במסכת אבות לא מוזכר דבר כעין זה, להיות כמו מי שהיתה לו המידה ההיא, אז למה כאן זה מוזכר, למה כאן מוזכר אהרון? אומר המהר"ל, שהסיבה לכך היא שהמהות של אהרן מתאימה לתפקיד שלו ליעוד שלו. אהרן הוא הכהן הגדול, יש כהן גדול אחד בישראל והוא מגלה שעם ישראל אחד. אהרן גם מחבר בין ישראל לאביהם שבשמים, כי זה התפקיד של הכהונה. הכהנים הם שליחי דרחמנא ושליחי דידן (קידושין כג, ב), הם עומדים בינינו ובין ריבונו של עולם כביכול, והם מחברים את ישראל לאביהם שבשמים. התפקיד של אהרן מתאים למהות שלו, וממילא, מכיוון שאהרן היה מחבר בתפקידו את ישראל לאביהם שבשמים ומחבר את ישראל ומביא את האחדות - לכן הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. זו בעצם המהות שלו. לא יכול להיות מצב שכולם שווים, כי אם כן שום דבר לא יחבר אותם וכל אחד יהיה לעצמו.

הדמוקרטיה - ההמשך של קרח בימינו
מה ניתן לומר בימינו, מי ממשיך את המידה של קין, של קרח והמינים? היום זאת הדמוקרטיה, השוויון. כולם שווים ואין הבדל בין עם לעם, בין מין למין, בין גזע לגזע ובין דת לדת - הכול אותו דבר, הכל שווה ואין הבדלים. זו ממש התפיסה הקרחית, תפיסת הקינית ותפיסת המינות, מטשטשים את המדרגות.
כמובן שאסור להפלות בין שווים, אבל גם אסור להשוות בין שונים. להשוות בין שונים זה גרוע לא פחות מאשר הפליה בין שווים. כשאנשים שווים באמת אין סיבה להפלות ביניהם, אבל כשיש שוני אסור לטשטש אותו כי לכל שוני יש תפקיד מיוחד ואי אפשר לטשטש את המדרגות: התפקיד של הגברים לחוד והתפקיד של הנשים לחוד, התפקיד של הכהנים לחוד, התפקיד של הלווים לחוד והתפקיד של ישראל לחוד. יש אנשים שיש להם כשרונות מסויימים והם צריכים למלא את התפקידים לפי הכישרונות שלהם, יש אנשים שיש להם תכונות אחרות וכשרונות אחרים - כל אחד ועניינו. הקב"ה ברא את העולם באופן מגוון וזה היופי של העולם, שיש ריבוי גוונים, ריבוי הופעות וריבוי תכונות, משום שעל ידי זה מתגלה עבודת ה' במירב הגוונים והאופנים האפשריים. יש אנשים שיותר קל להם לעבוד את ה', יש אנשים שיותר קשה להם לעבוד את ה' ובזה יש להם תפקיד, הם לא הופלו לרעה. במבט עמוק אנחנו גם מבינים את התופעות האלו, כי עכשיו אנחנו רואים שיש השתלשלות של נשמות מדורות לדורות, והנה אותו כוח נשמתי מסויים שהיה בראשית הבריאה מתגלגל ומופיע במהלך הדורות אצל יחיד, אצל כמה אנשים או אצל רבים. ההסתכלות צריכה להיות ארוכה וגדולה מאוד על עניינו של האדם. כל אדם הוא חוליה בשרשרת מאוד ארוכה, והוא צריך למלא את התפקיד המסוים שלו בחוליה הזאת. החוליות שונות זו מזו, יש אנשים שנשמותיהם בדורות הקודמים מילאו תפקיד מסויים ועכשיו הם בתפקיד אחר, לא צריך להסתכל על פלוני אלמוני ולחשוב למה הוא במקום כזה ואני במקום אחר. אדם צריך לדעת שהוא שייך לשרשרת אחרת, הוא ממלא תפקידים אחרים ומתמודד לפעמים עם קשיים רבים כי הוא מתקן משהו שהיה לפני כמה וכמה דורות. מבט ארוך שכזה מסלק את כל הקושיות למה אני כזה והשני שונה. כדי לדעת את התשובה צריך לדעת ולהכיר את ההשתלשלות של הכוח הנשמתי שלו, ולהבין שהאדם ממלא עכשיו תפקיד מסויים במהלך הכללי של הופעת הנשמה הזאת. במבט הזה אין קנאה ואין תחרות, כל אחד יודע את תפקידו ואת מקומו - ושמח בחלקו.
יש הבדלים בעולם, ועם ישראל הוא עם סגולה. לא כל העמים שווים, יש ישראל שהם עם סגולה, ובתוך ישראל גם כן יש מדרגות ולכל מדרגה יש התפקיד שלה. יכול להיות שבאופן רוחני נשמתי מתגלגלת נשמה של כהן בלב אדם מישראל, ואז הוא ממלא את תפקיד הכהונה באופן רוחני ולא באופן מעשי. מספרים על אחד הצדיקים שהיה אומר ביום כיפורים: 'וכך הייתי מונה, אחת ואחת, אחת ושתיים'... ככה כשהוא היה כהן גדול הוא היה מונה, בזמן שהוא היה זורק את הדם לפני ולפנים... אותו הצדיק לא היה כהן, אבל הוא הרגיש שיש לו שורש נשמה שקשורה לכהונה.
אסור להיסחף אחרי האופנה הזאת, שכאילו נראית מאוד צודקת ומאוד מוסרית: שוויון לכולם, לא להפלות ולא להבדיל, כולם שווים. זה לא כך והטשטוש הזה לא טוב אף לאחד. כמו שאמרתי, להפלות בין שווים זה לא צודק, לעשות פרוטקציות בגלל סיבות לא ענייניות זה לא נכון, אבל כשבוחרים בן אדם בגלל שיש לו מעלות מסויימות לתפקיד שמתאים לו ווהתפקיד הזה לא מתאים לאדם אחר בגלל שאין לא המעלות האלו - ודאי שככה צריך להיות ואי אפשר אחרת. אמנם לא רואים את הסגולה של ישראל, אבל היא קיימת לפני ולפנים. היא כל כך עמוקה וכל כך עליונה עד שלא רואים אותה או מזהים אותה באופן חיצוני, אי אפשר לעשות מבחן של IQ ולבדוק, זה יותר עמוק מזה. עם ישראל הוא עם קדוש, עם ישראל הוא עם ה'. עם ישראל הוא זה שמחבר בין העולם לריבונו של עולם, כמו הכהנים בתוך ישראל שמחברים את ישראל לאביהם שבשמים, כך גם עם ישראל הוא בבחינת: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), עם שמחבר את האנושות והעולם כולו לריבונו של עולם. אשרי האנושות שיש בתוכה עם ישראל שבזכותו היא יכולה להיות מחוברת לריבונו של עולם. אם כולם היו שווים לא היתה שום דרך לחבר את האנושות אל מקורה, אל שורשה.

מדרגות המשפיעים על הדור
אני רוצה להביא לפניכם את דברי הרב על המדרגות בעבודת ה'. הרב עומד על המדרגות: לוי, כהן ומשה רבנו - שזוהי עוד מדרגה עליונה.
אורות הקודש (חלק ג עמוד רא, דרך הקודש סדר ראשון ב):
שלש מדות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני דורם מאוצר רוחם, ושלשתן נאחזות הן במדתה של הדוגמה העליונה, שדרכי העבודה האלקית, ברוחה הפנימי, שהיא התכונה של הדבקות האצילית, מתפרטות בה, והן מוצאות להן מקום בשרשי היסוד של עבודת הלויה, הכהונה, ועל גביהם מדתו של משה עבד ה'. העבודה של המשמעת הפשוטה, שהצד התחתיתי שלה הוא דרוש וקבל שכר והיא הולכת ומתעלה בדרכה, זאת היא עבודת הלויים, כי שכר הוא להם חלף עבודתם (במדבר יח, לא).
אומרים חז"ל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלו הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג) - חכמים מדריכים אותנו להיות עובדי ה' שלא על מנת לקבל פרס. אבל מתוך הכרה שיש שכר - מגיע שכר לאדם שעושה עבודה ואם הוא לא מקבל שכר זה לא מובן ולא צודק - יש מדרגה כזאת של עבודה עם שכר, זה מובן: "כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם" (במדבר יח, לא). ממשיך הרב ואומר:
כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל סוף ענינה היא משמעת פשוטה ותמימה. אנשי הרוח, אשר בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הלזה, הם הנם כל העובדים בקודש, המזכירים את ד', בתורה, במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה והגדה. אותם המושפעים מהם, מושפעים הם משפעת התורה. המתגלה על פיהם, בתור צינור ומעבר הגון. המקשיבים זוכים במשמעתם הברה, והם מזכים את מזכיהם גם כן, בדרך שכר שחלף העבודה. זהו יחש לויי, שומר השערים מבחוץ, ומרים קול בשיר וזמרה.
עבודת הלווים היא יחסית עבודה מבחוץ. כלומר, הם שומרים מבחוץ וגם כשהם שרים הם לא נכנסים לפנים בית המקדש, הם שרים בעזרה. גם ההשמעה של קול זמרה זה קצת חיצוני לעומת הפנימיות שאיננה נשמעת. לכאורה, כשמתפרצת שירה זה נראה הרבה יותר עוצמתי, מרשים ומשפיע - וזה באמת היה התפקיד של שירת הלווים, השירה הייתה מרוממת להשגות רוחניות עליונות, עבודת הלווים היא עבודה קדושה ועליונה מאוד. זו מדרגה נפלאה של עבודת הלווים, ומהסוג הזה של העבודה יש מורי הוראה ומרביצי תורה - אנשים שעובדים את ה' מתוך משמעת, לעשות את רצון ה' כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.
מדרגה יותר גבוהה היא עבודת הכהונה:
למעלה מזה היא העבודה הפנימית, שהיא מסתכלת ברזי עולם והיא מפרנסת את הקודש שלמעלה, ברז הנאצל של תנו עז לאלהים, וישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, ובזמן שהם עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה.
יש אדם שמקבל את עול מלכות שמים, עושה את רצון ה', בטל כלפי רצון ה' ורוצה לעשות רק את רצון ה'. הוא יודע שצריך לעשות את מה שריבונו של עולם אומר, הוא מוכן לקבל את כל רצונו והוא עושה רק את רצונו, כי זה רצונו של הקב"ה. זו מדרגה נפלאה, על גבי המדרגה הקודמת, זו מדרגה יותר גבוהה - הוא לא עושה את הדברים רק כי הוא חייב, כי ככה זה הסדר הנכון והצודק, אלא האדם רוצה לעשות נחת רוח לריבונו של עולם. הוא לא רוצה לעשות דברים רק בגלל שהם מתוקנים בשלמות, אלא לעשות נחת רוח לריבונו של עולם, לתת עוז לאלוקים, כביכול, וכי אדם יכול לתת עוז לאלוקים?! וכי חסר לקב"ה כוחות כך שהאדם יתן עוז לאלוקים? אלא עניינו של האדם הוא לא לתקן רק את העולם שלנו, אלא גם לתקן עולמות עליונים. כמו שחז"ל התבטאו: 'מפרנסים לאביהם שבשמים' (זוהר ויקרא, ז, ב), מוסיפים כוח בגבורה של מעלה. אני רוצה שנבין את הדברים באופן נכון. כמובן שאי אפשר להוסיף כח לריבונו של עולם, הוא שלם. אפשר להוסיף כוח בהתגלות, בכל ברכה אנחנו אומרים: "ברוך אתה ה'", מה פירוש 'ברוך אתה ה''? הוא הרי ברוך ומבורך, אי אפשר להוסיף לו עוד ברכה! אלא שם זה התגלות, שם זו הופעה, אנחנו לא מדברים על העצמות העליונה האלוקית שהיא למעלה למעלה ושלמה בשלמות שכמובן אין אפשרות להוסיף תוספות על השלמות הזאת, אבל ההופעה האלוקית היא כבר תלויה במציאות, המציאות נפתחת אליה ומאפשרת את ההופעה האלוקית. אנחנו אומרים: "ברוך אתה" - ששמו יתגלה בעולם, ששמו יתגדל בעולם, זה כבר ההופעה ולא הוא עצמו. כך ניתן להבין מה פירוש: 'תנו עז לאלקים', תנו עוז להופעה של העוז האלוקי שיתגלה בעולם.
אבל כפי שאמרנו, כל העבודה הזאת היא עבודה עליונה, לא רק משמעות של קבלה והתבטלות אלא יש בה גם תרומה להופעה העליונה.
ולעומת תוכן זה בעבודת הקודש של טהורי הנשמה, צדיקים יסודי העולם, שהמתדבק בהם הרי הוא מתדבק בשכינה, וכל המתדבק בם מוסיף בהם כח וגודל, נהרה וחיי עלמות, זאת היא מדתן של כהנים, עבודת מתנה אתן את כהונתכם וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך.
זאת המדרגה השנייה עבודת מתנה, אין שכר תמורת העבודה. מה יכול להיות מעל זה? לא יכול להיות שום דבר יותר גבוה מאשר: 'תנו עז לאלקים'! ממשיך הרב:
למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן, שעיניו ולבו רק אל צאן עמו, ויזכר ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה צאנו, דוגמתו היא התכונה העליונה, שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא תוספת גדולה, כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב בטלים לגבה יותר משרגא בטיהרא.
משה מגיע למדרגה שהוא לא מסייע כביכול כלפי פמליה של מעלה - אלא הוא בטל כל כך לגדולה האלוקית עד שנהיה חלק מהגדולה האלוקית. מה שהקב"ה רוצה זה מה שהוא רוצה, הוא לא עושה בשביל רצונו של הקב"ה - רצונו נמצא בתוך רצון ה', זאת אספקלריה המאירה, הוא שקוף. הענווה של משה רבנו מוחלטת, ממילא אין בו שום עצמיות ואור ה' שמאיר עליו זה ריבונו של עולם. זה לא שנקלט כאן אור ה' שנמצא כאן בתוך מציאות חדשה - אלא זה רק אור ה'.
משה מדבר וזה כאילו שה' מדבר מתוך פיו: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג), מי אומר את המילים האלו? משה, אם הקב"ה היה אומר את זה היה צריך להיות כתוב 'לאהבה אותי בכל לבבכם ובכל נפשכם', הפסוק מתחיל בלשון נוכח: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם", משה רבנו אומר את זה, ולכן הוא ממשיך: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם". עובר מלשון נוכח ללשון מדבר כאשר הוא המדבר. היה צריך להיות כתוב: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם אשר הוא מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם', אבל משה אומר 'אל מצוותי אשר אני מצווה אתכם' הסגנון הזה מראה שמשה רבנו יכול לדבר וזה כאילו שה' מדבר, בגלל שמשה כל כך בטל כלפי אור ה' עד שהוא יכול לדבר באופן כזה שה' מדבר מתוך גרונו, כביכול. זאת אומרת, שרצונו של משה רבנו הוא לא באופן שהוא עומד מול ריבונו של עולם, אלא הוא עומד עם ריבונו של עולם ומשפיע על ישראל. מדרגת משה, כגודל ענוותנותו. ככל שהאדם יותר עניו הוא יותר בטל כלפי האור האלוקי ויותר מייצג את דבר ה', עד המדרגה הכי עליונה של: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בהעלותך יב, ג).
אי אפשר לדלג על המדרגות, גם המדרגה של עבודת ה' מהסוג של שבט לוי היא יוצאת מן הכלל, מדרגה נפלאה של גדולי תורה, תלמידי חכמים ענקים שמשפיעים. אפשר להיות מבחינה מסויימת במדרגה זאת ומבחינה מסויימת במדרגה אחרת, לכוון לעשות נחת רוח לקב"ה, לאט לאט האדם מתפתח ועולה אל המדרגה הזאת. מכל מקום, יש בחינות של עבודה, מדרגות מדרגות בעבודת ה' וכולי האי ואולי.

התיקון לפרשיות קרח ושלח
היום אנחנו מתחילים את חודש תמוז, יש לנו ארבעים יום עד תשעה באב. אלו הארבעים יום שבהם המרגלים הלכו ואחר כך עם ישראל שילם על זה בארבעים שנה במדבר, "יום לשנה" (במדבר יד, לד). אפשר לעשות גם מהלך של תיקון, כי אם אפשר לקלקל אפשר גם לתקן, אפשר כל יום לעשות יום של התחברות, לדבר בשבחה של ארץ ישראל ולעשות תיקון. תמיד, בכל שנה כשמגיעות פרשיות שלח וקרח צריך זהירות גדולה מאוד - בדרך כלל יש בתקופה הזאת בגצי"ם, יש סכסוכים ומחלוקות - אם מסתכלים רואים שאלו ימים מסוכנים וצריך הרבה זהירות בימים האלה. כמובן שהתפקיד של הימים האלו הוא לתקן את כל העבר, גם את הצד של ארץ ישראל: להרבות באהבת ארץ ישראל, להרגיש את מעלתה וקדושתה - כשאנחנו הולכים בארץ ישראל לחשוב שאנחנו בארץ הקודש, אנחנו הולכים בארץ ה', ארץ שהקב"ה איווה למושב לו, כאן השכינה שורה. אנחנו הולכים במקום שהלכו אבותינו, ממש אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב, מקום קדוש. לחיות את הקדושה הזאת, לחיות את הזכות שאנחנו כאן בארץ ישראל - ולעשות את התיקונים הדרושים, לדבר במעלתה של ארץ ישראל ולא בחסרונותיה. גם להגיד חסרונות על אנשים בארץ ישראל זה לא טוב, הרי המרגלים דיברו על התושבים הגויים ואפילו זה לא היה טוב, עלינו למצוא בארץ ישראל את המעלות ואת המעלות של יושביה. לראות את הצדדים החיוביים ולהרבות באחדות, אחדות בתוכנו ואחדות בינינו לבין כל חלקי הציבור.
הדגשנו כבר כמה פעמים. לא מדובר על טשטוש של דעות, אנחנו צריכים לעמוד על דעתנו אך עם זאת לדעת ולהכיר את הצדדים המשותפים, יש לנו חילוקי דעות קשים מאוד עם הציבור שעדיין רחוק משמירת תורה ומצוות ועם הציבור שלא מבין את ערכה של ארץ ישראל - יש לנו חילוקי דעות חריפים מאוד ואנחנו לא צריכים לטשטש ואנחנו לא מוותרים על העמדות הברורות שלנו, עמדות התורה והאמונה. אבל, אנחנו זוכרים שרובם של האנשים ההם הם תינוקות שנשבו, לא תמיד צריך לפרש שיש להם כוונות שליליות, הויכוחים צריכים להיות עניינים ולא אישיים, לא צריך להגיד שלאנשים שמחזיקים בדעות האחרות יש נגיעות והדעות שלהם לא נובעות ממחלוקת עניינית, זה לא כך. גם בתוכנו, בתוך עולם הישיבות ותלמידי החכמים יש גוונים שונים ויש חילוקי דעות, על אחת כמה וכמה פה שצריך זהירות גדולה מאוד - המחלוקת עניינית, יש לה הצדקה וכל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, כמחלוקת הלל ושמאי (ר' אבות ה, יז). הם היו מכבדים אחד את השני, בית הלל אפילו נהגו יותר מכך - הם היו מזכירים את דברי בית שמאי לפני דבריהם. הם חשבו שבית שמאי טועים לחלוטין, בעניינים עקרוניים ומהותיים, עניינים של איסורי כרת! יש חילוקי דעות איומים ונוראים, ואף על פי כן, למרות חילוקי הדעות האלו הם היו מתחתנים אחד עם השני ומתייחסים בכבוד אחד עם השני (יבמות יג, ב). בית הלל הגדילו - ולכן ההלכה כמותם, אך היחסים היו הדדיים. אלה מחלוקות שהם לשם שמים, בתוכנו יש מחלוקות ענייניות. יש בין הציבור החרדי לציבור שלנו מחלוקות ענייניות, אנחנו חושבים שהדרך שאנחנו משוכנעים בה היא הנכונה, אבל לפעמים יש מקום לעוד השקפה, הויכוח צריך להיות ענייני. גם בינינו לבין הציבור החרדי וגם בינינו לבין עצמנו, גם בתוכנו יש חילוקי דעות. לפעמים יש כעס שנוסף על המחלוקות הענייניות, יש צדדים נוספים וסיבות לא ענייניות שמתווספות לויכוח - אבל צריכים להתנקות מזה, לדעת שהויכוח הוא ענייני, איך לפעול כלפי הציבור החילוני, איך כלפי גרים, איך כלפי הציבור החרדי, ויש מקום לדעות שונות.
אם אנחנו נאמץ את הדברים הללו נעשה בזה תיקונים גדולים מאוד. אפילו בתוכנו, ברגע שאנחנו בונים השקפת עולם נכונה, הסתכלות נכונה על מחלוקות - פעלנו בכך בעולם. כשכולנו מחוברים יחד כל עם ישראל מחובר, כשקבוצה בונה את עצמה בדרך הנכונה זה משפיע על כולם. זה התפקיד של הימים האלה, ובעיקר - שקידת התורה. ימי הקיץ הם הזדמנות ללמוד מתוך מאמצים, עוד מעט יתחילו החופשות של בתי הספר והאחרים, ואנחנו לומדים. יש כאן הזדמנות לתפוס את הקדושה כשלא כולם נמצאים בתוך עולם התורה. בימים האלה יש הרבה קדושה שמחפשת במי להאחז, לעשות את ארבעים היום האלה לימים מיוחדים - כל ארבעים יום הם מיוחדים, משה רבנו בארבעים יום עשה דברים נפלאים. בעזרת ה', שהימים האלו יהיו ימים של התעלות רוחנית, ושנזכה שהחודש הזה יהפוך לחודש של גאולה וישועה.




^ 1.. שנת תשע"ג.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il