בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מעוז נריה בן הדס

עליית מעמד האישה בהלכה

קשיי הפרנסה בעקבות חטא אדם וחוה גרמו לירידה במעמד האישה * במקביל לגאולת העולם מקללת הפרנסה הקשה, גם מעמד האישה עולה * מדוע התירה התורה לגבר לשאת שתי נשים ולגרש את אשתו בעל כורחה * חכמים תיקנו כתובה כדי להקשות על גירושי אישה בעל כורחה * התורה אינה נלחמת בטבע אלא מציבה לו גבולות מוסריים * הנורמה המקובלת שלא לשאת שתי נשים והפיכתה למחייבת בתקנת רבנו גרשום * ככל שפרנסת הגברים נעשתה קלה יותר כך השתפר מעמד האישה בהלכה

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשע"ד
5 דק' קריאה
תהליך העלייה במעמד האישה
בשבועות האחרונים עסקנו במעמד האישה. למדנו שסדר העולם הוא שבתחילה כוחו של האיש מתגלה יותר, שהוא פורץ את הדרך, קובע את העקרונות ומבסס אותם, ואחר כך מתגלה הצד הפנימי של האישה, כשהיא מרחיבה ומעמיקה את העקרונות הראשונים וכוללת אותם יחד. האיש מקדש את אשתו, האיש מחויב במצוות תלמוד תורה, אולם הגשמת חיי המשפחה וחיי התורה באופן המלא והשלם נעשית יותר על ידי האישה. ועל כן ככל שהזמן עובר מתברר יותר ערכה של האישה, ומעמדה עולה עד למעלה מבעלה. כך הדבר במסגרת הפרטית של כל משפחה וכך בתהליך ההיסטורי, כשבעולם הזה מעמד האיש גבוה יותר, לעתיד לבוא שוויון, ובעולם הבא מעמד האישה גבוה יותר. אין הכוונה שהאיש יאבד את התפקיד הראשוני שלו כמחזר אחרי אשתו ומקדש אותה לאישה וכיוצא בזה, אבל יתברר שמה שהאישה עושה כממשיכה אותו - חשוב יותר.

החטא ותיקונו במציאות ובהלכה
בעקבות חטא אדם הראשון חל פיחות עצום במעמד האישה. הצורך בעבודה פיזית קשה ומפרכת כדי להוציא לחם מן האדמה גרם לכך שהאישה נעשתה תלויה לגמרי בבעלה. בלעדיו היא לא הייתה מצליחה להתקיים. דבר זה הוצרך לתיקון העולם (כפי שכתבתי בפעמים הקודמות). במקביל לתיקון העולם מקללתו, גם מעמד האישה הולך ועולה, והדבר בא לידי ביטוי בהלכה.

כיצד מסכימה התורה לחוסר שוויון
על פי התורה מותר לאיש לשאת כמה נשים. הקידושין מצריכים הסכמה משותפת, אולם האיש יכול לגרש את אשתו בלא הסכמתה.
לכאורה יש לשאול, היאך מסכימה התורה להפליית האישה לרעה? מדוע יכול האיש לשאת שתי נשים?
אלא שצריך לבאר שהתורה אינה כופה על האדם ללכת נגד הטבע, כי גם הטבע על כל פגמיו הוא בריאה אלוקית שנותנת לאדם מצע שעליו הוא יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בכוחות השוק הכלכלי, אלא נותנת להם לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וכיוון ערכי להתעלות.
לכן התורה גם לא אסרה את העבדות, מפני שבתקופות של מחסור ורעב עדיף לאדם להיות עבד ובלבד שיוכל להתקיים. בלי מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה, או מפני שאדמתם נכבשה מידם, היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו והעמידו צאצאים שהם כיום בני חורין. לכן התורה הסתפקה בקביעת גבולות מוסריים לעבדות.

התיקון כיום על פי מוסר התורה
לעומת זאת, יש תפיסות עולם שהעמידו לעצמן עיקרון מסוים שלמענו מוכנים להקריב את הכול. כזו הייתה התפיסה הקומוניסטית, לפיה השוויון הכלכלי הוא הערך העליון, ולמענו הקריבו את חייהם ואת אושרם של מאות מיליוני בני האדם. כך כיום התפיסה הליברלית (חירותית) מוכנה להקריב את הכול למען הענקת חירות וזכויות שוות. כך למשל, הארצות הליברליות נלחמו נגד שלטון האפליה בדרום אפריקה. הן הצליחו, וכבר עשרים שנה שיש בדרום אפריקה זכויות שוות לכול. אבל לפני עשרים שנה תוחלת החיים הממוצעת בדרום אפריקה היתה 64.5 שנים, וכיום היא ירדה ל 49.5 שנים (על פי טורו של עדי גרסיאל). לפי התורה ערך החירות חשוב מאוד, אבל יש לחתור אליו בהדרגה, בלי לפגוע בערכים אחרים ובלי לגרום לאנשים רבים כל כך למות ממחלות, מרעב ומפשע.

היתר שתי נשים והסייגים שבתורה
כך גם ביחס לנישואין. במצב שלא כולם הצליחו לפרנס את עצמם כראוי, אם לא היו מאפשרים לגברים שהצליחו בתושייתם להשיג יותר מזון ונכסים לשאת שתי נשים ואף יותר, נשים רבות שלא היו זוכות לבעל שמסוגל לפרנסן היו מתות ברעב בלי להעמיד צאצאים. מעבר לכך, כשהפרנסה הייתה כרוכה בעבודה קשה מאוד, ונדרש מהגבר לעבוד כל שעות היום בפרך למען אשתו וילדיו כדי לפרנסם ולהגן עליהם, לא ניתן היה לשעבד את הגבר לאשתו. היכולת שלו לגרש את אשתו או לשאת אישה נוספת נתנה לו את תחושת החירות שאפשרה לו להתחייב לפרנס אותה כל עוד הם נשואים, תוך התחייבות נוספת לפרנס את ילדיהם הקטנים.
אמנם ציוותה התורה שגם אם יישא אישה נוספת, יהיה חייב לדאוג לשמח את אשתו הראשונה ולספק לה את כל מחסורה, שנאמר: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י).

תקנת הכתובה
עוד הוסיפו חכמים וקבעו תקנה חשובה שלא יישא אדם אישה בלא כתובה, היינו שיתחייב בעת נישואיו שאם יגרש את אשתו, יפצה אותה בסכום כספי שיספיק לקיומה למשך שנה לפחות, כדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה (כתובות קי, ב; רמב"ם אישות י, ז).
בדרך כלל סכום הכתובה היה גבוה יותר, כפי שסוכם במשא ומתן שבין החתן למשפחת הכלה. במקרה שסכום הכתובה היה גבוה מאוד, והתברר לאיש שנשא אישה רעה שמצערת אותו, חייו היו קשים מנשוא, מפני שהוא היה חייב לדאוג לכל מחסורה בלי שתהיה בידו יכולת לגרשה. אמרו חכמים שעל אנשים כמותו אמר הכתוב: "הנני מביא עליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה" (ירמיהו יא, יא), "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). ועל אישה כזו נאמר: "ומוצא אני מר ממוות את האישה... טוב לפני האלוקים יימלט ממנה וחוטא יילכד בה..." (קהלת ז, כו). ואמר רבא: "אישה רעה וכתובתה מרובה, צרתה בצדה". כלומר העצה לאיש כזה שיישא אישה נוספת, ומתוך קנאתה של הראשונה בשנייה, תיטיב את דרכיה. וזה כמובן בתנאי שהוא היה מסוגל לספק את צורכי שתיהן, ולתת לכל אחת חדר בפני עצמה (יבמות סג, ב).

הנורמה בתלמוד שאין נושאים שתי נשים
במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל לזה נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכר שום תנא או אמורא שהיו לו שתי נשים.
בתקופת התלמוד, לפני כאלף וארבע מאות שנים, הנורמה שאין אדם נושא אישה שנייה על אשתו הייתה כל כך ברורה, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אישה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי אסור, מפני שכל אישה שמתקדשת לבעלה עושה זאת על דעת שלא יישא אישה נוספת. ולכן מותר לאדם לשאת אישה נוספת רק אם הראשונה הסכימה לכך, או שישלם לה את כתובתה ויגרש אותה תחילה. אמנם ההלכה נקבעה אז כדעת רבא, שהנורמה אינה מחייבת, ולכן כעיקרון מותר לאיש לקדש אישה נוספת ללא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).

תקנת רבנו גרשום
לפני כאלף שנים תיקן באשכנז רבנו גרשום מאור הגולה שלא יישא אדם יותר מאישה אחת. ועוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלי הסכמתה. ורק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כורחה.
תקנה זו שלא לשאת שתי נשים התקבלה כמחייבת לגמרי באשכנז, ואילו בספרד לא התקבלה כמחייבת, אבל בפועל כך נהגו בדרך כלל, כאשר ברוב הכתובות היה החתן מתחייב שלא יישא אישה נוספת על אשתו. לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית שהאיסור לשאת שתי נשים יחול על כל העדות בשווה.

כיצד אסרו שתי נשים
לכאורה קשה, הרי כלל נקוט בידינו שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט"ז יו"ד קיז, א), ואם כן כיצד יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל?
פירש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר: "כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים, האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה" (דברים כא, טו). הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה, וכן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. מתוך כך מגיעים לסכסוכי ירושה שעלולים לקרוע את המשפחה, עד שנצרכה התורה להזהיר: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה". לאחר מכן מובא המקרה של בן סורר ומורה, ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש"י דברים כא, יא; שיחות הרצ"יה דברים עמ' 361). הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.

זמן העלייה במעמד האישה
ראוי לציין שהוראות ההלכה החדשות הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות ואלפי שנים את עליית מעמדה של האישה מבחינה כלכלית. רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כישרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי הגובר של נשים גרם לחכמים לקבוע תקנות חדשות שהעלו את מעמד האישה, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה. ולכן מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין או שהפך לתופעה נדירה מאוד. וכן לגבי הכתובה, מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה, כך נקבע.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il