ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הדרוש האחד עשר חלק י'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה דרשות הר"ן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"ג ניסן תשע"ד

הדרוש האחד עשר חלק י'

י"ג ניסן תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
הילה שושנה בת דינה הי"ו

התנהגות השופטים בספק
וְאַחַר שֶׁהִשְׁלִים מִצְוַת מִנּוּי הַשּׁוֹפְטִים וְכֹחָם וִיכָלְתָּם מַהוּ, וּמַהוּ רָאוּי שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ בּוֹ יוֹתֵר, וְהוּא: לִמְחוֹת זֵכֶר עֲבוֹדָה זָרָה וְהָעֹנֶשׁ מִמֶּנָּה, הִתְחִיל לְבָאֵר אֶל הַשּׁוֹפְטִים אִם יִקְרֶה לָהֶם בְּדָבָר סָפֵק מָה, אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ, וְצִוָּה אֲלֵיהֶם שֶׁיִּתְנַהֲגוּ בַּדָּבָר הַהוּא עַל פִּי מָה שֶׁיְּבָרְרוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הָעוֹמֵד בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, כְּאָמְרוֹ (דברים יז ח-יא): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וגו' וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ... עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל", וּבָא בְּקַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי דברים שופטים פסקא קנד): "אֲפִלּוּ אוֹמְרִים לְךָ עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין", כְּלוֹמַר: אֲפִלּוּ בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר שֶׁאֵין הָאֱמֶת כְּדִבְרֵי הוֹרָאַת הַסַּנְהֶדְרִין, אַף עַל פִּי כֵן שְׁמַע אֲלֵיהֶם, כִּי כֵן צִוָּה ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּנְהֹג בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁיַּכְרִיעוּ הֵם, [יַסְכִּימוּ] לָאֱמֶת* אוֹ לֹא יַסְכִּימוּ. וְזֶה כְּעִנְיַן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עִם רַבָּן גַּמְלִיאֵל (ראש השנה כה א) שֶׁצִּוָּהוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיָּבוֹא בְּמָעוֹתָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ, וְכֵן עָשָׂה, שֶׁאַחַר שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מָסַר הַהַכְרָעָה אֲלֵיהֶם, מַה שֶּׁיַּסְכִּימוּ הֵם הוּא מַה שֶּׁצִּוָּה ה' יִתְבָּרַךְ בַּדָּבָר הַהוּא. וְעַל זֶה אָנוּ בְּטוּחִים בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה וּבְמִשְׁפָּטֶיהָ שֶׁאָנוּ מְקַיְּמִים רְצוֹן ה' יִתְבָּרַךְ – כָּל זְמַן שֶׁנִּסְמֹךְ עַל מַה שֶּׁיַּסְכִּימוּ בָּהֶם גְּדוֹלֵי הַדּוֹר.

התורה נמסרה להכרעת חכמים
וְהוּא אָמְרָם בְּרֵישׁ "חֲגִיגָה" (ג ב): "שֶׁמָּא תֹּאמַר הוֹאִיל וְהַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין וכו' הֵיאַךְ אֲנִי לָמֵד תּוֹרָה מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר (קהלת יב יא): 'נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד' – כֻּלָּן פַּרְנָס אֶחָד אֲמָרָן מִפִּי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ א): 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר'". הִנֵּה בֵּאֵר: הַמְטַהֲרִין וְהַמְטַמְּאִין, הַפּוֹסְלִים וְהַמַּכְשִׁירִים כֻּלָּם אֲמָרָם מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה*, וְאִי אֶפְשָׁר, לוּלֵי עַל צַד שֶׁכָּתַבְנוּ, כִּי אַחֲרֵי שֶׁדִּבְרֵי הַמְטַמְּאִין וְהַמְטַהֲרִין הָפְכִּיִּים בְּעַצְמָם וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁשְּׁנֵיהֶם יַסְכִּימוּ לָאֱמֶת, אֵיךְ נֹאמַר שֶׁכֻּלָּם נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה, וּמִי אִיכָּא סְפֵיקָא* קָמֵי שְׁמַיָּא •. אֲבָל הָעִנְיָן עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁכָּתַבְנוּ: שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מָסַר הַכְרָעוֹת אֵלֶּה לְחַכְמֵי הַדּוֹר וְצִוָּה שֶׁנִּמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶם, וְנִמְצָא שֶׁמַּה שֶּׁיַּסְכִּימוּ הֵם בְּדָבָר מֵהַדְּבָרִים, הוּא מַה שֶּׁנִּצְּטַוָּה מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה.
"לא בשמים היא"
וְגַם כֵּן נַאֲמִין, שֶׁאִם הִסְכִּימוּ הֵפֶךְ מִן הָאֱמֶת וְנֵדַע זֶה עַל יְדֵי בַּת קוֹל אוֹ נָבִיא, אֵין רָאוּי לָנוּ שֶׁנָּסוּר מֵהַסְכָּמַת הַחֲכָמִים. וְזֶה הוּא עִנְיַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל עִם הַחֲכָמִים [בְּתַנּוּרוֹ] שֶׁל עַכְנַאי כַּמֻּזְכָּר בְּפֶרֶק "הַזָּהָב" (בבא מציעא נט א-ב), שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן אוֹתוֹת גְּדוֹלִים וַחֲזָקִים שֶׁהָאֱמֶת כִּדְבָרָיו וְיָצְתָה בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה: "מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם", אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁלֹּא רָצָה לְהַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם נִמְנוּ עָלָיו וּבֵרְכוּהוּ*, לְפִי שֶׁלֹּא מָסַר ה' יִתְבָּרַךְ הַכְרָעַת סְפֵקוֹת הַתּוֹרָה לְנָבִיא וְלֹא לְבַת קוֹל, אֶלָּא לְחַכְמֵי הַדּוֹר, וְזֶהוּ שֶׁעָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר (דברים ל יב): "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא".
אפילו כשספק לחכמים לא מקבלים מנביא
וּמְפֹרָשׁ עוֹד בִּ"תְמוּרָה" (טז א) שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין רָאוּי לָנוּ לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הַנְּבִיאִים הֵפֶךְ הַסְכָּמַת הַחֲכָמִים, אֲבָל* גַּם אִם יְסַפְּקוּ הַחֲכָמִים בְּדָבָר מָה, אֵין לָנוּ שֶׁנִּקַּח בֵּאוּר הַסָּפֵק הַהוּא עַל פִּי נָבִיא, אֲבָל יוֹתֵר טוֹב שֶׁיִּשָּׁאֵר הַדָּבָר בִּסְפֵקוֹ, שֶׁאָמְרוּ שָׁם שֶׁבִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה נִשְׁתַּכְּחוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת, וְאָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: שְׁאַל, וְאָמַר לָהֶם: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא", וְנֶאֱמַר עוֹד שָׁם, שֶׁעָמְדוּ עָלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל לְסָקְלוֹ, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "לוֹמַר לְךָ* אִי אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטָרְדָן* בְּמִלְחָמָה".
___________________________________
יַסְכִּימוּ לָאֱמֶת – יכוונו לאמת. הַגְּבוּרָה – הקב"ה. וּמִי אִיכָּא סְפֵיקָא וכו' – וכי יש ספק אצל הקב"ה? נִמְנוּ עָלָיו וּבֵרְכוּהוּ – נאספו החכמים והחליטו לנדותו. אֲבָל – אלא. לוֹמַר לְךָ – בנבואה מה ההלכה. טָרְדָן – העסק אותם בענין אחר.

ביאורים

מתן תורה, נתינת התורה לעם ישראל וירידתה של התורה לעולם הגשמי היו חידוש גדול מאוד ודבר שקשה לתפוס ולהבין. התורה היא חכמה אלוהית עליונה ועמוקה מאד, שככל שמעמיקים בה מגלים יותר ויותר עד כמה היא עמוקה ורחוקה מהשגתנו. ולכן קשה לנו להבין מדוע החליט בורא עולם לתת אותה לעולם הגשמי והמוגבל שלנו.
זכינו, עם ישראל, והפלא העצום הזה קרה. בורא עולם החליט להפקיד בידינו את התורה שהיא 'חמדה גנוזה' שבורא עולם משתעשע בה. כשנתן הקב"ה את התורה לעולם, הוא קבע שלומדי התורה הם גם אלה שיכריעו בכל דבר כיצד לנהוג על פי הבנתם בתורה מכוח שכלם האנושי , כלומר נתינת התורה לעולם כוללת גם את הקביעה כיצד לפסוק בכל דבר. קביעה זו נמסרה לחכמי ישראל ובראשם לבית הדין הגדול שבלשכת הגזית, שהם אלה שתפקידם להכריע בשאלות הקשות שחכמי ישראל מסתפקים בהם.
קביעה זו היא קביעה כה חזקה עד שאפילו אם יתברר לנו על ידי בת קול או נביא שהכרעת חכמי ישראל אינה מתאימה לאמת ההלכתית, אנו נלך דווקא לפי קביעתם של חכמי ישראל מפני שכך קבע הקב"ה כשנתן את ההכרעה בידם. ויותר מכך, גם כאשר חכמי התורה מסופקים ואינם יודעים כיצד להכריע, לא נשתמש בהכרעת הנבואה, מכיוון שהתורה כבר 'לא בשָׁמַים היא'. זו גם הסיבה, שלאחר פטירת משה, כאשר נשכחו הלכות רבות, אמר ה' ליהושע, שאי אפשר לגלות לו בחזרה את אותן ההלכות, והוא יוכל לחדשן רק בכוח לימודו.
כך נוכל להבין את דבריהם של חז"ל, שקבעו שכל מה שעתידים לומדי התורה לחדש נאמר כבר למשה בסיני. כל דברי התורה, על כל חלקיה ופרטיה, גם מה שאינו מוגדר כאמת ההלכתית הוא חלק מן התורה, ומה שנפסק להלכה, הוא מה שקבע הבורא שאותו ינהגו למעשה.
דברים יסודיים אלו, חשובים מאד במיוחד לאחר העיסוק שעסקה התורה במערכת המשפט ובתפקידיה, הכוללים את תיקונה הרוחני והגשמי של החברה, ואת המלחמה בעבודה זרה, מכיוון שהם עוסקים בסמכות התורנית של חכמי ישראל העומדת ביסודה של מערכת בתי המשפט של עם ישראל.

הרחבות
•אלו ואלו דברי אלוהים חיים
אֵיךְ נֹאמַר שֶׁכֻּלָּם נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה, וּמִי אִיכָּא סְפֵיקָא קָמֵי שְׁמַיָּא. ביחס למחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרה הגמרא: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן" [עירובין יג:]. על כך כתב הריטב"א : "שאלו רבני צרפת ז"ל, האיך אפשר שיהו שניהם דברי אלוהים חיים, וזה אוסר וזה מתיר. ותירצו, כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים (ארבעים ותשע סברות) לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש. ובדרך האמת (חכמת הנסתר) יש טעם סוד בדבר" [ריטב"א שם]. על פי פירושו הראשון של הריטב"א, ניתן לפרש את דברי הגמרא במסכת חגיגה שהביא הר"ן כפשוטם: "כולן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא" –הקב"ה לימד את משה רבנו בסיני גם את דעת בית הלל וגם את דעת בית שמאי.
במהר"ל מבואר שהמאמר "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן" נכון רק אם שתי הדעות מכוונות לסברות שקולות בחשיבותן להלכה, ולכן התעוררה השאלה: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?". במחלוקות אחרות של חכמי ישראל, הדעות השונות אכן מבטאות צדדים אמיתיים, אולם ניתן לברר מתוכן את הצד המכריע להלכה. [באר הגולה א].

שאלות לדיון
לפי דברי הר"ן, חכמי הדור קובעים מה צווה משה בהר-סיני. האם זה אומר שהם גדולים יותר ממשה?
אם הכל נקבע לפי הסכמת אנשים שיכולים היום להחליט כך ומחר להחליט אחרת, האם זה אומר שאין אמת מוחלטת?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il