בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • דרשות הר"ן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

בלהה בת רבי יהושע ובעלה יעקב לבית גרינברג

ג' אייר תשע"ד

הדרוש השנים עשר חלק ו'

undefined

בשביל הנשמה

ג' אייר תשע"ד
5 דק' קריאה
נביא ומעוננים
וְאָמַר הַכָּתוּב שֶׁזֶה הַנָּבִיא נִתַּן לָנוּ בִּמְקוֹם הַמְעֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים אֲשֶׁר יִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶם הָאֻמּוֹת, וּלְהַשְׁלִים תּוֹעַלְתָּם* יַעֲמֹד לָנוּ, כִּי בֶּאֱמֶת הַמְּעֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים יַקְדִּימוּ הַיְדִיעָה* בִּקְצָת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְקֻבַּל בָּם תּוֹעֶלֶת, וּלְפִיכָךְ, כְּשֶׁאָסְרָה תּוֹרָה עִנְיַן אֵלּוּ הַיְדִיעוֹת אֲשֶׁר יְקֻבַּל בָּהֶן תּוֹעֶלֶת, הִשְׁלִימַתְהוּ בְּיוֹתֵר שְׁלֵמוּת, וְהוּא עִנְיַן הַנָּבִיא. וְהוּא אָמְרוֹ (יח ט-טו): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִּלְמַד לַעֲשׂוֹת וגו', לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו', כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, נָבִיא מִקִּרְבְּךָ" וגו', נִמְצָא שֶׁעִנְיַן הַנָּבִיא – לְהַשְׁפִּיל* אוֹתָן הַיְדִיעוֹת וּלְהַשְׁלִים תּוֹעַלְתָּן.

נבואת משה בארץ החרטומים
וְכֵן הָיָה בְּרֵאשִׁית נְבוּאַת הַנָּבִיא הַנֶּאֱמָן*, אָז הָכְנְעוּ וְהֻשְׁפְּלוּ הַקּוֹסְמִים וְהַמְנַחֲשִׁים. וְהָיְתָה זֹאת תַּחְבּוּלָה אֱלֹהִית שֶׁיִּתְנַסֶּה הַנָּבִיא הַנֶּאֱמָן וְשֶׁיִּבָּחֲנוּ אוֹתוֹתָיו בִּמְקוֹם רֹב הַחַרְטֻמִּים •, כִּי אָז יִבָּחֵן עֹצֶם* אוֹתוֹתָיו, לֹא אִם יַעֲשֵׂם בְּאֶרֶץ נֶעְדֶּרֶת הַחָכְמָה. וְהוּא אָמְרָם בִּ"מְנָחוֹת" פֶּרֶק "כָּל הַקָּרְבָּנוֹת" (פה א): "אָמְרֵי לֵיהּ יוֹחֲנִי וּמַמְרֵא* לְמֹשֶׁה: תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לְעָפְרַיִם*, אָמַר לְהוּ: אָמְרֵי אִינְשֵׁי: לְמָתָא יַרְקָא יַרְקָא שְׁקוֹל*". וְכָךְ פֵּירוּשָׁהּ: יוֹחֲנִי וּמַמְרֵא סָבְרוּ שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר חִדֵּשׁ הַנָּבִיא הַנֶּאֱמָן – שֶחִדְּשָׁם בְּאוֹתָן הַתַּחְבּוּלוֹת, וּלְכָךְ תָּפְסוּ עָלָיו – אַחֲרֵי שֶׁבָּא לְרַמּוֹת הֶהָמוֹן לְדַעְתָּם, אֵיךְ הָלַךְ לְדֶרֶךְ מְלֵאָה מֵאֵלּוּ הַתַּחְבּוּלוֹת. וְהֵשִׁיב: "אָמְרֵי אִינְשֵׁי: לְמָתָא יַרְקָא יַרְקָא שְׁקוֹל", כְּלוֹמַר: הַשָּׁלֵם בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה לֹא תֻּכַּר גֹּדֶל מַעֲלָתוֹ כִּי אִם בְּאֶרֶץ שֶׁיִּהְיוּ בָּהּ מֵאוֹתוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ קְצָת שְׁלֵמוּת, כְּמוֹ שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יֶרֶק וְהוּא הַיּוֹתֵר מְשֻׁבָּח שֶׁיִּהְיֶה יִמְכְּרֶנּוּ יוֹתֵר בְּעִיר רַבַּת הַיֶּרֶק, כִּי שָׁם תֻּכַּר מַעֲלָתוֹ עַל הָאֲחֵרִים, כֵּן הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ בְּמֹשֶׁה. נִמְצָא שֶׁהַנָּבִיא מַשְׁלִים כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּם הַקּוֹסְמִים וּבְיוֹתֵר שְׁלֵמוּת מֵהֶם, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַקּוֹסֵם יַגִּיד עִנְיָנִים פְּרָטִיִּים, כֵּן הַנָּבִיא, כְּמוֹ שֶׁנִּגְלָה מֵעִנְיַן (האותות) [הָאֲתוֹנוֹת*], וְעַל כֵּן, כְּשֶׁאָסְרָה הַתּוֹרָה כָּל אוֹתָן הַיְדִיעוֹת, נָתַן תְּמוּרָתָן הַנָּבִיא.

מעונן ומנחש
וְאָמַר (דברים יח י): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף". קוסם
"מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ" – מְבֹאָר הוּא בְּעַצְמוֹ שֶׁזֹּאת הִיא עֲבוֹדַת הַמֹּלֶךְ.
"קֹסֵם קְסָמִים" – עִנְיָנוֹ: שֶׁיֵּשׁ בָּאֲנָשִׁים מִי שֶׁכֹּחוֹ הַמְדַמֶּה* חָזָק עַד שֶׁיְּשַׁעֵר וְיַגִּיד קְצָת הָעֲתִידוֹת, וְזֶה הַכֹּחַ יִצְטָרֵךְ לְעוֹרְרוֹ, וְלָזֶה* יַעֲשׂוּ קְצָת תְּנוּעוֹת וְתַחְבּוּלוֹת, וְהוּא מַאֲמַר הַכָּתוּב (הושע ד יב): "עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ".
"מְעוֹנֵן*" – הוּא הָעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בִּבְחִירַת הַיָּמִים, וְהוּא אָמְרָם בְּ"סַנְהֶדְרִין" (סה ב): "הַיּוֹם יָפֶה לָצֵאת, הַיּוֹם יָפֶה לִקַּח, לִמּוּדֵי* עַרְבֵי שְׁבִיעִית חִטִּין יָפוֹת, עִקּוּרֵי קִטְנִית מִהְיוֹת רָעוֹת*".
"מְנַחֵשׁ" – אָמַר שָׁם: "זֶה הָאוֹמֵר: פִּתּוֹ נָפְלָה* מִפִּיו, מַקְלוֹ נָפַל מִיָּדוֹ, בְּנוֹ קוֹרֵא מֵאֲחוֹרָיו, עוֹרֵב קוֹרֵא לוֹ, צְבִי הִפְסִיקוֹ בַּדֶּרֶךְ, נָחָשׁ מִימִינוֹ, שׁוּעָל מִשְּׂמֹאלוֹ, אַל תַּתְחִיל בִּי, שַׁחֲרִית הוּא, רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא, מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא".
___________________________________
וּלְהַשְׁלִים תּוֹעַלְתָּם – הנביא מועיל תחת הקוסמים. יַקְדִּימוּ הַיְדִיעָה – יודיעו העתידות. לְהַשְׁפִּיל – להראות שידיעת הקוסמים אינה חשובה. הַנָּבִיא הַנֶּאֱמָן – משה רבנו (אל מול החרטומים). עֹצֶם – חוזק. יוֹחֲנִי וּמַמְרֵא – מכשפים במצרים. לְעָפְרַיִם – לעיר שכולה תבן. "כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים?!" (רש"י). לְמָתָא יַרְקָא וכו' – "לעיר שגדל שם ירק הרבה הבא ירק שלך למכור לפי שמתקבצין שם הכל לקנות" (רש"י). מֵעִנְיַן הָאֲתוֹנוֹת – בספר שמואל פרק ט'. הַמְדַמֶּה – הדמיון. וְלָזֶה – ולכן. מְעוֹנֵן – מלשון עונות וזמנים. לִמּוּדֵי – רגילים. עִקּוּרֵי קִטְנִית מִהְיוֹת רָעוֹת – העוקר קטניות ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות או מרקיבות. פִּתּוֹ נָפְלָה וכו' – אם קרה כך סימן רע הוא.


ביאורים
אחד החששות הגדולים של האנושות, הינו החשש מפני העתיד. העתיד הוא עלום ומפחיד. הוא טומן בחובו שאלות יום יומיות כגון: מתי לצאת לדרך? האם להתחיל עסק זה או שמא אחר? כיצד נמצא את שאנו מבקשים?
על מנת להתגבר על חוסר ידיעת העתיד, קמו באופן טבעי קוסמים בקרב אומות העולם, שבכוחם לגלות העתידות. התורה אסרה עלינו את סוגי הכישוף השונים, מכיוון שהם מלווים בהערצת כוחות רוחניים מבלעדי הקב"ה, ועלולים להוביל לעבודה זרה. האיסור להשתמש בקסמים, מותיר אותנו בלא יכולת להיעזר בהם בכל מיני מצבים בחיים, כפי שנוהגות אומות העולם. לשם השלמת חוסר זה, ניתנו לנו מאת הקב"ה נביאים, אשר בין יתר תפקידיהם החשובים, סייעו להפיג ולו במעט את החשש מפני העתיד.
היה מקום להבין שלכאורה אין כל הבדל בין הקוסם לנביא, וכשם שהאחד מגיד עתידות ומסתייע באותות ובניסים על מנת להוכיח את יכולותיו הרוחניות, כך גם השני. כך חשבו יוחני וממרא – ראשי המכשפים במצרים, כאשר משה רבנו הגיע אליהם, ועשה אותות בדבר ה'. פנייתם אל משה: 'תבן אתה מכניס לעפריים (מגדלי תבואה)'? מעידה שראו במשה סוג של קוסם, אמנם מוכשר וגדול, אבל קוסם שבקסמיו מבקש למשוך את ההמון. אדם המביא תבן אל עיר מליאה בתבן, אינו עושה מעשה מיוחד. איש לא יתייחס אליו בעקבות כך. באופן דומה, אומרים המכשפים, להביא קסמים וכשפים אל מצרים הוא לא דבר חידוש. אולם כוחותיו הרוחניים של משה רבנו הינם גבוהים ונעלים לאין שיעור מכוחות המכשפים. הנביא מקבל את ידיעותיו ישירות מפי הקב"ה ולכן זו ידיעה מושלמת. בעוד הקוסם, על אף שידיעותיו מתקבלות מכוחות עליונים, הרי כוחות אלו פחותים הם ביחס לקב"ה, והידיעות המתקבלות מהם, מקוטעות ולוקות בחסר. תשובתו של משה למכשפים היא שאם הירק שמביא הסוחר הוא לא רק משובח יותר, אלא בדרגה אחרת לגמרי מכל מה שנמצא בשוק, עליו להגיע לעיר מליאה בירקות. דווקא שם אפשר יהיה להכיר בהבדל העצום שקיים בין הירקות המצויות בעיר לירק שמביא איתו הסוחר. זו הסיבה שהאותות נעשים על ידי משה דווקא במצרים. נבואתם של נביאי ה' אינה עוד כישוף או קוסמות. היא אמנם כוללת את היתרונות שאלו מספקים, ובכך מסייעת לנו וממלאת לנו צורך חיוני, אך במהותה, היא יכולת רוחנית שונה בתכלית.
בין סוגי הכשפים אותם אוסרת התורה, קיימים הקוסמות, העוננות והניחוש. קוסמות, פירושה הגדת העתידות. עוננות פירושה בחינת טיב הימים – יום זה יפה לזריעת ירק מסוים, סוף השנה טוב לקניית סחורה מסוימת, תאריכים שאין הגיון בדרך הטבע לבחור דווקא בהם. ניחוש פירושו התנהלות על פי סימנים – צבי שהפסיקך בדרך מהווה סימן כזה, מקלך נפל מהווה סימן אחר וכד'.
הרחבות
•אצבע אלוהים היא
שֶׁיִּתְנַסֶּה הַנָּבִיא הַנֶּאֱמָן וְשֶׁיִּבָּחֲנוּ אוֹתוֹתָיו בִּמְקוֹם רֹב הַחַרְטֻמִּים. לעומת מכות הדם והצפרדעים, אותם הצליחו חרטומי מצרים לעשות בלהטיהם, את מכת הכינים לא היו מסוגלים 'לשחזר'. במכה זו התגלתה מעלת משה לחרטומים, שהודו "אצבע אלוהים היא" [שמות ח, טו]. על פי המדרש, מכה זו הייתה מעבר ליכולותיהם של שהחרטומים מכיוון "שאין השד יכול לעשות פחות מכשעורה" [תנחומא וארא יד].
בדיני טומאה וטהרה ידוע כי עצם של מת בשיעור פחות מכשעורה - אינה מקבלת טומאה [אהלות ב, ג]. המהר"ל מסביר שעולמו של הקב"ה מלא בטוב ולכן שיעור קטן של 'פחות מכשעורה', בטל במיעוטו כלפי העולם, ואינו נטמא. לפי זה מתבאר המדרש: לא ייתכן שהשד, שהוא כח של טומאה, יעשה 'פחות מכשעורה', וישלוט בשיעור קטן כל כך.
כמו כן, החרטומים שפעלו באמצעות הטומאה לא הצליחו להשפיע על הפרטים הקטנים, הבטלים לכלל המציאוּת. לעומת זאת, הפועל מתוך קדושה פועל מתוך שורש הכל - הטוב האלוהי. מכיוון שהטוב האלוהי מחיה את כל המציאות, ניתן לפעול מכוחו על כל הפרטים כולם, שהרי טוב זה הוא כולל את הכל, "לבלתי ידח ממנו נדח" [שמואל ב, יד יד].

שאלות לדיון
האם מטרת הנביא היא רק לשמש תחליף איכותי יותר למעוננים ולקוסמים?
הר"ן מזכיר פעם אחר פעם את סיפור האתונות. מדוע הוא לא מזכיר נבואות אחרות?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il