- שבת ומועדים
- שיחות לשלשת השבועות
- מדורים
- חסידים מספרים
הנגר הזה, מתחילה לא נעם לו כל העסק הזה, ולא הרהיב עוז בנפשו לסרב לפקודת ר' יוסילי. הוא עשה את המטה בשפלות ובהכנעה ובשברון לב גדול, ביידעו מיהו הקדוש שישכב עליה. לאחר ימים בא החוזה מלובלין, ור' יוסילי יצא לקראתו ובקשו שיתאכסן אצלו. החוזה נענה, ור' יוסילי הוביל אותו לחדר שבו הוצבה המיטה שהוכנה במיוחד עבורו.
ברגע ששכב החוזה על המיטה החל לצעוק: "אוי דקירות, אוי דקירות". רצה ר' יוסילי להציע לחוזה שישן על מיטתו שלו, אבל ירא לעשות כך, שמא גם שם יחוש החוזה בדקירות. לבסוף הציע לו לעבור לישון במיטתו שלו. החוזה נענה ושם נרדם מיד. כשקם מן השינה אמר החוזה: החייתני בכל האיברים שלי. תמה ר' יוסילי ושאל את החוזה: "חידוש לי על רבנו, שאמר על המיטה החדשה שדוקרת לו; הלא איש ירא שמים עשאה לכתחילה בשביל רבנו?"
השיב לו הרבי: "חס וחלילה! המיטה כשרה היא, אלא שנודף ממנה ריח של מרה שחורה, מחמת שנעשתה בין המצרים, בתשעת הימים, והנגר היה ירא שמים והיה מתעצב על חורבן בית המקדש בשעת עשייתה".
בהשקפה ראשונה נראה כי מטרתו של הסיפור היא להציג בפנינו את גדולתו של החוזה מלובלין, שהיה יכול לחוש בשוכבו על מיטה מיהו הנגר ומה היו כוונותיו בשעת עשייתה. אנו ניקח את הדברים לכיוון נוסף.
הנגר לא שש אל המלאכה הזו מלכתחילה. הוא מרגיש מאוים, כאילו מחשבותיו עלולות להיחשף אם יישן החוזה על המיטה. בלית ברירה איננו מסרב לבקשתו של ר' יוסילי וניגש למלאכה. הוא עושה את המטה בהכנעה, בשפלות ובשברון לב.
לכאורה, לפנינו כוונות גדולות ועצומות של יהודי ירא שמים. אולם נראה כי לא אלו הכוונות הנצרכות בשעת בנייה ויצירה של דבר חדש. האומן צריך להיות מלא בחדוות יצירה ובתחושת התחדשות. אומן הניגש למלאכתו מתוך שברון לב לא יעשה את מלאכתו בלב שלם. היצירה והבניין דורשים לב שמח, והנגר איננו שמח בעשייתו.
הרבי חש בדבר. השינה נועדה לתת לאדם מעט שלוות נפש, התרגעות והתכוננות לעשייה מחודשת. החוזה חש כי המשכב שהכין עבורו הנגר אינו מיטה של חיות אלא מיטה של עצבות, חששות, שברון לב. ממיטה כזו אי אפשר לקום רעננים לעבודת יצירה מתחדשת.
כאן קושר החוזה את רגשותיו של הנגר בשעה שהכין את המיטה לימי בין המצרים. הנגר הוא אמנם ירא שמים, אלא שהמיטה הוכנה בימי בין המצרים ומשום כך ריח של מרה שחורה נודף ממנה. טיב רגשותיו של הנגר בשעת עשיית המיטה ידועים לנו: הוא חשש מפני דעתו של החוזה ומשום כך בנה אותה בלב נשבר. אבל החוזה קושר את הרגשות האלו ברגשות העצבות של ימי בין המצרים.
דרכם של בני אדם שהם מתייחסים אל ימי בין המצרים כימים של עצבות, ימים שבהם אין המזל משחק לישראל. אמת נכון הדבר כי מצווים אנו להתאבל, אבל יש צורך לדאוג לכך שהעצבות והאבל לא יביאו לידי דיכוי כוחות היצירה שלנו. בעיצומם של ימי בין המצרים עלינו לחשוב על כך שימים של בניין ותיקון עומדים לפתחנו. הנגר יבוא בפטישו, והנפח בקורנסו, והסייד במברשתו, וכולם יתכוונו לעולם של בניין ושל יצירה מתחדשת.
כאן מתבררת נקודת הביקורת של החוזה כלפי מי שעשה את המיטה: שברון הלב מידה טובה הוא, אולם אל לו לדכא את כוח היצירה שבאדם. את כוחותיו הרעננים ישאב האדם מתוך אמונה אמיתית באפשרות לתקן, לבנות וליצור.
זאת ועוד, פעמים רבות בדברי חז"ל נמשלת הגלות לשינה. הסמיכו חכמים את הדברים לפסוק בשיר השירים: "אני ישנה ולבי ער". החוזה הולך לישון. הנגר מציע לו ערש של מרה שחורה ושברון לב. הגלות יכולה להוביל את האדם לידי עצבות שיש עמה יאוש, אבדן אמונה בסיכוי לתיקון מחודש. החוזה איננו מוכן לישון על מיטה שכזו.
יש להתמרד כנגד הממד המייאש של הגלות. גם אם גזירה של שינה וגלות נגזרה על האדם, יש לעבור אותה מתוך אמונה בסיכוי לתקן ובסיכוי לצאת מן הגלות.
-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
התלהבות ללא יין
שימוש נכון בתנור הביתי
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך מכינים תה בשבת?
אנחנו בצד של החזקים!
מה כבד לך?