ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
וְכַאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר לִי חִיּוּבָם* מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, שֶׁמָּא הָעִנְיָן הַזֶּה אֵינוֹ כָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ, וְעַל כֵּן הִנִּיחוּ לְחַבְּרוֹ* בְסֵפֶר שֶׁיוֹרֵנוּ אוֹתוֹ וְיַרְאֵנוּ עִנְיָנָיו, עַד אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּיו בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה וּמְצָאתִיו שֶׁנִּזְכַּר בּוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ, וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", וְאָמַר (דְּבָרִים ל, כ): "לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ", וְאָמַר (דְּבָרִים יא, יג): "לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם", וְאָמַר (דְּבָרִים יג, ה): "אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ", וְאָמַר (וַיִּקְרָא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וְאָמַר (דְּבָרִים י, יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה", וְאָמַר (דְּבָרִים י, יט־כ): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵּרִים הֶיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד". וְהַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה מֵחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת.
לאווין בלבבות
וְאָמַר בַּלָּאוִין שֶׁבָּהֶן (דְּבָרִים ה, יח): "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", (וַיִּקְרָא יט, יח): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", (וַיִּקְרָא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", (בְּמִדְבַּר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", (דְּבָרִים טו, ז): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ* וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ", וְרַבִּים כָּאֵלֶּה.
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
5 - הקדמה חלק ד'
6 - הקדמה חלק ה'
7 - הקדמה חלק ו'
טען עוד
וְאַחַר כָּךְ הֵשִׁיב* אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה אֶל הַלֵּב וְאֶל הַלָּשׁוֹן*, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ל, יא): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". וּבִשְׁאָר סִפְרֵי הַנְּבִיאִים הֶאֱרִיכוּ בָּעִנְיָן וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְאֵינֶנִּי צָרִיךְ לַהֲבִיאָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים וִידוּעִים.
מקור החיוב בחז"ל
וְכַאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר לִי חִיּוּב מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת מִן הַתּוֹרָה כַּאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר מִן הַשֵּׂכֶל, חִפַּשְׂתִּי עָלָיו בְּדִבְרֵי רַזַ"ל, וּמְצָאתִיו יוֹתֵר מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵיהֶם מִמַּה שֶּׁהוּא מְפֹרָשׁ בַּסְּפָרִים וּמִן הַשֵּׂכֶל. קְצָתוֹ בִּכְלָל*, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סַנְהֶדְרִין קו, ב): "רַחֲמָנָא לִבָּא בָעֵי"*, וְאָמְרוּ (יְרוּשַׁלְמִי בְּרָכוֹת פ"א, ה"ה): "לִבָּא וְעֵינָא תְּרֵי סַרְסוֹרֵי דְחֶטְאָה נִינְהוּ"*, וּקְצָתוֹ בִּפְרָט, בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, שֶׁאֵין צֹרֶךְ לְהַאֲרִיךְ בְּזִכְרוֹ. וּמָצָאתִי הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ בְּמִדּוֹתֵיהֶם* וּבְמִנְהָגֵיהֶם הַמְקֻבָּלִים מֵהֶם, כְּשֶׁהָיוּ נִשְׁאָלִים עַל עִנְיְנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִלָּה כז, ב): "בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים"*.
שוגג ומזיד
וְרָאִיתִי מִצַּד הַכָּתוּב עוֹד בְּמַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה (בְּמִדְבַּר לה, יא) שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, וּמִי שֶׁהוּא שׁוֹגֵג בַּמִּצְוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, שֶׁהָיוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם בְּמֵזִיד אַחַת מֵאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין אוֹ כָרֵת, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עֲלֵיהֶם* אֶלָּא חַטָּאת אוֹ אָשָׁם. וְכָל זֶה* רְאָיָה כִּי הָעִקָּר בְּחִיּוּב הָעֹנֶשׁ אֵינוֹ אֶלָּא עַד שֶׁיִּהְיוּ הַלֵּב וְהַגּוּף מִשְׁתַּתְּפִין בַּמַּעֲשֶׂה, הַלֵּב בְּכַוָּנָתוֹ, וְהַגּוּף בִּתְנוּעָתוֹ. וְכֵן אָמְרוּ בְּמִי שֶׁעָשָׂה מִצְוָה וְלֹא נִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹתָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל* עָלֶיהָ שָׂכָר.
קדימות חובת הלבבות
וְכֵיוָן שֶׁקֹּטֶב* הַמַּעֲשֶׂה וְעַמּוּדוֹ בְּנוּיִים עַל כַּוָּנַת הַלֵּב וּמַצְפּוּנוֹ, רְאוּיָה שֶׁתְּהֵא חָכְמַת מִצְוֹת הַלֵּב קוֹדֶמֶת בַּטֶּבַע* לְחָכְמַת מִצְוֹת הָאֵבָרִים.
___________________________________
חִיּוּבָם – של מצוות הלב. הִנִּיחוּ לְחַבְּרוֹ וכו' – לא נכתב ספר המדריך ומפרט את מצוות הלב. לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ – אסור להקשות את ליבו מלתת צדקה. הֵשִׁיב – התורה חוזרת ומלמדת. אֶל הַלֵּב וְאֶל הַלָּשׁוֹן – כל עבודת ה' מיוסדת על הלב והלשון. בִכְלָל – באופן כללי. רַחֲמָנָא לִבָּא בָעֵי – ה' רוצה את הלב (שלמות רצון האדם). לִבָּא וְעֵינָא תְּרֵי סַרְסוֹרֵי דְחֶטְאָה נִינְהוּ – הלב והעיניים הם שני המתווכים (הגורמים) לחטא. בְּמִדּוֹתֵיהֶם – של חז"ל. בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים – ובתשובה לשאלה זו מנו את הנהגותיהם ומידותיהם הטובות. שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עֲלֵיהֶם – בשוגג. וְכָל זֶה – פטור השוגג מעונש חמור. שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל וכו' – אלא מעט שכר. שֶׁקֹּטֶב – הציר עליו תלוי הדבר. קוֹדֶמֶת בַּטֶּבַע – קדימה טבעית לפי שאחד מבוסס על חברו, כך המצוות המעשיות תלויות במצוות הלב.
ביאורים
אמנם הוכחנו בראיה שכלית שחובה שיהיו מצוות התלויות בלב, אך יתכן שהראשונים סברו שאין זו סיבה לכתוב עליהם ספר מיוחד. כל עוד התורה לא כתבה זאת, אין כאן מצוה שמוטל עלינו לבאר אותה, אלא חובה שכלית גרידא. אך אין הדבר כך. המצוות התלויות בלב מוזכרות בתורה פעמים רבות.
התורה מצווה אותנו על חובות הלבבות כמו שהיא מצווה אותנו על חובות האיברים. יש מצוה לאהוב את ה' כמו שיש מצוה לשמור שבת. מצוות אלו מהוות חלק ניכר בתורה, גם במצוות עשה וגם במצוות לא תעשה. רבנו בחיי מוסיף שהתורה לא רק מונה אותם כחלק ממצוות התורה, אלא אומרת במפורש שכל התורה כולה תלויה בלב: 'כי המצוה הזאת אשר אנכי מצווך היום' [דברים ל, יד], שהיא כל התורה כולה, 'בפיך ובלבבך לעשותו' [שם]. עיקר קיומה הוא בעשיית הלב. ומכאן שהתורה החשיבה מאוד את החובות המוטלות על הלב.
בדברי הנביאים מצאנו תוכחות רבות המדברות על קילקול המידות ועל שחיתות הלב. רבנו בחיי לא מביא דוגמאות לכך מכיוון שזהו עיקר דבריהם של הנביאים. הם עסוקים פחות בתוכחה על זילזול המצוות המעשיות ומדברים בעיקר על סיאוב העם והשלטון ואטימות הלב לזעקת החלשים והנדכאים בחברה.
בדברי חז"ל אנו מוצאים פעמים רבות, אפילו יותר מאשר בדברי התורה והנביאים, התייחסות לחובות הלב. ישנם אמירות כלליות, כמו 'רחמנא ליבא בעי'. ישנם סיפורים והנהגות אישיות שקשורים למצוות הלב, ואף ישנה מסכת שלמה שעוסקת כמעט כולה בחובות הלבבות, הלא היא מסכת אבות.
ראיה מעניינת נוספת שמביא רבנו בחיי היא מחובות האיברים עצמם! הלומד את פרטי הדינים של חובות האיברים שם לב שהם קשורים מאוד לכוונת הלב. דינו של אדם המחלל שבת בפרהסיה ישתנה ממוות לחיים אם לא התכוון בליבו לעבור את העבירה החמורה. המעשה לבדו אינו קובע את מצבו הרוחני ואת עונשו אלא כוונת הלב! גם בשכר המצוות אנו מוצאים שעשיית מצוה שלא מתוך כוונה אינה בעלת תוקף רב ולכן אינה מביאה שכר לאדם.
אנו רואים עד כמה התורה, הנביאים וחז"ל החשיבו את המצוות התלויות בלב, אפילו יותר מהמצוות המעשיות, ואף אמרו שהם הבסיס לכל התורה כולה.
הרחבות
•"וליבו רחק ממני"
שֶׁקֹּטֶב הַמַּעֲשֶׂה וְעַמּוּדוֹ בְּנוּיִים עַל כַּוָּנַת הַלֵּב וּמַצְפּוּנוֹ. דברים בכיוון זה כתב המאירי , לגבי חשיבות ההתבוננות בתוכנן של המצוות והמועדים, שתביא את האדם להתקדש: "וכשיגיע האדם לאלו הזמנים (המועדים) ולא יחדש בעצמו תכונה להתעורר למה שראוי להתעורר בהם, אבל יקיים אותם דרך פעולת היחס והלשון מצוה מלומדה (מתוך הרגל), מבלי שיתבונן בענין המצוה - לא ימשך לו מן המצוה ההיא מה שכיוון נותנה יתברך להמשך ממנה, ונמצא מחטיא הכוונה. והוא אמרו: "עת לעשות לה', הפרו תורתך" [תהלים קיט, קכו], שאף בעשיית המצוות, שהוא עת לעשות לה' - הפרו התורה והחטיאו הכוונה. וכן הענין לבני ההמון, אשר לא ישיגו אל זאת המעלה... להיות כוונתם בה דרך כלל (הכוונה השייכת לכל המצוות) - קיום גזרה מוטלת עליו מאת השם, ועשיית הדבר לכבודו יתברך ולכוונת עשיית המצוה. ואם לא יתעורר על זה, אבל (אלא) שיעשה זה מצד ההרגל, מאין הרגש עשיית הדבר לכבוד בוראו, ומאין כוונת קיום מצוה, ויעתק (יעבור) על זה הצד ממצוה למצוה, ויאכל על דרך זה מצה בפסח וישב בסוכה בחג - הוא כדמיון החמור: נושא אלומותיו בעת הקציר, ומשא הענבים בעת הבציר, ומשא החיטים בעת הטחינה. לא יגיענו משינוי העיתים שום התבוננות, רק שינוי המעשה דרך מקרה" [הקדמה לבית הבחירה].
האם מותר לאכול לפני התקיעות?
מה המשמעות הנחת תפילין?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
תיקון ימי השובבי"ם
אנחנו קודש למענך
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך ללמוד אמונה?
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
חכמת התורה ומדעים
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
