ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
וְכַאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר לִי חִיּוּבָם* מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, שֶׁמָּא הָעִנְיָן הַזֶּה אֵינוֹ כָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ, וְעַל כֵּן הִנִּיחוּ לְחַבְּרוֹ* בְסֵפֶר שֶׁיוֹרֵנוּ אוֹתוֹ וְיַרְאֵנוּ עִנְיָנָיו, עַד אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּיו בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה וּמְצָאתִיו שֶׁנִּזְכַּר בּוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ, וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", וְאָמַר (דְּבָרִים ל, כ): "לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ", וְאָמַר (דְּבָרִים יא, יג): "לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם", וְאָמַר (דְּבָרִים יג, ה): "אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ", וְאָמַר (וַיִּקְרָא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וְאָמַר (דְּבָרִים י, יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה", וְאָמַר (דְּבָרִים י, יט־כ): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵּרִים הֶיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד". וְהַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה מֵחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת.
לאווין בלבבות
וְאָמַר בַּלָּאוִין שֶׁבָּהֶן (דְּבָרִים ה, יח): "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", (וַיִּקְרָא יט, יח): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", (וַיִּקְרָא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", (בְּמִדְבַּר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", (דְּבָרִים טו, ז): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ* וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ", וְרַבִּים כָּאֵלֶּה.
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
5 - הקדמה חלק ד'
6 - הקדמה חלק ה'
7 - הקדמה חלק ו'
טען עוד
וְאַחַר כָּךְ הֵשִׁיב* אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה אֶל הַלֵּב וְאֶל הַלָּשׁוֹן*, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ל, יא): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". וּבִשְׁאָר סִפְרֵי הַנְּבִיאִים הֶאֱרִיכוּ בָּעִנְיָן וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְאֵינֶנִּי צָרִיךְ לַהֲבִיאָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים וִידוּעִים.
מקור החיוב בחז"ל
וְכַאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר לִי חִיּוּב מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת מִן הַתּוֹרָה כַּאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר מִן הַשֵּׂכֶל, חִפַּשְׂתִּי עָלָיו בְּדִבְרֵי רַזַ"ל, וּמְצָאתִיו יוֹתֵר מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵיהֶם מִמַּה שֶּׁהוּא מְפֹרָשׁ בַּסְּפָרִים וּמִן הַשֵּׂכֶל. קְצָתוֹ בִּכְלָל*, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סַנְהֶדְרִין קו, ב): "רַחֲמָנָא לִבָּא בָעֵי"*, וְאָמְרוּ (יְרוּשַׁלְמִי בְּרָכוֹת פ"א, ה"ה): "לִבָּא וְעֵינָא תְּרֵי סַרְסוֹרֵי דְחֶטְאָה נִינְהוּ"*, וּקְצָתוֹ בִּפְרָט, בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, שֶׁאֵין צֹרֶךְ לְהַאֲרִיךְ בְּזִכְרוֹ. וּמָצָאתִי הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ בְּמִדּוֹתֵיהֶם* וּבְמִנְהָגֵיהֶם הַמְקֻבָּלִים מֵהֶם, כְּשֶׁהָיוּ נִשְׁאָלִים עַל עִנְיְנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִלָּה כז, ב): "בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים"*.
שוגג ומזיד
וְרָאִיתִי מִצַּד הַכָּתוּב עוֹד בְּמַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה (בְּמִדְבַּר לה, יא) שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, וּמִי שֶׁהוּא שׁוֹגֵג בַּמִּצְוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, שֶׁהָיוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם בְּמֵזִיד אַחַת מֵאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין אוֹ כָרֵת, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עֲלֵיהֶם* אֶלָּא חַטָּאת אוֹ אָשָׁם. וְכָל זֶה* רְאָיָה כִּי הָעִקָּר בְּחִיּוּב הָעֹנֶשׁ אֵינוֹ אֶלָּא עַד שֶׁיִּהְיוּ הַלֵּב וְהַגּוּף מִשְׁתַּתְּפִין בַּמַּעֲשֶׂה, הַלֵּב בְּכַוָּנָתוֹ, וְהַגּוּף בִּתְנוּעָתוֹ. וְכֵן אָמְרוּ בְּמִי שֶׁעָשָׂה מִצְוָה וְלֹא נִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹתָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל* עָלֶיהָ שָׂכָר.
קדימות חובת הלבבות
וְכֵיוָן שֶׁקֹּטֶב* הַמַּעֲשֶׂה וְעַמּוּדוֹ בְּנוּיִים עַל כַּוָּנַת הַלֵּב וּמַצְפּוּנוֹ, רְאוּיָה שֶׁתְּהֵא חָכְמַת מִצְוֹת הַלֵּב קוֹדֶמֶת בַּטֶּבַע* לְחָכְמַת מִצְוֹת הָאֵבָרִים.
___________________________________
חִיּוּבָם – של מצוות הלב. הִנִּיחוּ לְחַבְּרוֹ וכו' – לא נכתב ספר המדריך ומפרט את מצוות הלב. לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ – אסור להקשות את ליבו מלתת צדקה. הֵשִׁיב – התורה חוזרת ומלמדת. אֶל הַלֵּב וְאֶל הַלָּשׁוֹן – כל עבודת ה' מיוסדת על הלב והלשון. בִכְלָל – באופן כללי. רַחֲמָנָא לִבָּא בָעֵי – ה' רוצה את הלב (שלמות רצון האדם). לִבָּא וְעֵינָא תְּרֵי סַרְסוֹרֵי דְחֶטְאָה נִינְהוּ – הלב והעיניים הם שני המתווכים (הגורמים) לחטא. בְּמִדּוֹתֵיהֶם – של חז"ל. בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים – ובתשובה לשאלה זו מנו את הנהגותיהם ומידותיהם הטובות. שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עֲלֵיהֶם – בשוגג. וְכָל זֶה – פטור השוגג מעונש חמור. שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל וכו' – אלא מעט שכר. שֶׁקֹּטֶב – הציר עליו תלוי הדבר. קוֹדֶמֶת בַּטֶּבַע – קדימה טבעית לפי שאחד מבוסס על חברו, כך המצוות המעשיות תלויות במצוות הלב.
ביאורים
אמנם הוכחנו בראיה שכלית שחובה שיהיו מצוות התלויות בלב, אך יתכן שהראשונים סברו שאין זו סיבה לכתוב עליהם ספר מיוחד. כל עוד התורה לא כתבה זאת, אין כאן מצוה שמוטל עלינו לבאר אותה, אלא חובה שכלית גרידא. אך אין הדבר כך. המצוות התלויות בלב מוזכרות בתורה פעמים רבות.
התורה מצווה אותנו על חובות הלבבות כמו שהיא מצווה אותנו על חובות האיברים. יש מצוה לאהוב את ה' כמו שיש מצוה לשמור שבת. מצוות אלו מהוות חלק ניכר בתורה, גם במצוות עשה וגם במצוות לא תעשה. רבנו בחיי מוסיף שהתורה לא רק מונה אותם כחלק ממצוות התורה, אלא אומרת במפורש שכל התורה כולה תלויה בלב: 'כי המצוה הזאת אשר אנכי מצווך היום' [דברים ל, יד], שהיא כל התורה כולה, 'בפיך ובלבבך לעשותו' [שם]. עיקר קיומה הוא בעשיית הלב. ומכאן שהתורה החשיבה מאוד את החובות המוטלות על הלב.
בדברי הנביאים מצאנו תוכחות רבות המדברות על קילקול המידות ועל שחיתות הלב. רבנו בחיי לא מביא דוגמאות לכך מכיוון שזהו עיקר דבריהם של הנביאים. הם עסוקים פחות בתוכחה על זילזול המצוות המעשיות ומדברים בעיקר על סיאוב העם והשלטון ואטימות הלב לזעקת החלשים והנדכאים בחברה.
בדברי חז"ל אנו מוצאים פעמים רבות, אפילו יותר מאשר בדברי התורה והנביאים, התייחסות לחובות הלב. ישנם אמירות כלליות, כמו 'רחמנא ליבא בעי'. ישנם סיפורים והנהגות אישיות שקשורים למצוות הלב, ואף ישנה מסכת שלמה שעוסקת כמעט כולה בחובות הלבבות, הלא היא מסכת אבות.
ראיה מעניינת נוספת שמביא רבנו בחיי היא מחובות האיברים עצמם! הלומד את פרטי הדינים של חובות האיברים שם לב שהם קשורים מאוד לכוונת הלב. דינו של אדם המחלל שבת בפרהסיה ישתנה ממוות לחיים אם לא התכוון בליבו לעבור את העבירה החמורה. המעשה לבדו אינו קובע את מצבו הרוחני ואת עונשו אלא כוונת הלב! גם בשכר המצוות אנו מוצאים שעשיית מצוה שלא מתוך כוונה אינה בעלת תוקף רב ולכן אינה מביאה שכר לאדם.
אנו רואים עד כמה התורה, הנביאים וחז"ל החשיבו את המצוות התלויות בלב, אפילו יותר מהמצוות המעשיות, ואף אמרו שהם הבסיס לכל התורה כולה.
הרחבות
•"וליבו רחק ממני"
שֶׁקֹּטֶב הַמַּעֲשֶׂה וְעַמּוּדוֹ בְּנוּיִים עַל כַּוָּנַת הַלֵּב וּמַצְפּוּנוֹ. דברים בכיוון זה כתב המאירי , לגבי חשיבות ההתבוננות בתוכנן של המצוות והמועדים, שתביא את האדם להתקדש: "וכשיגיע האדם לאלו הזמנים (המועדים) ולא יחדש בעצמו תכונה להתעורר למה שראוי להתעורר בהם, אבל יקיים אותם דרך פעולת היחס והלשון מצוה מלומדה (מתוך הרגל), מבלי שיתבונן בענין המצוה - לא ימשך לו מן המצוה ההיא מה שכיוון נותנה יתברך להמשך ממנה, ונמצא מחטיא הכוונה. והוא אמרו: "עת לעשות לה', הפרו תורתך" [תהלים קיט, קכו], שאף בעשיית המצוות, שהוא עת לעשות לה' - הפרו התורה והחטיאו הכוונה. וכן הענין לבני ההמון, אשר לא ישיגו אל זאת המעלה... להיות כוונתם בה דרך כלל (הכוונה השייכת לכל המצוות) - קיום גזרה מוטלת עליו מאת השם, ועשיית הדבר לכבודו יתברך ולכוונת עשיית המצוה. ואם לא יתעורר על זה, אבל (אלא) שיעשה זה מצד ההרגל, מאין הרגש עשיית הדבר לכבוד בוראו, ומאין כוונת קיום מצוה, ויעתק (יעבור) על זה הצד ממצוה למצוה, ויאכל על דרך זה מצה בפסח וישב בסוכה בחג - הוא כדמיון החמור: נושא אלומותיו בעת הקציר, ומשא הענבים בעת הבציר, ומשא החיטים בעת הטחינה. לא יגיענו משינוי העיתים שום התבוננות, רק שינוי המעשה דרך מקרה" [הקדמה לבית הבחירה].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
