אל תייאשו עצמכם | הרב יוסף נווה | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
תולדות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

4 דק' קריאה

בפרשתנו נאמר "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו". בעל ספר 'הלקח והלבוב' כותב בשם הרב הקדוש רבי מנחם מנדל משקלוב זיע"א ששלושת הבארות עֵ'שֶׂק שִׂ'טְנָה רְ'חֹבוֹת, ראשי תיבות 'שער'. היינו, שהאדם צריך לעבור 'עשק ושטנה' כדי שיוכל להיכנס לתוך המידה של 'רחובות'. אין שום מציאות בעולם להגיע למנוחה של 'רחובות', בלי שיהיה לו מקודם עשק ושטנה. ורק על ידי שעובר עשק ושטנה עם כוחות יצר הרע, זוכה אחר כך ל'רחובות'.
כותב ה'שפת אמת' זיע"א (תולדות תרל"ד): "כל מעשה אבות סימן לבנים, כי לא עשה שום מעשה שלא יהיה לטובת כל בני ישראל לדורות". רוצה לומר, שמעשיהם של אבותינו הקדושים, מרמזים לכל יהודי במשך הדורות את מה שיעבור עליו בזה העולם, ומהו הכוח לנצח את יצרו. ומובן מדבריו שיש לנו ללמוד דרך בעבודת ה' מכל מעשה הבארות.
רבי נחמן מברסלב זיע"א כותב (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה מח) שכשאדם נכנס לעבודת ה' מראים לו התרחקות, וההתרחקות היא למעשה כולה התקרבות. ובאמת, דבריו אינם מובנים, איך התקרבות נדמית כהתרחקות.
ושמעתי תשובה נפלאה מהרב ארז משה דורון שליט"א, שענה על פי משל, לאדם שבמשך תקופה ארוכה לא סידר את ביתו, לא ניקה ולא שטף, והמצב הזה כלל לא הפריע לו. יום אחד בדרכו לביתו החליט שהגיע הזמן לסדר את הבית, כי כך זה לא תקין לחיות. וכשהגיע לביתו ראה את כל חוסר הסדר, והריח את הסרחון, ומזה נכנס לעצבות וחלישות הדעת.
אפשר לשאול את אותו אדם, מה קרה שפתאום זה מפריע לך, שהרי במשך תקופה ארוכה חיית עם המצב הזה בשלום, ולא הרגשת שום דבר רע שמציק לך וגורם לך חוסר נוחות. והתשובה היא - שעכשיו יש לו מודעות למצב. עד לאותו הרגע שהוא החליט לחיות בסביבה נקייה ומסודרת, הוא לא ראה בלאגן, כי זה לא עניין אותו ולא תפס מקום במחשבה שלו, אבל ברגע שהוא רצה להגיע לבית נקי, הוא התחיל לשים לב למצב האמיתי שקורה בביתו.
אותו הדבר הוא באדם שההתקרבות לאביו בשמים לא תפסה מקום מרכזי בחייו, הוא לא שם לב לדרכיו, מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור, וממילא לא הפריע לו אם הוא לא עושה את מה שמוטל על יהודי, ושהוא רחוק מהתכלית שלשמה הוא נברא. אבל כשיהודי מתחיל להתבונן על דרכיו, ולהיות מודע למעשיו, הוא מתחיל להבין שיש תכלית לחיים.
ובזמן כזה, שרצון האדם להתקרב אל ה' יתברך, ושאיפתו להיות יהודי כשר, להתקדש ולהיטהר, אז נפתחות עיניו ומתחיל לשים לב מה מצבו, ומה יש לו לתקן ולשפר. וכשרואה את הפער בין הרצוי למצוי, הוא מבין שהוא בעצם רחוק וזה גורם לו לחלישות הדעת ולעצבות.
מצב זה של הפער בין הרצוי למצוי נקרא 'עשק ושטנה', מפני שיש הרבה חיכוך והתעסקות של שטנה, כעס והתגרות עם היצר הרע. ועוד, שהמצב הזה יכול לקחת ימים ושנים עד שאדם זוכה להגיע למצב של 'רחובות', שמרגיש שמחה, הרחבה והרווחה בעבודת בוראו.
אבל, אומרים צדיקים, שאין אפשרות להגיע למצב של 'רחובות' לפני שאדם עובר דרך 'עשק ושטנה'. האדם מוכרח להיות חזק, תקיף ואיתן בדעתו שלא יתייאש ולא ירים ידיים בזמנים חשוכים, בזמנים של ירידות, בזמנים שהוא מתעסק ורב עם תאוותיו ויצרו הרע. על האדם להאמין שיבוא העת והזמן של 'רחובות', רק שצריך לחכות הרבה בסבלנות לזה.
שבת קודש נותנת לאדם מנוחה. שבת קודש מעניקה לאדם את הכוח שיהיה לו את היכולת והחוזק להתמודד מול אתגרי החולין בששת ימי המעשה, כפי שכותב ה'שפת אמת' (שם): "ובימות החול נקרא עשק ושטנה, ובשבת רחובות".
בימות השבוע, הגשמיות מושכת את האדם למטה, ונשמתו מושכת למעלה, יש 'עשק ושטנה' - מלחמה ומריבה בין הגשמיות לרוחניות. אבל שבת קודש היא נחלה בלי מיצרים, אין סכסוך ומריבה מול החולין, אנו מצווים להרבות במאכל ומשתה, לקדש ולרומם את החול, וכך האדם זוכה למנוחה, השקט ובטח.
ספרי ברסלב מלאים בהתחזקות ב'דרך' של האדם בעבודת בוראו, בזמנים שהוא נמצא בפער בין הרצוי למצוי. נראה שרבנו נחמן מברסלב זיע"א ותלמידו רבי נתן זיע"א, נשלחו לעולם ולדור שלנו כדי לעודד, לחזק ולנחם את האדם דווקא במצבים שהוא נמצא 'בדרך' - בדרך אל המטרה שנראית רחוקה כל הזמן, שעובר על האדם מה שעובר, עליות וירידות, שהאדם כבר לא מאמין שיש סיכוי שאי פעם יוכל להיות יהודי כשר כרצון אביו שבשמים ולהוציא את תשוקת וכמיהת נשמתו מהכוח אל הפועל.
ישנו קטע ב'ליקוטי הלכות' (גבית חוב מהיתומים, ג) שרבי נתן מתאר את העובר על האדם 'בדרך', וכמו תמיד יודע לתאר במדויק את מאווי הנפש ומה שמתחולל בתוך תוכו של יהודי ה'מבקש' את בוראו:
"כְּמוֹ כֵן הוּא בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן, שֶׁצְּרִיכִין לַעֲבֹר עָלָיו עִדָּן וְעִדָּנִים הַרְבֵּה וְכַמָּה יַמִּים וּנְהָרוֹת וּתְהוֹמוֹת וּמֵימוֹת מְחֻלָּפִים, וּבְכַמָּה מִדְבָּרוֹת הַמְלֵאִים נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים צָרִיךְ לַעֲבֹר בָּהֶם עַד אֲשֶׁר זוֹכֶה לִכָּנֵס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת. וְזֶה הַדָּבָר אִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְדַבֵּר וּלְבָאֵר וּלְסַפֵּר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ עַד הֵיכָן הוּא צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק".
וכותב: "וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר גִּלָּה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כַּמָּה תּוֹרוֹת גְּבוֹהוֹת וְנוֹרָאוֹת עַל זֶה וְכַמָּה שִׁיחוֹת נָאוֹת עַל זֶה שֶׁמֵּהֶם יוּכַל הַמַּשְֹכִּיל לְהָבִין קְצָת אֵיךְ לְהִתְחַזֵּק תָּמִיד וְלִבְלִי לְהַנִּיחַ אֶת מְעַט הַטּוֹב שֶׁיָּכוֹל לַעֲשֹוֹת אֲפִלּוּ אִם נָפַל לִשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת מַמָּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, וּכְבָר דִּבַּרְנוּ בָּזֶה הַרְבֵּה, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן צְרִיכִין לְמוֹדָעִי וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעַ וּלְבָאֵר הַכֹּל, כִּי לְכָל אֶחָד נִדְמֶה שֶׁעָלָיו אֵין אָנוּ מְכַוְּנִים בִּדְבָרֵינוּ, כִּי הוּא יֵשׁ לוֹ מְנִיעוֹת כָּאֵלֶּה וְנִתְפָּס בְּתַאֲוָתוֹ וּבִמְצוּדָתוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁלְּאִישׁ כְּמוֹתוֹ אִי אֶפְשָׁר לָשׁוּב בֶּאֱמֶת לַה' יִתְבָּרַךְ, כִּי כְּבָר נִלְכַּד יָמִים וְשָׁנִים בַּמֶּה שֶׁנִּלְכַּד עַד אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ, כָּךְ נִדְמֶה לְכָל אֶחָד".
וממשיך: "וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה קוֹרֵא תִּגָּר עַל זֶה מְאֹד וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן, גִּיוַואלְד! זַייט אַייךְ נִיט מְיָאֵשׁ (אהה אל תייאשו עצמכם) וּמָשַׁךְ מְאֹד תֵּבַת "גִּיוַואלְד". כִּי בֶּאֱמֶת הַכֹּל יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מַאֲמָר זֶה הַנַּ"ל לְבַד, דְּהַיְנוּ שֶׁעַל כָּל פָּנִים יְחַפְּשֹוּ וִיבַקְּשׁוּ וְיִצְטַעֲרוּ וְיִתְגַּעְגְּעוּ לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְכַנַּ"ל. וְסוֹף כָּל סוֹף יִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ וְאָז יִרְאֶה שֶׁאֵין שׁוּם תְּנוּעָה נֶאֱבֶדֶת חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל יְדֵי כָּל תְּנוּעָה וּבַקָּשָׁה שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ יִזָכָה לַעֲשֹוֹת אֵיזֶה תִּקּוּן עַד שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲלוֹת בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה".

תולדות