ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
שלוש ההתחלות לדת האלוהית
הַתְחָלוֹת הַדָּת הָאֱלֹהִית בִּכְלָל הֵן שָׁלֹשׁ: הָאַחַת — מְצִיאוּת ה'; וְהַשְּׁנִיָּה — תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם; וְהַשְּׁלִישִׁית — שָׂכָר וָעֹנֶשׁ. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ, אֵין לְסַפֵּק* בָּהֶן שֶׁהֵן הַתְחָלוֹת הֶכְרֵחִיּוֹת לַדָּת הָאֱלֹהִית בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית, לְפִי שֶׁאִם נְשַׁעֵר* סִלּוּק אַחַת מֵהֶן תִּפֹּל הַדָּת בִּכְלָלָהּ. וְזֶה מְבֹאָר מֵעִנְיָנָן: כִּי אִם לֹא נַאֲמִין "מְצִיאוּת ה'" הַמְצַוֶּה הַדָּת, אֵין-שָׁם דָּת אֱלֹהִית. וְאַף אִם נַאֲמִין "מְצִיאוּת ה'", אִם אֵין "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם" — אֵין-שָׁם דָּת אֱלֹהִית. וְאִם אֵין-שָׁם "שָׂכָר וָעֹנֶשׁ", גַּשְׁמִי בָּעוֹלָם-הַזֶּה וְנַפְשִׁי בָּעוֹלָם-הַבָּא, לָמָּה-זֶה תְסֻדַּר דָּת אֱלֹהִית? אִם לְתַקֵּן סִדּוּר וְהַנְהָגַת הָאֲנָשִׁים וְעִנְיָנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלַם יִשּׁוּב הַקִּבּוּץ הַמְּדִינִי, הִנֵּה הַדָּת הַנִּמּוּסִית תַּסְפִּיק לָזֶה. אֲבָל יֵרָאֶה, בְּלִי-סָפֵק, שֶׁהִמָּצֵא הַדָּת הָאֱלֹהִית הִיא לְהַגִּיעַ הָאֲנָשִׁים אֶל שְׁלֵמוּת, תִּקְצַר* יַד הַנִּמּוּס הָאֱנוֹשִׁי לְהַגִּיעַ אֵלָיו, וְזֶהוּ הַשְּׁלֵמוּת הָאֱנוֹשִׁי הַנִּתְלֶה בִשְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁיָּבוֹא [פי"א]. וְלָזֶה הוּא מְבֹאָר שֶׁהַשָּׂכָר-וְהָעֹנֶשׁ הַנַּפְשִׁי — עִקָּר וָשֹׁרֶשׁ אֶל הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, בְּלִי-סָפֵק. וְהַשָּׂכָר הַגּוּפִי הַמַּגִּיעַ מֵהש"י בָּעוֹלָם-הַזֶּה לַצַּדִּיק עַל קִיּוּם הַמִּצְוָה — לִרְאָיָה עָלָיו*. וְלָזֶה הָיָה הַשָּׂכָר-וְהָעֹנֶשׁ בִּכְלָל הַתְחָלָה הֶכְרֵחִית לַדָּת הָאֱלֹהִית.
שכר ועונש בפרק חלק
וְלִהְיוֹת אֵלּוּ-הַשְּׁלֹשָׁה הֵם עִקָּרִים כּוֹלְלִים לַדָּת הָאֱלֹהִית, הוּא שֶׁמָּנוּ אוֹתָם רז"ל בְּפֶרֶק חֵלֶק [סנהדרין רפ"י] בַּמִּשְׁנָה, וְאָמְרוּ שֶׁהַכּוֹפֵר בְּאֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ בִכְלָל בַּעֲלֵי הַדָּת, וְלָזֶה אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא. אָמְרוּ: כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר [ישעיהו ס, כא]: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ"; וְאֵלּוּ הֵם שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא: הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. כְּלוֹמַר, שֶׁמַּכְחִישׁ הַשָּׂכָר-וְהָעֹנֶשׁ הָאֱלֹהִי הַנִּרְמָז בִּ"תְחִיַּת הַמֵּתִים", שֶׁהוּא פֹעַל אֱלֹהִי, אִם לַנְּפָשׁוֹת וְאִם לַגּוּפוֹת, לִכְלֹל כָּל מִינֵי הַשָּׂכָר. וְזֶהוּ שֶׁנִּמְצָא לרז"ל שָׁם דְּבָרִים שֶׁמּוֹרִים בָּהֶם כִּי "תְחִיַּת הַמֵּתִים" — שֵׁם, נֶאֱמַר בִּכְלָלוּת וְיִחוּד: אִם עַל תְּחִיַּת הַמֵּתִים בִּפְרָט, וְאִם עַל עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת וְהָעוֹלָם-הַבָּא וְיוֹם הַדִּין בִּכְלָל; וְגַם שָׁם בֵּאֲרוּ עִנְיַן הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהוּא שָׂכָר גּוּפִי — לִרְמֹז עַל כָּל מִינֵי הַשָּׂכָר.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
28 - מאמר ראשון פרק ט' חלק ב'
29 - מאמר ראשון פרק י' חלק א'
30 - מאמר ראשון פרק י"א חלק א'
טען עוד
תורה מן השמים בפרק חלק
וְאַחַר-כֵּן מָנוּ: הָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם; וְהוּא הָעִקָּר הָאַחֵר. וְאַחַר-כֵּן מָנוּ: הָאֶפִּיקוּרוֹס. וּלְפִי מַה שֶּׁנִמְצָא לָרִאשׁוֹנִים מִשֵּׁם "אֶפִּיקוּרוֹס" — הוּא אִישׁ, הָיָה חוֹשֵׁב שֶׁהָעוֹלָם נָפַל בְּמִקְרֶה, וְהָיָה מַכְחִישׁ מְצִיאוּת ה' שֶׁהוּא הַפּוֹעֵל; וְנִקְרְאוּ הַנִּמְשָׁכִים אַחַר דַּעְתּוֹ "אֶפִּיקוּרוֹסִין". הֲרֵי שֶׁמָּנוּ אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה-עִקָּרִים, וְאָמְרוּ שֶׁהַכּוֹפֵר בָּהֶם אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא, כִּי הוּא יוֹצֵא מִכְּלָל בַּעֲלֵי הַדָּת.
המבזה תלמידי חכמים
וְאַף-עַל-פִּי שֶׁשָּׁם בְּפֶרֶק חֵלֶק [סנהדרין צט:] נֶאֱמַר כִּי "אֶפִּיקוּרוֹס" הוּא הַמְבַזֶּה תַלְמִידֵי-חֲכָמִים — אָמְנָם אָמְרוּ כֵן לְפִי שֶׁאֵין כָּל אָדָם מַסְפִּיק לָדַעַת מְצִיאוּת ה' מֵעַצְמוֹ; וְאָמְנָם יֵדָעֶנּוּ, אִם עַל צַד-הַקַּבָּלָה* וְאִם עַל צַד-הַמּוֹפֵת*, מִפִּי הַחֲכָמִים. וְהַמְבַזֶּה תַלְמִידֵי-חֲכָמִים, הַמְפַרְסְמִים מְצִיאוּת ה' לְכָל הָאֲנָשִׁים — לֹא הִנִּיחַ לְעַצְמוֹ דֶרֶךְ בְּמַה שֶּׁיֵּדָעֶנּוּ, וַהֲרֵי הוּא כְאִלּוּ מַכְחִישׁ מְצִיאוּת ה', עַל-כֵּן נִקְרָא "אֶפִּיקוּרוֹס". וְאַחַר שֶׁלֹּא מָנוּ בְּמִשְׁנַת חֵלֶק אֶלָּא אֵלּוּ מִן הַכּוֹפְרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא, יֵרָאֶה שֶׁשְּׁלשָׁה אֵלֶּה הֵם הָעִקָּרִים הַכּוֹלְלִים לְתוֹרָה אֱלֹהִית, שֶׁיְּחֻיַּב לְהַאֲמִין בָּהֶם כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְיַחֵס* אֶל דָּת אֱלֹהִית. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁמָּנוּ שָׁם בַּתַּלְמוּד [צט.] אֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא, אָמְנָם מָנוּ אוֹתָם לִהְיוֹתָם מִסְתָּעֲפִים מִן הַשְּׁלֹשָה-עִקָּרִים הַלָּלוּ, לֹא שֶׁהֵם עִקָּרִים בִּפְנֵי-עַצְמָם.
____________________________________
לְסַפֵּק – להסתפק. נְשַׁעֵר – נחשוב. תִּקְצַר – אין בכח. לִרְאָיָה עָלָיו – לראיה על השכר הרוחני. הַקַּבָּלָה – מסורת אבות. הַמּוֹפֵת – הוכחה. מִתְיַחֵס – משתייך.
ביאורים
שלושת העיקרים עליהם מעמיד רבי יוסף אלבו את ספרו הם כאמור – מציאות ה', תורה מן השמים ושכר ועונש. בפתח דבריו הוא מבהיר מדוע שלושת העיקרים הללו כל-כך עיקריים ומהותיים. הוא מוכיח שללא התקיימות מי מהכללים הללו – לא תיתכן קיומה של הדת; מציאות ה' – ללא עיקר זה ודאי שלא ניתן להתחיל בכלל לדבר על אמונה, מצוות או שכר. תורה מן השמים – גם ללא עיקר זה לא ניתן כלל לדבר על תורה ומצוות. יתר על כן, עיקר זה מעמיד את ערכם הגדול של ציוויי התורה. אין מדובר ב'חוקים לניהול חברה תקינה' וכדומה, אלא בציוויים שתפקידם להעניק לאדם מדרגה רוחנית עליונה, דבר שלא ניתן להבנה אלא אם-כן נסביר שמדובר בציוויים אלוהיים ולא אנושיים. העיקר השלישי – שכר ועונש, הוא פועל יוצא מן העיקר השני. השכר והעונש הם עדות לכך שמצוות התורה מובילות לייעוד רוחני ובהפרתן, חלילה, פוגע האדם בעולם הרוחני ובכלל זה בקומתו הרוחנית שלו. השכר הרוחני, שעיקרו בעולם הבא, הוא אפוא עיקר החידוש, ואילו השכר הגופני בעולם הזה הינו רק עדות ורמז לשכר זה. את שלושת העיקרים הללו מוכיח רבי יוסף אלבו גם מדברי המשנה במסכת סנהדרין, המונה את אלו בישראל שאין להם חלק לעולם הבא. א. האומר אין תחית המתים מן התורה – אדם זה מכחיש את השכר והעונש הרוחניים המתבטאים בתחית המתים. ב. האומר אין תורה מן השמים. ג. האפיקורוס – אדם המאמין בכך שהעולם נוצר במקרה ואין בורא לעולם, היוצר ומהווה את העולם ברצונו ובחכמתו. את דברי חז"ל בגמרא שהסבירו שהאפיקורוס הינו המבזה תלמידי חכמים, ביאר שזהו אותו עיקרון, כיוון שתלמידי חכמים הם אלה המנחילים להמון את האמונה הבהירה במציאות ה'.
הרחבות
• משמעות השכר בעולם הבא
שֶׁהַשָּׂכָר־וְהָעֹנֶשׁ הַנַּפְשִׁי — עִקָּר וָשֹׁרֶשׁ אֶל הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית. רבי יוסף אלבו כותב שהשכר והעונש הרוחניים הם תכליתה של הדת האלוהית.
במסכת אבות נאמר: "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס" [אבות א, ג] , כלומר שאין לעבוד את ה' מתוך רצון לקבל על כך תגמול, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא [רבי עובדיה מברטנורא, שם].
רבי קלונימוס קלמן אפשטיין מסביר, שאין כוונת אמרה זו לגרום לנו לא לרצות לקבל עולם הבא. מטרתה היא להביא את האדם למצב נפשי בו האדם באופן טבעי כבר מקבל חלק מהפרס בשעת עשיית המצוה, בכך שהוא טועם מהדבקות בריבונו של עולם. אדם שלא חש דבקות בשעת עשיית המצוה ומצפה לשכר רק בעולם הבא, זהו ה"משמש את הרב על מנת לקבל פרס": "כי הנה עיקר שכר העולם הבא הוא – שיזכו עם בני ישראל ליהנות מזיו השכינה ולהשתעשע בנועם אור אלהותו יתברך... וזהו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" – שעובד כדי לקבל השכר לאחר זמן, ועתה עדיין לא קיבל מאומה; ובאמת במצוות הוא טועם בשעת עשיית המצוה השגת אלהותו יתברך מעין שכר עולם הבא. ולכן לא יעבוד על מנת לקבל פרס – שמורה שעדיין לא היה לו שום תענוג ושעשועין מעשות המצוה, רק ישתעשע בשעת עשות המצוה כאלו כבר קיבל כל השכר שהוא השגת אלהותו יתברך שמו" [מאור ושמש, מאמרים מלוקטים, אבות א].
אנחנו קודש למענך
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
למה תוקעים בשופר בראש השנה?
איך ללמוד אמונה?
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
למה ללמוד גמרא?
איך נראית נקמה יהודית?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
