ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כי אני ידעתי

דף הבית בית מדרש מדורים קרוב אליך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

חשוון תשע"ו

כי אני ידעתי

גליון מס 97



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ראיתי שאלה בספר אחד, מדוע אברהם אבינו מל את עצמו בגיל תשעים ותשע, והוא עונה, שמצד האמת יכול להיות זקן בן תשעים ותשע שנים שעושה את השלב הראשון שילד צריך לעשות – הוא מל את עצמו. זה רק אומר לכולנו שגם בגיל תשעים ותשע עדיין לא מאוחר. השאלה היא אם בגיל עשרים ושתיים זה כבר מאוחר מדי, ומתי בן־אדם מחליט שזה מאוחר מדי? מתי אתה החלטת שזה מאוחר מדי בשבילך?
בן אדם לא יכול להאמין בזה שהקדוש־ברוך־הוא לא נמצא. יכול להיות שיהיו לו ספקות, אבל הוא לא יכול להאמין באופן שלם ומוחלט בהעדר, תמיד יישאר לו ספק קטן. אבל אי אפשר לבנות חיים על הספק הקטן הזה – אני מדבר על כך שבן־אדם בא ואומר: עכשיו! בואו ונתחיל לבנות את זה, בגיל תשע־עשרה, בגיל עשרים, בגיל עשרים ושתיים, בגיל עשרים וארבע, בואו נתחיל לבנות את העניין הזה של "אלוקים חיים ומלך עולם", בואו נבנה את זה בפועל.
ואיך בוני'ם את זה? לפעמים יש לבן־אדם יסוד בנפשו, לפעמים אין לו כבר את היסוד ואז עליו לחפור בעומק יותר ולחשוב יותר, שיתבונן האדם ויכניס לתוך ליבו את הדברים שבאמת צריכים להיכנס ללב. אחד מהדברים שצריכים להיכנס ללב הוא אמונה כפשוטה. בשביל להגיע לזה צריך לשבת ולחתור בתוך הלב, לחתור בתוכו והרבה מאוד. ישב האדם ויתבונן, להתבונן זה לא שאני אומר לחבר שלי, "יתבונן האדם" זה מה שאני אומר לעצמי, יתבונן האדם ויגיע עד לנקודה כזאת שהיא כולה אמת, שהוא מחזיק בה באמת. כשמישהו מגיע לנקודה כזו זה לא אומר שהוא בבת־אחת מתהפך, אבל זה אומר שיש לו ממה להתחיל.
זה לא הולך ברגל. לחשוב על הקדוש־ברוך־הוא שהוא "חיי החיים ומלך עולם", לחשוב על זה לא בתור נתון שאני מוכן לחתום על נכונותו, אלא לחשוב על זה במובן שאני מבין, אני מתייחס, אני מזדהה, זה בשבילי פשוט, ברור וחלק. לפעמים בשביל להגיע לכך שזה יהיה פשוט וברור, אדם צריך לחזור בתוך עצמו עשרים שנה אחורה, לזמן שהוא היה ילד. לפעמים גם שם אין מה למצוא, אבל בן־אדם יושב וחושב.
על ההתבוננות בבחינה הזו שהקדוש־ברוך־הוא הוא "חיי החיים", אומרים בכמה ספרים שהיא איננה שייכת לבחינת האמונה כלל, אלא שייכת לשכל הישר; אבל בשביל שהשכל יהיה ישר צריך לעבוד עליו. זה לא כל־כך פשוט. להגיד זה קל, לדעת זה קשה.
הסוג הזה של המחשבה, כשאדם מגיע למצב שהוא יכול להגיד: "כי אני ידעתי כי גדול ה'", זה מאוד מאוד משמעותי. "אני ידעתי" – אני, פרטית, אישית, ידעתי; לא השכן שלי, ולא אבות אבותיי, אלא אני ידעתי. מה בפועל אני יודע? אולי שמץ, אפס קצהו, נקודה זעירה, אבל הנקודה הזו היא הדבר שממנו אני יכול להתחיל. כל השאר לא באמת חשוב.
סיפרו על אחד הצדיקים הגדולים שבשעתו ברח מהבית, והיה כמעט שנתיים אצל המגיד ממעזריטש. כשהוא הלך, החותן שלו מאוד כעס עליו על שכך הוא השאיר את הבת שלו, אבל כשהוא חזר הביתה, קיבל אותו החותן בסבר פנים יפות. סוף־סוף הוא חזר הביתה, הוא עדיין חי ועדיין רוצה להישאר עם האישה, אז החותן היה מוכן למחול לו על כל העבירות, הפשעים והחטאים שחטא לאדם ולמקום. חותנו שאל אותו: "נו, היית שם שנתיים. מה למדת שם?" אז הוא אמר: "למדתי שיש אלוקים בעולם". החותן פרץ בצחוק, ואמר: "בשביל זה היית צריך ללכת שנתיים?!". הוא קרא למשרתת שהייתה במטבח ושאל אותה: "נו, יש בעולם אלוקים?". והיא ענתה: "בוודאי שיש אלוקים בעולם". "תראה", פנה החותן, "היא לא הלכה למגיד לשנתיים, ובכל זאת היא אומרת אותו הדבר". החתן הישיר מבט וענה בחדות: "ההבדל בינינו הוא שהיא אומרת, אני יודע!". ההבדל איננו רק הבדל בין פלוני ובין המשרתת פלונית, זה הבדל מהותי. להגיד – אין שום בעיה. בני־אדם יכולים להוציא כל דבר מהפה. אלא שאני יודע על מה אני מדבר...
התחלת האמונה היא שהקדוש־ברוך־הוא הוא ככה – כמו השולחן; הקדוש־ברוך־הוא קיים לגביי באותו אופן בדיוק שברור לי שהשולחן הזה קיים. זה לא סוף האמונה, זה רחוק מלהיות סוף האמונה, אבל זו התחלת האמונה. שהקדוש־ברוך־הוא הוא ממשי בשבילי - "כי אני ידעתי". מאותו מקום והלאה אני יכול להמשיך. ואם אני רואה שהקדוש־ברוך־הוא איננו ממשי בשבילי, פירושו של דבר שאני צריך להגיע לשורשים, זה המאבק האמיתי שבן־אדם עושה. כמו שבן־אדם מתפלל כשיש בעיה שבאמת מציקה לו – הוא מכה את הראש בקיר, כפשוטו, לא כמדרשו, מפני שהוא באמת היה רוצה להגיע למשהו. מתי בן־אדם מגיע למצב שבו הוא יכול להגיד: זהו זה, זה אכן אמת ויציב? אמת ויציב זה קודם כל ככה, יציב כמו השולחן, אחר־כך זה גם הרבה יותר מאשר ככה.
צריכים שייכנס העניין הזה שהקדוש־ברוך־הוא נמצא בעולם. רבן יוחנן בן זכאי אומר: "ולואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". אז אני לא מאחל את זה בינתיים, אני אומר: קודם כל – כמו השולחן; אם לא כבשר ודם אז כמורא השולחן, מפני שמורא בשר ודם זה הרבה יותר מזה, כפי שמסופר על רבי נחמן מברסלב, שכשהיה ילד והיה עושה משהו לא בסדר הוא היה מסמיק, מפני שהוא נזכר שהקדוש־ברוך־הוא רואה אותו. מי מסמיק כשהוא נמצא לבד? זה חלק מהעניין של מורא שמים כמורא בשר ודם. אני מדבר על לידע ולהאמין, להאמין ולידע, לחוש ולנשום את העניין הזה שהקדוש־ברוך־הוא ממשי כמו השולחן.
אפשר להתעלם מנקודות האמת. אדם יכול לשבת בדרשות בחמישים השנים הבאות, אבל לפני כן עליו לבדוק שהוא לא בונה בניינים באוויר ולרצות לראות איפה נמצא היסוד. "יסוד היסודות ועמוד החכמות": האם זה נכון או לא נכון? קיים בשבילי או לא קיים בשבילי? אומר בשבילי משהו או לא אומר בשבילי משהו? על זה אני מדבר, על יסוד היסודות ועמוד החכמות. כשהוא קיים, אז הכל אחרת.
כשהייתי צעיר הייתי מורה למתמטיקה. תלמידה שקיבלה ציון גרוע במבחן, הייתה יכולה להגיע אליי ולומר: "תראה, אני פתרתי את זה. לפי החשבון שלי זה יצא ארבע ושלושת־רבעי, אתה אומר לי שהפתרון הנכון הוא ארבע וחצי, אז זו לא שגיאה גדולה כל־כך, אז מה אתה רוצה? אתה לא צריך להוריד לי את כל הניקוד של השאלה הזו, תוריד לי רק חצי ציון". הייתי מסביר לכל הנפשות הללו, שבאופן מסחרי הייתי מוכן לוותר ולרדת משלושת־רבעי לחצי, אבל בפתרון של תרגיל זה לא הולך ככה, או שהוא נכון או שהוא לא נכון, ואם הוא לא נכון אז זה לא משנה בכמה הייתה הסטייה. או שזה אמיתי או שזה לא, ואם זה אמיתי זה קיצוני, וזה לא יכול לבוא בתור "יש אומרים" כך ו"יש אומרים" אחרת.
בקיצוניות הזו, אפילו אמונה בנקודה קטנה צריכה להגיע לנקודה של אמונה שלימה. יכול להיות שאני לא יכול לשבת כך עם כל י"ג העיקרים, אולי אני יכול לשבת ככה עם עיקר אחד או עם חצי עיקר, אבל בתוך העיקר הזה, בתוך הנקודה הזאת צריך להאמין באמונה שלימה, שהדבר הזה יהיה בשבילי מוחלט, לא זמני, לא יחסי ולא חלק מתפיסה של חברה, אלא דבר מוחלט. מכאן והלאה אני יכול להמשיך.
אלה הם הדברים שבאמת צריך לחזק אותם כדי להגיע, שתהיה קיצוניות, שלא יהיו פשרות בדברים הללו שעליהם אני עומד. כי אם אני בונה על אבני תוהו, על קיר של בוהו, אז לא יישאר מזה שום דבר. צריך לבנות דברים על אבן השתיה, שעליה מושתת העולם.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il