ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
איגרת השמד חלק ג'
וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ חֵרוּפוֹ וְגִדּוּפוֹ, וַאֲרִיכוּת לְשׁוֹנוֹ בְּסִכְלוּת וְהוֹלֵלוּת, אָמַרְנוּ: עִם כֹּל זֶה אֵין רָאוּי שֶׁנִּתְפֹּשׂ עָלָיו עַד שֶׁנִּשְׁמַע סוֹף דְּבָרָיו, וְאוּלַי יִהְיֶה כְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (קהלת ז, ח). וּמְצָאנוּהוּ בְּתַכְלִית דְּבָרָיו אוֹמֵר, שֶׁהַמִּינִים וְהָעֲרֵלִים דַּעְתָּם כְּמוֹ כֵן שֶׁיָּמוּתוּ וְלֹא יוֹדוּ בַּשְּׁלִיחוּת. וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ זֶה - הִבְהִילָנוּ מֵרֹב פֶּלֶא, וְאָמַרְנוּ: הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד מִיִּשְׁמְעֵאלִים וְהַנָּצְרִים אֱמוּנָתֵנוּ? וְהָיָה מִתְחַיֵּב מִזֶּה הַהֶקֵּשׁ* שֶׁנֹּאמַר, שֶׁכְּשֶׁיִּהְיֶה עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שׂוֹרֵף בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ לַנֶּעֱבָד - קַל וָחֹמֶר שֶׁנִּשְׂרֹף אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ וּבְשָׂרֵנוּ וּבָנֵינוּ בַּעֲבוֹדַת הָאֵל. אוֹי לַשְּׁאֵלָה וְלַמַּעֲנֶה! וְכַאֲשֶׁר רָאִינוּ רֵאשִׁית דְּבָרָיו, שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו דָּבָר שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לַנִּדּוֹן, וְסָכַל* זֶה הַשִּׁעוּר*, וְסוֹפוֹ שֶׁיָּשָׁר בְּעֵינָיו דַּעַת הַמִּינִים וְהַנָּצְרִים - אָמַרְנוּ: צָדַק דְּבַר אֱלֹהִים שֶׁאָמַר: "תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת, וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה" (שם י, יג).
אדם צריך לחזור על דבריו וכתביו והוא לא עשה זאת
וּמִמַּה שֶּׁרָאוּי שֶׁתֵּדָעֵהוּ, שֶׁהָאָדָם אֵין לוֹ לְדַבֵּר וְלִדְרשׁ בְּאָזְנֵי הָעָם, עַד שֶׁיַּחְזֹר מַה שֶּׁרְצוֹנוֹ לְדַבֵּר בּוֹ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ וְאַרְבַּע, וְיִשְׁנֶה* אוֹתוֹ הֵיטֵב, וְאַחַר כֵּן יְדַבֵּר. וְכֵן אָמְרוּ, עֲלֵיהֶם הַשָׁלוֹם, וְהֵבִיאוּ רְאָיָה עַל זֶה מִלְּשׁוֹן הַכָּתוּב: "אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ" (איוב כח, כז), וְאַחַר כֵּן: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם". הֵן זֶה נֶאֱמַר עַל מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ לְדַבֵּר בּוֹ בְּפִיו, וְעַל מַה שֶּׁיִּרְשֹׁם הָאָדָם בְּיָדוֹ וְיִכְתְּבֵהוּ - רָאוּי שֶׁיַּחְזִירֵהוּ* אֶלֶף פְּעָמִים אִלּוּ יִתָּכֵן זֶה. וְזֶה הָאִישׁ לֹא עָשָׂה דָּבָר מִכֹּל זֶה, אֲבָל כָּתַב אֵלּו הָעִנְיָנִים הַפְּחוּתִים בַּטֹּפֶס מֵהַעְתָּקָה רִאשׁוֹנָה, וְלֹא רָאָה לְכָתְבָם שֵׁנִית וּלְתַקְּנָם, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה דְּבָרוֹ אֶצְלוֹ בְּלֹא סָפֵק בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לַחְזֹר עָלָיו, וּמִהֵר לְשָׁלְחָם בְּיַד אִישׁ שֶׁיְּשׁוֹטֵט בָּם בְּכֹל עִיר וּבְכֹל מְדִינָה, וְהֶאֱפִיל* לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁיךְ.
___________________________________
הַהֶקֵּשׁ – הסברה. סָכַל – בלבל. הַשִּׁעוּר – הדיוק בלימוד דבר מדבר. וְיִשְׁנֶה – ויחזור. שֶׁיַּחְזִירֵהוּ – שיחזור עליו. וְהֶאֱפִיל – והחשיך.
ביאורים
כפי שראינו אתמול, הרמב"ם בענוותנותו לא מתייאש, ומצפה לראות – אולי הדברים עמוקים ומורכבים, ויש לקרוא עד סופם כדי להבינם כראוי. לעִתים, המציאות כה מסובכת, שרק כאשר מגיעים ל'אחרית דבר' מבינים שהכל היה טוב, מההתחלה. כזו היא יד ה' המנהיגה את העולם: ישנם מצבים קשים, כמו תקופת האנוסים ותקופות קשות אחרות שחווה עם ישראל, ורק כאשר מגיעים לסוף התהליך מצליחים להבין מהו הטוב הגנוז בכל שלבי התהליך. אפילו כאשר ישנו חירוף וגידוף לעם ישראל, כפי שכינה אותו קנאי את האנוסים 'רשעים', ייתכן שיש כאן טוב עמוק שגנוז בדברים, ונדרשת סבלנות וענווה כדי להבינו.
אך כשהגיע הרמב"ם לסוף הדברים הוא נבהל מעומק הטעות. אותו קנאי טען שצריך למסור את הנפש והביא ראיה לכך ממקורות גויים – הנוצרים והמוסלמים, שדעתם היא שצריך למות ובלבד שלא יודו בשליחות נביא דת אחרת. כמובן גם אנחנו מוכנים למסור נפשנו עבור הקב"ה, אך כאשר אין צורך בכך הרי שה' חפץ שנקדש את שמו בחיים דווקא. גישת הגויים נובעת מזלזול בקדושת החיים, והבנה מוטעית כביכול שהבורא אינו חפץ בחיי העולם הזה. זוהי גישת 'עֲרֵלִים' – שאינם באים בבריתו של אברהם אבינו, לעומת גישת בני ישראל, המכונים 'מולים' [נדרים ג, יא], שמקדשים את תאוות הבשר לבורא, ומרוממים את החלקים הנמוכים ביותר. גישת הגויים מגיעה אל עבודת המולך – הקרבת תינוקות באש, וכשממשיכה הלאה – הרי שצריך לשרוף את החיים כולם בעבודת הבורא. זוהי גישה הפוכה מרצונו של הקב"ה החפץ בעבודת ה' מתוך חיים מלאים ועשירים, ואין שום מקום, בכל סוגיה הלכתית שהיא, להביא ראיות מאומות העולם ומבעלי דתות אחרות. הם לא דומים לנו ולא קרובים לאמונתנו. ההפרש בין דתנו לדתם הוא כל כך תהומי שאין בדעתם אפילו סיוע קלוש לשאלות אמוניות, מוסריות והלכתיות.
גישה זו שנוקט הקנאי בעל האיגרת היא המשך ישיר לחוסר הדיוק שבתחילת הדברים. חוסר הדיוק שבדיבור מרחיק מהעולם הרוחני, כפי שלמדנו בתחילת האיגרת, ולאחר הריחוק מגיעים למחוזות של רשעות ושנאת החיים שהעניק ה'.
בסיום טענותיו כנגד דברי הקנאי, מלמד אותנו הרמב"ם פרק בהלכות לימוד תורה והנחיית ציבור: כדי לדרוש לציבור נדרשת ענווה והעמקה. צריך לחזור על הדברים ארבע פעמים. להעמיק עוד ועוד אל עולם הרוח ולזכך את הדברים מטעויות בשר ודם. קל וחומר בכתיבה – שיכולה להתפרסם בכל מקום, ללא הכרה וקשר לכותב, ואף לקבל יחס מכובד יותר כדרך דברים כתובים שנחשבים מדויקים יותר, וכן היא עתידה גם להישמר לדורות. חוסר זהירות בפנייה לציבור לא רק שאינו מועיל, אלא יכול לגרום נזקים גדולים.
הרחבות
החכמה שבמתינות
אֵין לוֹ לְדַבֵּר וְלִדְרשׁ בְּאָזְנֵי הָעָם, עַד שֶׁיַּחְזֹר מַה שֶּׁרְצוֹנוֹ לְדַבֵּר בּוֹ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ וְאַרְבַּע. את החשיבות לכך שאדם יחשוב היטב לפני שהוא משיב, אפשר ללמוד מהמשנה באבות: "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם... אינו נבהל (ממהר) להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה... וחלופיהן בגולם" [אבות ה, ז]. הרמב"ם מבאר שהגולם הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות מידותיות, אולם תכונותיו אלה עדיין נדרשות להשלמה ותיקון גדול. אדם זה דומה לכלי בתחילת תהליך יצירתו, שאף שכבר קיבל את צורתו הבסיסית, זקוק הוא עדיין לתיקון ושכלול על מנת שיעשה את תפקידו כראוי. לעומתו החכם הוא איש שמעלותיו השכליות והמידותיות שלמות יותר [פירוש המשניות לרמב"ם, שם].
החכם אינו ממהר להשיב על מה שנשאל עד שיעיין היטב בדברים, ו"יהיה ברור כשמש לפניו" שדבריו נכונים. "והוא מדרך החכמה כי בזה תהיה תשובתו נכונה" [פירוש רבנו יונה, שם]. באופן זה מסביר רבי אריה לוין את סדר המשנה: "אינו נבהל להשיב אלא בישוב הדעת. ואם הרגלו שכל מה שהוא מוציא מפיו הוא בישוב הדעת, אזי 'שואל כענין ומשיב כהלכה'" [רבי אריה היה אומר, שם].
לעומת זאת, 'הגולם' אינו מעיין היטב בדבריו אלא ממהר להשיב, ובעקבות כך עלול הוא לטעות.
לעילוי נשמת מרת צלחה שולמית בת נזהה עליזה עטייה ע"ה
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
