בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מלאכות שבת
לחץ להקדשת שיעור זה
כללי מלאכות – שבת דף עב ע"ב

מתעסק

undefined

הרב יאיר וסרטיל

שבט תשע"ז
5 דק' קריאה
בגדרי הדין
במשנה בכריתות יט ע"א נחלקו התנאים לגבי אדם שמונחות לפניו שתי חתיכות אסורות, כגון שאחת חלב ואחת נותר, ואינו יודע איזו מהן כל אחת, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. יש כמה דעות במשנה מהן גבולות המחלוקת שלהם, ורבי יהודה סובר שפטר רבי יהושע אפילו בהתכוון ללקוט ענבים וליקט תאנים או התכוון ללקוט שחורים וליקט לבנים. רבי שמעון חולק וסובר שבכך רבי יהושע מחייב, ושואל, אם כן מה מלמדנו הפסוק "אשר חטא בה"? – לפטור במקרה של מתעסק. ומפרש רש"י שהתכוון להתעסק בהיתר ועסק באיסור. וכן בגמרא מובאת ברייתא שרבי אליעזר דורש פסוק זה למתעסק. הגמרא מבארת שלא מדובר לעניין חלבים ועריות שכן בהן אמר שמואל שאף מתעסק חייב הואיל ונהנה אלא מדובר במלאכות שבת (שמואל מנמק שבשבת פטור משום שאין זו מלאכת מחשבת, ורש"י מעיר שבכך רבי אליעזר חלוק עליו, שהרי הוא פוטר משום "אשר חטא בה").
לאחר מכן מביאה הגמרא מחלוקת בין רבא לאביי בגדרי מתעסק, ומחלוקת זו מובאת גם בשבת עב ע"ב. לדעת אביי פטור דווקא כשהתכוון להגביה דבר תלוש וחתך את המחובר ולדעת רבא אף כשהתכוון לחתוך דבר תלוש וחתך דבר מחובר. בשבת עג ע"א מובא שנחלקו גם בהתכוון לזרוק שתי אמות ברשות הרבים וזרק ארבע או בהתכוון לזרוק ברשות היחיד ונמצא רשות הרבים (התוס' עב ע"ב ד"ה נתכוין מפרשים ששם הפטור הוא מטעם מחשבת).
מדברי שמואל שלמד זאת ממחשבת משמע שפטור אף כשהתכוון לאיסור ונמצא איסור אחר ואילו רבא ואביי פטרו דווקא בהתכוון להיתר. רש"י (יט ע"ב ד"ה אפילו) יישב שזו מחלוקת, ואילו התוס' (שבת עב ע"ב ד"ה נתכוין וכריתות יט ע"ב ד"ה לשון) מיישבים שלא נחלקו אלא שמואל עוסק בשתי חתיכות שונות, שהתכוון לאחת ועסק בשנייה, ובכך פטור מטעם מחשבת אפילו בהתכוון לאיסור, ואילו רבא ואביי עוסקים בחתיכה אחת ובכך אין פטור של מחשבת הואיל והתכוון לחתיכה זו, אולם אם התכוון להיתר פטור מטעם "אשר חטא בה". כלומר, בכל התורה יש פטור מתעסק רק כשהתכוון להיתר, ובהלכות שבת יש פטור מתעסק נוסף מטעם "מחשבת" במקרה שיש שתי חתיכות, והוא נוהג אף כשהתכוון לאיסור.
רש"י בסוגיא בשבת מביא דוגמא למתעסק, שנפלה סכין בערוגה והוא התכוון להרימה ובטעות חתך ירק. התוס' לשיטתם מסבירים שמדובר אפילו במקרה שהתכוון לחתוך ירק מסויים שחשב שהוא תלוש ונמצא שהיה מחובר.

האם יש מעשה איסור?
בבבא קמא כו ע"ב אמר רבה שאם הייתה לו אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה, לעניין נזיקין חייב אך לעניין שבת פטור משום מלאכת מחשבת.
בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן ח) מקשה מדוע הגמרא נזקקה שם לפטור של מחשבת המיוחד רק למלאכות שבת, הרי שם הוא כלל לא ידע שמונחת אבן בחיקו ולא גרע מהתכוון לעסוק בהיתר, ואם כן בכגון זה פטור בכל התורה מטעם מתעסק.
וכדי ליישב מחדש הוא שיש חילוק עקרוני בין פטור מחשבת לבין פטור מתעסק. פטור מתעסק הנלמד מ"אשר חטא בה" האמור בפרשיית הקרבנות בא רק לפוטרו מעונש ולהחשיבו כשוגג, אולם החוטא עשה מעשה של עבירה. לעומת זאת הפטור של מחשבת מלמדנו שמעשה כזה אינו כלול כלל באיסור, ואם כן העושהו לא עשה כלל מעשה עבירה.
ומביא שלוש נפקא מינות מחילוק זה. הראשונה, לעניין 'קים ליה בדרבה מיניה'. העושה מעשה שבו גם התחייב ממון וגם עבר עבירה שחייבים עליה מיתה, אפילו אם עבר בשוגג פטור מהחיוב הממוני. לכן אם הפטור הוא מצד מתעסק, הרי שעשה מעשה עבירה וממילא אם גם הזיק באותו מעשה יהיה פטור, אך אם עשה מעשה שפטור בו מטעם מחשבת הרי שאין כאן כלל מעשה עבירה ולכן לא ייפטר מהחיוב הממוני. על פי זה מיישב את הסוגיא, וכותב שמדובר בסיפור אחד בו האבן גם הזיקה וגם עשה בכך מלאכה בשבת, ולכן אם הפטור היה מטעם מתעסק היה נפטר בקים ליה בדרבה מיניה גם מהחיוב הממוני, ולכן אמרה הגמרא שיש כאן גם פטור מחשבת ואין כאן כלל מעשה איסור ולכן אם הזיק חייב.
הנפקא מינה השנייה, אם חברו יודע שהוא עושה איסור, האם צריך להפרישו. בפטור מחשבת אין כאן כלל עבירה מהתורה, ולכן (לולא אסרו חז"ל) לא צריך להפרישו אך כאשר פטור רק מטעם מתעסק הואיל ויש כאן מעשה איסור צריך להפרישו.
כעין זה, נפקא מינה שלישית לעניין עבדו. אדם מצווה על שביתת עבדו ולכן צריך לדאוג שעבדו הכנעני לא יעשה מלאכה בשבת. במקרה שהעבד עושה מלאכה שפטור בה מטעם מחשבת ולא מיחה האדון הוא לא יעבור על שביתת עבדו, אך אם פטור מטעם מתעסק, הואיל ועשה מלאכה והאדון יודע מכך עליו להפרישו, ואם לאו – יעבור משום שביתת עבדו.
נפקא מינה אפשרית נוספת עולה מדברי העונג יום טוב (סימן כ). הוא דן באדם שהעמיד קדירה סמוך לאש והיה סבור שהקדירה ריקה אולם באמת הייתה שם חתיכת בשר שהתבשלה, והסתפק אם מותר לאכול אותה. להלכה נפסק כשיטת רבי יהודה שאדם שעבר ובישל בשוגג מותר רק במוצאי שבת, אך יש לומר שבמתעסק לא גזרו ומותר לאכול. למסקנה הוא נוטה לומר שהואיל וגם במתעסק יש מעשה איסור גם בכך גזרו.
הגרז"ן גולדברג שליט"א (אור המועדים, שבת, שיעור שני) מחדד שהחילוק בין מתעסק הפטור מטעם "אשר חטא בה" לאדם שפטור מטעם מחשבת הוא אם הטעות היא הלכתית או מציאותית. אם אדם טעה והתכוון לעשות פעולה מסויימת אך במציאות עשה פעולה אחרת זהו הבדל מציאותי ולכן יש כאן חסרון מחשבת, אך אם ההבדל הוא רק הלכתי, כגון אדם שהתכוון לחתוך פרי מענף תלוש אך באמת הענף היה המחובר, שמחשבתו המציאותית לחתוך פרי זה מן הענף התקיימה, אלא שיש הבדל הלכתי אם הענף היה מחובר או תלוש, אין כאן חסרון מחשבת אלא רק פטור מתעסק.
על פי זה דן באדם שלא ידע שהעירוב נקרע, אם חברו צריך ליידע אותו, וכותב שהואיל וכאן מחשבתו המציאותית התקיימה וכל ההבדל הוא הלכתי נראה שפטור רק מטעם מתעסק וצריך להפרישו 1 .
הקהילות יעקב (כריתות סימן יב ד"ה והנלענ"ד) מגדיר מה ההבדל בין מתעסק לשוגג, וכותב שאם הטעות היא בידיעה נחשב שוגג והפטור מטעם מחשבת ואם הטעות היא מצד ראייתו וטביעות עינו פטור מטעם "בה" 2 . לכן אם היו לפניו שני תינוקות שאחד מהם זמנו בשבת ואחד לא ונתחלפו לו, אם טעה בזיהוי ולכן מל את השני הרי זה מתעסק הפטור מטעם "בה", אך אם זיהה נכון אלא שהיה זכור לו שזה שמל כעת הוא זה שנולד בשבת, זהו שוגג. ומכל מקום במקרה זה פטור גם בכך מטעם מחשבת (וכהגדרתו 'מתעסק דשבת'), משום שלא השיג את התועלת והתיקון שאליה נתכוון בעשייתו, שהרי הוא רצה להרוויח את מצוות המילה ולא הרוויח הואיל ומל לפני זמנו.
עולה מדבריו שהגדרת החילוק בין פטור מתעסק הכללי מטעם "בה" לבין הפטור בשבת מטעם מחשבת היא שהפטור הכללי הוא כשיש חיסרון בטביעות העין ואילו הפטור של שבת הוא כשיש טעות בידיעה אלא שלא נעשתה התועלת שאליה נתכוון. יש לעיין אם הגדרתו עולה בקנה אחד עם הגדרתו של הגרז"ן, לפי שכאשר יש הבדל מציאותי החיסרון הוא בטביעות העין וכאשר יש הבדל הלכתי החיסרון הוא בידיעה, או שמא יש נפקא מינה בין ההגדרות.




^ 1.בשמירת שבת כהלכתה (יז, לד במהדורה השלישית) הביא בשם בעל ה"מחשבות בעצה" שאם אי אפשר לתקן את העירוב מוטב לא להודיע ברבים כי מוטב שיהו שוגגים אך יודיע לצנועים שמובטח שישמעו בקולו. בספר מחשבות בעצה הביא כמה טעמים לקולא זו וביניהם כתב שהואיל ולא התכוון למלאכה כלל אין זה אפילו שוגג, וכדברי רבא בדף עג ע"א לגבי מי שהוציא והיה סבור שזו רשות היחיד. הגרז"ן כותב שרואים בדבריו שלא ראה את דברי רבי עקיבא איגר, כי הוא דימה שם מקרה זה למתעסק וכתב שבמקרה זה לא צריך להפריש. הגרש"ז קיבל דבריו להלכה ונימק מטעם שמתעסק בדרבנן קל יותר משוגג. הגרז"ן כתב שנראה טעמו מצד דברי הנתיבות (חו"מ רלד ס"ק ג) שכל איסורי דרבנן הם רק מצד הגברא ולא החפצא ולכן כאשר האדם שוגג אין כאן כלל מעשה עבירה, אך העיר על כך שבדברי רבי עקיבא איגר שם מוכח שבכל איסורי דרבנן אף מתעסק הוא בכלל האיסור.
^ 2.וכן הוא ברש"י כריתות יט ע"ב ד"ה מתעסק בעריות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il