בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מלאכות שבת
לחץ להקדשת שיעור זה
שבת דף עג ע"ב

מלאכת דש

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר תשע"ז
12 דק' קריאה
מלאכת דש
מקרים שונים ומגוונים מצאנו בגמרא, שכולם נכללים במלאכת דש. המקרים הפשוטים מובאים בברייתא: "הדש, המנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן". הדש הוא הוצאת הגרעינים מן התבואה, המנפץ הוא הוצאת הפשתן מן הגבעולים, והמנפט הוא הוצאת הגרעינים מצמר הגפן.

השרת תמרים
בדף עג ע"ב אומר רב פפא שהזורק פיסת רגבים לדקל ופגע בתמרים והשירם חייב שתיים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק – דש. בתיאור המקרה נחלקו הראשונים. רש"י מפרש שפגע בתמרים והשיר אותם, ולכן עבר על מפרק שהיא תולדה של דש. כמו שבתבואה הוא מפרק תבואה משיבוליה כך כאן הוא מפרק את התמרים מן המכבדות.
התוס', הר"ן וראשונים נוספים מביאים בשם רש"י שמפרש שחייב משום שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו. פירוש זה תמוה, מה ההבדל בין דש לקוצר, ואכן מטעם זה דוחהו הר"ן וגם התוס' בשם ר"י כותבים שלא נראה לפרש כן. כפי שהבאנו ברש"י שלפנינו מבואר שהפירוק הוא מן המכבדות, ונראה שזוהי הסיבה שאינו כלול במלאכת קוצר, כפי שיבואר.
התוס' בשם רבנו שמואל מפרשים שכשהכה על התמרים הוא פירק את הקליפה מן התמרים 1 .
הר"ן מפרש שכשהאשכול נתלש מן האילן חייב משום תולש וכשנחבט בקרקע ונפרקים התמרים מן האשכול חייב משום מפרק. מתוך ההבדלים בין הפירושים וכן מתוך המקרים הקודמים שהבאנו יש לעמוד על הגדרת מלאכת דש.

הגדרת המלאכה
יש שני הבדלים בין פירוש הר"ן לתוס'. הראשון, שלפי התוס' התמרים התחילו להתפרק בעודם מחוברים לאילן. שנית, לפי התוס' הם התפרקו מקליפתם ולפי הר"ן מן האשכול.

בעודו מחובר לאילן
לגבי הנקודה הראשונה, נראה שהר"ן חלוק על התוס' , ולדעתו חייב רק כאשר כבר אינו מחובר לאילן, ואין לומר שמודה לו אלא שהמציאות בה העמידו התוס', שהתמר יתפרק מקליפתו בעודו על האילן, נדירה יותר ולכן לא פירש כן, כי עדיין יכול היה לפרש שהתפרקו מן האשכול בעודם על האילן וזה דווקא יתכן מאוד ולא נדיר. הסברא בשיטת הר"ן היא שסדר עבודת האדמה בדרך כלל הוא שבהתחלה קוצרים ולאחר מכן דשים ומפרידים את הגרעינים, ולכן יש סברא לומר שמלאכת דישה שייכת רק בתלוש.
בפשטות גם רש"י סובר בכך כתוס', שהרי גם הוא פירש שפגע בתמרים והשירם מן המכבדות, ומשמע שהשירם בעודם על האילן. אולם על דברי הגמרא בכתובות ס ע"א, שביניקת חלב יש משום דש, כותב רש"י (ד"ה מפרק) בפירוש: "הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש", וצריך עיון כיצד ליישבו עם דבריו בסוגייתנו, ודוחק גדול לפרש שכוונתו אצלנו כדברי הר"ן שגם המכבדות נפלו ורק כשהגיעו לארץ נתפרקו מהן התמרים, וכן דוחק לומר שכוונתו בכתובות שחייב אפילו מן התלוש ולא רק מן המחובר.
כפי שיובא בהמשך, על מנת לתרץ את רש"י מקושיית הר"ן מדוע לא כל קוצר חייב גם משום דש, נראה לבאר שעיקר דרכה של המלאכה הוא לפרק מן התלוש, ובדבר שהדרך הרגילה היא לפרקו בתלוש, כגון תמרים ממכבדות, חייב אף אם עשה כן בעודן מחוברות, ובכך שונה ממלאכת קוצר שהיא עוסקת בניתוק דבר מן המחובר כאשר הרגילות היא לנתקו מן המחובר. לכן המנתק תמרים מן המכבדות נחשב דש למרות שהן מחוברות לעץ למרות שאם ינתק תפוח מן העץ יהיה חייב משום קוצר. לפי זה נוכל גם ליישב את הסתירה ולומר שאכן כדברי רש"י בכתובות מלאכת דש באופן עקרוני עוסקת בתלוש, ולכן התולש ממחובר במקרה שגם הדרך לתלוש ממחובר אינו עובר על דש, ואין זה סותר לכך שבמקרה חריג שתלש ממחובר דבר שהדרך לתלוש כשאינו מחובר אכן יעבור על דש.
בדברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן לא) בשם המנחת סולת כתב שזו מחלוקת בין רב פפא שחייב בסוגייתנו לבין רב אשי שחלק וסבר שאינו חייב משום דש בגלל שאין דרך פריקה בכך, והואיל והלכה כרב אשי ביאר רש"י בכתובות שאין דישה אלא במנותק. אולם תירוצו קשה כי רש"י עצמו מסביר אצלנו שהטעם שרב אשי חולק הוא שאין דרך דישה בזריקה, ולא מטעם שאין דרך דישה במחובר 2 .

ניתוק והפרדה או גילוי מכיסוי?
לגבי הנקודה השנייה, נראה ש התוס' חלוקים על הר"ן ולדעתם המפרק מן האשכול אינו נחשב דש, כי אין זה דומה למפרק גרעינים מקליפתם, שהקליפה מכסה אותם, ולכן לא פירשו כמותם וטרחו למצוא מקרה נדיר יותר שהצליח בהשלכת הרגב להוציא את התמר מקליפתו. וכך מפורש בתוס' רא"ש , שמפרש כתוס' ודוחה את פירוש רש"י שלפנינו שמדובר שמפרק ממכבדות וכותב על כך שאין זה דומה לדש. לדעתם נראה שיש דישה דווקא במקרה של הפרדת האוכל מתוך פסולת שמכסה אותו, כמו בתבואה.
נראה שנחלקו לשיטתם. התוס' הסוברים שחייבים אף במפרק בעודו מחובר לאילן לא יכלו לומר שחייבים בכל ניתוק והפרדה כי אם כן מדוע לא כל קוצר חייב משום דש, ואילו הר"ן שהבין שחייבים דווקא כשכבר אינו מחובר לאילן יכול היה להסביר שחייבים על כל הפרדה, ומאידך לדעתו שחייבים על כל הפרדה לא ניתן להסביר שחייבים אפילו במחובר לאילן.
רש"י פירש אצלנו כר"ן שחייב משום פירוק התמרים מן המכבדות, למרות שהבין שמדובר אף במחובר לאילן, ואם כן חוזרת השאלה, כפי שאכן הקשה עליו הר"ן, מדוע אין זה קוצר. ונראה שרש"י כתב זאת דווקא לגבי מכבדות הואיל והדרך הרגילה היא כן לקטוף ולנתק את המכבדות מן האילן ורק אחר כך להפריד את התמרים מן המכבדות, ולכן גם אם שינה מהרגיל והפריד מן המכבדות בעודן באילן הרי זה דש, אך כמובן אם יקטוף לדוגמא תפוחים מן האילן הרי זה קוצר ולא דש כי הדרך לקטוף אותם ישירות מן האילן 3 .
אולם דבריו כאן שנחשב לדש אף על ניתוק והפרדה שאינם הוצאה וגילוי מתוך קליפה צריכים עיון מדבריו בכמה מקומות. בדף צה ע"א (ד"ה מפרק) לגבי חליבה מפרש שחייב משום מפרק "כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו", וכן בדף יח ע"א (ד"ה שטוענין) כותב: "דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו, והיא תולדה דדש", ובדף עד ע"א (ד"ה וליחשב): "כותש חטין במכתשת להסיר קליפתן... דדמיא לדש... דהא נמי מיפרקה מלבוש היא". בשלושת המקומות מודגש שמדובר בדבר הגדל בתוך דבר אחר המכסה אותו, וצריך עיון מדוע אצלנו אסר אף במנתק מן המכבדות.
דוחק לומר שסבר שגם התמרים נחשבים כמכוסים במכבדות הואיל ובשונה מאשכול ענבים שמבחוץ רואים כמעט רק את הענבים ואילו האשכול המחברם מוסתר בפנים, בתמרים המכבדות ניכרות מבחוץ והן נראות קצת כעוטפות את התמרים כי רוב התמרים בפנים. ואולי 4 מלאכת דש שייכת דווקא בניתוק מאשכול (בו אגודים כמה פירות יחד) ולא בכל ניתוק, ואם כן המלאכה שייכת באחד משני האופנים, או גילוי מתוך קליפה או ניתוק מאשכול, והסברא בכך 5 היא שבתבואה מצאנו שני אופני דישה – הוצאת הגרעינים עם קליפותיהם מן השיבולים והוצאת הגרעינים מן הקליפות. השביתת שבת (פתיחה למלאכת דש, אות ה) מתרץ שיש שני אופנים, או מחובר אף שאינו מכוסה, או מכוסה אף שאינו מחובר. כלומר, העיקר כדברי רש"י בדף עג ע"ב שאין צורך דווקא בפירוק דבר מכיסויו, אלא שבמקומות האחרים כמו גרעיני חיטה וחליבה האוכל והפסולת אינם מחוברים, ולכן שם נחשב דש רק בגלל שמכסהו, כי הכיסוי נחשב כעין חיבור.
בדברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן לא) בשם המנחת סולת כתב גם על כך שנחלקו בזה רב פפא ורב אשי, ואם כן להלכה גם לרש"י אין דישה אלא בכיסוי, וכבר הקשינו על כך מהסבר רש"י עצמו בדברי רב אשי.
רבנו חננאל (עד ע"א ד"ה הדש) מגדיר את מלאכת דש וכותב: "הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתן לברירה". בהמשך לגבי בורר, זורה ומרקד מגדיר ש"כולן מעבירין פסולת המעורבת באוכל ואינה מחוברת כגון קליפה שצריכה פירוק". וכעין זה גם לשון הערוך (ערך דש): "הוא המפרק מן האוכל פסולת שהיא מחוברת לו ומכין אותה לברירה... וכן מי שמפרק מן אוכל פסולת כדי שיהא נכון לאכילה". מדבריהם משמע כפשט הר"ן שאין צורך שיהיה מכוסה בפסולת אלא מספיק שיהיה מחובר לפסולת, וזהו החילוק בין בורר לדש, שדש זה ניתוק החיבור בין האוכל לפסולת ובורר זה ההפרדה ביניהם לאחר שכבר פירק ואינם מחוברים.
האם לפי רבנו חננאל, רש"י 6 והר"ן יהיה אסור גם להפריד ענבים מן האשכול?
השפת אמת (עג ע"ב) אכן כותב שלפי רש"י חייב גם בכך.
לעומת זאת האגלי טל (דש, סוף ס"ק יא) והשביתת שבת (כלל מלאכת דש אות ה) מתירים ומחלקים שכל פרי שהדרך להסירו מחיבורו סמוך לאכילה אין פירוקו בכלל דישה. וכן פסקו השמירת שבת כהלכתה (פרק ג סעיף מו, במהדורה השלישית) והארחות שבת (פרק ד סעיף ג, ובהערה ד) שהביאום. הארחות שבת ביאר סברתם, שדישה היא מן המלאכות המכשירות את הפרי ומביאות אותו אל גמר מלאכתו, ולכן בפרי שרגילים להביאו כך לבית ולהסירו מחיבורו סמוך לאכילתו הואיל והוא מוגדר כבר כגמור – אין הניתוק מחיבורו נכלל במלאכת דישה. אמנם לפי זה לכאורה צריך להיות, שאם יש פרי שרגילים בעיקר בבית לסחוט אותו עבור מיץ יהיה מותר לסחוט ולא ייחשב הדבר לדש, ונראה שהואיל ובסחיטה יוצר משקה שזהו סוג מאכל חדש, בעודו מאכל נחשב שטרם נגמר מלאכתו 7 . אולם מלשון האגלי טל נראה שכלל לא חילק בין דרכו לדוש בבית לדרכו לדוש לפני הכנסתו לבית אלא בין דרכו לדוש סמוך לאכילה לדרכו לדוש קודם לכן, ולפי זה יש לומר שסחיטה למיץ בדרך כלל אינה נעשית סמוך לשתייה אלא בדרך כלל סוחטים כמות עבור כדים רבים.
לפי השפת אמת שלא נקט בחילוק האגלי טל, צריך עיון מדוע מותר לקלף בננה, תפוז וכד'.

היתר אוכל מאוכל; האם דישה היא הפרדת אוכל מפסולת או הפרדה בין שני מינים?
במשנה בדף קמג ע"ב מובא שיש איסור לסחוט פירות, ובדף קמה ע"א מבואר שבזיתים וענבים החיוב הוא מהתורה ובשאר הפירות מדרבנן. בדף קמד ע"ב מסייג שמואל שהאיסור הוא דווקא כשסוחט אשכול לתוך קערה אבל לתוך קדירה מותר, ומסביר רש"י שלתוך קדירה שיש בה תבשיל מותר משום שאז מוכח שאינו מעוניין במה שמוציא עבור משקה אלא עבור אוכל, ואין זו דרך פריקתו והרי הוא כמפריד אוכל מאוכל. כלומר, מתחדש כאן שהאיסור הוא רק כשמוציא משקה מאוכל ולא אוכל מאוכל, וצריך לברר לפי זה את הגדרת המלאכה ולהבין מדוע אוכל מתוך אוכל מותר.
רש"י מנמק שאין דרך דישה בכך, אך צריך להבין מדוע. התוס' מסבירים שבאוכל מתוך אוכל אין דישה משום שזה כמו 'אוכלא דאפרת', וכן הרמב"ן כותב שבאוכל מתוך אוכל אינו אלא כמפרד אוכל. מקור הביטוי 'אוכלא דאפרת' הוא מביצה ב ע"א לגבי תרנגולת שהטילה ביצה שאם התרנגולת עומדת לאכילה אין כאן 'מוליד' משום שלא נולד דבר חדש אלא רק האוכל התחלק לשניים. הראשונים משתמשים במושג זה גם לעניין דישה, שדישה משמעותה הפרדה אולם כאן הוא לא מפריד אלא חותך לשתיים.
הראשונים תמהו לפי זה כיצד למד מכך רב חסדא שהוא הדין בחולב, הרי בחולב הבהמה היא ודאי פסולת, ואם כן מה בכך שחולב לתוך תבשיל, הרי שם גם אם נחשב לאוכל ולא למשקה הוא לא רק מפורר אוכל. רבנו תם מעמיד מכח זה את דברי רב חסדא ביום טוב, ומנמק שביום טוב מותר לשחוט ולבשל את העז ולכן רק אז היא נחשבת לאוכל ולא לפסולת, וכן הרי"ף מעמיד שההיתר בחליבה לקדירה הוא רק ביום טוב. הרמב"ן סובר שאפשר לומר שמותר גם בשבת כי סוף סוף מצד המציאות היא נחשבת לאוכל, והעובדה שאין דרך היתר לאוכלה בשבת אינה מוציאה ממנה שם אוכל.
צריך עיון בהגדרת מלאכת דש, האם ההגדרה היא הפרדת אוכל מפסולת או הפרדה בין שני מינים שונים. מדברי התוס' והרמב"ן כאן משמע שהגדרת מלאכת דש היא דווקא הפרדת אוכל מפסולת ולכן אין בכלל זה הפרדת אוכל מאוכל, וכך הם התנסחו במפורש. וכן לשון רבנו חננאל ולשון הערוך שהובאו למעלה: "הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל".
אך לכאורה מוכח אחרת מסוחט ענבים לקערה, שהרי שם גם אם נגדיר את היוצא כמשקה אין כאן אוכל ופסולת אלא שני סוגי מאכל, ובכל זאת רואים שמוגדר כדש. לפי זה לכאורה ההגדרה אינה הפרדת אוכל מפסולת אלא גם הפרדה בין שני מיני מאכל, וכל ההיתר של סחיטת ענבים לתבשיל הוא רק בגלל שמדובר בדבר אחד ואינו אלא כחותך את הענבים לשתיים.
אולם לפי זה יובן רק מדוע אפשר לסחוט אשכול לתבשיל, אך לא יובן מדוע מותר לחלוב לתוך תבשיל, שהרי גם אם נגדיר את העז כמאכל סוף סוף מדובר בשני מיני מאכל שונים. ובפרט קשה כיצד רב חסדא למד דין חולב מדין סוחט אשכול, הרי יש לחלק ביניהם כאמור. לכן נראה שרב חסדא הבין שכאשר סוחטים ענבים לתוך תבשיל, גם אם התבשיל מחשיב את היוצא מהענבים לאוכל סוף סוף לא נותר עליהם שם ענבים אלא הם הפכו לחלק מן התבשיל, ואם כן מוכח מכך שגם בשני מיני מאכלים אין זה דש, וההגדרה היא הפרדת אוכל מפסולת, וחזרה הקושיא מדוע במשקה מאוכל חייב.
ואולי צריך להגדיר שדש אינו דווקא בהפרדת אוכל מפסולת אלא שכל מיני המאכל מוגדרים כדבר אחד לעניין דש, ואילו מאכל ומשקה נחשבים כשני דברים, אך צריך עיון מדוע, וכן כפי שהובא לא משמע כך מלשונות הראשונים. או לאידך גיסא, נגדיר שהמלאכה היא הפרדת אוכל מפסולת, אלא שכמו בבורר, המאכל שאינו זקוק לו כעת מוגדר כפסולת, אולם בשונה מבורר כאן אומרים זאת רק כאשר יש סוגים שונים לחלוטין כמו אוכל מפסולת ממש או משקה ממאכל, אך כששני הדברים הם סוגי מאכל מתייחסים לשניהם כאוכל, וגם זהו דוחק.

גידולי קרקע; חולב
בדף עה ע"א נחלקו התנאים אם מלאכת דש היא רק בגידולי קרקע או לא. דיון זה נסוב סביב פציעת חילזון עבור הוצאת דמו. רבי יהודה סובר שחייב גם משום דישה, ומבאר רש"י שמפרק דמו ממנו כשם שמפרקים תבואה מהקשים שלה, ואילו חכמים חולקים משום שלדעתם אין דישה אלא בגידולי קרקע.
בדף צה ע"א חייבה הגמרא חולב משום מפרק, והביא רש"י יש אומרים שפירשו שחייב משום קוצר, אך רש"י עצמו דחאם שהחלב פקוד ועקור בפני עצמו ואינו מחובר לעטינים ולכן לא שייך לחייב משום קוצר, אלא החיוב הוא מטעם דש 8 . גם התוס' (ד"ה החולב) מפרשים כרש"י ומסבירים שהברייתא נוקטת כרבי יהודה שיש דש גם שלא בגידולי קרקע, ובדף עג ע"א (ד"ה מפרק) מוסיפים שלדרך זו צריך לומר שהלכה כרבי יהודה, שהרי בכתובות ס ע"א אמר רבי מרינוס שגונח יונק חלב בשבת רק משום שמפרק כלאחר יד הוא ולא גזרו חכמים במקום צער, ונפסקה שם הלכה כמותו, משמע שכשאינו יונק כלאחר יד אסור מהתורה, למרות שלא מדובר בגידולי קרקע. אולם הרמב"ם (שבת ח, ז) פוסק במפורש כחכמים שאין דישה אלא בגידולי קרקע, ובכל זאת פוסק באותה הלכה שהחולב את הבהמה וכן החובל בה חייב משום דש, וכן פסק (כא, יד) את הגמרא בכתובות שגונח יונק רק משום שהוא מפרק כלאחר יד, ועל כרחך סבר, כפי שיישבו המנחת חינוך (מוסך השבת, זורע אות ב בהוצאת מכון י-ם, ד"ה וצרור), שגם בעלי חיים ובני אדם נחשבים לגידולי קרקע, שלא כתוס' שכתבו שאין לומר כך משום שבמשכן דישה הייתה בסממנים שהן גידולי קרקע ממש ואין מקור להרחיב מלאכה זו. לאור זאת ניתן לפרש גם את שיטת רש"י כרמב"ם ואין הכרח בדברי התוס' שכתבו שרש"י ודאי פסק כרבי יהודה.
נראה שנחלקו לשיטתם בהגדרת משאצל"ג, עד כמה הולכים אחר המשכן בהגדרת המלאכות, שהתוס' סוברים שיש להיצמד יותר למה שהיה במשכן, ולכן גם מגדירים (צד ע"א ד"ה רבי שמעון) כמשאצל"ג כל מלאכה הנעשית למטרה שונה מהמטרה שהייתה במשכן.
דרך נוספת לבאר את הרמב"ם היא ההסבר של בנו רבי אברהם בן הרמב"ם (ברכת אברהם סי' יח) המסביר שדווקא אב המלאכה "דש" אינו אלא בגידולי קרקע אולם התולדות כגון מפרק אינן מסוייגות לגידולי קרקע בלבד, ולפיכך כתב הרמב"ם שהחולב והחובל בהמה חייב משום דש למרות שבהמה לדעתו אינה נחשבת כגידולי קרקע.
התוס' (עג ע"ב) הביאו את שיטת רבנו תם , שהיא שיטה שלישית לגבי השאלה מטעם איזו מלאכה חייב החולב. לדעת רבנו תם חייב משום ממחק, משום שבשעת החליבה ממחק את הדד ומחליקו. התוס' אינם חולקים על עצם היכולת להגדיר את החולב כדש, אלא מהטעם האמור שלפי חכמים אין דש אלא בגידולי קרקע.
כפי שראינו בדף קמד ע"ב, כאשר סוחט ענבים לתוך תבשיל מותר ואין בזה משום דש, ורש"י פירש הואיל והוא מפריד אוכל מאוכל. רב חסדא לומד מדברי שמואל שכך גם לגבי חולב אסור דווקא כשחולב עז לתוך קערה אבל לתוך קדירה מותר. מכח גמרא זו מקשה ר"י על רבנו תם הסובר שחולב חייב משום ממחק, שהרי בממחק אין סברא לחלק בין קערה לקדירה.




^ 1.במנחת אשר סימן סה כותב ששאל חוקרים ואמרו לו שככל הנראה בעבר הייתה קליפה קשה סביב התמרים שלא הייתה נאכלת, אלא שהיום הזנים יותר מתורבתים ולכן ניתן לאכול גם את הקליפה.
^ 2.אמנם הגמרא עוסקת גם בקוצר וגם בדש ואומרת "אין דרך תלישה בכך, אין דרך פריקה בכך", ורש"י ביאר שאין הדרך על ידי זריקה וסיים "ותולש כלאחר יד הוא", ולפי זה יתכן שכוונתו דווקא לגבי קוצר ואילו לגבי דש כוונתו כביאור המנחת סולת, אולם קשה להתעלם מכך שרש"י בחר להכניס לציטוט מן הגמרא אותו בא לבאר גם את הפריקה וכתב "אין דרך תלישה ופריקה בכך", ומכך נראה שבא לבא גם את פריקה. ועוד, שאילו סבר כמנחת סולת שהביאור לגבי פריקה שונה, היה מצופה ממנו לנמק גם מה הטעם בפריקה, שהרי אין נימוקו של המנחת סולת פשוט ומובן מאליו. ואולי (ר' משה לוין) מדבריו בדיבור שלפני כן אפשר להבין שמתאמץ לחדש מדוע לדעת רב פפא מוגדר כדש, ומחדש שאין זה פורק מכיסוי כפי שכתב במקומות האחרים אלא פורק תבואה משיבוליה כמו פורק משא מחמור, ולפיכך בדעת רב אשי לא חש צורך לנמק מדוע אין זו דרך דישה.
^ 3.סברא מעין זו אך בכיוון ההפוך מובאת באגלי טל (דש אות ב ס"ק ד). הוא מביא את הדין המובא ברמ"א (שלו, ח) שאם נקטף ענף מערב שבת מותר בשבת לקטוף ממנו את הפירות, ומנמק האגלי טל שמותר משום שהדרך לקטוף את הפירות ישירות מן האילן ולא לקטוף את הענף ואחר כך לקטוף ממנו את הפירות. רואים מדבריו שאין הולכים לפי המעשה שעשה בפועל אלא לפי הדרך והרגילות בה נוהגים לעשות מעשה זה. הר"ן שחלק על רש"י סבר שצריך ללכת לפי המעשה בפועל.
^ 4.ר' אסף כהן ור' עמית מרזר
^ 5.ר' משה לוין
^ 6.אם נסביר את רש"י כפשוטו שחייבים גם על הפרדה כשהפסולת אינה מכסה על האוכל, וסוגיא זו אינה נדחית להלכה בפני הסוגיא בכתובות.
^ 7.כשם שלעניין מעשרות גמר מלאכת היין שונה מגמר מלאכת ענבים לאכילה (שו"ע יו"ד שלא, פו).
^ 8.בדף עג ע"ב אומר רב פפא שהזורק פיסת רגבים לדקל ופגע בתמרים והשירם חייב שתיים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. שם אי אפשר לפרש שמפרק חייב משום קוצר, שהרי תולש זהו קוצר, ואם כן לא חייב שתיים, ולכאורה מכך הוכחה נוספת כנגד היש מפרשים שהביא רש"י בדף צה ע"א. שם גם לא שייך לפרש כרבנו תם שחייב משום ממחק, ולכאורה קשה, אולם במקור הדברים, בספר הישר לרבנו תם (סימן כג), מפורשים דבריו שיש שני סוגים של מפרק, בגידולי קרקע חייב משום דש ושלא בגידולי קרקע חייב משום ממחק. וקצת תימה שהתוס' שם עוסקים בדברי הגמרא על התולש תמרים והביאו את דברי רבנו תם, ולא העירו שדווקא שם הוא מודה ומפרש מטעם דש.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il