בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נושאים באמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק שני

על מצפון, סדיזם ותנועת קוורקים

האם ניתן להסביר את המימד המוסרי באדם לאור האבולוציה? מהי משמעותה של הסברה זו על הבנת מימד זה? האם יש מי שמאמין בה?

undefined

אייר תשע"ז
9 דק' קריאה
כאמור במבוא, נתיב נוסף המביא לאמונה מבוסס על המוסר והמצפון הטבועים באדם. גם כאן, נבחן את האפשרות להסביר את המוסר מנקודת מוצא אתיאיסטית.

קיומו של המצפון ונסיון ההסבר האבולוציוני אליו
אנשים רבים – מאמינים ואתאיסטים כאחד – חשים תחושת התקוממות ותיעוב כנגד מעשי עוול, ולדוגמא כלפי רצח תינוקות הנעשה מתוך הנאה סדיסטית. זוהי דוגמא לתודעה המוסרית של האדם, המתבטאת גם בתחושת הערכה כלפי מעשים אלטרואיסטים, והיא המניעה את האדם עצמו להימנע ממעשים שאינם צודקים, או לפחות לשאוף לראות את עצמו כאדם מוסרי. תודעה מוסרית זו משותפת לרוב המוחלט של בני האדם, והעדרה מוגדר כיום כמחלת נפש בשם 'פסיכופתיה'.
נבהיר כי כוונת הביטוי 'תודעה מוסרית' בו אנו משתמשים כאן איננה הנטייה המעשית לעזור לזולת ולהימנע מפגיעה לא צודקת בזולת, אלא התודעה הנפשית והקוגנטיבית, הכוללת כאמור הכרה בכך שעזרה לזולת היא הדבר 'הנכון', הערכה כלפי אנשים שעושים זאת, ותיעוב והתקוממות כלפי אנשים שעושים מעשי עוול ומתקומם כנגדם.
מנקודת מבט אתיאיסטית-מטריאליסטית, מהות תודעה מוסרית זו היא תנועה כלשהי של חלקיקים תת אטומים, המקושרים ביניהם בכוחות רבי עוצמה – זאת בדומה לשאר הנטיות והמעשים שבאדם (ובכלל זה גם כל מעשה עוול, או כל מעשה אלטרואיסטי). כמו כן, לפי נקודת מבט זו, התודעה המוסרית התפתחה על פי עקרונות האבולוציה (הברירה הטבעית), שכן היא עזרה למין האנושי לשרוד – חֶברה שחבריה עוזרים זה לזה שורדת טוב יותר. תפיסה זו טוענת שהתודעה המוסרית מבטאת את סך ההסכמות החברתיות בכל עת נתונה, והיא תוצאה של חינוך והרגל.
נראה שיש לחדד את ההסבר האבולוציוני, ולשם כך נשאל תחילה שאלה. קיימות באדם נטיות רבות בעלות ערך הישרדותי 1 , כמו יכולת הראייה, הנטייה לאכול בשעת רעב או הנטייה לברוח למראה נְמֵרוֹן שמנמן ורעב בלב היער. כל הנטיות הללו הינן נטולות שיפוט ערכי – אדם לא חש תחושת הערכה כלפי מי שאוכל בשעת רעב ואינו חש סלידה ותיעוב ממי שאינו בורח למראה נמר. די בעצם הנטייה המעשית כדי לאפשר הישרדות. מדוע דווקא בכלי הישרדותי זה של הנטייה המוסרית התפתחה תחושה זו? לחילופין, מדוע אדם אינו חש הערכה לשמש המאפשרת את החיים בעולם?
נראה ששני דברים מאפיינים את המעשים שכלפיהם מכוונת התודעה המוסרית: מעשים אלו נעשים בבחירה, ומעשים אלו קשורים ביחס בין הפרט לבין הזולת. רק צירוף שני מרכיבים אלו מביאים לתחושות הערכה וסלידה. איננו חשים הערכה לשמש המאירה את העולם ואיננו חשים סלידה מתינוק ששיחק באקדח ומתוך סקרנות לחץ על ההדק וגרם בכך לתוצאות טרגיות, כי השמש והתינוק לא עשו זאת מתוך בחירה חופשית; כמו כן, איננו חשים הערכה למי שאוכל כשהוא רעב או סלידה ממי שאינו בורח מנמר ביער, כי מעשים אלו אינם נוגעים לאחרים. רק כאשר אנו רואים אדם ש'מתעלה מעל עצמו' מתוך בחירה חופשית, או לחילופין אדם שרומס את זכויות האחרים למען עצמו, אנו מפעילים שיפוט ערכי כלפיו.

אולם, נראה שבהסבר האתאיסטי למהותה של התודעה המוסרית קיימים כמה ליקויים חמורים. נציין שלשה מהם, מהקל אל הכבד.

הצורך בנטייה המוסרית
עמדנו בפיסקה הקודמת על כך שהנטייה המוסרית קיימת רק ביחס למעשים שבין הפרט לזולתו, הנעשים מתוך בחירה. אבחנה זו עדיין אינה מסבירה מדוע הדבר כך? מדוע פעולות הישרדותיות מסוגים אחרים אינן מביאות אותנו לתחושת הערכה וסלידה, ודווקא פעולה הנפעלת במרחב שבין האדם לזולתו מביאה לתחושות אלו, ומדוע יש בהן צורך הישרדותי? אם התודעה המוסרית הייתה מסתכמת בהכרה שאדם מסוים מועיל לנו ואחר מזיק לנו, ניתן היה להבין את הערך ההישרדותי שבה, כי היא מאפשרות לנו להסתגל טוב יותר לעולם; אולם איזה צורך הישרדותי יש בשיפוט ערכי? כשם שאדם בורח מהר געש מתפרץ ללא כל צורך בשיפוט ערכי כלפיו, וכשם שאכילה עוזרת לאדם לשרוד אך למרות זאת אדם לא חש כשהוא אוכל תחושת סיפוק מאותו 'סוג' של התחושה שהוא חש בשעת עשיית מעשה טוב, כך היינו מצפים שיהיה ביחס לפעולות מוסריות או לא מוסריות.
כל אדם יודע שאופי התחושות של הערכה לעושה טוב או של סלידה מעושה עוול שונות במהותן מאופי התחושות ה'הישרדותיות', והן כוללות בתוכן את ההכרה הפנימית שמעשה מסוים הוא הנכון, ואת הציפייה המוסרית-ערכית מהאדם שיפעל בהתאם לכך. שוני זה, כאמור, אינו מוסבר ללא הכרה אמונית.

יש מאין?
קושי נוסף אינו מתייחס דווקא לתודעה המוסרית, אלא לעצם התודעה של האדם, הכוללת גם את תודעתו המוסרית. אחת החידות המעסיקות את הוגי הדעות בעולם הוא הבנת מהותה של התודעה, והיחס בינה לגוף. סופרי מדע בדיוני משתעשעים באפשרות שיבוא יום ובו המחשבים יפתחו תודעה, הדומה לתודעה האנושית, ואולי אף ישתלטו על המין האנושי. כיוצא בזה, עוסקים העתידנים 2 באפשרות שיהיה ניתן לשכפל מוח אנושי נוירון אחר נוירון, ואז בהכרח נקבל עותק הזהה לגמרי למוחו של האדם המקורי, ובכלל זה גם תודעתו, רצונותיו, רגשותיו וכו'. אפשרות זו בנויה על ההנחה שתודעת הקיום אינה עשויה אלא מחומר, אם כי איננו יודעים בדיוק היכן היא ממוקמת וכיצד נוצרה מהחומר תודעה רוחנית. גישה זו (הקרויה 'אפיפנומנליזם') טוענת שהתודעה הרוחנית של האדם אינה אלא אשליה. אין לאדם אישיות אמיתית, ומה שהוא חווה כאישיות אינו אלא סך הכמות העצומה שהדחפים הכימיים והחשמליים במוח המשתנים בכל רגע נתון. רק אשלייה גורמת לו לחוש שמדובר באותה 'אישיות' אחדותית שנמשכת כל חייו.
אולם, קשה מאוד להבין כיצד נוצרה תודעת אישיות, שכח הדמיון תופס בה, מעולם טבעי. הרי מדובר בשני 'סוגים' של דברים, התודעה והרצון אינם תופסים תופסת מקום פיזי, אין לה משקל, אורך וגובה וכו'! בתאוריית 'אשליית התודעה' חבויה ההנחה שקיימת נפש בה חלה תחושת האשליה. הגישה האבולציונית מבקשת להסביר כיצד כוחות הנפש של האדם השתמרו והתפתחו, אך היא לא מסבירה כיצד הם יכולים להיווצר מחלקיקי חומר 3 . יש לזכור שהאבולוציה במהותה מסבירה רק שינויים כמותיים או מבניים (למשל, ברווזים בעלי מקור ארוך שרדו כי מקור זה איפשר להם לעכל את המזון טוב יותר), אך היא לא מסבירה שינויים איכותיים – תודעה נחווית על ידינו כ'עשויה ממשהו אחר' מאשר חומר. משיקולים דומים קשה מאוד לקבל את הטענה שחומר יכול 'להוליד' תודעה מוסרית, שכן התודעה המוסרית כלל אינה 'עשויה' מחומר פיזי.

עקביות
אולם נראה שהקושי הגדול ביותר על טועני ההסבר האתאיסטי נעוץ בכך שהסבר זה שומט את הקרקע ממהות התודעה המוסרית, לפיה מעשה מסוים הוא 'נכון' ו'ערכי', בעוד שבפועל רוב האתאיסטים כן רואים בתודעה המוסרית דבר בעל משמעות (כמובן שקושי זה הינו קשה רק למי שרואה את עצמו כבעל תודעה מוסרית). לדברנו, העובדה שגם אתאיסטים רואים בתודעה המוסרית דבר בעל משמעות מלמדת על מקורה העל שכלי של תודעה זו. נבהיר ונרחיב את דברנו.
התקוממות כנגד מעשה עוול והערכת מעשה טוב כמעשה 'נכון' וערכי מעידה על תביעה וציפייה ערכית כלפי הזולת שיתנהג באופן מסוים ונכון. אולם, ציפייה זו היא נטולת משמעות בעולם אתאיסטי, משתי סיבות.
ראשית, הערכה וסלידה בנויות על כך שהזולת אחראי למעשיו. לפי האתאיזם אין לתחושות אלו 'הצדקה' אמיתית, כי הזולת לא באמת בחר, וכל מעשיו מהווים תוצאה של דחפים כימיים במוחו (כידוע, אין מקום לחוש התקוממות כנגד תנועת קוורקים). נמצא שתחושות ההערכה והסלידה כלפי אנשים שעושים מעשים מוסריים או לא מוסריים הינן חסרות משמעות ערכית ואמיתית בעולם אתאיסטי, ואם נתבונן ונעמיק בה נמצא שהן טומנות בתוכן את ההנחה שיש גורם מעבר לעולם, שהינו המקור למוסר, לאמת ולערכים.
שנית, גם אם נניח שבחירה תיתכן גם בעולם אתאיסטי, יש לזכור כי כל הסבר אתאיסטי מבוסס על כך שהמוסר אינו בעל ערך כשלעצמו אלא הוא רק כלי לשרידות החברה. ממילא, אין כל עדיפות ערכית 'אובייקטיבית' של בחירה אחת על רעותה, לכל היותר יכול אדם לומר שהזולת מזיק לו ולכן יסלק אותו, או לחילופין שאדם מסוים שמוסר את נפשו למען אחרים הינו מועיל לו ולחברה, אך איזה מקום יש לתחושת תיעוב והערכה במישור הערכי? למעשה, למישור הערכי כולו אין כל משמעות בתפיסה אתיאיסטית, הרואה את העולם כאוסף אדיר של חלקיקים וכוחות פיזיקליים המתווכים ביניהם.
מי שסבור שהתיאור האבולציוני הינו נכון, אמור להתייחס לתחושת התיעוב שהוא חש כנגד רוצח תינוקות מתוך הנאה סדיסטית לכל היותר כאל דחף נפשי נטול משמעות ערכית מצד עצמו, ומבחינה זו דומה דחף זה לדחף לאכול (לדוגמא). כל התנהגות שהיא – מוסרית ולא מוסרית – הינה לגיטימית מבחינה ערכית באותה המידה, וממילא יחסו של מי שצופה בהתנהגות כזו אמורה להסתכם לכל היותר ביחס שהוא מתייחס לאש המאיימת על ביתו. הוא לא מתעב את האש, אלא פשוט מתגונן מפניה. יתר על כן, באופן עקרוני הייתה יכולה להתפתח גם תודעה אנטי מוסרית, אם דווקא תודעה זו הייתה משרתת את שרידות המין האנושי 4 .
בניסוח מעט שונה, תחושות אלו כוללות בתוכן את ההכרה בכך שפעולות אלו הן פעולות ערכיות באופן אובייקטיבי ולא רק באופן סובייקטיבי, ובעולם אתאיסטי אין כל משמעות לעדיפות 'אובייקטיבית' של דבר אחד על משנהו, שכן המונח 'אובייקטיבי' מניח את קיומו של גורם 'מחוץ' למערכת, שעל ידו נמדד סולם הערכים. ללא גורם חיצוני זה, כל מדידה שהיא הינה סובייקטיבית לחלוטין.
לכאורה, על כל השאלות הללו ניתן להשיב שהן כלל אינן מתחילות, ונובעות מאי הבנה: אמנם כן הוא, ובעיני האתאיסט לתחושות הערכה כלפי מעשה טוב וסלידה כלפי מעשה רע אין מקום אמיתי ואובייקטיבי, והעובדה שהאדם בכל זאת חש זאת היא אכן 'אשלייה' בלבד נטולת כל בסיס ערכי אמיתי! במילים אחרות, לכאורה אין כאן כל קושי על האתאיסט כי כל הנתונים מוסכמים.

"תקוותי היא שכללי המוסר ישתפרו"
אכן מי שסבור שהנטייה המוסרית שבתוכו אינה אלא אשליה לא יגיע בדרך זו לאמונה באלוקים, אם כי רצוי שאדם כזה יהיה אמיתי עם עצמו, יקשיב לקול הפנימי שבתוכו ויענה בכנות על השאלה האם קול זה הינו מוטציה ששרדה משיקולים אבולוציוניים או שהוא נובע ממקום אמיתי ומוחלט. על כל פנים, בפועל הרוב המוחלט של האתאיסטים המטריאליסטים כן מחשיבים מאוד את הנטייה המוסרית שבנויה לא רק על שיקולי רווח והפסד, ומייחסים לה משמעות עמוקה ומהותית יותר. בדרך כלל, הם סבורים שבאמת יש משהו פגום בהתנהגות הזולת, וטענתנו היא שאמונה זו סותרת במהותה את תפיסת העולם האתאיסטית, ומצד שני היא מתיישבת היטב עם התפיסה האמונית הרואה בתודעה המוסרית של האדם ביטוי להיות האדם נברא בצלם אלוקים.
דוגמאות לקיומה של תודעה הקיימת גם בקרב 'אתאיסטים' לפיה למוסר יש ערך אובייקטיבי ניתן למצוא בשפע, ונדגים זאת דרך מאמר שמתפרסם באחד האתרים האתאיסטים. כותב מאמר זה דן בתפיסת המוסר במבט אתאיסטי 5 , ומספר שורות לאחר שהוא מסביר את הנטייה המוסרית בשיקולים האבולוציוניים שפורטו למעלה, הוא מביע גם את תקוותו האמיתית והכֵּנה לעולם מוסרי יותר: "מאחר והמוסר הוא אנושי, נקבע בידי אדם, בשר-ודם, והחברה האנושית משתנה ללא הרף, כך גם משתנה וישתנה המוסר. תקוותי היא רק, שכללי המוסר ישתפרו, והיחס המוסרי לבני אדם ככלל - ללא הבדל מוצא, גזע, מין או דת יהיה טוב וצודק וטהור יותר מכפי שהוא כיום". משפט זה מעיד כאלף עדים על תודעת הכותב שקיים מוסר מוחלט, שאם לא כן – מהי משמעות המושג 'מוסר טוב, צודק וטהור' לעומת מוסר שאינו כזה? מה מכתיר מוסר בתואר 'צודק' אם כל מהות המוסר היא אמצעי הישרדות ותנועה מקרית של קוורקים? ומה פשר ההצהרה על תקווה זו, אם באותה נשימה טוען הכותב שהתודעה המוסרית אינה אלא מנגנון הישרדותי, טענה לפיה תקוותו לעולם מוסרי מאבדת את כל משמעותה? תקווה כנה זו אינה ניתנת להסברה במונחים אבולוציוניים אלא אם האדם המביע אותה טוען שמדובר באשליה בלבד, אלא שכאמור אי אפשר להביע בכנות תקווה זו, ובאותה נשימה לטעון באותה הכנות שמדובר באשלייה 6 .

שאיפה למשמעות, הודאה על האמת וחיפוש האמת (או: הדיון שהתפוצץ)
הנטייה המוסרית של האדם היא דוגמא אחת מיני רבות לנטיות רוחניות נוספות באדם, כמו שאיפתו לחיים בעלי משמעות, שאיפתו לחיות, ועוד. הרוב המוחלט של האנשים, כולל אתאיסטים, אינם מתייחסים לשאיפתם לחיים ולמשמעות כתולדה של כימיקלים, והתייחסות כזו תשמוט את הקרקע מתחת לשאיפות אלו. כל השאלות שנשאלו למעלה ביחס לתודעה המוסרית ניתנות ליישום גם ביחס לשאיפה לחיות חיים בעלי משמעות וכיו"ב.
דוגמא נוספת: אנשים אתאיסטים רואים בדרך כלל חובה פנימית להודות שאם הם יגיעו למסקנה שהאמונה באלוקים אמיתית, הם יודו על האמת ויכוונו את חייהם על פיה. אולם, עצם הצורך להודות מעיד על תודעה של איכפתיות מהאמת. למרות שאפשר לנסות להסביר איכפתיות זו במונחים אתאיסטיים (לדוגמא, ניתן לטעון שהאיכפתיות מהאמת היא עצמה מוטציה אבולוציונית שהשתמרה כי בעזרתה החברה תחזיק מעמד טוב יותר, או שצורך זה הוא תוצאה של חינוך), הרי שבדרך כלל האדם האתאיסט מחשיב צורך זה כמשהו בעל ערך מוחלט (ולא ככזה שנובע מפחד להיענש, למשל), ושוב הגענו לאותה סתירה פנימית.
כדי להמחיש את הטענה האחרונה, נדמיין לעצמנו שמתקיים דיון פומבי בשאלת האמונה והאתאיזם. דיון זה, ככל דיון שהוא, מבוסס על ההנחה שקיימת למשתתפיו איכפתיות מהאמת. אולם אם אחד המשתתפים בדיון סבור שתחושת האיכפתיות מהאמת אינה אלא אשלייה, המסקנה המתבקשת היא שאין משמעות לכל הדיון. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם המוטיבציה המניעה אותו להשתתף בדיון.
ההסבר האתאיסטית המצוי אודות השאיפה למשמעות, אודות הצורך של האדם לראות את עצמו כמי שמודה על האמת וכיו"ב היא שדברים אלו משמרים את ההערכה העצמית. אולם אין בכך כל הסבר מדוע האדם זקוק לדברים אלו כדי להיות בעל הערכה עצמית, ומדוע בכלל הוא רואה צורך בהערכה עצמית. בנוסף לכך, גם אם האדם סבור שמצא תאוריה אבולציונית שמסבירה זאת, עליו לשאול את עצמו בכנות אם תאוריות אלו מתיישבות עם תודעתו הפנימית ומסבירות אותה, ואם ימצא שלא – עליו לנטוש תודעה כזו, או לחילופין את ההסבר האתאיסטי אליהן.
לסיכום פרק זה, עסקנו בשלש חוויות אנושיות-נפשיות מצויות. האחת היא תודעת האישיות: האדם חווה את עצמו כבעל אישיות אחידה ורציפה מיום היוולדו ולמשך כל שנות חייו. השניה היא הנטייה המוסרית: רוב בני האדם חשים שמעשי עוול הינם דבר פסול ואף מתקוממים כשהם רואים מעשים כאלו; מעריכים אדם הנותן מעצמו למאן אחרים ללא תמורה, וכו'. השלישית היא התופעה שבה בני אדם מבקשים משמעות לחייהם. כל החוויות הנפשיות הללו מתרוקנות מתוכן במבט אתאיסטי, והמחזיק בהן הריהו מעיד על עצמו שהוא אדם מאמין.




^ 1.אין הכוונה שערכן היחיד של נטיות אלו הוא הישרדותי, אלא שבפועל הן מהוות גם אמצעי לשרידות, והאבולוציה רואה בכך את כל ערכן ומהותן.
^ 2.אנשים העוסקים בחיזוי ההתפתחויות הטכנולוגיות העתידיות ובהשפעתן על העולם, וזאת בהתאם למצב המחקרי כיום ובקצב התפתחותו.
^ 3.הטענה שאולי הדבר יתברר בעתיד שומטת את היכולת לדון בכל תחום שהוא, והיא דומה למי שיטען שיתכן שמחשב כלשהו נוצר לבד, ובאשר לדרך – יתכן שהדבר יתברר בעתיד...
^ 4.הנאצים אכן טענו שהתודעה המוסרית מזיקה מאוד לשרידות החברה.
^ 5.אם כי הוא אינו מתייחס בדבריו לתחושה הפנימית של האדם (אותה כינינו במאמר זה 'תודעה מוסרית') אלא לנטייתו המוסרית המעשית.
^ 6.נביא דוגמא נוספת מהמאמר הנ"ל: "בגרמניה של 1934 הרוב תמך במפלגה הנאצית. האם עובדה זו קובעת שמעשיהם האנטי-אנושיים והמזוויעים של היטלר וחבר מרעיו היו מוסריים בהתאם לקנה המידה המוסרי היחסי של אז? התשובה החד-משמעית היא לא, כי רוב העם ככולו עבר שטיפת מוח אכזרית שגרמה לו לאבד את שיקול דעתו. חרדים רבים, ואפילו חילוניים, אומרים לי מדי פעם: אם הרוב ירצה מדינת הלכה, קיום מדינה שכזו יהיה דמוקרטי לחלוטין. זה אינו נכון גם בגלל ההפליה הרבה ואי-שמירת זכויות האדם שקיימת בהלכה היהודית, אבל בעיקר בגלל שטיפת המוח שתסחוף רוב שכזה לתמיכה במדינת הלכה - שטיפת המוח שמתבצעת ע"י המחזירים ב"תשובה", ששובים אחריהם אלפים של יהודים מתחרדים. אנשים שעברו שטיפת מוח שכזו אינם ראויים לשמש שופטים, מחוקקים ואפילו מצביעים ראויים דמוקרטית".
אלא שכאמור בקנה מידה אתאיסטי, גם אם נניח שכל הנתונים מדוייקים – לא מובן מה בכך שכל העם עבר "שטיפת מוח אכזרית"? ואיזו משמעות ערכית יש למונח 'אכזריות'? מה בכך שהעם איבד את שיקול דעתו? מה פרוש המונח 'אינו ראוי' ('אנשים שעברו שטיפת מוח אינם ראויים לשמש שופטים') בעולם אתאיסטי דטרמינסטי?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il