בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קדושים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש

לעילוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
ולרגל שבת הבר מצוה של נכדם – יעקב אביחי נ"י

קדושים תהיו – לאט ועם כולם

אידיאל הקדושה מוטמע עמוק בחיים התורניים של עמך בית מישראל; חטיפת מלאכים – מה פירוש? קדוש? אתה לא לבד! נפגשים ב'סור מרע'.

undefined

הרב יחזקאל פרנקל

ניסן תשס"ה
6 דק' קריאה
הקדושה הנכספת
אידיאל הקדושה מוטמע עמוק בחיים התורניים של עמך בית ישראל.
הציווי 'קדושים תהיו' במובנו הפשוט מכוון לקיום התורה במובן המעשי, כפי שאנו אומרים תמיד 'אשר קדשנו במצוותיו' - הקדושה באה על ידי המצוות. (ר' רמב"ם, הקדמה לספר המצוות, שורש רביעי: "והתקדשתם והייתם קדושים" הם צוויים לקיים כל התורה כאילו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך בו והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו")

אמנם עמוק יותר בנפש, ברצון לעבודת ה', קיימת השאיפה לחיות חיים מלאי קדושה, דבקות, ערגה ואהבה לה'. שאיפה זו מקבלת את תנופתה מדמויות המופת של גדולי ישראל, דמויות של רבנים, אדמו"רים, ראשי ישיבות, מנהיגים ומנהיגות המקרינים עצמה כה גדולה שיוצרת בנפש רצון להיות כמותם, הרצון הטבעי להתקדש.

דרך זו הינה הדרך הנכונה לחינוכו של הדור, להיות טוב וישר, לצעוד בדרכם של מי שבאופן ממשי, מוחשי, לא כאגדה ספרותית, היו מופת ליושר, לצדקות, לחסידות ולרגישות לפרט ולכלל.

אכן, השתייכותם של רוב ככל דמויות המופת הללו לעולם התורה והקדושה עלולה להוביל למציאות של טעות, טעות האומרת שכאילו אין מקום לקדושה 'מחוץ לישיבה', או בלא להיות גדול בתורה. זו טעות, כיון שבראש פרשתנו הקריאה 'קדושים תהיו' מופנית אל כל בני ישראל, ולא כל בני ישראל הם בחורי ישיבה... ולמרות זאת, הקדושה יכולה להיות מושגת על ידי כל איש מישראל:
"וזה פשוט כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו, והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה, כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו" (סוף ספר מסילת ישרים - בביאור מדת הקדושה)

- אברך, פועל או סוחר, כולם יכולים להיות קדושים, ובימינו נוסיף, גם נהג או קצין, איש הי-טק או מזכירה, עקרת בית ואף עורך דין - יכולים לנסוך קדושה לכל פרטי מעשיהם.

'חטיפת מלאכים'
'חאפ מלאוכים' באידיש, לחטוף מלאכים, הוא ביטוי שחוזר על עצמו במכתבי הדרכה של ראשי ישיבות המוסר לתלמידים שהסתבכו בצדדים מסויימים בעבודת ה' שלהם, כאשר לעיתים, הרצון להתקדש אינו מגובה ומבונה ביציבות מידותית סדורה. מצב כזה מצוי כשאידיאל הקדושה מציב עצמו כדוחה את נורמות החיים הרגילות. אזי יש ומידת הנורמאליות נפגמת, נדחית, ובמקום 'ואהבת לרעך כמוך', שגם הוא נמצא בפרשתנו, מתקבלת סתירה חמורה בין ציווי זה לבין אהבת ה', שכאילו בשלה יש מקום להתנהגות חסרת רגישות כלפי הזולת, זה המתעכב לו בהתקדשותו. הימנעות מעונג משפחתי, משותפות שווה עם הזולת, מנשיאה בעול, כל אלו ועוד הנעזרים בכותרת 'קדוש' עלולים להוביל את האדם לאי השגת היעד הנכסף.

כך מתאר את הבעיה אחד הראשונים, רבינו המאירי, בפירושו למסכת סוטה:
"וכת פרושים הרעה, רוצה לומר אלו שמענין את עצמם דרך התחסדות בהרבה סגופים והכאות כדי להראות חסידותם שנמצא כל פרישותם שלא בכוונה מעולה, ואמר אף על אלו שהם ממבלי עולם רוצה לומר שמכחישין כוונת המציאות שהיא להיות כל הפעולות פונות לתכלית אחת והיא עבודתו ית'... שאינו בודל מדרכי העולם... והוא שאמרו... ובי דינא ליתפרע מהני דחייפי גונדי רוצה לומר שמתכסים בטליתות גדולות ובציציות ארוכות הנראות לבני העולם ולבם רחק ממנו יתברך". (המאירי על מסכת סוטה דף כ')

גם אחד מגדולי מרביצי תורת החסידות, בעל ה'מאור ושמש' העיר על הענין בפירושו לפרשתנו:
"שנצטוו ישראל להיות קדושים, ויוכל האדם לטעות שהפירוש הוא קדושים תהיו דהיינו שאם יתבודד עצמו ויפרוש עצמו מן הציבור יזכה אל הקדושה לכן נתחכם רש"י ופירש "מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל" דהיינו שאינו זוכה אל הקדושה אלא בהקהל עצמו עם הציבור מבקשי ה'".

אכן, הרצון והתביעה 'לקפוץ ראש' לחיי קדושה הביא לעיתים ל'פציעות' בנפש. לכן מדגיש רבינו הרמח"ל מציב מסילת החסידות ש:
"ממה שצריך ליזהר בקניית הפרישות הוא, שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו רגע אחד, כי זה ודאי לא יעלה בידו, אלא יהיה פורש והולך מעט מעט, היום יקנה קצת ממנו ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בו לגמרי, כי ישוב לו כמו טבע ממש". (מסילת ישרים סוף פרק ט"ו)

לכן, כמו ברבים מציווייה, התורה אינה רק מסמנת את היעד וההמון קופץ בקריאות 'קדימה, הסתער', אלא, כבכל צו, יש שיטה, דרך, מידות וכמויות, חיובים ופטורים, מצבים דוחים ומצבים נדחים - כך גם בציווי 'קדושים תהיו'.

מאידך, ההתעכבות שבאה על מנת לבנות את הקדושה מבוססת, אסור לה לצייר מצב על פיו כיון שצריך להתעלות לאט לאט ממילא אולי בעצם לא צריך בכלל...
וכך, גם הקדושה מתפתחת וסוללת דרך על גבי שלוחה חדה בין שתי גאיות.

קדוש? אתה לא לבד!
"והנה יש בני אדם שסוברים שדרך העבודה להגיע לדביקות להשם יתברך הוא בהתבודדות, בהתבודד עצמו חדר לפנים מחדר ולומד שם ואינו מדבר ואינו מתראה לשום אדם בעולם שזה הוא עיקר עבודה לבא לדביקות. אבל זה אינו אמת גמור כי יוכל להיות שיתבודד עצמו כמה שנים ולא ידבר לשום אדם כלל ולא יבא לאמת כלל.
וכך שמעתי פעם אחד מאדמו"ר הרב המפורסם מו"ה אלימלך מליזענסק זצוק"ל פירוש על פסוק "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' " שאמר הוא ז"ל, שגם אם יתבודד אדם עצמו בחדר מיוחד בסתר ויהיה סבור שזהו עיקר עבודה, הקב"ה אמר 'ואני לא אראנו'.
רק עיקר העבודה הוא שיתחבר אדם עצמו עם בני ישראל צדיקים וכשרים ועל ידי זה יכול לבא לעבודה להשם באמת ללמוד ממעשיהם הטובים, כי העיקר הוא התבודדות המחשבה לחשוב תמיד ברוממות אלהותו יתברך הגם שהוא בתוך קהל רב" ('מאור ושמש' - קדושים)

וכך גם בשפת אמת על פרשת קדושים:
"דעיקר הקדושה ע"י שמכניס אדם עצמו בכלל ישראל כי הקדושה שורה בכלל ישראל שהיא כנסת ישראל, כנסיה והתאספות כל החיות להשם יתברך, ועל ידי הביטול להכלל יכולין להתקדש" (שנת תרל"א),

וכיון שאין שלמות בקדושה אלא בכלל, פרישותו של היחיד להיות באוירה יחידנית קרובה מאד להחטאת מטרת הקדושה.

מובן שקדושי עליון צריכים שעות התבודדות, וככל שנשמת אדם גדולה יותר הוא נצרך ליותר 'שעות עצמיות' כדברי מרן הרב קוק בספר 'מוסר הקודש', אך גדולים שכאלו, חזקה על נפשם הגדולה שגם בהתבודדם כל מעייניהם בהשפעת ברכה על זולתם ועל כלל ישראל.

נפגשים ב'סור מרע'
מכאן לדברי הרמב"ן הידועים בתחילת הפרשה על כך שיש אדם שיהיה בעצם נבל, וזאת למרות הליכתו בדרכי התורה. דברי הרמב"ן מביאים איתם הבנה נוקבת אבל בסיסית: לא רק מה שאסור מרחיק מעדינות של קדושה - גם הדברים המותרים עשויים להביא לבהמיות.

והדברים מאד אקטואליים. תפישת העולם המודרנית של חלק מהציבור המאמין היא שכל מה שאינו אסור אינו מזיק. הבעייתיות שבהגדרה זו מתחדדת בייחוד בעידן המודרני, בו שפע האפשרויות והאמצעים הבידוריים העומדים לפני האדם לא היה אף פעם כה רב. חלק מאותם אמצעים הינם אמצעי תקשורת אלקטרונית, שהם כלים הכרחיים ותמימים לכאורה, המתמקדים בהעברת נתונים סטרילית, חידושי החיים והעולם ודיווחי חדשות. כאלו הם הרדיו הותיק, הטלויזיה שהוסיפה מימד חזותי וכעת גם רשת האינטרנט.

אלו הם הדוגמאות הקלאסיות לסיבוכיו של האדם הדתי המודרני.
היו ימים, שכל המגדיר עצמו דתי אם רק לא היה מכניס לביתו ספרות קלוקלת ולא היה הולך לסרטי תועבה או להצגות זימה היה נותר - בזכות התקשורת - עדכני ומעורב בין הבריות. מחד, העולם והחיים 'לא עברו לידו', הוא היה בתמונה, ומאידך, לא התגאל בסרחונם של מחוזות השלילה, לא הוא ולא בני ביתו.

עידן התקשורת האלקטרונית אידה את אופציית הנקיות הזו של האדם הדתי. האמצעים החדישים אינם יותר מתווכי דעת אלא הם מעצבי דעה. הם לא עוד סוכני חדשות, אלא מחפשי אחוזי צפייה, וככאלו הם ישרתו נאמנה את מחוזות החולשה האנושית, את ארצות היצרים, ובייחוד את השיקולים הכלכליים והפוליטיים של בעלי המאה והדעה, ואלו, עד שאלו יהיו יראי אלוקים - 'חבל על הזמן', מוצריהם האלקטרוניים הינם תועבה, שהחדשות הם רק קישוט מרצד ומזמין לזנות העיניים והדעת.

והצעד הראשון, האמיתי והנוקב, הדורש אומץ ללא פשרות בדרך למידת הקדושה - הינו קודם כל 'סור מרע' עקשני ממחוזות 'התקשורת' האלקטרונית. מי שדאגתו הנשמתית היא לקדושה, יהיה מספיק עדכני משמיעת מהדורת חדשות פעמיים ביום, ויינזר מפיתויי הטלויזיה והאינטרנט. בלי סור מרע, ללא ניקוי השטח מהמהמורות הרוחניות לעיניים וללב - אין פלא שקשה כל כך להצליח בהעמדת חזון של קדושה לנערים ולנערות, בה בעת שההורים עצמם מצמיחים את הסלעים בולמי התנועה אל הקודש.

אבל אחרי ההתנקות, 'התנועה זורמת'. הרבה יותר קל לספוג רעיונות נכונים, להזדהות עם רצון ה' ולהגיע למעלות אמת רוחניות. וגם אם קשה הדרך, הנשמה לא תחדל מלדרוש - גם מתוך כאביה - את הנקיות ואת הזוך העדין, הנשגב.

כך לגבי הפרט, ומתוך הבנין של כל יחיד יתווספו רבים רבים עד כדי להעמיד פנים חדשות לכלל העם.

"קדושים תהיו, פירושו שהתורה מבשרת אותנו שבוודאי קדושים תהיו ולא יאבד נפש א' מישראל ח"ו רק וודאי יתוקן ויתעלה.
והטעם, 'כי קדוש אני', ואתם הם חלק אלהי ממעל, וקודשא בריך הוא וישראל כלא חד" (מאור עינים - לרבי מאיר מצ'רנוביל - פרשת קדושים).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il