בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • הלכות כלליות
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
13 דק' קריאה
הצגת המקרים
המשנה בדף מב ע"ב אומרת שאסור להניח כלי מתחת לנר כדי שיקבל את השמן המיטפטף מן הנר. האמוראים בגמרא נחלקו מהו טעם האיסור. בגמרא מבואר שיש שני אופנים להסביר את האיסור, או על פי דינו של רב חסדא שאסור לבטל כלי מהיכנו או על פי דינו של רבי יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. נעסוק כאן בדינו של רב חסדא, ונפתח בהבאת מקרים נוספים בגמרא שנאסרו מדין זה.
רב חסדא עצמו עסק בתרנגולת המטילה ביצה, והורה שאין להניח כלי תחתיה כדי לקבל את הביצה. בעקבות זאת אומרת הגמרא שאם קורה נשברה אסור לסמוך אותה על ידי ספסל באופן מהודק, וכן שאסור להניח כלי מתחת לדלף שאינו ראוי לשימוש.
בדף קכח ע"ב נאמר שאם בהמה נפלה לאמת המים ואי אפשר לעשות לה פרנסה במקומה שלא תמות, מותר להניח תחתיה כרים וכסתות, ואף שמבטל כלי מהיכנו, הואיל והאיסור רק מדרבנן ולעומת זאת צער בעלי חיים מדאורייתא, נדחה האיסור מדרבנן מפניו. רש"י מפרש שזהו ביטול כלי משום שמשעה שהניחם תחתיה אינו יכול לטלטלם, ויש להסתפק אם כוונתו לאי יכולת הלכתית מצד שבעלי חיים הם מוקצה או שפשוט מציאותית הבהמה עליהם, ומחודש כאן שביטול כלי מהיכנו זה לא רק במקרים שאסור לו להזיז אלא גם בכל מקרה שמבחינה מציאותית אין לו יכולת לעשות זאת. הרמב"ם (שבת כה, כו) פירש שאינו יכול לטלטלם בגלל שהשליכם לבור לתוך המים, וגם כאן ניתן לפרש מצד הדין שאסור להזיז דבר הספוג במים שמא יסחט ולפי זה יתכן שלדעתו דין ביטול כלי קיים רק במקום שיש סיבה הלכתית שאוסרת ממנו לטלטל, אולם המגיד משנה שעמד שם על ההבדל בין רש"י לרמב"ם הסביר את דברי הרמב"ם שהכרים שבתוך המים אינם ראויים לשימוש בעוד המים עליהם, ומשמע שמדובר באי יכולת מציאותית. גם לגבי סמיכת ספסל לקורה, בדף מג ע"א, נראה יותר שמדובר באי יכולת מציאותית או באי רצון בגלל המציאות ולא מצד שהקורה השבורה היא מוקצה וכעת הספסל נעשה בסיס לו, שאם כן מה הטעם לחלק בין אם סמך באופן מהודק שאסור לאופן לא מהודק שמותר.
בדף קנד ע"ב אומר רב הונא שאם אדם הגיע עם חמורו לאחר כניסת שבת לחצרו, וחמורו טעון בכלי זכוכית של מקיזי דם שהם מוקצה מחמת מיאוס, יכול להניח כרים וכסתות תחתיו ולהתיר את החבלים וכלי הזכוכית יפלו על הכרים. הגמרא מקשה, הרי הוא מבטל כלי מהיכנו, ומשיבה שמדובר בכלים קטנים. רש"י מסביר שהואיל והם קטנים לאחר שנופלים לכר הוא שומט את הכר ונופלים לכר השני וכן הלאה עד שנופלים לארץ. עם זאת, נאמר שם שלא התירו במקום שיש רק הפסד מועט כגון 'כולסא', דהיינו חתיכות זכוכית גדולות שבכל מקרה כוונתו לשוברם לחתיכות קטנות.
בהמשך מסופר על חמורו של רבן גמליאל שהיה טעון דבש שהתקלקל והדביש ולא רצה להתירו, ומסבירה הגמרא שלא יכול היה להניח כרים ולהפיל עליהם בגלל שהם ייטנפו ולא יהיו ראויים לטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו. הגמרא מקשה הרי צער בעלי חיים דאורייתא ומתרצת שסבר שצער בעלי חיים דרבנן. רש"י שם (ד"ה והא איכא) מסביר את קושיית הגמרא, שהקושיא אינה שבגלל שהאיסור מהתורה ידחה את איסור טלטול אלא שידחה את איסור ביטול כלי מהיכנו. מדבריו מדייקים המגן אברהם (רסו ס"ק יד) ורבי עקיבא איגר (על המגן אברהם שלה ס"ק ד) שאיסור ביטול כלי מהיכנו קל יותר מאיסור טלטול.

ביטול מצד איסור מוקצה או גם מסיבה מציאותית?
כאמור, לגבי המקרה בדף קכח ע"ב – הנחת כרים וכסתות תחת בהמה שנפלה לאמת המים – רש"י מפרש שזהו ביטול כלי משום שמשעה שהניחם תחתיה אינו יכול לטלטלם, והרמב"ם (שבת כה, כו) פירש שאינו יכול לטלטלם בגלל שהשליכם לבור לתוך המים. יש להסתפק בכוונת שניהם אם כוונתם לאי יכולת הלכתית מצד איסור מוקצה, ודווקא בכך קיים איסור ביטול כלי מהיכנו, או שמדובר שסיבה מציאותית שאין אפשרות להשתמש בכלי, וגם בכך קיים האיסור. בשיטת רש"י, יש להסתפק אם כוונתו שלא ניתן לטלטל את הכרית משום שהיא בסיס לבהמה ובעלי חיים הם מוקצה או שפשוט מציאותית הבהמה עליה ולכן לא ניתן לקחת אותה ולהשתמש בה. וכן בשיטת הרמב"ם ניתן לפרש מצד הדין שאסור להזיז דבר הספוג במים שמא יסחט ולפי זה יתכן שלדעתו דין ביטול כלי קיים רק במקום שיש סיבה הלכתית שאוסרת ממנו לטלטל, אולם המגיד משנה שעמד שם על ההבדל בין רש"י לרמב"ם הסביר את דברי הרמב"ם שהכרים שבתוך המים אינם ראויים לשימוש בעוד המים עליהם, ומשמע שמדובר באי יכולת מציאותית.
נראה להוכיח שהאיסור קיים גם בסיבה מציאותית מהמקרה של סמיכת ספסל לקורה בדף מג ע"א, כי נראה יותר שמדובר באי יכולת מציאותית או באי רצון בגלל המציאות ולא מצד שהקורה השבורה היא מוקצה וכעת הספסל נעשה בסיס לה, שהרי אם היה מדובר באופן שהספסל ממש מתחת לקורה והסיבה הייתה מצד בסיס למוקצה, לא יובן מה הטעם לחלק בין אם סמך באופן מהודק שאסור לאופן לא מהודק שמותר.
והנה ב שלמי יהונתן (סי' שי ס"ק יח אותיות ב-ד) דן בכך והעלה את שתי אפשרויות ההבנה ברמב"ם וברש"י כדברינו, וגם סבר שברמב"ם משמע יותר שמדובר בסיבה מציאותית, ולסקנה סבר שגם אם כוונת רש"י כאן לסיבה הלכתית, מכל מקום יודה שהאיסור קיים גם בסיבה מציאותית, כמוכח מהמקרה של חמורו של רבן גמליאל, ששם מדובר בדבש שמטנף את הכרים, ולא מסתבר שמשום טינופם ייחשבו למוקצה מחמת גופו, אלא הסיבה היא מציאותית שלא ישתמש בהם בייעודם הרגיל.

ביטול לשעה
הראשונים עומדים על סתירה בין הסוגיות ביחס לשאלה אם מותר לבטל כלי מהיכנו, כאשר הביטול הוא זמני ולא למשך כל השבת.
בדף מג ע"א הגמרא מקשה על רב חסדא האומר שאסור לבטל כלי מהיכנו, מהתוספתא בה נאמר שכופים את הסל לפני האפרוחים שיעלו וירדו, ומתרצת שהתוספתא סברה כשיטה שהסל לא נעשה מוקצה, ומבואר שם שאמנם בעוד האפרוחים על הסל ודאי שהסל מוקצה ואסור לטלטלו, אך מיד לאחר שיורדים מותר לטלטלו. רואים מסוגיא זו שביטול נאסר רק כאשר מבטלו לכל השבת אך טלטול לשעה מותר. כך משמע גם מהגמרא בדף קנד ע"ב שתירצה שמדובר בכלים קטנים, וביארו הראשונים שלאחר שנופלים לכר יכול להעבירם מכר לכר עד שיגיעו לארץ. משמע שאין איסור בביטול הזמני לכר בעוד הכלים עליו.
מאידך, אסרנו לתת כלי מתחת לתרנגולת לקבל ביצתה למרות שאפשר לנער את הכלי ולהוציא ממנו את הביצה, וכן מקשים הרמב"ן ו הרשב"א (קנד ע"ב). עוד הקשה הרמב"ן מדברי הגמרא שאילו ניצוצות היה בהם ממש היה אסור להניח כלי תחת הנר כדי לקבלם. וב תוס' (מג ע"א ד"ה בעודן) הקשו מכך שאסרנו לתת כלי תחת הנר למרות שיכבה במהלך השבת ואז השמן כבר אינו מוקצה לפי רבי שמעון 1 .
הרמב"ן והרשב"א משיבים שביטול לשעה הותר רק לצורך הפסד מרובה, וכמו שמפורש בסוגיא בדף קנד ע"ב שהתירו דווקא לצורך כלי זכוכית קטנים ולא לצורך 'כולסא' משום שיש בזה רק הפסד מועט. עולה מדבריהם כי באופן עקרוני גם ביטול לשעה אסור. גם לגבי אפרוחים מתרץ הרשב"א שיש הפסד מרובה כי אם לא יטפסו ויעלו לקן הם יתפזרו ויאבדו. עוד מתרץ, ששם בגלל שהאפרוחים עשויים לרדת מעצמם ואינו צריך לטלטלם אפילו בטלטול מהצד אין זה ביטול. לגבי בהמה על כרים אסור משום שיתכן שלא תעלה 2 . עולה מדברי הרמב"ן והרשב"א שיש שתי רמות של ביטול. ומשמע בפשטות שכאשר מבטל לכל השבת זהו ביטול חמור יותר ואסור אפילו במקום הפסד מרובה ואילו ביטול לשעה הוא ביטול קל והותר במקום הפסד מרובה. אמנם במגן אברהם (רסו ס"ק יד) הביא שנחלקו הראשונים אם גם בביטול לכל השבת יש היתר במקום הפסד מרובה, ומכל מקום לשתי השיטות קיימות שתי רמות של ביטול. הר"ן אוסר ואילו המגיד משנה והריא"ז מתירים, והוא מדייק שכן גם דעת רש"י (קנד ע"ב ד"ה והא איכא צער) המסביר את שאלת הגמרא על רבן גמליאל, שאיסור דאורייתא של צער בעלי חיים דוחה דרבנן של ביטול כלי מהיכנו. המגן אברהם מסביר שלשיטתם הגמרא שאמרה שלא יבטל במקום הפסד מרובה זה רק בגלל ששם יש פיתרון יותר טוב, שניתן לפרוק בנחת, ומכל מקום כשאפשר לבטל לשעה זה עדיף מלפרוק בנחת בגלל שיש בפריקה בנחת קצת טלטול. ומסדר את רמת העדיפות לשיטתם מהקל לחמור: ביטול לשעה (על ידי שישמוט על כרים), פריקה בנחת (בלי כרים), ביטול לכל השבת.
בעל המאור (לדף קנד ע"ב) חולק וסובר שהותר אפילו בלי הפסד מרובה, והחילוק בגמרא בין הפסד מרובה להפסד מועט היה משום דין אחר, שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, שזה הותר רק בהפסד מרובה, אך לעניין ביטול כלי מהיכנו אין הבדל ובכל מקרה אסור אלא שבכלים קטנים שיכול להעביר מכר לכר עד שיגיע לארץ אין כלל איסור של ביטול כלי, ולכן הגמרא התירה. את הסתירה מכלי תחת הביצה והנר מתרץ ששם הוא מתכוון להקצותו מדעתו ולהשאירו שם כל היום. עד כה ראינו שאיסור הביטול קיים או כאשר אינו יכול להזיז את הכלי או מצד איסור הלכתי או מצד המציאות (כפי שראינו מרש"י לגבי כר תחת הבהמה). מדברי המאור לכאורה מחודש שגם דעת להשאיר נחשבת לביטול אפילו אם גם מצד המציאות וגם מצד ההלכה מותר לו להזיזו. אולם פשוט שאי אפשר לומר כך והדעת לבדה אינה אוסרת, שהרי ודאי מותר לאדם להניח כלי במקום כל שהוא גם אם בדעתו להשאירו שם עד לאחר השבת, אלא ביאור דברי המאור הוא, שכאשר יש איסור הלכתי להזיז אלא שיש דרך 'לעקוף' את האיסור, על ידי שינער את הכלי ויפיל ממנו את המוקצה, אם בדעתו להשאיר את המוקצה ולא לנערו נחשב למבטל כלי.
התוס' נוקטים בדרך שלישית. הם מחלקים בין המקרה של האפרוחים שבידו להפריחם ולהבריחם ולכן אינו נחשב למבטל לבין המקרה של כלי תחת הנר שאין בידו לכבות את הנר ולכן נחשב למבטל. נראה בדעתם שאין זה חילוק בתוך המקרה של ביטול לשעה, שיש ביטול לשעה המותר ויש האסור, אלא אפילו אם האפרוחים מצד עצמם עומדים להישאר כל השבת, הואיל ובידו להפריחם אין זה נחשב כלל לביטול. כלומר, באופן עקרוני לגבי ביטול לשעה דעתם כדעת הרמב"ן שנחשב לביטול, אלא שבאפרוחים מצד אחר אין כאן ביטול, הואיל ובידו לסלקם. מהרמב"ן והרשב"א שלא חילקו כן מוכח שהם חולקים וסוברים שגם אם בידו לסלקם נחשב ביטול, ויש טעם גדול בדבריהם, שהרי סוף סוף ברגע הראשון האדם זקוק לכלי שם, שהרי בשביל כך הניחו שם. הוא מניח את הסל כדי שהאפרוחים יטפסו, ואת הכר כדי שהכלים יפלו עליו ולא ישברו, ולכן אף שיכול לסלק מיד סוף סוף הצורך שלו מצריך אותו להשאירם שם ולהיאסר בטלטול לרגע זה מטעם בסיס למוקצה.

ביטול משימוש
המשנה אומרת שאין נאותין מן הנר לפי שאינו מן המוכן. התוס' (ד"ה ואין נאותין) אומרים שאפשר להסביר את המשנה כרבי שמעון המתיר לטלטל את מותר השמן שבנר, ולשיטתו יש להעמיד את האיסור במשנה בשעה שהנר עדיין דולק, שאז השמן אסור הואיל והוקצה למצוותו. התוס' מוסיפים שהאיסור לטלטל את הנר עצמו אינו מצד שהוקצה למצוותו, כי טלטולו אינו מבטל את המצווה, אלא האיסור הוא רק מצד שנעשה בסיס לדבר האסור.
המהרש"א (על תוד"ה ואין נאותין) מסביר מהו המהלך מאחורי דברי התוס'. הם דייקו מהמשנה שאין נאותין אבל מותר לטלטל את השמן שטיפטף ולפיכך הסיקו שאין זו שיטת רבי יהודה האוסר משום מוקצה אלא שיטת רבי שמעון שאין מוקצה, ומכל מקום אסור להשתמש בשמן בגלל שהוקצה למצוותו. איסור זה הוא רק בשימוש ולא בטלטול כי טלטולו אינו מבטל את המצווה. על כך הקשו אם כן למה רבי שמעון אוסר לטלטל את הנר עצמו בשעה שהוא דולק, ותירצו שאין זה מטעם שהוקצה למצוותו אלא משום שנעשה בסיס לשלהבת. לאור זאת התקשה המהרש"א בהמשך (מג ע"א ד"ה בא"ד ולדידיה) מדוע המניח כלי לקבל השמן נחשב למבטל כלי מהיכנו, הרי מותר לטלטל את השמן והכלי והאיסור הוא רק להשתמש בשמן. וכדי לתרץ מחדש חידוש גדול וכותב שגם ביטול מיכולת שימוש נחשב ביטול כלי מהיכנו, למרות שמותר לטלטל את הכלי. ומוסיף חידוש על גבי חידוש, שאף שמותר לו להריק את השמן לכלי אחר, ונמצא שלא ביטל את הכלי (כמובא למעלה, התוס' כתבו לגבי אפרוחים שאם בידו להפריחם אין זה ביטול), בגלל שכדי להריק יזדקק להריק לתוך כלי אחר, נמצא שעדיין ישאר כאן כלי המבוטל מהיכנו תחת הכלי הראשון, ולפיכך אסור הדבר.
אולם רבי עקיבא איגר (בגליון הש"ס על התוס') חולק על המהרש"א ומפרש דברי התוס' שהואיל ואסור להשתמש ממילא נעשה מוקצה בעצמותו כדין כל מאכל שאינו ראוי לכלום ואסור אפילו לטלטלו. נר דולק אינו נעשה מוקצה מסיבה זו שהרי ראוי לשימוש לצורך תאורה, ולכן שם האיסור הוא רק מצד בסיס לשלהבת. לדבריו אין צורך לחדש שגם ביטול משימוש נחשב לביטול אלא רק ביטול מיכולת טלטול נחשב לביטול כלי מהיכנו.

טעם האיסור
בטעם האיסור כותב רש"י בדף מב ע"ב (ד"ה כלי) שהרי הוא כקובע לו מקום ומחברו בטיט, ודומה למלאכה. בריטב"א (מג ע"א ד"ה רב יוסף) ביארו שמדמה זאת למלאכת בונה. וכן במאירי (מב ע"ב ד"ה אמר המאירי) כתב שהוא תולדת בונה (וכתב שלא נראה שהטעם הוא משום סותר).
לעומת זאת בדף קכח ע"ב (ד"ה והא קמבטל) וכן בדף קנד ע"ב (ד"ה והא קא מבטל) רש"י כותב שדומה לסותר.
הריטב"א (מג ע"א ד"ה רב יוסף) מביא את שני פירושי רש"י וכותב שהטעם הנכון הוא שחכמים אסרו כדי שלא למעט בכבוד שבת לאסור כלים המותרים.
טעם רביעי מופיע בדברי הט"ז (רסה ס"ק א), שהגדיר את האיסור: "שקודם לזה היה הכלי ראוי לטלטלו ועכשיו בשבת עושהו מוקצה", ומשמע שהטעם הוא שגזרו לא לעשות מוקצה ולא מצד דמיון לאחת מל"ט מלאכות, וכן הבין מדבריו הפרי מגדים שם וציין שמקורו מרש"י (מג ע"א ד"ה מפני שמבטל) שממש כתב לשון זו "מפני שעושהו מוקצה", והוציא נפקא מינה מכך שאם הכלי כבר מוקצה מטעם כלי שמלאכתו לאיסור שוב לא יהא בו איסור ביטול כלי כיוון שהוא כבר מוקצה 3 , ומכל מקום למעשה החמיר כיוון שיתכן לדחות שגם לטעם זה יהיה אסור הואיל והוסיף על איסורו. לכאורה לפי דבריו צריך לפרש בכל המקרים שמדובר שמבטלו על ידי שעושהו בסיס למוקצה ולא מצד המציאות, כפי שהסתפקנו לגבי חלק מהמקרים למעלה. המנחת אשר (סימן לז ס"ק ד) מרחיב בדרך זו ומביא לה סימוכין מן הירושלמי (מעשרות א, ד) הכותב: "להחזירו למקומו אי אתה יכול שהוא עושה מוקצה", וכן ממיקום ההלכה ברמב"ם , שהביאה בפרק כה בין הלכות מוקצה ולא בפרק כא בין שאר השבותים. בשונה מהפרי מגדים שהבין שרש"י חלוק על טעם זה, הוא רוצה לומר שמסתבר שגם רש"י סובר כך, שהרי כלפי אותו דין של כלי תחת התרנגולת נימק פעם אחת משום בונה ופעם אחת משום שעושהו מוקצה, ומה שנימק מצד דמיון לבנייה וסתירה צריך לבאר על פי מה שמצאנו כמה טעמים באיסורי מוקצה השונים, ויש לומר שכאן טעם איסור המוקצה הוא שיש בו צד דמיון לבנייה או סתירה, אך בכל אופן יסוד האיסור הוא מצד מוקצה 4 .
יש להעיר על דבריו, שאמנם אם נסבור כהבנת הפרי מגדים שכוונת רש"י באומרו "מפני שעושהו מוקצה" היא לנמק את הדין, אכן קשה הסתירה בדבריו, אך לכאורה בפשט רש"י מסתבר מאוד לומר שכלל לא התכוון לנמק את הדין אלא להסביר מדוע המניח כלי תחת ביצה מוגדר כמבטל כלי, ולכן כתב שנחשב למבטל כלי בגלל "שהיה מוכן מתחלה לטלטלו, ועכשיו עושהו מוקצה".

נפקא-מינות בין הטעמים
ראינו למעלה שנחלקו הראשונים לגבי ביטול לשעה. נראה שמחלוקת זו אינה תלויה בטעמים ואפשר להבין כל שיטה לפי כל הטעמים. אם הטעם הוא שדומה לבונה או לסותר, ניתן לומר שמכיוון שיש כאן רק דמיון קל לא אסרו אלא כשמבטל לכל השבת, אך אין בזה הכרח ואפשר לומר שאסרו אפילו לשעה. וכן אם הטעם הוא כבוד השבת, ניתן לומר שבביטול לשעה אין פגיעה משמעותית בכבוד השבת ולכן לא אסרו, וניתן לומר שאף על כך הקפידו חז"ל ואסרו. אמנם ישנם דינים אחרים שההכרעה בהם בפשטות תלויה בטעמים.
א) למעלה הובאה דעת המהרש"א שגם ביטול משימוש נחשב לביטול דבר מהיכנו. סברתו לא תובן אם נאמר שהאיסור הוא מצד שדומה למחברו בטיט ובונה, שהרי ניתן להזיזו, אך אפשר להבין שדומה לסותר משום שהגרימה לאי יכולת להשתמש בכלי דומה לסתירתו. כמו כן יובן לפי טעמו של הריטב"א שיש בכך מיעוט בכבוד השבת.
ב) את חידושו הנוסף של המהרש"א – שאף שיכול להריק לכלי אחר נחשב למבטל כלי משום שאינו יכול להריק (ללא הפסד השמן) ללא שיבטל כלי אחר תחתיו – קשה להבין בין לפי הדמיון לבנייה בין לפי הדמיון לסתירה. אולם לפי טעמו של הריטב"א אפשר להבין. בגלל שגרם לכך שמכל כלי ביתו ישאר לפחות כלי אחד שלא יוכל להשתמש בו, יש בכך מיעוט מכבוד השבת שאינו יכול להשתמש בו זמנית בכל כליו.
ג-ד) הפני יהושע (מג ע"א בתוד"ה דמבטל) מעלה שתי נפקא מינות ועל פיהן מסביר מדוע רש"י בדף מב ע"ב פירש משום בונה ובמקומות האחרים משום סותר. סתירה שייכת רק בכלים שלא ניתן כעת להשתמש בהם באופן שרגילים להשתמש, ומאידך בנייה שייכת רק בכלים שרגילים לחברם בטיט. לכן רש"י לגבי כלי לקבלת שמן מנמק מטעם בונה, כי השימוש הרגיל בכלים הוא לקבלת דברים בתוכם, ועדיין ניתן להשתמש בהם לכך למרות שאי אפשר לטלטלם, ואדרבה גם כעת הוא משתמש בכלי, ואם כן לא שייך הטעם של סתירה אך שייך הטעם של חיבור בטיט ובנייה. לעומת זאת לגבי כרים וכסתות אין הדרך לחברם בטיט, ומאידך השימוש הרגיל הוא לישיבת ושכיבת בני אדם וכאשר מניחם לצורך זכוכיות אין זה השימוש הרגיל ושוב לא ניתן להשתמש בהם בשימוש הרגיל עד להסרת הזכוכיות.
ה) המאירי (מב ע"ב ד"ה אמר המאירי) כאמור כותב שהטעם הוא בונה, ומסיק מכך שהאיסור הוא דווקא כשמניח את הכלי על דבר קבוע כגון שולחן אך אם מניח נר על גבי נר או שמניח כלי כזה במנורת נחושת, הואיל והמנורה היא מיטלטלין ולא דבר קבוע לא שייך כאן בנייה וחיבור.
ו) הפרי מגדים (באשל אברהם שיג ס"ק יד) כותב שנפקא מינה בין הטעמים אם האיסור הוא דווקא בכלי, כי הטעם של סותר שייך רק בכלי, ולטעם זה יהיה מותר לסמוך קורה שנשברה בקורה אחרת ובדבר שאינו כלי (אם הוכן מבעוד יום לטלטלו). שער הציון (שיג ס"ק לז) חולק וכותב שגם לטעם זה מסתבר שלא פלוג ואסרו בכל דבר שבתחילה היה מותר לטלטלו וכעת אסור, גם אם אינו כלי.
ז) מדברי המגן אברהם (שלה ס"ק ד) עולה כי גם בכלי המחובר בטיט לקרקע יש איסור לבטלו מהיכנו על ידי הכנסת מוקצה לתוכו. רבי עקיבא איגר שם מקשה עליו, שלא שייך ביטול כלי מהיכנו בכלי המחובר לקרקע שהרי בין כה וכה אי אפשר לטלטלו. ערוך השולחן (שלה, ח) כותב שדין זה תלוי בטעם האיסור. אם האיסור משום בונה אכן אין איסור כאשר הוא כבר מחובר לקרקע אך אם האיסור משום סותר יש איסור גם בכך. צריך להבין את דבריו, איזו סתירה יש כאן, ונראה שהסתירה היא שעד כה יכול היה להשתמש בכלי ולהכניס לתוכו דברים ולהוציאם אך כעת שהכניס לתוכו מוקצה ואינו רשאי להוציאו שוב אינו יכול להכניס דברים אחרים במקום המוקצה. ונראה שאין דבריו מוכרחים, וגם לפי הטעם של סתירה אפשר לומר שמותר, וכדברי הפני יהושע שהובא למעלה, שביאר שבכלי תחת הנר לא שייך הטעם של סותר כי שימוש הכלי הוא בקבלת דברים לתוכו ואדרבה גם כעת הוא משתמש בו לצורך זה. ואולי בשונה מהפני יהושע, ערוך השולחן הבין שדברי רש"י אינם משלימים זה את זה אלא הם חלוקים, ואם כן לפי השיטה שהטעם הוא סותר צריך להסביר שגם המקרה של כלי לקבלת שמן נחשב לסותר, ועל כרחנו צריך לומר שלמרות שמשתמש כעת בכלי לצורך קבלת דברים, הואיל ואינו יכול להריקו ולהמשיך להשתמש גם לדברים אחרים יש בכך משום סתירה לכלי. גם המהרש"א שראינו למעלה סבר כערוך השולחן, שדומה לסותר גם כשכעת משתמש בו עבור המוקצה כעין שימושו הרגיל, שהרי הוא התייחס למניח כלי תחת השמן כמבטל למרות שסבר שמותר לטלטל את הכלי, וכאמור למעלה הוא ודאי סבר שהאיסור אינו מצד דמיון לבונה אלא מצד דמיון לסותר. והנה יש להקשות 5 שלכאורה קיימת סתירה בדברי המגן אברהם, שהרי כאן כתב שהאיסור קיים גם בכלי המחובר לקרקע, ומשמע שהאיסור אינו מצד בונה, ומאידך כתב (שיג ס"ק יד) שהאיסור לסמוך לקורה שנשברה אינו דווקא בכלי כגון ספסל אלא גם בקורה משום שדומה לבונה, ומכך משמע שהאיסור אינו מצד סותר. ויש ליישב על פי דברי הפני יהושע ששני הטעמים נכונים וכל אחד מצד עצמו אוסר.




^ 1.הפני יהושע שם מעיר שמשמע מדבריהם שאחר שכבה הנר בטל איסור המוקצה אפילו מהשמן שכבר טיפטף קודם לכן. הרמב"ן שטרח להקשות מההווה-אמינא של ניצוצות כנראה לא סבר כך.
^ 2.המגיד משנה (כה, כו) עומד על כך שדבריו לגבי בהמה נצרכים משום שמפרש כרש"י שהביטול הוא משום שהבהמה על הכרים, אך הרמב"ם שפירש שהכר מיטנף במים אינו נצרך לכך.
^ 3.השלמי יהונתן (ח"ב סי' שי, ו ס"ק יז אות ג) כתב שלכאורה תלוי במחלוקת הגר"א והחיי אדם אם כלי שמלאכתו לאיסור אסור מטעם מוקצה או מטעם גזירת כלים, והוסיף שהפמ"ג עצמו הסתפק בכך, ודבריו כאן הם לפי הצד שנחשב מוקצה.
^ 4.הדברים עדיין טעונים הסבר, שהרי כל עניין המוקצה הוא להגביל את טלטוליו של האדם בשבת (או משום סייג להוצאה או משום טעם אחר), וכאן אדרבה בכך שעושהו מוקצה הוא גם כן מגביל את טלטוליו, וזהו לכאורה הפך מעניין גזירות המוקצה.
^ 5.ר' יצחק סרור
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il