ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אמונה חלק י"א

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה מבוא למשנת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"א סיון תשע"ז

אמונה חלק י"א

י"א סיון תשע"ז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הצורך בלימוד היראה בתקופה זו
וְהִנֵּה כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ יְדִיד נַפְשִׁי שְׁלִיטָ"א שִׂמַּח אֶת לְבָבִי בְּמַה שֶּׁהוֹדִיעַנִי שֶׁהִתְחִיל לִלְמֹד עִם הַתַּלְמִידִים מְעַט דִּבְרֵי-מוּסָר וְיִרְאַת-ד' חָכְמָה מִסִּפְרֵי-קֹדֶשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ. בְּיִחוּד הֲלֹא מֻכְרָח הוּא הַדָּבָר בַּזְּמַן הַזֶּה וּבִמְדִינָה זוֹ, שֶׁהַתְּשׁוּקוֹת הַזְּמַנִּיוֹת שֶׁל הַבְלֵי הָעוֹלָם, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד הַמְדֻמֶּה, הוֹמוֹת וְרוֹעֲשׁוֹת כָּל-כָּךְ, בַּמֶּה נוּכַל לְעוֹרֵר אֶת לְבַב צְעִירֵי-הַיָּמִים שֶׁיִּפְקְחוּ עֵינֵיהֶם לִרְאוֹת הוֹדָהּ וּפְאֵרָהּ, זִיוָהּ וַהֲדָרָהּ, שֶׁל תּוֹרָה, אִם לֹא בְּלִמּוּדָהּ שֶׁל חָכְמַת הַיִּרְאָה הָאֲמִתִּית עַל פִּי סִפְרֵי גְּדוֹלֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱמִיקוּ הִרְחִיבוּ בְּחָכְמָת הַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה, וּקְדֻשַּׁת אוֹר-ד' הַגְּנוּזָה בְּנִשְׁמַת עַם קָדוֹשׁ הֶעֱלוּ אֶת אוֹרָהּ, לְמַעַן תִּתְגַּלֶּה לְעֵין כֹּל בְּכָל אַלְפֵי אוֹרוֹתֶיהָ הַמְּאִירִים בְּאוֹר יְקָרוֹת אוֹר חַיִּים?

הצלחה בתורה תלויה בלימוד היראה
וְהִנֵּה אֵין בִּיכָלְתִּי לִכְתֹּב לִכְבוֹד תּוֹרָתוֹ הָרָם כָּעֵת דְּבָרִים מְסֻדָּרִים בְּרַעְיוֹנוֹת הָרְאוּיִים לְפִי תַּלְמִידָיו הַיְקָרִים, וּבְיִחוּד קָשֶׁה הַדָּבָר לְצַמְצֵם דִּבְרֵי הֶגְיוֹנֵי קֹדֶשׁ לְפִי עֶרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידִים, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מַהֲלַךְ-רוּחָם וְכֹחוֹתֵיהֶם הַנַּפְשִׁיִים. בְּכָל זֹאת נִרְאֶה, שֶׁרֵאשִׁית-כֹּל רָאוּי לְהַסְבִּיר לְכָל הַתַּלְמִידִים אֶת הַיְסוֹד הַגָּדוֹל, שֶׁכָּל הַצְלָחַת הַתּוֹרָה לִמְצֹא סִימָן-בְּרָכָה בְּלִמּוּדוֹ, לְמִגְמַר וּלְמִסְבַּר*, לָבֹא בִּרְבוֹת-הַיָּמִים לְמַדְרֵגָה חֲשׁוּבָה וַהֲגוּנָה בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, תְּלוּיָה הִיא לְפִי מִדַּת יִרְאַת-ד' וְעֹמֶק קְדֻשַּׁת הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה הַמְשֹׁרֶשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ*. כִּי הַרְחָבַת הַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי וְהַעֲמָקָתוֹ, לְטִישָׁתוֹ* וְהִסְתַּעֲפוּתוֹ לִסְעִיפִים רַבִּים, שֶׁהוּא הַיְסוֹד הַגָּדוֹל לַחֲרִיפוּת וְלִבְקִיאוּת, תְּלוּיָה הִיא בְּעֹמֶק הָרָצוֹן הַנַּפְשִׁי, הַמִּתְעוֹרֵר לְהוֹקִיר* אֶת הָעִנְיָנִים הַלִּמּוּדִיִּים שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהִיא דְּבַר אֱלֹהִים חַיִּים, אֵיכוּת הַהוֹקָרָה הַפְּנִימִית שֶׁל חֲבִיבוּת עִסְקָהּ שֶׁל תּוֹרָה תְּלוּיָה הִיא בִּנְקֻדַּת קְדֻשַּׁת יִרְאַת ד' הָאֲמִתִּית, הַשְּׁרוּיָה בִּלְבָבוֹ שֶׁל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה פְּנִימָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁבִּרְכָתָהּ שֶׁל יִרְאַת-שָׁמַיִם הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בַּלֵּב בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, כֵּן נַעֲשִׂים דִּבְרֵי-תּוֹרָה, שֶׁהֵם מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, יְקָרִים וְנִשְׂגָּבִים בְּעֵינָיו, וּמֵרֹב חֲבִיבוּתָם מִתְקַשֵּׁר בָּהֶם הַחֵשֶׁק הַנַּפְשִׁי הַפְּנִימִי, וְטֶבַע הַחֵשֶׁק הַפְּנִימִי הוּא לְעוֹרֵר אֶת כָּל כֹּחוֹת-הַנֶּפֶשׁ בְּזֵרוּז שֶׁל חַיִּים, בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב-לֵב, בִּתְשׁוּקָה גְּדוֹלָה וּנְעִימוּת שֶׁל תַּעֲנוּג רוּחָנִי עֶלְיוֹן וְנִשְׂגָּב. וְכֵיוָן שֶׁכֹּחוֹת-הַנֶּפֶשׁ מִתְעוֹרְרִים עַל יְדֵי הִתְרַחֲבוּתָהּ שֶׁל הַמִּדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יִרְאַת-שָׁמַיִם, לְאַהֲבַת-הַתּוֹרָה וּלְחִבַּת כָּל דְּבָרֶיהָ, וְהַהַכָּרָה מִתְגַּדֶּלֶת מִיּוֹם לְיוֹם בְּהַרְגָּשַׁת נֹעַם קָדְשָׁהּ, מִמֵּילָא מִתְאַמֵּץ* מְאֹד כֹּחַ-הַזִּכָּרוֹן שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, מֵרֹב עֹז-הַחַיִּים שֶׁהַתְּשׁוּקָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל הַתּוֹרָה מְעוֹרֶרֶת בְּנֶפֶשׁ הַהוֹגֶה בָּהּ בְּיִרְאַת-שָׁמַיִם אֲמִתִּית, וּמִתּוֹךְ הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל וְהָעֵרֶךְ הַנִּשְׂגָּב, שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶל הַשִּׁוּוּי* שֶׁל דִּבְרֵי-תּוֹרָה, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא מִתְגַּדֵּל כְּפִי הַגֹּדֶל שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁמִּתְגַּדֵּל בִּלְבָבוֹ מִדֵּי יוֹם וָיוֹם, בְּעָסְקוֹ תָּמִיד בְּלִמּוּדֵי-הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה וַעֲנָפֶיהָ, מִתְאַמֶּצֶת גַּם כֵּן הַחֲרִיצוּת הַשִּׂכְלִית וְיִפְעַת-הַשֵּׂכֶל מִתְגַּדֶּלֶת, וְהַחֲרִיפוּת הָאֲמִתִּית וְיֹשֶׁר-הַסְּבָרָא הוֹלֵךְ וּמִתְרַבֶּה. נִמְצָא שֶׁהָעֵצָה הַיּוֹתֵר טוֹבָה לְהַצְלָחַת הַתַּלְמִידִים בְּלִמּוּדָם, שֶׁיִּהְיֶה תַּלְמוּדָם מִתְבָּרֵךְ וְשֶׁיִּהְיֶה מִתְקַיֵּם בְּיָדָם וְשֶׁיְּקַבְּלוּ בְּעַצְמָם נַחַת וָעֹנֶג מִלִּמּוּדָם, הִיא לְהַרְחִיב מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ אֶת לְבָבָם בְּתַלְמוּדֵי הַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה וְכָל מִקְצֹעוֹתֶיהָ, וְכָל חָכְמַת-הַנֶּפֶשׁ וְכָל תּוֹרַת-הַמִּדּוֹת כֻּלָּן הֵן עֲנָפִים וּסְעִיפִים מִסְתַּעֲפִים מִשֹּׁרֶשׁ יִרְאַת-ד' הָרוֹמֵמָה, הַמְּבִיאָה לִידֵי אַהֲבַת ד' תְּמִימָה וְאַהֲבַת הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, וְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.
(דעת כהן, סימן נ"א)
______________________
לְמִגְמַר וּלְמִסְבַּר – ללמוד בבקיאות ובעיון. לְטִישָׁתוֹ – מלשון ליטוש. לְהוֹקִיר – לכבד. מִתְאַמֵּץ – מתחזק. הַשִּׁוּוּי – שווי הערך.


ביאורים

'דעת כהן' הוא ספר תשובות הלכתי של הרב קוק על הנושאים שבחלק יורה דעה שבשולחן ערוך. הרב קוק קיבל שאלה מרב מלונדון בנוגע לדיני בשר וחלב, ובמכתב הוסיף אותו רב בקשה לכתוב לתלמידים דבר מה בענייני לימוד יראת ה'. בתשובה לשאלה זו פותח לנו הרב קוק צוהר להבנת החשיבות של לימוד האמונה ולהשפעתה הרבה על איכות לימוד התורה, החשק ללמוד, פיתוח הזיכרון בלימוד התורה, ועוד.
ראשית, משבח הרב קוק את הרב על היוזמה, שהחל ללמוד ולעסוק עם תלמידיו בענייני יראת ה' ואהבתו במקביל ללימוד ההלכות המעשיות, ומוסיף הסבר לכך – ככל שהתאוות והאתגרים הרוחניים שעִמם אנו מתמודדים גדלים, כך יש להוסיף ולהתחזק יותר בלימודי אמונה. לימוד התורה הוא דבר נשגב מאוד, אלא שכאשר יש תאוות ודברים שפלים – אך נוצצים ורועשים, העלולים למשוך את לב התלמידים – אור התורה אינו מורגש. בזמן שבו לא תורגש הרגשת העונג של התורה, יחד עם הקושי הטבעי לשבת ולעסוק בתורה בעת שהחברים בחוץ נהנים, עלולים התלמידים לעזוב את הישיבה ולהימשך אחרי הנאות רגעיות. לימוד האמונה חושף את היופי והאור שטמונים באור הגנוז בתורה, ורק כך ממלא לימוד התורה את העוסקים בה בעונג. זו הדרך המעשית לקיים את הקשר עם התורה ולהתמודד עם החיצוניות.
הרב קוק מסביר שהדבר היסודי ביותר בענייני אמונה היא ההבנה עד כמה לימודים אלה חשובים וכמה הם משפיעים, ובמקרה שבו עוסק הרב קוק – כמה תורם לימוד האמונה ללימוד תורה: כיוון שבלימוד תורה אנו עסוקים בהבנת הפרטים של ההלכות, סעיפים וסעיפי סעיפים וענפיהם, אם נעסוק בלימוד כזה בלא יראה ובלא הבנה מהי התורה, עלול האדם לאבד סבלנות. דרושה השקעה רבה כדי לתת חשיבות לכל פרט מפרטי ההלכות. לשם כך דרוש רצון נפשי עז, שיכול להתעורר רק אם אדם שם על לבו את ההכרה שהוא עוסק בדבר אלוהים חיים – "דבר ה' זו הלכה".
מתוך הכרה זו צומחות שלוש מעלות:
א. לימוד התורה נעשה בחשק גדול.
ב. האדם זוכר טוב יותר את מה שהוא לומד. טבע האדם שהמעשים שהוא עושה בחשק יש לו רצון להשקיע בהם (לטיול השנתי מצליח הילד לקום בזמן...), ואם הלימוד נעשה בשמחה, יש לו תענוג רוחני מהתורה. מכיוון שיש לו תענוג בלימוד, זוכה ירא ה' גם לזכור את לימודו. בדומה לאדם שאוהב סיפורים – אהבתו לסיפורים גורמת לו לזכור סיפורים שהוא שומע – כך גם יראת ה', המעוררת אהבה ותשוקה ללימוד התורה, מעוררת אצל ירא ה' את הזיכרון לתורה שלומד.
ג. הלומד יחדש יותר בתורה. כיוון שהדברים חשובים כל-כך בעיניו, הוא מפתח אותם, מתבונן בהם ומשליך אותם על נסיבות אחרות, וכך, באמצעות חיזוק האמונה, מתרבה גם יכולת החידוש בתורה.

הרחבות
 לימוד תורה ויראת שמים
כָּל הַצְלָחַת הַתּוֹרָה... תְּלוּיָה הִיא לְפִי מִדַּת יִרְאַת-ה' וְעוֹמֶק קְדוּשַּׁת הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה הַמְשֹׁרֶשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ. הרב קוק מסביר שללימוד אמונה ישנה השפעה ישירה על הלימוד וההפנמה של שאר מקצועות התורה. באורות התורה מסביר הרב קוק את הקשר שבין התחומים: "כשהאדם מתרומם לרעיונות עליונים ומתאים את דרכיו על פיהם במעמקי רוחו, הוא בא לשורש התורה בצורתה העליונה, שמגמתה היא להרים את העולם לעליוניותו המעותדת לו. וממילא, כל מה שהוא לומד מפרטי תורה איננו דבר חידוש אצלו, כי אם כמו הזכרה למה שכבר יש בכוחו. וזהו סוד מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת" [ו, ד]. בלימוד אמונה עוסקים ביסודות התורה, ברעיונות הרוחניים העומדים בשורשם של כל ההלכות והפרטים של התורה. כשהלומד עולה למדרגה עליונה של קשר עם התוכן הפנימי והרוח של התורה, הוא מקבל בצורה פשוטה יותר, ולא כחידוש גמור, את כל הפרטים וההלכות שהוא לומד. משום כך החסידים, המחוברים היטב לרוח התורה והקדושה, זוכים שתורתם משתמרת, שכן לימוד התורה שלהם אינו רכישת ידיעות מבחוץ, אלא בירור מעשי של הרוח שמוטבעת בתוכם פנימה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il