ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה ;">

בית מדרש גמרא שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשמ"ט

מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה

ענייני קדימה במצוות



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

מראי מקומות:
דף ט ע"ב "מפסיקין לק"ש" וכו', ומאירי שם;
מגילה דף ג ע"א "והשתא דאמרת מדינה" וכו' תוספות ד"ה מבטלין, ר"ן וריטב"א שם;
רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ב הלכה ה, וכסף משנה שם;
שם, הלכות ממרים, פרק ו הלכה יג;
שו"ע או"ח סימן תרפז סעיף ב ט"ז וביאורי הגר"א שם.

הפסקה מלימוד תורה לקריאת שמע
שנינו במסכת שבת 1 "מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה". ומבארת הגמרא 2 שמדובר במי שהיה לומד תורה, שעליו להפסיק כדי לקרוא את קריאת שמע אך לא לתפילה, ומוסיפה: "לא שנו אלא כגון ר' שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה".

ולגבי הפסקה לקריאת שמע נחלקו התוספות והרמב"ם: התוספות במקום כתבו שאם יש עדיין שהות לקריאתה לאחר מכן אין צורך להפסיק, ואילו הרמב"ם 3 כתב: "היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע פוסק וקורא" וכו', ואם כן לדעתו יש צורך להפסיק תלמוד תורה לשם קריאת שמע מיד בהגיע זמן קריאת שמע, אף על פי שאפשר לקרותה גם לאחר מכן. והרמב"ם מוסיף וכותב: "היה עוסק בצרכי רבים, לא יפסוק, אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות", והקשה עליו ה"כסף משנה", הרי הרמב"ם עצמו הביא את דברי הירושלמי "כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה", ואם כן כיון שמפסיקים מתלמוד תורה לקריאת שמע, היה צריך להיות הדין שגם מצרכי רבים מפסיקים לקריאת שמע. ויש צורך להבין את דברי הרמב"ם.

מחלוקת הפוסקים בדין ביטול עבודה במקדש לצורך קריאת המגילה
מחלוקת דומה למחלוקתם של הרמב"ם והתוספות קיימת בדין ביטול עבודה במקדש לצורך קריאת המגילה, אותו מלמדת הגמרא במסכת מגילה 4 :
והשתא דאמרת 'מדינה ומדינה ועיר ועיר' לדרשה, 'משפחה ומשפחה' למאי אתא? אמר רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, דאמר רב יהודה אמר רב: כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. תניא נמי הכי: כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, מכאן סמכו של בית רבי, שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה, ומה עבודה שהיא חמורה מבטלינן, תלמוד תורה לא כל שכן?" וכו'.

וכתב הר"ן 5 שכל דין ביטול העבודה לצורך מקרא מגילה נאמר רק כשיש שהות אחרי קריאת המגילה להשלים את העבודה, אבל אם אין אפשרות לקיים את שתי המצוות "ודאי אין מבטלין העבודה דאורייתא משום מגילה דרבנן". וכן פסק הרמ"א 6 .

הט"ז במקום הקשה על שיטת הר"ן והרמ"א מדברי הברייתא שמדין הדחייה של מקרא מגילה את העבודה "סמכו של בית רבי" שגם תלמוד תורה נדחה מפניה, בקל וחומר. וכותב הט"ז שדחיית תלמוד התורה היא למעשה ביטול הלימוד, שהרי בכל רגע יש חיוב בפני עצמו ללמוד, ואי אפשר להשלים את הלימוד של רגע אחד ברגע אחר, וכפי שכתב הט"ז 7 שמותר לכתוב חידושי תורה בחול המועד, "כיון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו, אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר יום טוב ואז יכתוב החידוש, דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר, דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים באותה שעה" וכו', ומכיוון שאנו פוסקים שתלמוד תורה נדחה מפני מקרא מגילה, הרי ניתן ללמוד מכאן שמקרא מגילה דוחה מצוות אחרות לגמרי.

הט"ז מוסיף שכך משמע גם מלשון הרמב"ם, שכתב 8 : "מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצות של תורה, שכולן נדחין מפני מקרא מגילה" וכו', ומדבריו משמע שכל המצוות נדחות מפני מקרא מגילה, גם אם יעבור זמנן ויתבטלו לגמרי.

ואת קושית הר"ן, שהקשה שאין מסתבר לומר שיידחו מצוות דאורייתא מפני מצוות מקרא מגילה, שאינה אלא מדרבנן, מתרץ הט"ז ואומר, שמצוות מקרא מגילה מוגדרת כמצוה מדברי קבלה, שתוקפה הוא כמצוה דאורייתא, וכפי שכותב ה"בית יוסף" 9 לגבי צום גדליה, וכן גם אומרת הגמרא בראש השנה 10 , שצום גדליה, שהוא מדברי קבלה, מוגדר כחג מדאורייתא, שמותר להתענות ביום שלפניו, ולא כחג מדרבנן, שאסור להתענות ביום שלפניו, ומכיוון שהיא מוגדרת כמצוה מדברי קבלה, לכן היא יכולה לדחות גם מצוות מדאורייתא.

והנה התוספות במגילה 11 כתבו שכוונת הגמרא האומרת ש"כהנים... מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה" היא רק שהם דוחים את עבודתם משהאיר היום עד לאחר קריאת המגילה, ולא שהם מבטלים אותה, משמע שאין מקרא מגילה יכול לבטל מצוות מדאורייתא, וכתב הט"ז שאין מכאן הוכחה שהם סוברים כר"ן, וניתן לומר שמקרא מגילה יכול לבטל גם עבודה שהיא מדאורייתא, אם אין שהות לעשות את שניהם, אלא שהתוספות לא העמידו את דברי הגמרא במציאות כזאת, מכיוון שזו מציאות לא שכיחה. והאריך בכך גם בעל ה"שאגת אריה" 12 , וביאר את דברי הגמרא בדרך נוספת.

נמצאנו למדים, שלדעת הט"ז, שיטת הרמב"ם והתוספות היא שמצוות מקרא מגילה מבטלת לגמרי אפילו מצוות דאורייתא. וכן כתב גם בעל "פסקי התוספות" 13 , והר"ן חולק על כך וסובר שאין מצוות מקרא מגילה יכולה אלא לדחות מצוות דאורייתא לאחר זמן, ולא לבטלן לגמרי.

הריטב"א למגילה סובר אף הוא כר"ן, וכתב שגם בתלמוד תורה אין זה ביטול גמור "דמקרא מגילה מצוה עוברת היום, ותלמוד תורה איפשר למחר, וכשם שמבטלין מפני תפלה וקריאת שמע לכל אדם, ומפני קריאת שמע אפילו למי שתורתו אומנותו, דמשום פרסומי ניסא עשאוה כקריאת שמע דאורייתא". והביא הריטב"א שיטת 'יש מפרשים' שחולקים עליו "ויש מפרשים מבטלין עבודתן לגמרי, אפילו כשאין שהות ביום לחזור לעבודתן, וחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ואינו מחוור, אלא כדאמרן".

אולם הריטב"א לא ביאר מדוע שיטת הט"ז אינה מחוורת? הרי לחכמים יש כוח לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ואף הגר"א במקום הקשה על שיטת הרמ"א כמה קושיות, וגם הוא סובר כשיטת הט"ז, שמצוות מקרא מגילה מבטלת לגמרי את כל שאר המצוות.

דחיית ראיות הט"ז

ולכאורה, ראיותיו של הט"ז אינן מוכרחות. הבאנו את קושיית הט"ז כיצד ניתן לומר שאין מקרא מגילה דוחה לגמרי עבודה, הרי בתלמוד תורה יש חיוב בכל רגע ורגע ואי אפשר להשלימו, ומה שילמד אחר כך הוא מצוה בפני עצמה, ואף על פי כן הלימוד נדחה מפני קריאת המגילה.

וניתן לומר שיש הבדל בין עבודה לבין תלמוד תורה. המאירי 14 שואל: "והיאך הקלו בתלמוד תורה משאר מצות, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה?" וכו', ומתרץ: "יש לומר שהתלמוד אינו אלא להביא לידי מעשה, והיאך יפקיע את המעשה? והוא שאמרו בירושלמי על זה: 'הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא'" וכו'. המאירי מתקשה מדוע תלמוד תורה נדחה מפני כל המצוות? הרי "העוסק במצוה פטור מן המצוה", ובמיוחד במצוה כתלמוד תורה, השקולה כנגד כל המצוות. והוא מתרץ שתכלית הלימוד הוא המעשה, ועל כן הוא נדחה מפני המעשה. לעומת זאת כשמדובר בשני מעשים, עבודה ומקרא מגילה, אין בכך ראיה שיידחה האחד מפני השני.

ועוד ניתן לתרץ ולומר, שכפי שהסברנו בשיעור הקודם 15 שיש זמן נפרד לתורה וזמן נפרד לתפילה, ובשעת התפילה אין חיוב על האדם ללמוד, כך גם בשעה שהאדם חייב לקיים את שאר המצוות, ואין הוא יכול לדחותן לאחר זמן או להטילם על אחר, הירושלמי מלמדנו שבשעה שהוא מקיים אותן אין מוטל עליו חיוב ללמוד תורה, ולכן הן דוחות תלמוד תורה. כאשר מוטל על האדם חיוב לקרוא מגילה, הרי הזמן שהוא חייב ללמוד בו תורה באותו יום מצטמצם, ולכן הוא יכול לקרוא את המגילה, ואין זה דומה לדין חול המועד, שהזכרנו קודם לכן, שהרי בחול המועד חייב האדם ללמוד בכל שעותיו, ולכן אין לדחות את כתיבת חידושי התורה לזמן אחר, שכן אז יהיה מוטל עליו חיוב חדש של לימוד, אולם בקריאת המגילה מצטמצם זמן לימוד התורה, ולכן ניתן לקרוא את המגילה גם אם יגרום לו הדבר שלא ילמד באותה שעה. אך כשמדובר בדחיית מצוה מפני מצוה, אין קיים החידוש הזה, וניתן לומר שאין מצוה אחת נדחית מפני חברתה.

העוסק בצרכי רבים
ועל פי היסוד הזה ניתן יהיה לתרץ אף את קושיתו של ה"כסף משנה", שהבאנו בתחילת השיעור. ה"כסף משנה" הקשה מדוע פסק הרמב"ם שהעוסק בצרכי רבים אינו מפסיק לקריאת שמע, הרי הרמב"ם עצמו הביא את דברי הירושלמי "כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה", והעוסק בדברי תורה מפסיק לקריאת שמע. אולם ניתן לומר שעל אף ש"העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה", מכל מקום יש הבדל ביניהם. העוסק בדברי תורה, הרי הוא עוסק במצוה השקולה כנגד שאר המצוות, אלא שמכיוון שתכלית הלימוד היא הקיום לכן נדחית מצוות תלמוד תורה מפני שאר המצוות, וכפי שכתב הירושלמי. ואילו העוסק בצורכי ציבור, אין בו אלא המעלה, שחשיבות העיסוק בצורכי ציבור היא כחשיבות לימוד התורה, ולא החסרון של "הלמד שלא לעשות", ולכן הוא דוחה את כל שאר המצוות. וזהו גם ההסבר לדין המובא ברא"ש 16 , ולפיו אדם הלומד תורה מפסיק לקריאת שמע, "הני מילי אדם שלומד לבדו, אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק", שכן אין לימוד התורה נדחה אלא על מנת לעשותו, אולם אם בעצם הלימוד מקיים האדם מצוה, אין סיבה לבטל את תלמוד התורה לשם קיום מצוה אחרת, ולכן את לימוד התורה לרבים, שיש בו מצוה בפני עצמו, מלבד מצוות תלמוד תורה הרגילה, אין מבטלים לשם קיום מצוה אחרת.

ובהמשך דבריו כתב הט"ז: "גם לשון הרמב"ם, שהעתיק כאן, מורה כן, שכתב: קל וחומר לשאר מצות שנדחים כולם מפניה, ובכלל זה ודאי גם הם נדחים לגמרי, וזה ודאי דתמצא מצות שתלויין בזמן ההוא, ואפילו הכי כשהם נדחים נדחים לגמרי" וכו'. ולכאורה אף הוכחה זו של הט"ז אינה מוכרחת, שהרי כפי שהסברנו בדברי הגמרא, שהכוונה ב"מבטלין" היא לדחייה בזמן, ולא לביטול גמור, כך גם ניתן להסביר את דברי הרמב"ם, ואין בדברי הרמב"ם ראיה גדולה מזו שיש בדברי הגמרא.

ראיה מהגמרא לשיטת הר"ן
ויתרה מזאת, מתוך לשון הגמרא והרמב"ם עצמו, שממנו מביא הט"ז ראיה לשיטתו, ניתן להוכיח שמדובר דווקא בדחייה בזמן, ולא בביטול גמור.

הגמרא אומרת: "מכאן סמכו של בית רבי, שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה: ומה עבודה שהיא חמורה מבטלינן, תלמוד תורה לא כל שכן?" וכו', ולכאורה אין זה מובן מדוע הגמרא אומרת שמבטלים תלמוד תורה דווקא לשם מקרא מגילה? הרי מבטלים תלמוד תורה לשם קיום כל המצוות כולן. ואף לשון הרמב"ם טעונה בירור. הרמב"ם כותב ש"מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצות של תורה, שכולן נדחין מפני מקרא מגילה", ולכאורה אין זה מובן מה הוא הקל וחומר? הרי תלמוד תורה בטל לשם קיום כל המצוות כולן, אף שחשיבותו רבה, ואין בכך ראיה שגם שאר המצוות, שבדרך כלל אינן מתבטלות לשם קיום מצוות אחרות, יתבטלו לשם קריאת המגילה.

אלא על כורחנו אנו חייבים להסביר שאין הגמרא והרמב"ם דנים בביטול גמור של תלמוד תורה לשם קיום מצוות, אלא רק בדחייתו עד לאחר זמן. המאירי 17 חידש, שהדין האומר שמבטלים תלמוד תורה לשם קיום מצוות, אינו אמור אלא במצוות ששעתן עוברת, אולם לשם קיום מצוות שאין שעתן עוברת, אין מבטלים תלמוד תורה. תלמוד תורה אינו מתבטל אלא לשם קיום המצוה עצמה, ולא לשם קיום דין הזריזות שבמצוה, מכיוון שאין זה אלא דין של זריזות, ולא המצוה עצמה, או מכיוון שגם בתלמוד התורה עצמו יש דין של זריזות. ולפי זה מובן שהגמרא באה לחדש שבמצוות מקרא מגילה מבטלים את תלמוד התורה אף לשם קיום דין הזריזות שבמצוה, ואפילו אם ניתן יהיה לקיים את מצוות קריאת המגילה גם לאחר מכן אנו מבטלים את מצוות תלמוד התורה וקוראים את המגילה. וזו היא גם כוונת הרמב"ם, שאם מקרא מגילה יכול לדחות את תלמוד התורה על אף שניתן לקרוא את המגילה גם לאחר מכן, ואילו שאר המצוות נדחות מפני תלמוד תורה אם ניתן לעשותן לאחר מכן, קל וחומר שמקרא מגילה ידחה את שאר המצוות שניתן לעשותן לאחר מכן, אפילו אם ניתן יהיה לקרוא גם את המגילה אף לאחר מכן.

כיבוד הורים ותלמוד תורה
על פי היסוד הזה של המאירי ניתן יהיה להבין גם את דברי הרמב"ם בהלכות ממרים 18 . הרמב"ם כותב: "אמר לו אביו: השקני מים, ויש בידו לעשות מצוה: אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה, ויתעסק בכבוד אביו, שאין מבטלין מצוה מפני מצוה, ואם אין שם אחרים לעשותה, יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו, שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם", ודבריו מבוססים על דברי הגמרא במגילה 19 . אולם לכאורה אין זה מובן מדוע הרמב"ם מדגיש ש"תלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם"? הרי כל המצוות שניתן לעשותן לאחר זמן נדחות מפני תלמוד תורה, כפי שכתב המאירי. אלא הסבר הדבר הוא, שבמצוות כיבוד אב ואם אין דין הזריזות מהווה דין נפרד ממצוות הכיבוד, אלא זהו חלק ממצוות הכיבוד עצמה. מצוות כיבוד אב ואם כוללת לא רק את עצם עשיית המעשה, אלא גם את עשייתו בזריזות. ומכיוון שכן, הייתה הוה אמינא שידחה כיבוד אב ואם את מצוות תלמוד התורה גם אם ניתן יהיה לעשותו אף לאחר מכן, ולכן הרמב"ם היה צריך להדגיש שאין מצוות כיבוד אב ואם דוחה את מצוות תלמוד תורה, אם ניתן לעשותה אף לאחר מכן.

ראיות הגר"א ודחייתן
כאמור, הגר"א סובר אף הוא כט"ז, ומקשה על הר"ן מהגמרא. לאחר שאמרה הגמרא שמת מצוה ומקרא מגילה דוחים שניהם את העבודה, הסתפקה הגמרא מה הדין כאשר יש מת מצוה ומקרא מגילה – מה עדיף? ולפי דברי הר"ן ספיקה של הגמרא אינו מובן, שהרי מת מצוה דוחה עבודה לגמרי, ואילו מקרא מגילה אינו דוחה עבודה, אלא רק כאשר אפשר יש שהות לקיים שניהם! במת מצוה יש דין דחיה, ובמקרא מגילה יש רק דין קדימה, ואם כן ודאי שמת מצוה קודם למקרא מגילה!

אולם לכאורה ניתן לתרץ ולומר שלדין הקדימה יש גדרים אחרים מאשר לדין הדחייה, וכפי שמצינו בדין מקרא מגילה שהוא קודם לכל שאר המצוות, על אף שהוא נדחה מפניהן, וייתכן שבדין הקדימה, מקרא מגילה קודם למת מצוה, מכיוון שיש בו דין מיוחד של פרסומי ניסא, הנלמד מהפסוק "משפחה ומשפחה", ואין זה הדין הרגיל של "ברוב עם הדרת מלך", אלא חיוב מיוחד של קהל, ולכן הגמרא מסתפקת בדבר.

ולאחר מכן מוסיף הגר"א וכותב, שלדעת כמה ראשונים חובת הקידוש על היין בשבת היא מהתורה, ואף על פי כן אומרת הגמרא במסכת שבת שמצוות נר חנוכה דוחה אותה, מטעם פרסומי ניסא, ומוכח מכאן שסברת "פרסומי ניסא" בכוחה לדחות אף מצוות דאורייתא. ואף הוכחה זו של הגר"א אינה מוכרחת. ראשית, מכיוון שדין פרסומי ניסא של קריאת המגילה אינו זהה לדין פרסומי ניסא של נר חנוכה, והוא נלמד מפסוק מיוחד של "משפחה ומשפחה". ושנית, מכיוון שהדיון אצלנו הוא כאשר כבר חלו גם חיוב הדלקת נר החנוכה וגם חיוב הקידוש, ויש על האדם לקיים שתי מצוות, והוא צריך לבחור באחת מהן, ולכן הוא צריך לבחור במצוה מדאורייתא, ואילו בגמרא שהביא הגר"א מדובר באופן שחיוב הדלקת נר החנוכה והקידוש עדיין לא חלו, ולכן אמרה הגמרא שעל האדם לקנות את נרות החנוכה משום פרסומי ניסא, ואם לאחר מכן לא יוותר לו כסף, ייפטר מהקידוש כדין אנוס 20 .

--------------------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא" בעריכתו של הרב בנימין רקובר. כל הזכויות שמורות לרב בנימין רקובר © ירושלים תשמ"ט.


^ 1 ט ע"ב.
^ 2 יא ע"א.
^ 3 הלכות קריאת שמע ב, ה.
^ 4 ג ע"א.
^ 5 שם, דף ב ע"ב מדפי הרי"ף, ד"ה ישראל.
^ 6 סימן תרפז, סעיף קטן ב'.
^ 7 סימן תקמה, סעיף קטן י"ג.
^ 8 הלכות מגילה א, א.
^ 9 אורח חיים סימן תקנ"ד, ד"ה וכתב הרמב"ן.
^ 10 יט ע"א.
^ 11 ג ע"א ד"ה מבטלין.
^ 12 בספרו טורי אבן למגילה ג ע"א, ד"ה כהנים.
^ 13 ערכין, אות י"ט, ציינו ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס למגילה שם.
^ 14 לשבת ט ע"ב בביאור המשנה.
^ 15 הכוונה היא לשיעור המודפס בספר "שיעורי הרב אברהם שפירא" למסכת שבת.
^ 16 ברכות פרק ב', סימן ג'.
^ 17 מגילה, שם.
^ 18 פרק ו, הלכה י"ג.
^ 19 טז ע"ב.
^ 20 ועיין עוד בספר "כי שרית", עמוד 51.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il