ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא קידושין

קידושין דף יב ע"א

שווה פרוטה במדי

55
לחץ להקדשת שיעור זה
שווה פרוטה במדי
קידושין דף יב ע"א
שמואל מחדש שהמקדש אשה בתמרה, אף על פי שוודאי אינה שווה כאן פרוטה, הרי היא ספק מקודשת משום שיש לחשוש שמא שווה פרוטה במדי. לפי פשט הגמרא משמע שבמקרה שידוע לנו בוודאות ששווה פרוטה במדי היא ודאי מקודשת, ואין צורך שיהא שווה פרוטה דווקא כאן במקום הקידושין, ואכן כך היא דעת הר"ן, וגם תוס' ר"י הזקן מביא שיש מי שסובר כך.
הקושי המרכזי המובא בראשונים כנגד סוגייתנו הוא מהמשנה בערכין כד ע"א האומרת שאין להקדש אלא מקומו ושעתו, ולכן אם אדם הקדיש פרה שמים אותה כפי שהיא שווה כאן ועכשיו ולא ממתינים ליום השוק שאז מחירה יעלה וכן אם הקדיש מרגלית לא מעלים אותה לכרך ששם מחירה יקר יותר. בברייתא מובא לכך מקור מן הפסוק "ונתן את הערכך ביום ההוא". הראשונים מבינים שזו לא גזירת כתוב מיוחדת בהקדש אלא דין בכל דיני ממונות, ולפיכך הם מקשים מדוע בסוגייתנו כן מתחשבים בערך החפץ במדי.
הרמב"ן והריטב"א מוסיפים ומקשים מבבא קמא קה ע"א, שהגוזל ונשבע לשקר והחזיר חלק ונותר שווה פרוטה חייב ללכת אחריו למדי, אך אם נותר פחות משווה פרוטה אינו צריך, ולא חוששים שמא תתייקר הפרוטה. משמע שהולכים לפי המקום והשעה ואיננו חוששים שמא יתייקר וכן שמא שווה פרוטה במקום אחר.
כעין זה מוסיף להקשות הברכת אברהם (בענין שוה פרוטה במדי ס"ק ג) מבבא מציעא נה ע"א. המשנה שם מונה חמישה דברים שדינם תלוי בפרוטה, וביניהם שהמוצא שווה פרוטה חייב להכריז. משמע שבפחות מכך אינו צריך להכריז ואיננו חוששים שמא שווה פרוה במקום כל שהוא בעולם. הוא מסייג שקושיא זו קשה דווקא להולכים בשיטת הרא"ש (בבא מציעא פרק ב סי' א) שספק השבה אינו נידון כספק ממוני בו ההכרעה בספיקות היא שהמוציא מחברו עליו הראיה, אלא נידון כספק איסורי שהולכים בו לחומרא.
נביא את שיטות הראשונים בביאור סוגייתנו ולאחר מכן נעמוד על יישוב הסתירה בין הסוגיות השונות לפי כל אחת מן השיטות.

השיטות בסוגייתנו ויישובם מהסוגיא בערכין
שיטת ר"י והרא"ש
הרא"ש (סימן יז) מביא את שיטת ר"י , ומסכים עימה, שמן התורה ודאי אינה מקודשת אפילו מספק הואיל ואין להקדש אלא מקומו ושעתו, וכוונת שמואל אינה אלא שמדרבנן חכמים גזרו שתהיה מקודשת לחומרא, ואפילו במקרה שידוע בוודאות ששווה פרוטה במדי אינה מקודשת אלא מדרבנן לחומרא. טעם הגזירה הוא שמא יבוא אדם ויראה שכאן לא חששו כלל לקידושין בתמרה, ויבוא להורות כך גם במדי למרות ששם שווה פרוטה. התנסחות הגמרא בהמשך סוגייתנו "קידושי ספק" אינה כפשוטה שהיא ספק מקודשת מהתורה אלא שהיא מקודשת לחומרא מדרבנן, והגמרא התנסחה כך משום שגם בקידושי ספק וגם בקידושין מדרבנן ההשלכות למעשה זהות, שיש לחוש לחומרא לקידושין ולא ניתן להתירה לאחר ללא גט, ומאידך אם יבוא אחר ויקדשה לפני שקיבלה גט נחוש גם לקידושי השני ונצריך גט גם ממנו.
לפי שיטתם פשוט שהלכה זו היא הלכה מקומית רק בהלכות קידושין, בגלל שמשום חומרת אשת איש גזרו לחשוש לקידושין.

שיטת הר"ן ושיטת ה'יש אומרים' קמא שבר"י הזקן
ר"י הזקן מביא שלוש שיטות ראשונים בסוגיא והשיטה הראשונה שמביא סבורה שהיא ספק מקודשת מן התורה, ובמקרה שידוע בוודאות ששווה פרוטה במדי מקודשת לגמרי מן התורה. הוא לא מנמק שיטה זו, ולפי פשטות הדברים נראה שסברה שאין ללכת רק לפי המציאות במקום הקידושין אלא אנו מתחשבים אף במקומות אחרים.
כיצד ניישב שיטה זו מערכין? נראה שיש לחלק בין שומת הערך של חפץ, שבכך איננו הולכים אלא לפי מקומו של החפץ, לבין השאלה אם החפץ מוגדר כממון או לא, שבכך אנו מתחשבים גם במקומות אחרים. נבאר את הסברא. לגבי ערכו של החפץ, בכל מקום יש לו ערך שונה, ובכך ודאי מסתבר שיש לנו ללכת לפי המקום בו אנו נמצאים. אולם לגבי ההלכות שבהן הצריכו דווקא פרוטה, בפשטות הסברא היא שלפחות מכך כלל איננו מתייחסים כממון, כי אין לו שום חשיבות בעיני האנשים והם מתייחסים אליו כ"שום דבר". לכן אם לדוגמא צריך לקדש אשה בכסף, לא שייך לקדשה בפחות מפרוטה כי כלל לא מתייחסים לכך כשווה ערך כספי כל שהוא. לגבי הלכה זו יש סברא לומר שדי בכך שיש מקום בעולם שכן שווה פרוטה כדי שלא נתייחס אליו כ"שום דבר", שהרי יש לו חשיבות כל שהיא בעולם.
גם הר"ן (ו ע"א בדפי הרי"ף ד"ה אמר שמואל) כותב שספק מקודשת מן התורה ובמקרה שידוע ששווה פרוטה במדי מקודשת לגמרי מן התורה, אולם הוא מנמק באופן אחר ומסביר שלמרות שאין להקדש אלא מקומו ושעתו כאן מועיל משום שאנו רואים שהאשה נתרצתה לקבל זאת עבור קידושין, ונחשב כאומרת 'לדידי שווה פרוטה', ואמנם אילו אין מקום בעולם ששווה פרוטה לא היה מועיל לומר 'לדידי שווה פרוטה' אך אם יש מקום כזה בעולם מועילה אמירתה.
כדי להבין את דבריו יש לעיין גם במה שכתב למעלה (ד ע"א בדפי הרי"ף ד"ה גרסי'). הגמרא אומרת שאם כהן מקבל עבור פדיון הבן חפץ שערכו פחות מחמישה סלעים מועילה אמירתו 'לדידי שווה חמישה סלעים' וחל הפדיון. מסתפק הר"ן אם גם לאשה המקבלת פחות משווה פרוטה יועיל לומר לדידי שווה פרוטה ויחולו הקידושין, או שיש לחלק שדווקא בחפץ שהוא ודאי מוגדר כממון מועילה אמירה כזו להחשיבו כיקר יותר אך במקום שאינו נחשב כממון לא ניתן מכח אמירה זו להגדירו כממון.
נראה שדבריו בסוגייתנו נאמרים על הצד שם שאמירה כזו לא מועילה, ולפיכך אם אינו שווה בשום מקום בעולם שווה פרוטה לא תועיל התרצותה, אלא שבסוגייתנו הוא מוסיף שבמקרה שיש מקום בעולם ששווה פרוטה מועילה התרצותה. אך עדיין דבריו טעונים הבנה – הואיל ו'לדידי שוויה' מועיל רק לייקר חפץ אך אין בכוחו להפוך דבר שאינו מוגדר כממון לממון, והואיל ואין להקדש אלא מקומו ולכן הגדרתו כממון במדי אינה מחשיבה אותו כממון גם כאן, מדוע יועיל 'לדידי שוויה' כשמוגדר כממון רק במדי ולא כאן.
אפשר ליישב זאת שלאמירת 'לדידי שוויה' אין יכולת לחולל מהפכים באופן קיצוני, ולכן בדבר שבשום מקום בעולם אין לו ערך ואינו מוגדר כממון לא תועיל אמירתה להחשיבו כממון, אולם בדבר שיש מקומות בעולם שהוא מוגדר כממון אלא שבמקומנו אינו מוגדר כממון, יש כח לאמירתה לומר שעבורה הוא מוגדר כממון כשם שלאחרים במקומות אחרים בעולם הוא מוגדר כממון. אין זו אמירה מופרכת שנאמר עליה שבטלה דעתה 1 .
נמצא שלדברי הר"ן היישוב מהסוגיא בערכין הוא ששם לא שייכת סברת 'לדידי שוויה', שהרי שם לא מדובר על מישהו שמתרצה בפחות. אולם כפי שראינו גם לשיטתו יש חילוק מהותי בין שומת ערך לבין הגדרת חפץ כממון, שהרי ביאר שסברת 'לדידי שוויה' מועילה לעניין שומת ערך ולא לעניין הגדרת חפץ כממון, במקרה שאינו מוגדר כממון בשום מקום בעולם.

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (אישות ד, יט) מחדש שהדין שיש לחשוש שמא שווה פרוטה במדי נאמר דווקא בחפץ המתקיים באופן שלא יתקלקל עד שיגיע למדי, אך "אם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים... אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שווה כלום".
הרא"ש מסיק מכך שלדעתו אם ידוע ששווה פרוטה במדי והחפץ מתקיים האשה מקודשת מהתורה, שהרי אם הטעם הוא משום גזירה שמא גם במדי יבואו להתיר קידושין בתמרה אין סברא לחלק בין מתקיים לשאינו. כך הבינו בדעתו גם הרשב"א והמאירי .
אך המגיד משנה שם חלוק וסבור שגם לדעת הרמב"ם מקודשת רק מדרבנן. מקור לכך מצאנו כבר בשיטת הרמב"ן , שמצד אחד קיבל את סייגו של הרמב"ם שחוששים למדי רק בחפץ המתקיים, וכתב על כך "והדברים קרובים ונראין", ומצד שני נטה לומר שאינה מקודשת גמורה מן התורה אפילו כשוודאי שווה פרוטה במדי, ויתכן שגם בדעת הרמב"ם סובר שמקודשת רק מדרבנן.
ר"י הזקן הביא את שיטת הרמב"ם וכתב עליה שהיא העיקר. בהביאו שיטה זו כתב שאפילו אם ודאי שווה פרוטה במדי אינה אלא ספק מקודשת "והספק הוא אי שוה פרוטה דאמרו חכמים בהאי דוכתא דקדיש ביה דוקא או אפילו שוה בשום מקום אף על פי שאינו שוה כאן שמא יגיע זה לשם וישוה פרוטה... מיהו כי הויא ספק הני מילי בדבר המתקיים".
בהשקפה ראשונה נראה שגם לדעתו היא מקודשת רק מדרבנן 2 , אך לאחר העיון נראה שיש כאן הבנה שלישית. ר"י הזקן כותב "שווה פרוטה דאמרו חכמים", כלומר חכמים הם אלו שהגדירו מהו שווה פרוטה, ולכאורה צריך עיון הרי זהו דין מדאורייתא שכן המקודשת בפרוטה היא אשת איש גמורה ואם זינתה חייבת חנק ובפחות משווה פרוטה היא פנויה גמורה ומותרת לכתחילה להינשא לאחר, ואם כן כיצד אפשר לומר שחכמים הם המגדירים. ונראה פשוט שהביאור לדבריו הוא כפי שמצאנו בחלק מן הראשונים לגבי הגדרת פרטי המלאכה האסורה בחול המועד וכן לגבי הגדרת פרטי העינויים האסורים ביום הכיפורים, ש"נמסר הדבר לחכמים". כלומר, התורה לא הגדירה בדיוק מה נחשב ממון ומה לא, ונתנה לחכמים את תפקיד החקיקה וההכרעה בכך, ולאחר שחכמים יגדירו יהיה לכך תוקף מדאורייתא. לפי זה, על הצד שחכמים הגדירו שדי בכך ששווה פרוטה במדי היא תהיה מקודשת מדאורייתא.

יישוב מדיני גזל ומציאה
הבאנו למעלה את הקושיות על סוגייתנו מהסוגיא בבבא קמא קה ע"א העוסקת בהשבת גזילה כשנותר פחות משווה פרוטה, וכן מהסוגיא בבבא מציעא העוסקת בהשבת מציאה ששוויה פחות מפרוטה.
לשיטת הרא"ש וסיעתו שמדובר בגזירה מדרבנן כמובן אין קושי. כמו כן לפי נימוק הר"ן 'לדידי שוויה' לא קשה, שכן בהשבת אבידה וגזל אין התרצות של המקבל שתחשיב את החפץ כממון. אך לפי פשטות היש אומרים קמא שבר"י הזקן קשה. את הקושיא מערכין יישבנו למעלה שיש חילוק בין שומת ערך לבין הגדרת חפץ כממון, אך ההלכות בגזל ובאבידה המבדילות בין שווה פרוטה לפחות מכך הן בפשטות מטעם ששווה פרוטה מוגדר כממון, ואם כן גם שם היה צריך להיות שנתחשב במדי.
הברכת אברהם (בסוגייתנו ס"ק ג) מיישב על פי חקירה בה דנו האחרונים, מדוע אין חובת השבה בגזל בפחות משווה פרוטה. לדעת המנחת חינוך (רנח ס"ק ז במהדו' מכון י-ם) הסיבה היא שלפחות משווה פרוטה אין דין ממון, אולם החינוך (קל) והמחנה אפרים (גזילה סי' א) סוברים שהסיבה היא שהנגזל מוחל על פחות משווה פרוטה 3 . לפי שיטתם מיושב הקושי, כי אמנם מספיק ששווה פרוטה במדי כדי להגדירו כממון אך בכל זאת פטור מלהשיב בגלל שכאן שווה פחות מפרוטה ולכן הנגזל מוחל.
הברכת אברהם עצמו חלוק עליהם, בפרט בשיטת הרמב"ם, וסובר שסיבת הפטור מהשבה אינה בגלל שהנגזל מוחל אלא זהו 'דין שיעורים' – כשם שאין מלקות באיסורי אכילה בפחות מכזית כך אין חובת השבה בפחות מפרוטה. אולם הוא מוסיף, ששורש הטעם לכך שנקבע שיעור זה הוא בגלל שהדרך היא למחול. לא בגלל שבמקרה הפרטי שלפנינו מניחים שהנגזל מוחל אלא בגלל שבדרך כלל הדרך למחול נקבע שיעור זה. בכך הוא מסביר כיצד מצד אחד אומרת הגמרא בבבא מציעא שהמוצא שווה פרוטה וזל חייב להכריז, משמע שהסיבה אינה מטעם מחילה, שהרי לפי טעם זה גם אם בשעת המציאה היה יקר סוף סוף כעת זל והמאבד מוחל, וכעין זה משמע בסוגיות נוספות ובפרט ברמב"ם, ומאידך הגמרא בסנהדרין נז ע"א אומרת שאם גוי גזל מגוי חייב להשיב אף פחות משווה פרוטה משום שאינם בני מחילה, ומכך משמע שהטעם תלוי במחילה. לפי דרכו מיושב. במקום שכלל לא שייך מחילה כמו בגויים לא נקבע השיעור בגלל ששורש הטעם הוא מצד מחילה, אך במקום שעקרונית שייך נקבע השיעור ולכן אם כבר התחייב לא נפטר גם אם אחר כך זל. גם לפי הגדרתו הוא מיישב את הקושיא מגזל ואבידה, ומבאר לאור הגדרתו שאף שהמשנה בבבא מציעא נה ע"א מונה "חמישה פרוטות הן", לא לכולן ישנה אותה הגדרה, והגדרת הצורך בפרוטה בקידושין שונה מההגדרה בגזל ואבידה. בקידושין נצרך שיהיה לחפץ גדר של ממון, ולכן מועיל גם כששווה פרוטה במקום אחר, אך לגבי גזל ואבידה נקבע פרוטה משום שצריך שיעור שאין הדרך למחול עליו, והדרך למחול תלוייה כמובן במקום הגזל והמציאה ואין לנו להתחשב במדי.

קניית קרקע
האם גם כאשר קונים קרקע בתמרה יש לחוש שמא שווה פרוטה במדי? בפשטות דין זה תלוי בשיטות השונות בביאור סוגייתנו. לפי הסוברים שזוהי גזירת חכמים, זהו דין מיוחד בקידושין ששם גזרו משום חומרת אשת איש. ולפי הסוברים שמקודשת מהתורה נראה שדין זה נכון גם לגבי קניית קרקע. לי סברת הר"ן, בגלל שגם שם המוכר התרצה בפחות מפרוטה ולדידו שווה כפרוטה, ולפי פשטות היש אומרים שבר"י הזקן משום שלעניין הגדרת המעות כממון די בכך ששווים פרוטה במקום כל שהוא בעולם.




^ 1.אולי אפשר ליישב באופן נוסף (יתכן שלכך כיוון בברכת אברהם בסוגייתנו (ס"ק ז), אך נראה לענ"ד שאין זו כוונתו). לפסול פחות משווה פרוטה יש שני אופנים, או מצד שאינו מוגדר כלל כממון או מצד שערכו הממוני פחות מאוד. חפץ שאינו שווה פרוטה בשום מקום פסול מצד האופן הראשון שכלל אי אפשר להגדירו כממון. לגבי חפץ כזה לא תועיל אמירת 'לדידי שוויה' אך חפץ שיש מקומות שהוא שווה פרוטה מוגדר כממון אלא שבכל זאת אם בשומא המקומית ערכו פחות מפרוטה הוא נפסל בגלל שצריך חפץ שערכו משמעותי במידה מסויימת. לגבי הערך מועילה אמירת 'לדידי שוויה' כשם שהיא מועילה לייקר חפץ מארבעה סלעים לחמישה. אך דרך זו דחוקה, כי גם הצד הראשון תלוי בערך שווה פרוטה, ולכן אם הטעם הוא שאינו מוגדר כממון, לא מסתבר לומר שיש דין מטעם אחר המצריך שערכו יהיה שווה פרוטה וטעם דין זה אינו מצד שאחרת לא יוגדר כממון.
^ 2.ויש אחרונים שאכן כתבו כך.
^ 3.נפקא מינה לנגזל שוטה וקטן שאינו בר מחילה.
עוד בנושא קידושין

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il