מסגרות חינוך ציבוריות ואליטיסטיות | הרב יהודה זולדן | בית המדרש

ספריה
חינוך

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

29 דק' קריאה

מבוא
חוק לימוד חובה במדינת ישראל תקף החל מגיל שלוש בגן חובה ועד סיום כיתה י"ב, ומשמעות הדבר שכל הילדים בגילאי גן חובה, חינוך יסודי, חטיבות ביניים ועד כיתה י"ב, חייבים ללמוד במוסד חינוכי מוכר, וההורים אחראים לשלוח את ילדיהם ללמוד במסגרות חינוך מתאימות. עוד קובע החוק כי אם הילד לא ילמד במוסד כזה דינם של הוריו (כל אחד בנפרד) מאסר או קנס. עיקרון נוסף שהוכנס בחוק הוא החובה של המדינה לספק את החינוך בחינם מן הגן ועד לסוף בית הספר העממי (דהיינו היסודי). מסגרת הלימוד במסגרות החינוכיות הציבוריות: היקף השעות, תכני הלימוד, הדגשים חינוכיים, מספר התלמידים בכיתה, ועוד, נועדו לתת מענה רחב ככל שניתן, אך הם מסוג הדברים שיכולים להשתנות לעתים בהתאם לאילוצי תקציב, השקפת עולם של העומדים בראש מערכת החינוך, ועוד.
מה היחס בין החובה האישית המוטלת על כל אב ואם לחנך וללמד את ילדיהם תורה ודרך ארץ, בהתאם לכישוריהם ולשאיפותיהם, ובהתאם לרצונם שלהם, וליכולתם הכלכלית, לבין החובה הציבורית לקיים מסגרות חינוכיות ולימודיות טובות לכלל התלמידים והתלמידות, ללא יוצא מן הכלל?

את המסגרות שמעמידות אתגרים ודרישות גבוהות יותר (לימודיות, כספיות ועוד), נהוג לכנות מסגרות אליטיסטיות. 1 האליטיזם יכול להתבטא בכמה דרכים: [א] התחום התורני (שעות לימוד נוספות, לימוד תכנים תורניים ברמה מעמיקה וגבוהה יותר מהמקובל, הקפדה ברמה גבוהה מהמקובל על קיום מצוות, הצבת יעדים ושאיפות להתגדל בתורה, וכד'), [ב] תחומי ידע והשכלה כלליים (תגבור ותוספת שעות לימוד בתחומי מדע, טכנולוגיה, אומנות וכד', הצבת יעדים ושאיפות להצליח בתחומים אלו כמקצוע וכדרך בחיים). ייתכן שההישגים החינוכיים והלימודיים במסגרת הנחשבת אליטיסטית, לא יהיו טובים יותר מהמסגרת הציבורית הפתוחה לכול, ובכל זאת התדמית היוקרתית של אותו מוסד לא תשתנה, ובעיני הציבור ייחשב המוסד למקום מיוחד. [ג] התחום החברתי - ישנה תחושה שהתלמידים הלומדים והמתחנכים במסגרות הללו, הם איכותיים יותר מבחינת אישיותם, ומהבחינה החברתית והתרבותית.
מימונם של מסגרות כאלה, יקר יותר מהמסגרות הציבוריות המקובלות, ולעתים נדרשים ההורים לשלם סכומי כסף גבוהים עבור הלימוד בהן.
על אף המקובל, אעדיף לכנות את המסגרות שאינן ציבוריות, בשם מסגרות דורשות, אתגריות, מתוגברות ותובעניות יותר: שעות לימוד, תגבור תחומי לימוד וידע מסוימים, תשלום נוסף, ועוד. לאליטיזם יש קונוטציה ערכית שלילית, ואולם המטרה העיקרית של הורים המעוניינים במסגרת כזו היא הענקת חינוך ומסגרת לימודית וחברתית טובה יותר לילדיהם לפי הבנתם, אם כי אי אפשר להתעלם מהפערים הלימודיים החברתיים והרוחניים ומהבידול שמסגרות כאלה יוצרות.
השונות בין התלמידים הלומדים במסגרות הדורשות והמתוגברות ובין הלומדים במסגרות הציבוריות, נעה סביב שלושה מוקדים:
1. הצבת יעדים ואתגרים חינוכיים ולימודיים ע"י ההורים והחברה הסובבת. 2. היכולת והרצון של התלמיד או התלמידה לעמוד ולהצליח במימוש האתגרים הללו. 3. היכולת הכלכלית של ההורים לממן את המסגרות הללו.
יש הורים שיכולים לממן את הלימודים במסגרת דורשת ומתוגברת, ואין ספק שלפי כל פרמטר מקובל, התלמיד או התלמידה היו יכולים לעמוד במטלות הנדרשות במסגרות המתוגברות התורניות והכלליות, אך הוריהם לא מכוונים ולא מעודדים אותם כלל להגיע למסגרות אלו, ומסתפקים במסגרות הלימודיות והחינוכיות ברמה הבסיסית ביותר בכל התחומים, וכפי שמקובל באזור מגוריהם. לעומתם, יש הורים שרוצים לשלוח את ילדיהם למסגרות חינוכיות ולימודיות שלפחות בעיני הרבים נחשבות לטובות יותר, ואין גם ספק שילדיהם היו מצליחים ומגיעים להישגים יפים, אך אין להם את היכולת הכלכלית לממן לימודים במסגרות הללו, ובוודאי כשמדובר במספר ילדים באותה משפחה. ויש הורים שרוצים גם כן שילדיהם ישתלבו במסגרות המתוגברות ולפחות בשל הצד החברתי ואולי אף המעמדי, ויש להם גם את היכולת לממן, אך הילד אינו מעוניין בזה, או שחסרים לו הכישורים המתאימים לעמוד בדרישות של המסגרת הזו (שעות לימוד מרובות יותר, מטלות ועבודות מרובות, ועוד).
ההנחה היא שלו היו במסגרות הציבוריות כל המרכיבים שיש במסגרות התובעניות יותר, באופן המתאים לרמתם ולרצונם של כלל התלמידים או לפחות לרובם הגדול, לא היה צורך במסגרות התובעניות הללו. הרצון לתת יותר לכל ילד הוא חיובי ביסודו, והשאלה היא אם נכון הדבר גם כשהתוצאה היא פער חברתי, תרבותי ורוחני. מחד, העובדה שישנן מסגרות חינוכיות ולימודיות שונות ומגוונות, ולעתים באותה עיר, ותלמידים מאותה שכבת גיל משותפת בתנועת הנוער, ואף מאותה קהילת בית כנסת, לומדים כל אחד ואחת בהתאם למקום שהוא בחר ועל פי התאמתו ושאיפותיו היא לברכה: "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ" (עבודה זרה יט ע"א). האם נכון למנוע לפחות ממי שיכול ויש לו את הכישורים המתאימים, ללמוד יותר ולדעת עוד? האם הורים לא יוכלו למשל להעניק חוגי העשרה לילדיהם (ידיעת שפה נוספת, חוגי מדע, אומנות, ספורט וכד') על מנת שלא ליצור פערים בין האוכלוסיות השונות? אם התשובה היא חיובית, אין זה משנה אם העשרה זו נעשית במסגרת בית הספר – תגבור תורני או מדעי, או מחוצה לו במסגרת חוגים? ככלות הכל, כל ילד זקוק לצרכים רוחניים ולימודיים שונים, ולא נכון לדרוש מילד או נער שלו פוטנציאל לימודי גבוה לשהות במסגרת שהרמה הבסיסית בה פחותה, ולעתים פחותה מאוד מיכולתו. ובכלל, בהשוואה לכלל העיר או השכונה, בכל בי"ס ממלכתי דתי יש דרישה ליותר, ולפחות באשר ללימוד מקצועות הקודש, ביחס למקביל לו בבית הספר הממלכתי. האם בשם השוויון הלימודי תרבותי בעם ישראל, נוותר על מסגרות החינוך הדתיות?
מאידך, האפשרות ללמוד ולהתחנך במסגרות שונות, יוצרות מראש פערים בין קבוצות האוכלוסייה, ונקודות הפתיחה של התלמידים להתקדם ולהצליח הלאה בעתיד היא בעייתית. לדוגמה: תלמיד שסיים מסגרת לימודים מתוגברת, עם ציונים גבוהים במקצועות רבים ומגוונים ומספר יחידות רב בבחינות הבגרות, סיכוייו להתקבל במסגרות העל תיכוניים – ישיבות, מוסדות להשכלה גבוהה, טובים בהרבה מאשר תלמיד שסיים אפילו בציונים גבוהים, מסגרות לימודים ציבוריים. נוצרים פערים רוחניים דתיים, פערי תרבות והשכלה, ולעתים אלו פערים המקשים להשתלב ולהצליח במקצועות שבהם המעמד וההישגים הכלכליים טובים יותר. הפערים באים לידי ביטוי גם באופייה של החברה השונה הנוצרת בין המערכות הדורשות לבין הציבוריות. כתוצאה מכך שילדים הבאים ממשפחות בעלי יכולת כלכלית טובה, ומבתים שמציבים אתגרים ומעודדים הישגים תורניים וכלליים פונים ללמוד במסגרות אליטיסטיות, במסגרות הרגילות נשארים לעתים תלמידים ממשפחות מצוקה ברמות שונות, בעלי יכולת הישגית נמוכה, ואז גם נוצרת שם אווירה חברתית תרבותית ודתית נמוכה ורדודה. שאלה זו מתחדדת בעיקר כשהורים מעוניינים לאפשר לילדיהם מסגרת הנחשבת לטובה יותר, הילד אף הוא מעוניין בכך, אך אין להם יכולת כלכלית לממן את המסגרות הללו, או שלילד אין כישורים מתאימים לעמוד במטלות ובשעות הלימוד המרובות שבמסגרות הללו.

א. חינוך - חובה אישית וחובה ציבורית
חובה על כל אב לחנך וללמד את בנו, כאמור בגמ' (קידושין כט ע"א-ע"ב):
תנו רבנן: האב חייב בבנו... ללמדו תורה... דכתיב: "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט).
כמו כן שיבחו חכמים את מי שמלמד ילדים אחרים: "כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט ע"ב), "זוכה ויושב בישיבה של מעלה... אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, מבטלה בשבילו" (בבא מציעא פה ע"א), "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו" (סנהדרין צט ע"ב). "ילדו" "עשאו" "זוכה ויושב בישיבה של מעלה", ביטויים אלו מלמדים על הערך החשיבות, אך חיוב לא נזכר כאן, ולא נאמר דבר על המסגרת שיש לקיים בשביל לימוד כזה. אמנם מי שיודע ללמד, וזה מקצועו, צריך ללמד גם תלמידים שאינם בניו. כך פסק הרמב"ם (הל' תלמוד תורה א, ב), על פי הספרי (דברים פיסקא לד):
כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט). ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז), מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים, שנאמר: "ויצאו בני הנביאים" (מלכים ב, ב, ג).
מכאן שיש חובה אישית על היודע ללמד. החובה על כל עיר וקהילה, להקים מסגרות חינוכיות לילדי המקום, יסודה בתקנת יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא ע"א), 2 שייתכן ששימש בכהונה גדולה בשלהי הבית השני (יומא יח ע"א; יבמות סא ע"א). 3 כך כתב בספר החינוך מצווה תיט:
וכן מה שאמרו (בבא בתרא כא ע"א) שחייב הציבור שבכל מקום ומקום להושיב מלמדי תינוקות, ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תחרב (שבת קיט ע"ב). 4
בירושלמי (חגיגה א, ז) מסופר על ר' חייא ר' אמי ור' אסי, שנשלחו מטעמו של ר' יהודה הנשיא להסתובב בערי ישראל "לתקן להם סופרים, ומשננים". סופרים - למקרא, ומשננים - למשנה (קרבן העדה). ייתכן שהדבר קשור למפעלו האדיר של ר' יהודה הנשיא, עריכת המשניות, סידורן והעלתן על הכתב. ר' חייא אף לקח אחריות גדולה יותר, והקים מערך של הפצת תורה בין תלמידים. הוא צד צבאים, ומעורותיהם עשה קלף מעובד, כתב עליהם חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה, ודאג שכל תלמיד ילמד את חברו מה שהוא יודע, ועליו אמר רבי: "כמה גדולים מעשי חייא" (בבא מציעא פה ע"ב). 5 מסופר שבירושלים ובביתר היו בתי ספר רבים (כתובות קה ע"ב; גיטין נח ע"א).
הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן יורה דעה סי' רמה, ז) כתב שעיקר תקנתו של רבי יהושע בן גמלא "היתה מפני יתומים. אלא כיון שראו שזה יותר טוב לכולם נשאר הדין כן לכל הבנים, וזהו שכתבו הרמב"ם הטור והשולחן ערוך שחייב אדם לשכור מלמד לבנו זהו הכל לפני תקנת יהושע בן גמלא, ועל ידי זה נתרבה תורה". מסגרות ציבוריות מסודרות, יעילות יותר ממסגרות אישיות פרטיות, 6 מאחר שרבים יותר יכולים להתחנך וללמוד במסגרות אלו, וכך מתרבה תורה לפחות במספר הלומדים אותה. לפיו, ההלכות העוסקות בשכירות מורה פרטי נאמרו לפני החלת תקנת ר' יהושע בן גמלא.
לדעת הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק (אור שמח, על הרמב"ם הל' תלמוד תורה א, ב), חובת הציבור לקיים מסגרות חינוכיות מקורה בתורה, אלא שר' יהושע בן גמלא הוא זה שמימש אותה. פרשת שמע הראשונה נאמרת בלשון יחיד 'ושננתם לבניך ודברת בם' (דברים ו, ז). "שכשמדבר אל כלליות האומה מדבר בלשון יחיד, משום שהקהל מחויבים לזה מן התורה ולכן הפליגו בעונש כל עיר שאין בה תלמוד תורה שמחרימין וכו', ולא מתקנת יהושע בן גמלא לבד". בפרשה השנייה נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט), ומשם נלמד על החובה המוטלת באופן אישי על כל אב ללמד את בנו תורה. 7
מכאן שמהתורה מוטלת חובה על האב לחנך וללמד את בנו. תקנת יב"ג היא תקנה ציבורית שנתקנה בעיקרה לטובת אלו שאין מי שילמדם, ובשלב מסוים היא היטיבה לכול. ההנחה היא שתקנת בתי ספר תגדיל בסך הכל את מספר התלמידים, ומערך הלימודים יהיה מאורגן ומקצועי יותר. 8

ב. הקמת מסגרות חינוכיות תובעניות ודורשות
הקריאה ללמד תורה להמון, קדמה לתקנת ר' יהושע בן גמלא, אם כי ייתכן והיא עסקה בגיל בוגר יותר, במסגרות של בתי מדרש. בתחילת הבית השני קראו אנשי כנסת הגדולה: "והעמידו תלמידים הרבה" (אבות א, א). עם זאת, נראה שהייתה מחלוקת מתמשכת בשאלה האם בתי המדרש פתוחים לכול, או רק לקבוצה מיוחסת, והיא הוכרעה בהתאם לתפיסתו של מי שעמד בראש ההנהגה. בשלהי הבית השני התעוררה מחלוקת בדבר, כאמור באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ג):
בית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.
קשה לקבוע אם ילד קטן הוא חכם, עניו או פושע, ולכן נראה שמחלוקת בית שמאי ובית הלל מתמקדת בגיל שבו התעצבה כבר אישיותו של האדם. הלל עצמו סבל מכך כשלא אפשרו להיכנס לבית המדרש ללמוד תורה מפי שמעיה ואבטליון, כשלא היה לו לשלם דמי כניסה, והוא נאלץ לטפס על ארובת הבניין ביום מושלג כדי ללמוד תורה (יומא לה ע"ב). גם לאחר החורבן, סבר רבן גמליאל שיש לבדוק את באי בית המדרש: "כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש". כשהעבירו אותו מתפקיד הנשיאות, נוספו עוד ארבע מאות ספסלים ולדעה אחרת עוד שבע מאות ספסלים לבית המדרש (ברכות כח ע"א).
לפי הרב עובדיה מברטנורא (אבות א, א), דברי אנשי כנסת הגדולה: "והעמידו תלמידים הרבה" באו לשלול את דברי רבן גמליאל שאמר (ברכות כח ע"א) כל תלמיד שאין תוכו כברו אל ייכנס לבית המדרש:
קמ"ל שמלמדין תורה לכל אדם, ואין צריך לבדוק אחריו. ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלים וסאני שומעניה. 9
לדברי הרב שמואל די אוזידא (מדרש שמואל מסכת אבות פרק א משנה א), יש לקרוא את המשנה ברצף: "והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה":
כלומר הסייג אשר תעשו, אין ראוי לעשות עם תלמידים לגמרי למונעם מלבוא לבית המדרש. ואותם שאינם הגונים גם הם יכנסו לבית המדרש. אלא המלמדים עצמם, הם יעשו סייג וגדר לכל אחד כראוי לו. אבל לדחותם לגמרי שלא יכנסו לבית המדרש, זה ודאי לא.
המטרה היא שהכול יהיו מבאי בית המדרש, המורים והמלמדים צריכים להתאים לכל תלמיד את שראוי לו. אין זה אומר שהכול חייבים ללמוד במסגרת אותו בית מדרש או באותה מסגרת חינוכית - לימודית, אבל בהחלט יש תביעה להקים מסגרות לימוד, שכל תלמיד יהיה במסגרת המתאימה לו. 10
ניתן להסביר שהמחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים היא באשר לרמת המוכנות הנדרשת לכניסה לבית המדרש. רבן גמליאל דרש מוכנות גבוהה, אם הכול יהיו תוכם כברם, אין מגבלה מספרית. ואילו ר' אלעזר בן עזריה לא דרש זאת. אך אין זה מפני שרבן גמליאל רוצה לקיים בית מדרש לקבוצה מסוימת בלבד.
האם יש לקבל כל תלמיד למסגרת תובענית ודורשת כמו ישיבה תיכונית ובה מסגרת פנימייה, בהנחה שאין מגבלת מקום. האם נכון להציב קריטריונים - רמה דתית, לימודית, חברתית, או לקבל את כולם? בשאלה זו דן הרב דוד ורנר ("קבלתו והרחקתו של תלמיד מבית המדרש", ניב המדרשיה, [תש"ל], עמ' פח-צז). לאחר דיון במחלוקת רבן גמליאל ור' אליעזר בן עזריה, כתב:
כללו של דבר הכל תלוי בכוונה שיש לתלות ברצונו של התלמיד ללמוד. אם יש בו כונה כנה וטהורה ואין לחשוד בו בכוונה רעה, אף שפושע הוא יש ללמדו וע"י לימוד התורה יתקרב גם להיות צדיק, אך אם יש לתלות בו כוונה רעה ומחשבה זרה הוא תלמיד שאינו הגון שהמלמדו כזורק אבן למרקוליס (חולין קלג ע"ב). ולכן בנוגע לתלמידים בזמננו, השכל הישר מורה שכל תלמיד הבא ללמוד בזמן הזה כונתו כנה וטהורה לשם שמים, שהרי לדאבוננו המצב באומה הוא שאילו רצה להעטיר עצמו עטרה או שרצה קרדום לחפור בו היה פונה למדעים (=למסגרות ללא לימודי קדש), ולכן פשוט שכאשר בא ללמוד תורה כוונתו טהורה... אך אותו מיעוטא דמיעוטא בתלמידים שיש לחוש שמא אין מעשיהם בתכלית השלמות, ואשר קרוב לומר עליהם שאין תוכם כברם, בהם יש לחשוש שאין כונתם לשם שמים, ולפעמים באים הם בזלזול אל הקדש, הרי יש לחשוד בהם שהם נמצאים בישיבה רק מחמת רצון הוריהם, ואין הם דוחקים להיכנס לבית המדרש אלא הם דוחקים לקבל תעודת בגרות. והרי הרבה פעמים הם נכנסים לבית המדרש בעל כרחם נגד רצונם רק לפי דרישת הר"מ ומתוך חשש שמא יסולקו מהישיבה, הם נכללים בדין שאר התלמידים שעליהם דן הרמב"ם (הל' תלמוד תורה ד, א - תלמיד שאינו הגון) ועל פי דין זה יש לנהוג. 11
אין לשלול הקמתם של מסגרות תובעניות ודורשות יותר כמו ישיבה תיכונית, ומסגרות אלו פתוחות לכל תלמיד המעוניין בתכניהן. ההנחה היא שתלמיד הפונה ללמוד בהן מעוניין בתוכנית, אך יש לבדוק ולעקוב אחר כוונותיו האם הן כנות, והאם הן אינן נובעות ממניעים אחרים. 12 המבחן המשמעותי הוא רצונו של התלמיד. ישנם תלמידים שיש להם רצון עז להשתלב במסגרות אלו, אך חסרים להם כישורים לימודיים מספיקים. מוטל על המחנכים והמורים לעשות ככל יכולתם כדי שהוא אכן יעמוד באתגרים ובמטלות העומדות לפניו. הוא הדין באשר לתלמידים מתאימים שלמשפחתם אין יכולת כלכלית לממן את לימודיהם. גם כאן יש לעשות ככל האפשר על מנת למצוא את המימון המתאים (מילגות, קרנות וכד'). לא ייתכן שתלמיד המעוניין ללמוד במסגרת תובענית ואתגרית לא ילמד בה בשל מניעה כלכלית. האחריות הציבורית של מנהיגיו, של מנהלי המוסדות הללו, למצוא את הדרך כדי שהעלות הכספית לא תעכב את לימודי התלמיד המעוניין בכנות ללמוד בהם.
כך גם באשר למסגרות בגיל צעיר יותר. מסגרות ייחודיות שיש בהן דרישות תורניות גבוהות צריכות להיות פתוחות לכול, ובלבד שהילד - הנער רוצה ומעוניין בכך, ומקבל את עולה של המסגרת. כך כתב הרב אליהו שלזינגר ("בענין בית ספר תורני שמבקש לבחור תלמידים ע"פ מידת דתיותם וכשרונותיהם", שו"ת שואלין ודורשין, חלק א, עמ' קיט-קכב):
כל ילד או נער שאין מעשיו מקולקלים ואין מידותיו מגונות, אף שבא מבית לא כל כך דתי ואף שאינו בעל כשרון, ומבקש באמת ובתמים להתקבל לבית הספר תורני כי חשקה נפשו לחסות תחת כנפי השכינה, יש לקבלו בזרועות פתוחות, באהבה ובסבר פנים יפות, לקרבו לחנכו ולאמצו. 13
דברים חריפים בעניין זה התפרסמו בשמו של מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל (עיתון הצופה, י"ד כסלו תשס"ז - עשרה חודשים לפני פטירתו):
הרב שפירא דחה על הסף את ההבחנה שעושים בין התלמידים, והסביר כי המסורת החינוכית מקדמת דנא היתה כי לכל בית ספר עירוני, התקבלו ילדים שגרים בעיר מבלי לבדוק בציציותיהם ובציציות הרמה הדתית של הוריהם. לדבריו, המצווה היא לחנך. "מצווה לחנך ילדים שהם יהודים, ואין מצווה לחנך יחסניים. האם כך אתן מקפידות שבאות לכיתות שלכן רק תלמידות יחסניות?! כל אחד צריך להביא תעודה מאבא שלו ומאימא שלו כי יכול להיות שהאבא יחסן גדול והאימא היא לא כל-כך יחסנית גדולה?! דנים על אופי של דת, שומרי דת או לא, אבל ביה"ס לצדקניות וצדיקים שמעתם על זה?? בית-ספר מיוחד לצדיקים וצדקניות! ומי שבא, ואבא שלו לא צדיק לא יקבלו?!", הביע פליאה בפני השואלות. הרב, המוכר כאחד מגדולי התורה הבכירים של הציבור הדתי-לאומי, נדרש לשאלת הקונפליקט שעלול להיווצר בין החינוך בבית לזה של בית הספר. הוא הודה שהנושא אכן מהווה בעיה, אך "בית ספר, תפקידו לחנך כמו שצריך".
אשת אחד האברכים ירדה לפסים מעשיים, ושאלה כיצד עליה כהורה לבחור מוסד לימודים לבתה, כאשר עומדות בפניה שתי ברירות: בית ספר של צדקניות ובית ספר מעורב. הרב שפירא חזר על העיקרון המנחה המתנגד לאליטיסטיות, ואמר: "מצווה לחנך בנים ובנות; לא רק של רבנים ולא רק של עשירים - בנים ובנות של ישראל. יש מצוה לחנך. יכול להיות שיש בתי ספר שמחפשים שתלמידות יהיו עילויות. הם מחפשים כשרונות; יש בתי ספר כאלו... עילויות זה פגם גדול. המחנך צריך לחנך שיהיו יהודיות". חתך התלמידים שיש לקבל לבית-ספר אף הורחב על ידי הרב שפירא, וקיבל תיחום רק כאשר הגיע הדבר לתלמידים המגיעים מבתים אנטי דתיים: "...אם יש בית שהוא אנטי דתי אז ודאי לא יקחו תלמיד זה. אבל אם יקבלו לבית הספר בנים של רבני עיר, אבל בנים של רבני שכונה לא, איך זה ייראה?. אחת הנשים שאלה מה לעשות כאשר יש במציאות בית ספר טוב ומולו בית ספר פחות טוב. הרב שפירא השיב בתגובה כי הגדרת המילה טוב נקבעת למעשה על פי "טיב" ההורים והדרישה לתלמידים "יחסנים". "זה אנטי חינוכי! במסורת ישראל לא היה כך. חייבים לחנך בן של יהודי ויהודיה", אמר כשהוא שולל כל את ההגדרה באופן גורף. הרב הוסיף גם נופך אישי לדבריו, וסיפר כי "בזמני לא היה דבר כזה. אני למדתי עוד לפני שהיה בית ספר ציבורי, אני למדתי אצל מלמד פרטי - ר' אליהו סולומון. לא היו מקפידים על יחסנים. כל הדיבור הזה לדעתי מאוד מיותר, מה שאדם צריך להוכיח שזה בית יהודי נורמלי. זה הכל". 14
יש לפתח ולפתוח מסגרות שהכול יוכלו ללמוד בהן. אין להבחין בין תלמיד לתלמיד בשל רקע כלכלי, סוציואקונומי, עדתי, וכד'. אין אנו מחנכים את ההורים או את אחיו, אלא את התלמיד המבקש ללמוד ולהתקדם, ולהשתלב במסגרת המוצעת. קנה המידה הוא רצון התלמיד ומאמציו להשתייך למסגרת ולתכניה, ולא התנהגות הוריו או ההתנהלות בביתו (לבוש האם, משפחה מחללת שבת, לא שומרת כשרות וכד'). 15
הדברים הללו אמורים אף באשר לקליטת תלמידים עולים במסגרות חינוך דתיות. בשנים שלאחר הקמת המדינה נאבקו הרבנים הראשיים - הריא"ה הרצוג והרב בצמ"ח עוזיאל יחד עם רבנים ואנשי חינוך נוספים, על כך שילדי העולים מטהרן, תימן, ומשרידי השואה באירופה, יתחנכו במסגרות חינוך דתיות, ולא רק כאלה שבאו מרקע דתי. כך היה גם בעת העלייה ההמונית מאתיופיה ומברית המועצות. גם כשלעתים היה מוטל ספק ביהדותם של העולים, וגם אם ברור שהם יהודים, אך הרקע הדתי שלהם היה בדרך כלל מועט מאוד אם בכלל, קראו הרבנים הראשיים - מו"ר הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו לקלוט את ילדי העולים במסגרות החינוך הדתי. כך כתב הרב מרדכי אליהו באשר לקליטת ילדים מעולי אתיופיה:
אסור לנו להפלות בין ילד לילד. עולים שהגיעו ארצה ומוכנים לשלוח את ילדיהם לבית ספר דתי או תורני, אע"פ שאינם שומרי תורה ומצוות, מצוה לקבלם בסבר פנים יפות, לעזור ולסייע להם, ובשום אופן אין לדחות אותם. 16

ג. מסגרות חינוך תובעניות - גם על חשבון טובת אחרים?
גם אם יקבלו כל תלמיד החפץ ללמוד במסגרת הדורשת והתובענית, עדיין יהיו כאלה שיעדיפו את מסגרת החינוך הציבורית הרגילה. הקמתן של מסגרות תובעניות ואתגריות, מביאה לעתים לידי כך, שאיכות הלמידה התורנית והכללית במסגרות הציבוריות פוחתת והולכת, וכך גם איכות התלמידים. האם נכון ומותר להקים מסגרות תובעניות ואתגריות גם על חשבון איכות המסגרת הציבורית? האם בכך לא מאבדת תקנת רבי יהושע בן גמלא את מטרתה? מאידך, האם משמעות תקנת רבי יהושע בן גמלא היא השוואת רמת הלימוד והחינוך בין כולם, ופגיעה במי שיכול ומעונין ביותר? האם נמנע מהורים המעוניינים להעניק לילדיהם השכלה רחבה יותר ממה שיש במסגרת החינוך הציבורי? האם התקנה מגדילה את מספר הלומדים על חשבון איכות הלמידה של רבים מהם? 17
כאמור לעיל, הרמב"ם (הל' תלמוד תורה א, א-ג) כתב שאדם מצווה ללמד את בנו ואת בן בנו תורה, ואת כלל התלמידים, אם ביכולתו לעשות כן. ובכל זאת, האם אין הבדל בין בנו לאחרים? ממשיך הרמב"ם (שם):
אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו? להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חבירו.
במסגרת הדאגה לכלל, הבן קודם לאחר. המחויבות והאחריות לטובת הכלל קיימת בכל מקרה, ובכל זאת טובת הבן קודמת. האם בכל מצב טובת הבן קודמת? בגמ' (בבא בתרא כא ע"א) נאמרו מספר הלכות בקשר לתלמידים ובית ספר בשמו של רבא, ובשמו של רב דימי: התנאים הבטיחותיים המאפשרים העברת תלמיד מבית ספר לבית ספר, מספר התלמידים המקסימלי בכיתה, וסדרי עדיפות בבחירת מורים:
[א] אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, לא ממטינן ינוקא ממתא למתא, אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן, ואי מפסק נהרא לא ממטינן, ואי איכא תיתורא ממטינן, ואי איכא גמלא לא ממטינן.
[ב] ואמר רבא: סך מקרי דרדקי - עשרין וחמשה ינוקי, ואי איכא חמשין - מותבינן תרי, ואי איכא ארבעין - מוקמינן ריש דוכנא, ומסייעין ליה ממתא.
[ג] ואמר רבא: האי מקרי ינוקי דגריס, ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה, לא מסלקינן ליה, דלמא אתי לאיתרשולי. רב דימי מנהרדעא אמר: כל שכן דגריס טפי, קנאת סופרים תרבה חכמה. ואמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס - מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא. רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל – על.
בעקבות הדברים הללו, דנו הפוסקים באילו תנאים ניתן לשלוח תלמיד למסגרות תובעניות ואתגריות, כשהמחיר הוא סגירת בתי ספר קיימים, צמצום כיתות, וניוד גבוה יותר של תלמידים אחרים. בכל התשובות העוסקות בנושא נזכרה השאיפה להעשיר את עולמו הדתי – רוחני של התלמיד, ולא הובא בחשבון הרצון להוסיף במקצועות החול (שפה זרה נוספת, מדעים, אומנות, ומיומנויות נוספות), אך נראה שהעקרונות יהיו דומים.
הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סי' עה) השיב:
בדבר התינוקות שצריך להוליכם ללמוד וטוב יותר לתינוקות לענין הלמוד להוליכם לגייטסעד כי שם כל התינוקות באים מהורים בני תורה ויראי ה', אבל כשיוליכו הבני תורה ויראי ה' לגייטסעד, יש לחוש שיתבטל לגמרי התלמוד תורה והחדר מסאדערלאנד כי ישארו רק מעט ילדים. דעתי נוטה דעד שיהיה התינוק בן ז' שנה שהטירחא להוליכו למקום רחוק יותר גדול כדאיתא בב"ב דף כ"א ע"א ילמדו בסאדערלאנד, וגם אין ההפסד גדול לפניו כל כך כשלא ילמוד כל כך כמו בגייטסעד, ויקיימו במה שאפשר תקנת ר' יהושע בן גמלא. אבל אחר ז' שנה שהפסד של התינוקות כשלא ילמדו היטב הוא גדול, וגם החבורה לפני תינוקות של ז' שנה כבר יש להשפיע הרבה, יש להם להוליכם לגייטסעד, ואין להם לוותר תועלת בניהם בשביל קיום תלמוד תורה וחדר בסאדערלאנד.
ובדבר ילדות, יש להן להשאר בסאדערלאנד עד בת תשע שנה שהשפעת האם הכשרה שלהן יותר גדולה מהשפעת האחרים עליהן, ומצד הלמודים אם גם בסאדערלאנד לומדות כהוגן במורות יראות השם ליכא קפידא אף שבגייטסעד ילמדו יותר בטוב.
בגיל שבע ומעלה, מותר להעביר קבוצת תלמידים למסגרת אחרת, גם במחיר פגיעה או אף סגירה של המסגרת הקיימת. טובת התלמידים המעוניינים במסגרת תורנית יותר, קודמת. הר"מ פיינשטיין איננו עוסק בשאלה, מה יעשו התלמידים שנשארים במקום אם ייסגר התלמוד תורה או החדר במקומם בשל מיעוט תלמידים. ייתכן שהיה ידוע שהם יעברו למסגרת דתית אחרת, לא תלמוד תורה. ומסתבר שאם היה חשש שהם ילמדו במסגרת לא דתית או אף של הגויים, 18 לא היה מתיר הרב פיינשטיין לתלמידים החריפים לעזוב את המקום. 19
גם הרב משה שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות, א סי' תתמ) השיב שאין לוותר על ההתקדמות האישית במסגרת אחרת גם על חשבון פגיעה במסגרת הקיימת:
ילד מוכשר שההורים רוצים להעבירו מתלמוד תורה זה למקום אחר ועל ידי זה יפסידו חברים של תלמוד תורה זה. הנה, אם אמת ונכון הדבר שהילד יכול להתעלות מאד במקום החדש, אינו מחוייב להקריב רוחנייתו בעבור אחרים, כשהוא עוד צעיר לימים.
גם הר"מ שטרנבוך לא עסק בשאלה מה יעשו התלמידים שנשארו, היכן הם ילמדו. אמנם בהמשך אותה תשובה תהה הרב שטרנבוך האמנם המסגרת האחרת טובה יותר.
הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב חלק ד סי' נב, מופיע אצל: הרב שלמה אבינר, תורת אמך, עמ' 220-217), השיב גם כן:
שאלה: מיעוט הורים החליטו להוציא את כל ילדיהם מפה (=מושב קשת ברמת הגולן) כי כך סברו שהוא טוב לילדים, כי פה החברה מצומצמת ושבבית הספר האזורי היא רחבה. צעד זה הביא לצמצום ילדי ביה"ס כאן בצורה כזו שיש מעט ילדים בעלי רמות שונות ובלתי אפשרי לקיים בית ספר בתנאים כאלה. כך שייסגר פה ביה"ס או שיפעל בתנאים קשים בלתי אפשריים. והישוב תולה בבי"ס זה תקוות רבות לבסס חינוך יותר שלם מבחינת לימוד תורה ויראת שמים. השאלה היא האם ע"פ ההלכה רשאים ההורים האלה להוציא את ילדיהם ע"פ שיקוליהם החינוכיים או שקיום בית הספר בצורה בריאה עדיף.
תשובה: ... אם העברת הילדים תגרום לסגירת בית הספר המקומי, לענ"ד נראה שאין בזה כדי למונעם מכך, שחינוך הילדים על הצד הטוב ביותר הוא עיקר, ולא מצאנו בהלכה איסור העברת תלמיד ממלמד למלמד מדאגה לראשון, אלא מטעמי בטיחות בלבד. 20 ... לכן נראה לי שזכותם של ההורים היא להעביר את ילדיהם אם אמנם אין סכנה בדרכים. ביסוס החינוך התורני בישוב הוא נקודה חשובה מאד שעל ההורים לשקול אותה היטב לפני החלטתם, אף כי אינה מחייבת אותם, כיון שעל כל פנים גם ביה"ס האזורי החינוך הוא דתי ביסודו כמובן מאליו.
במקרה הנדון בתשובה היה ברור שהתלמידים שנותרו ילמדו בבית הספר האזורי, ולא תהיה פגיעה מהותית בתלמידים עצמם, אם כי בית הספר המקומי ביישוב ייסגר.
בפסק דין שניתן ע"י בית הדין הרבני בירושלים (פסקי דין רבניים חלק ז עמוד 16; מנחת אברהם חלק א עמ' כו) נכתב שאם יעבירו ילדים קטנים ממקום מסוים למסגרת אחרת שבה יש מורים טובים יותר ותהיה פגיעה בבית הספר הקיים, אין להעביר את התלמידים, אך לא כן כשמדובר בילדים גדולים:
אם יעבירו תינוק מעיר זו לעיר אחרת, יש בה משום ביטול תקנתו (=של יהושע בן גמלא) אפילו אם שם יש מלמד טוב יותר. אולם כל זה לגבי תינוקות. אבל בגדולים מעבירים אותם אף לעיר אחרת אם יש מלמד טוב יותר.
בולט הרצון לשמר את תקנתו של ר' יהושע בן גמלא, ולקיים מסגרות חינוך בכל מקום ולפחות בגיל צעיר. אך בגיל בוגר יותר, ניתן לעבור או להקים מסגרת אחרת שבה דרישות נוספות, ובהקשר זה תורניות יותר, גם במחיר פגיעה במסגרת הקיימת, אולם אין כאן התייחסות לשאלה מהו מחיר הפגיעה. 21 כמו כן, בגיל בוגר יש להתחשב ברצונו של התלמיד עצמו. דברי חז"ל: "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ" (עבודה זרה יט ע"א) - מסגרת, וכן: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ" (שם) - תכנים, באים להורות על כך שיש לאפשר לכל תלמיד לבטא את הכוחות והכישורים שהוא ניחן בהם, ולאפשר לו למצוא את המסגרת הטובה ביותר שבה הוא יוכל לממשם ולהוציאם אל הפועל. אין להכריח אותו ולכפות עליו דברים שאינם מתאימים לרוחו רק מפני שכך רצון הוריו, מחנכיו, או בשל אילוצים אחרים. חלק מהאחריות של הורים והנהגת הציבור היא לסייע במידת האפשר שלכל תלמיד יהיה טוב במקום שבו הוא לומד מבחינת התנאים והתכנים, ושהוא מפיק וממצה את מלוא כישרונותיו וכוחו. 22
אך ישנם מצבים שבהם האחריות לקיום מערכת ציבורית גובר על הרצון האישי, כך אפשר ללמוד מדברי הרמ"מ מלובביץ' (אגרות קדש חלק ז, עמ' צג) אשר הורה להורי תלמידה שרצתה לעבור ללמוד במקום אחר:
אם יתמעט מספר התלמידות הבאים מבתים חרדים יוגרע המצב... עליה להסיח דעת לגמרי על דבר היציאה מסמינר זה, ואדרבה כיון שהרגישה בהגרעון, עליה לארגן כל התלמידות שהשפעתה עליהן.
אמנם מדובר על בת בוגרת, תלמידת סמינר שיש בכוחה להשפיע גם על אחרים, ולכן הורה לה שלא לעזוב, על אף רצונה האמתי להתחזק בקיום מצוות.
ביישוב קטן שאין בו מספיק תלמידים לשתי מסגרות דתיות, ואם תיפתח מסגרת תורנית יותר יצטרפו אליה מעט תלמידים והשאר יעברו ללמוד במסגרת החילונית, הורה הרב כתריאל פישל טכורש ("בענין ייסוד בתי ספר דתיים", כתר אפרים, עמ' תנ-תנג):
ברור לי הדבר, שחייבים להקים את בית הספר הדתי ולא לנקוט את הצעד של הצלה פורתא של חלק קטן מבני המקום. וכי מונעים מההורים החפצים ללמד בניהם אחה"צ שעות נוספות של לימוד תורה כפי שנהגו הורינו בחו"ל בהיותם זרעם מתחנך בכל מיני מקומות, ומה לנו ולצרה הזאת, למנוע תורה ואמונה ויראת ה' מרוב בני הכפר? ... והנה בהיותי במחיצתו של הגאון "החזון איש", נזדמן גם הרב הנ"ל וביקש את חוות דעתו. שאל אותו הגאון: מה מספר הילדים שנרשמו בתלמוד תורה אצלך? וענה לו כשבעה בלבד. חזר הגאון ושאל: כמה יהיו בבית הספר הממלכתי דתי? ענה לו: יתכן קרוב לשבעים ילדים(!). אז קם הגאון נרגש ממקומו, ואמר לרב הנ"ל: לא זו בלבד שאסור לך להתנגד ואפילו להיות אדיש, אלא עליך לסייע למען להקים את בית הספר הדתי כדי לגדל יותר ויותר נערים אמונים עלי האמונה ומקיימי מצוותיו ("יידישע קינדער"), ותו לא מידי. 23
במקרה הנדון היה ברור שאם תיפתח מסגרת תורנית יותר מבית הספר הממ"ד, התלמידים האחרים שלא ירצו להצטרף אליה ילכו למסגרות חילוניות, ועל כן הורה לפתוח בית ספר ציבורי - ממלכתי דתי לכול. אמנם, אין למנוע מהורים המעוניינים להעניק העשרה תורנית נוספת, לתת לילדיהם שיעורי תורה נוספים לאחר סיום הלימודים בבית הספר. אך במקום שבו אין חשש שייסגר בית הספר הדתי, אם כי הוא יקטן כמותית ואולי אף איכותית, נראה שאותם הורים ותלמידים שאינם מעוניינים כלל במסגרות תובעניות ודורשות יותר, לא יכולים למנוע מאחרים לתת לילדיהם את שהם מבינים שטוב ורצוי לילדיהם. אין חובה על האחרים ללמוד יחד איתם רק כדי שלא ליצור פערים חינוכיים, לימודיים, רוחניים ותרבותיים. 24 אך אם התלמידים הנותרים יעברו ללמוד בבתי ספר של גויים או מסגרות חילוניות, אזי עליהם להישאר במקומם ולחזק את המסגרות הקיימות. 25
נראה שר' יהושע בן גמלא ביקש להגדיל תורה בישראל ולהאדירה ושלא תשכח תורה, אך לא במחיר של פגיעה במי שיכול באופן אישי ללמוד עוד. הוא בוודאי לא התכוון לרדד את מסגרות החינוך, או למנוע ממי שמסוגל ליותר להשיג זאת. לא הגיוני שבביתו של תלמיד מציבים בפניו רף דרישות גבוה מבחינה תורנית ולימודית כאידיאל וכשאיפה, אך הוא ילמד בבית הספר שרמת הלימודים היא נמוכה יותר (מספר שעות מצומצם יותר, הדגשים חינוכיים ודתיים ברמה פחותה מאשר בבית), זאת בשל עיקרון השוויון ושלא ליצור פערים בינו לבין אוכלוסיית תלמידים אחרת.
כך גם באשר לפיתוח כישורים אחרים של התלמידים. לא נכון למנוע מתלמיד שמסוגל להתפתח בתחומי ידע נוספים (מדעים אומנות וכד'), מלעשות כן. אדרבה, גם כחברה וכמדינה הכול צריכים לשאוף שבעלי הכישורים המתאימים יתפתחו, ישתלמו ויגיעו להישגים גבוהים בכל קנה מידה שהוא, ועל כן צריך לעזור ולסייע להם במידת האפשר.

סיכום
א. על כל אב מוטלת חובה מהתורה לחנך וללמד את ילדיו. רבי יהושע בן גמלא תיקן תקנה ציבורית לטובת אלו שאין מי שילמדם, ובשלב מסוים היא הפכה להיות טובת הכול. מגמת התקנה להגדיל כמותית את מספר לומדי התורה ולשפר את דרך הלימוד וההוראה בצורה מקצועית וממוסדת.
ב. החובה הציבורית היא להקים מערכות חינוכיות ולימודיות שיענו לצרכי הכול. על המורים והמלמדים להתאים לכל תלמיד את שראוי ומתאים לו.
ג. יש להקים מגוון של מוסדות חינוך ולימוד, ומסגרות אלו צריכות להיות פתוחות לכל תלמיד הרוצה והמעוניין בתכניה, ובהתאמתו לה מבחינת יכולתו לעמוד בדרישות ובתנאים החינוכיים והלימודיים. על המחנכים והמורים לעשות ככל יכולתם כדי שהתלמיד אכן יעמוד באתגרים ובמטלות העומדות לפניו.
ד. תלמיד המעוניין ללמוד במסגרת תובענית ואתגרית והוא מתאים לה, אין למנוע זאת ממנו בשל סיבה כלכלית. האחריות הציבורית של מנהיגיו, של מנהלי המוסדות הללו, למצוא את הדרך כדי שהעלות הכספית לא תעכב את לימודי התלמיד המתאים והמעוניין בכנות ללמוד בהם. יש לעשות ככל שניתן על מנת למצוא את המימון המתאים (מילגות, קרנות וכד').
ה. כל הורה או כל קבוצת הורים, וכן תלמיד בוגר, רשאים לבחור את המסגרת המתאימה להם, מבחינת תכני הלימוד - תחומי קדש וחול, גם במחיר סגירת כיתה או סגירת בית ספר קיים, ואף במחיר ירידה איכותית ורוחנית של התלמידים האחרים. אך אם כתוצאה מפתיחת מסגרת חדשה, תובענית ובעלת דרישות גבוהות מהקיים, תיסגר כיתה או ייסגר בית ספר קיים, והתלמידים האחרים ילכו ללמוד בבתי ספר חילוניים או אצל גויים, אזי עליהם להישאר במסגרת הקיימת, וישלימו את שברצונם להשלים (לימודי קדש, לימודי מדעים וכד'), לאחר סיום הלימודים ובחופשות.

^ 1.מילה בצרפתית שמשמעותה – נבחרים.
^ 2.החתם סופר בחידושיו לבבא בתרא שם כתב שאף לפני רבי יהושע בן גמלא היו תלמודי תורה ובתי ספר, אלא שרבי יהושע בן גמלא הנהיג זאת כתקנה וממנה נגזרות הלכות, כמו: ניידות תלמידים ממקום למקום, פתיחת תלמוד תורה בבית משותף, ועוד.
^ 3.על זהותו של ר' יהושע בן גמלא ותקנתו בענייני חינוך, ראה במאמר: "הוצאת תלמיד מישיבה", בספר זה. באופן כללי, מאמרנו שם עסק בקריטריונים להוצאת תלמיד מישיבה, ואילו מאמרנו זה עוסק בעצם קיומם של מסגרות חינוך רגילות ומסגרות חינוכיות תובעניות ואתגריות.
^ 4. על כך שהחובה להקים מערכות חינוך היא חובה המוטלת על העיר או הקהילה, ובמקורה היא איננה חובה המוטלת על המדינה, המלך, השלטון המרכזי, ראה בספרי: שבות יהודה וישראל, "חינוך וצדקה ובריאות – היחיד, הקהילה והמדינה", עמ' 370-361. ראה עוד: נעמה סט, " 'ולִמדתם אֹתם את בניכם': החינוך כחובת הציבור במשפט העברי", אתר משרד המשפטים, משפט עברי, גיליון פרשת השבוע 219, פרשת עקב, תשס"ה.
^ 5.ראה: אלי הולצר, "מפעלו החינוכי של ר' חייא", והאיש משה, עמ' פא-פז.
^ 6.בספר חסידים סימן שז כתב: "אל יעשה אדם חסד במקום עבירה כגון שיש בנים לראובן ובנים לשמעון ואומר ראובן לשמעון אתה עשיר ואני עני ואין לי במה להשכיר מלמדים שאין לי כל כך שאשכיר מלמד לבני אלא עשה עמי חסד ותעזוב לבני עם בניך לפני הרב שהשכרת לבניך, אם בניו של ראובן אינם הגונים ובטלנים ויוציאו בני שמעון לתרבות רעה אל יניח בני ראובן ללמוד עם בניו". נראה שההנחיה נאמרה במסגרת לימוד פרטית. אך אינה שייכת במסגרת כללית וציבורית.
^ 7.ראה גם: הרב אליהו בקשי דורון, "אם החזקת תלמידים רבים עדיף מלימוד תורה בעצמו", שו"ת בנין אב, ד סי' נח.
^ 8.הרב שמואל די מודינא, שו"ת מהרשד"ם, או"ח סי' כ, שיבח מאוד את היוזמה לפתוח תלמוד תורה מסודר במקום מסוים, ולהפסיק את המנהג הקיים לפיו כל מלמד מקבץ את תלמידיו לביתו ומלמדם שם: "ועתה בהיותם גם פה יחד נשים ונסדר עליהם דורשים וחוקרים על לימודם. גם ימשכו שאר תועלות הרבה בהיות המלמדים יחד".
^ 9.דברים דומים כתב גם הרב שמעון בן צמח, הרשב"ץ, בפירושו לאבות שם.
^ 10.הראי"ה קוק (עין איה, ברכות עמ' 112) כתב: "הדרך המשובחת שכוונו חז"ל להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המסוגלים לקבלה ולא לפזר כוחינו בין בתי כנסיות של עמי הארץ". להשקיע בתלמידים הרבה, שיהיו מסוגלים ללמוד תורה, ולא לפזר כוחות. מאידך (שם עמ' 387) שיבח את מעלת תלמידי החכמים ההולכים מעיר לעיר ללמד תורה. באגרות הראיה (א אגרת תרמד) הסביר את הצורך לקיים לפחות שלושה מסלולים במערכת החינוך ביפו. רשימת מאמרים על משנתו החינוכית של הראי"ה קוק, ראה: הרבנות הראשית לישראל שבעים שנה לייסודה, עמ' 563, 590-589.
^ 11.בסוגיית הוראה לתלמיד שאינו הגון, ראה מאמרו המקיף של הרב פרופ' נריה גוטל, "הלכת 'הגינות תלמיד' באספקלריית הדורות ובמבחן הפסיקה", על דרך האבות - קובץ מאמרים בנושאי תורה וחינוך, אלון שבות: מכללת יעקב הרצוג, תשס"א, עמ' 74-49.
^ 12.הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יו"ד ג סימן עא) דן ביחס לקבלת תלמיד לישיבה שאמו אינה רוצה שילבש ציצית, וכתב שאין לקבלו אם הדבר פוגע ומקלקל תלמידים אחרים. מדבריו ניתן להבין שתלמיד שבא מבית חילוני אך שואף ורוצה לקבל עליו את כללי המסגרת, ומגמתו להתקדם בשמירת תורה ומצוות, יש לקבלו ולסייע בידו. אמנם בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ב סי' עג) השיב שאין לקבל לת"ת תלמיד שאמו יהודיה אך חיה עם גוי ומופקרת לכל האיסורים ומתחנך הבן אצלם, ויש למיגדר מילתא בכל האפשר שלא יקראו אותו לתורה ביום הבר מצוה שלו ולא יעשו איזה שמחה שם, וכן היה טוב שלא לקבלו ללמוד בהת"ת מאותו הטעם למיגדר מלתא, ורק כשתפרד האם מהנכרי יש ללמדו כדין ולקראו לתורה ולעשות שמחה ביום הבר מצוה שלו. ואם יש חשש שיתקלקלו ילדים אחרים עי"ז שיקבלוהו בהתלמוד תורה אסור גם מדינא".

^ 13.למסקנה זו הסכימו גם הרב עובדיה יוסף, והרב מרדכי אליהו. אך ראה את תשובתו של הרב חיים דוד הלוי (שם עמ' קכג- קכד). ראה גם: הרח"ד הלוי, "קבלת תלמידים מבתים לא דתיים בבית ספר תורני" (שו"ת עשה לך רב, חלק ו סי' ס [מורה לרבים – הלכות ותשובות בעניני חינוך והוראה מהרח"ד הלוי, עמ' 68-64]); הרב דוד ליכטנשטיין, "בענין מוסדות התורה שרוצים לעשות חוק בקבלת התלמידים האם יש בזה חשש של אפליה וגזענות", אור תורה, סא (תשע"א), עמ' צה-צט.

^ 14.כך הוא גם אמר עם הקמת רשת "נעם" (הרבנות הראשית לישראל - שבעים שנה לייסודה, עמ' 614): "יש הורים הרוצים זהות ואם אין להם בי"ס נעם הם פונים לחינוך העצמאי. בכל מקום בו רוצים להקים נועם, יש לבחון אם אין זה מפורר את החינוך הממלכתי דתי... אנו בעד אינטגרציה ובלי זה אין אנו מסכימים לפתיחת בי"ס נעם". בדברי הספד למו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהתקיימו בבית המדרש במכון לב, בשלושים להסתלקותו, סיפר הרב יהושע מגנס שכשהוא התמנה לאחראי על קבלת תלמידים לישיבת מרכז הרב, הוא שאל את הרב שפירא מהם הקריטריונים לקבלת תלמידים לישיבה? ותשובתו הייתה: "אינני מחפש בעלי כשרון מיוחד, רק דבר אחד: רצון להתגדל בתורה". ראה גם: הרב שלמה גורן, תרומת הגורן, ב, עמ' 93-83.
^ 15.הרבנות הראשית לישראל שבעים שנה לייסודה, עמ' 586-585 קריאה של מועצת הרה"ר בשנת תשי"ט – תש"ך לכלל הציבור לשלוח את ילדיו למוסדות חינוך דתיים. ראה עוד שם בעניין זה: הרב שמואל כ"ץ, הרבנות הראשית ומערכת החינוך הדתי", עמ' 614-592. הרב נחום אליעזר רבינוביץ' (דרכה של תורה, עמ' 99) רואה בפתיחת בתי הספר הדתיים אף לתלמידים הבאים מבתים חילוניים את אחד האתגרים המשמעותיים לחברה הציונית דתית. ראה גם: הרב ד"ר יהודה ברנדס "לאחד את מערכת החינוך", צהר, יב (תשרי תשס"ג), עמ' 124-123. אכן, זו הייתה ההדרכה של הרב עובדיה יוסף, לראשי רשת 'אל המעין' לקבל כל תלמיד הרוצה במסגרת, ולא לבדוק אחר הוריו, אם כי גם בתוך תנועת ש"ס ישנן מסגרות חינוכיות דורשות ותובעניות יותר. לא רק זאת, הוא אף קרא לאברכים לבטל תורה, וללכת להשפיע ולשכנע הורים להעביר את ילדיהם ממסגרות חילוניות לתורניות. ראה: שיעורי הראשל"צ, חלק א עמ' צד, שיב- שיג; חלק ב עמ' נ; חלק ג עמ' קפח, שו, ועוד. בקרב הציבור החרדי יש סמינרים שלא מקבלים בנות בשל מוצאן העדתי או מסיבות אישיות אחרות. נושא זה טעון מאוד ועולה לעתים קרובות לכותרות. הרב שלום יוסף אלישיב הורה למנהלי סמינרים לקבל תלמידות שמתאימות לסמינרים כי הסמינרים נתמכים ע"י הציבור "ולמנוע דמעת העשוקות שאינן מתקבלות לסמינרים" (מרחשוון תשע"א). אך עדיין יש בעיות בשיבוץ תלמידות. כך גם באשר לקבלת תלמידים לישיבות בציבור החרדי. הרב שלום יוסף אלישיב, הרב אהרון לייב שטיינמן, הרב גרשון אידלשטיין, והרב שמואל אויערבך, כתבו "שעל פי דעת תורה על הישיבות לקבל תלמידים מכל החוגים. ועל כל ישיבה ללא יוצא מן הכלל לנהוג כהלכה, ולא לשנות ולא לחרוג מהחלטה זו" (תמוז תשע"א). דבריהם של הרב אלישיב, הרב שטיינמן, הרב אידלשטיין והרב אויערבך פורסמו במאמרו של הרב ירוחם פישל אדלר, "מניעת אפליות בקבלת תלמידים לישיבות תורניות", מורשה קהילת יעקב, ארה"ב תשע"ד, עמ' רמה-רנז. הרב משה שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות ד, סי' שכז, כתב שרבו הגר"מ שנניעדר התנגד מאד לכך שדוחים בחורים ולא מקבלים אותם בישיבה: "ומרגלא בפומיה של מו"ר שאדרבה ישיבה מצויינת היא כשיש בה כשליש מצויינים בכשרונות, כשליש מופלגים בהתמדה, וכשליש מצויינים ביראתם ובתפלתם וכדומה, ובא זה מלמד את זה, והוסיף שישיבה אינה אוניברסיטה ובחורי ישיבה אינם סטודנטים במקצוע תורה, רק מטרת ישיבה היא לנצל את הכוחות והכשרונות של כל אחד במלואו, ואפילו אם לא יצליחו להיות גדולי תורה כשאיפת כל בן תורה לכתחילה, יהיה עכ"פ חשקו לתורה ומצוות, ויקדיש לכך מזמנו וכפי רצון הבורא ית"ש ויהא בעל מדות טובות, וכך היה מן הראוי שתהא הגישה לקבלת הבנות במוסדות החינוך שלהן". אך עדיין יש מקרים שבהם תלמידים לא מתקבלים ולא מוצאים את מקומם.
^ 16.הרב שמואל כ"ץ, "הרבנות הראשית ומערכת החינוך הדתי", הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה ליסודה, עמ' עמ' 614-592. ראה שם: עמ' 1447-1445, 1466. גם הר"מ פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, יו"ד ד סי' מא, פסק ביחס לעולי אתיופיה שהתגיירו שיש לקלטם בחינוך הדתי. ראה גם בדבריו: תחומין, יב (תשנ"א) עמ' 98. אמנם במסגרות החינוך החרדי לא קלטו ילדים מעולי אתיופיה, ואף התנו תנאים בקבלת עולים מרוסיה. ראה למשל: הרב בצלאל אשכנזי, שו"ת בצל החכמה, ד סי' ה אות י, באשר לקליטת ילדים מעולי רוסיה בתלמוד התורה בקהילתו (הקהילה החרדית בוינה): "השבתי, שאם הורי הבן הם שומרי שבת, אוכלים כשר והבן העומד להתקבל להתלמוד תורה הוא מהול אז יכולים לקבלו, אבל בחסר אחד מאלו לא יקבלוהו".
^ 17.הרב יהודה החסיד (ספר חסידים (מרגליות) סי' תתקסח): "אם רואה הרב שחפצים ללמוד לפני רב אחר, יאמר להם לפני מי שאתם חפצים ללמוד תלמדו לא אקפיד ואין לבי עליכם. לא מכל הרבנים זוכה אדם ללמוד, שאפילו לחוצה לארץ הולך אדם ללמוד לפני רב אע"פ שיש בארץ רבנים, כר' יוסי הכהן שהלך לפני רבו לצידון". במקום נוסף בספר חסידים (מרגליות) (סי' תתקנו), התייחס לעניין, והוסיף הסתייגות: "אם יש תלמיד שאינו חפץ ללמוד לפני חכם בעירו מפני טרדות שיש לו בביתו הרי אמרו לא מכל אדם ובכל מקום אדם זוכה ללמוד אפי' יצא חוץ לארץ ישראל. אבל אם ילך חוצה לארץ וילכו כמו כן אחרים הרי גורם רעה, מוטב שלא ילך". האחריות הציבורית שייסגר מקום תורה בארץ ישראל מחייבת אותו לוותר על רצונותיו וטרדותיו האישיות במקום זה. במקום אחר, ובסי' שח כתב: "מי שמלמד תנוקות ואחד חריף מחבירו והאב שלהן רואה שאין תקנה שילמדו יחד וצריכין החריפים רב לבד אל ישתוק, ויאמר לאביהם אלה צריכין רב לבד ואלה לבד אע"פ שיפסיד אם יפרידום". נוסף על המלמד שמפסיד תלמיד, גם התלמיד החלש יותר מפסיד. אף על פי כן, תלמיד חריף שיכול ללמוד יותר, אינו מחויב להישאר וללמוד עם החלש.

^ 18.הרב דוד הופמן, שו"ת מלמד להועיל, א (או"ח) סי' נח, התיר לתלמידים ללכת ללמוד בבית הספר של גויים בשבת ובלבד שלא יכתבו, גם כשההורים יכולים לממן מורה פרטי להשלים את מה שיחסירו אם הם לא ילכו לבית הספר, מכיוון שלא הכול יכולים לממן זאת, ומלבד זאת "יותר שירבו תלמידי בני ישראל שאין כותבין בשבת, יותר ויותר תחזקנה ידיהם ואיש את אחיו יעזורו ולרעהו יאמר חזק, ואם יהיו התלמידים היראים מעטים יש לחוש שח"ו לא יעמדו בנסיון, ולכל הפחות הכושל שבהם ידיו תרפינה, ומוטב שיעשה העשיר דבר שהוא פחות מאיסורא זוטא, אם יציל על ידי זה בר ישראל חבירו מאיסורא רבה, ופוק חזי מאי עמא דבר, שכבר נהגו כמה וכמה יראים שבמדינת אשכנז לשלוח בניהם לבתי גימנאזיום בשבת ועלתה בידם שתהילה לה' הבנים נעשו יראים את ה' מרבים המקדישים שם שמים והם לישראל לשם ולתפארת". נראה שהיה כאן ניסיון להציל מה שניתן, ולהערכתו השתתפות גדולה של תלמידים בלימודי התיכון בשבת תחזק אותם. מציאות זו גררה היתרים דחוקים נוספים. הוא התיר להם גם להשתתף בשיעורי התעמלות בשבת "במקום שנהגו היתר מכבר אפשר דאין לאסור להם, ובפרט במקום שיש לחוש משום איבה דמנהל בית הלמוד יהיה לו איבה עם בני ישראל המונעים בניהם מלמוד זה, כמו שאירע באיזה בתי למוד שקורין גימנאזיום. והנח להם לישראל" (שם סי' נג). הוא גם התיר להם לקרוא בקביעות בתורה בשבת אחה"צ: "כדי שלא תשתכח תורת קריאת ס"ת מן הנערים הנצרכים ללכת לבתי גימנאזיען ולשאר בתי ספר בשבת קדש תקנו בדוחק לעשות כן בכל שבת וגם מתפללין מוסף עם מנין ובודאי אם נמצא עומק הדין אין לעמוד בדין עם תיקון זה, אך עת לעשות לד' הפרו תורתך" (שם סי' יד).
^ 19.זאת על פי תשובות אחרות של הרב משה פיינשטיין. בשו"ת אגרות משה (אה"ע ד סימן כו, ג) נשאל על בית ספר שהתברר שחלק ניכר מהתלמידים שם הם בני נשים נכריות שהתגיירו אצל רפורמים וקונסרבטיבים, והמורים במקום רצו לעזוב את עבודתם כדי שלא ללמד נכרים. לאחר דיון בשאלת פרנסת המורים, ובאיסור ללמד גוי תורה, העלה שיקול נוסף שבשלו אין למורים לעזוב את עבודתם: "ואם בשביל זה יתבטל כל בית הספר וילכו בשביל זה גם ילדי ישראל הכשרים לבתי ספר של המדינה שילמדו שם עניני כפירה, הלא יותר טוב שלא יעזבו משרתם שלא יתבטל בית הספר, וגם אם הם יעזבו משרתן יקחו למורים מינים וכופרים וילמדו גם אל ילדי ישראל עניני כפירה ח"ו, גם כן הרי אדרבה אין להם להניח משרתם". בשו"ת אגרות משה (יו"ד, ג סי' פא) העלה את החשש שתלמידים יעברו לבתי ספר של גויים אם לא יפתחו להם ישיבה תיכונית, כסיבה המאפשרת את הקמת הישיבה התיכונית, אם כי "יש מקומות שאין שום צורך בזה אשר ודאי אסור ליסד שם ישיבות תיכונים, ואפילו אם יש צורך לאיזה תלמידים מועטים אין ליסד". את ההכרעה הסופית בדבר הוא השאיר לרבנים המקומיים, ובתנאי שיתחשבו "עם מקומות הסמוכים שאין צריכים לזה שלא יסמכו על היתר מקום זה ויהיה הקלקול יותר מהתיקון". בשו"ת אגרות משה (יו"ד א סי' קלז, ויו"ד ד סי' כח, התיר לקיים בית ספר קטן שבו הכיתות תהיינה מעורבות בנים ובנות, מחשש שאם לא כן, ילכו הבנות "לבי"ס דהעיר יחד עם נערים שהם גם גויים, הוא ח"ו טמוע בגויים. שלכן עיר סקרענטאן יחידה לעניין זה שאי אפשר להפרידם. ועת לעשות לה' הפרו תורתך". ראה גם: הר"ע יוסף, שו"ת יחוה דעת, ד סי' מו. ראה עוד: מנשה ביננפלד, "משנתו החינוכית של הרב פיינשטיין", בשדה חמד, 4 (תשנ"ט), עמ' 59-31; הרב הראל גורדין, הרב משה פיינשטיין – הנהגה הלכתית בעולם משתנה, עמ' 87-72.
^ 20.ראה במאמר: "הסעת תלמידים למוסדות חינוך מחוץ למקומות מגוריהם", בספר זה.
^ 21.ראה לעיל הע' 14 בדבר הקמת בי"ס נעם במקום שהקמתו תפורר את החינוך הממ"ד.
^ 22.בפסקי דין - ירושלים (דיני ממונות ובירורי יוחסין, חלק ז, עמ' רנט) נדון מקרה שבו מורים רצו לעזוב בי"ס קיים כדי לפתוח בי"ס חדש, והשפיעו על תלמידים בביה"ס לעבור אתם לביה"ס החדש, ובשל כך עמד ביה"ס בפני סכנת סגירה. הרב יהושע וייס כתב שם "שזה דבר פשוט שאם התלמידים בעצמם רוצים לעזוב את הת"ת וללכת למקום אחר פשיטא שאי אפשר למונעם, אף שעל ידי זה יגרמו לת"ת הקיים בעיות להמשך קיומו, דלעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ". אך המלמד נהג שלא כהוגן, וציין שהרב שמואל הלוי וואזנר כתב כך בעניין דומה (שו"ת שבט הלוי, ו, חו"מ סי' רכח). על ההיבטים החינוכיים וההלכתיים בשאלה זו, ראה מאמרי: "לחידוש פני הקדש בישיבה התיכונית", צהר, א (סתיו תש"ס), עמ' 82-73.
^ 23.על התועלת הרוחנית בהקמת בתי ספר לרבים כתב הנצי"ב (שו"ת משיב דבר, א סי' מד) שפיקוח ציבורי - תורני על תכני הלימוד כולל לימודי חול, הוא טוב יותר מאשר במסגרת פרטית, מאחר שהאבות המלמדים את ילדיהם באופן פרטי, אינם מסוגלים ללמד את בניהם לימודי חול: "עלינו להתחזק לעסוק בתורה ויתעסקו בזה הרב וראשי הקהילה שיהיו המלמדים גדולי תורה, וגם אם יצטרכו עפ"י המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל שיהא המורה, וזה אי אפשר אם יהיה כל אחד דואג לבניו, ואין בידו לברור איזה מורה הגון ומחזיק הדת, על ידי כך הוא מבריח את בנו מלמודי חול בעל כרחו וזה גורם שהבן בועט בהוריו והולך בדרך עקלקלות כדי להשיג למודי חול. אבל אם יהיה הדבר מוטל על הציבור וראשי הקהל לא יהיו מבריחים את בניהם לגמרי מלמודי חול, אבל יהא ההשגחה עפ"י המורה אשר יבחרו שלא יסורו מדרך התורה וגם יהיו מפנים שעות מרווחים לעסק התורה וזה וזה יתקיים בידם".
^ 24.הרב אברהם דורי (שו"ת אדרת תפארת, ב, סי' מב) כתב שאם יש בעיר רק מסגרות חילוניות, יש לשלוח את הילדים ללמוד בעיר אחרת, לצד חובת המאבק לפתיחת בית ספר דתי במקום.
^ 25.למסקנה זו הגיע גם: שמואל גליק, החינוך בראי החוק וההלכה, "זכויות הורים בחינוך ילדיהם", עמ' 170.

הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 466-448

חינוך