בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ביטחון בה'
לחץ להקדשת שיעור זה

על פחדים, מיסטיקה וקורונה

השיח סביב נגיף הקורונה הוא כר פורה להתפתחותם של דמיונות, פחדים וסוגי מיסטיקה שונים. עלינו להיזהר מהתנהגות לא רציונלית שהיא עצמה יכולה לגרום לנזקים, ובעיקר להתפלל ולזכור שסוף העולם לא יבוא, כי האמונה מלמדת אותנו שהעולם הזה הוא טוב

undefined

הרב חגי לונדין

אדר תשפ
4 דק' קריאה
ימים אלו של התפרצות נגיף הקורונה הם שעתם היפה של הפחדים, ושל בת דודם – המיסטיקה. מדי כמה שנים החברה הכללית, וכל אדם פרטי בתורו, ניצבים בפני סכנה: אסון טבע, מפולת כלכלית, מלחמה, מחלה לא ידועה. צורת ההתמודדות עם הפחד היא נגזרת ישירה של העולם הרוחני שמצוי בלבבות.
התלמוד הבבלי במסכת שבת מספר כי לפני שנים רבות, בזמן גזירות הרומאים או היוונים, נמלטו יהודים למערה וקבעו לעצמם כלל: "הנכנס ייכנס, והיוצא אל ייצא", וזאת בגלל החשש שמא היוצא מן המערה יחשוף את מיקומם. ואז, מספרת הגמרא, באחת השבתות "נהפך סנדלו של אחד מהם" – אחד מן הנכנסים למערה נעל את סנדלו באופן הפוך, כך שלמרות שנכנס למערה הותיר אחריו עקבות יציאה. בשלב זה או אחר הביט מאן-דהו על מפתן המערה, והבחין בין שלל עקבות הכניסה גם בעקבות שנדמו כאמור כעקבות יציאה. מיד הגיעו היהודים למסקנה ש"אחד מהם יצא, ראוהו אויבים, ועכשיו באים עליהם" – מן הסתם יצא אחד מאיתנו מן המערה, חשף אותנו, וכעת האויבים באים לכיווננו. ומה התרחש אז? "דחקו זה בזה והרגו זה בזה יותר משהרגו בהם האויבים" – התרחשה היסטריה, ובמהומה שנוצרה דרכו הנמלטים זה על גבי זה בסנדליהם, מה שגרם לטבח.
היהודים במערה פחדו, את זה אנחנו מבינים היטיב, פחד שהביא אותם לאובדנות. אולם מהיכן מגיע הפחד?
הפחד מקורו בדמיון. פחד הוא מאורע לא טוב שעדיין לא התרחש בפועל – וייתכן גם שלא יתרחש לעולם – אולם הוא מצטייר בדמיוננו באופן כה מוחשי עד שהוא מורגש אצלנו בתחושה איומה שאנו מכנים אותה בשם פחד.
מהו דמיון? אנו קולטים נתונים מחמשת החושים שלנו – שמיעה, ראייה, מישוש, ריח וטעם – אולם הנתונים מגיעים מכל חוש בנפרד. אם אני אוחז בידי שלט-רחוק של מכשיר אלקטרוני, לדוגמה, העיניים משדרות לי צורה וצבע של האובייקט; אוזניי משמיעות לי צלילים שבוקעים ממנו; הידיים ממששות פלסטיק חלקלק; בין כה וכה אני קולט מכל אחד מהחושים נתון מבודד. הדמיון לוקח את הנתונים הללו ומרכיב מהם בראשנו תמונה תלת-ממדית המכונה המחשה. אני ממחיש דמות בעולם הממשי (ומכאן המילה דמיון). חז"ל מכנים את הדמיון בשם נעל (או סנדל, בהקשר שלנו). כשם שכף רגלנו לא תוכל להיות מוצגת על פני הקרקע בלי נעל שמאפשרת לה לצעוד על אבנים וקוצים, כך על מנת להציב את כף רגלנו הרוחנית במציאות אנו מחויבים להשתמש בהמחשה דמיונית.

לסלק את האפילה
אם ניקח ילד קטן ונפגיש אותו בפעם הראשונה בחייו עם השלט-רחוק המדובר לעיל, שהוא לצורך העניין בצבע שחור ובעל צורה מלבנית, ונשאל אותו "מה זה?" – הילד כמובן לא יידע, הוא לעולם לא פגש שלט בחייו. ולכן אנחנו נלמד אותו: "זה שלט-רחוק!". יום למחרת נציג לילד שלט דומה בצבע אדום – הילד עדיין לא יזהה שזהו שלט, מפני שבתמונה המצויה אצלו בזיכרון שלט הוא דווקא בצבע שחור. ולכן גם פה ניאלץ להסביר לו שזהו שלט. יום למחרת נציג לפני הילד שלט לרכב המצוי על מחזיק מפתחות – מה שיבלבל אותו לחלוטין, ולכן אף כאן ניאלץ להסביר לו שגם זהו שלט.
לתהליך שעבר הילד בשלושת הימים הללו ישנו שם: הפשטה. כמו הבגדים שאנו פושטים ובכך חושפים את הגוף שתחתם, כך הילד למד להפשיט את המעטפת המוחשית של השלט ולהבין מהי ההגדרה שלו. שלט אינו בהכרח חפץ אדום או שחור, וגם אינו בהכרח מלבני. שלט הוא חפץ המאפשר שליטה על מכשירים אחרים מרחוק. היכולת להשתחרר מן התמונה הדמיונית ולגעת במהות של הדבר – זוהי ההשתחררות מכבלי החומר הגס. מכיוון שדמיון נמשל כאמור לנעל, יובנו הפסוקים המתארים את משה רבנו עומד לפני הסנה הבוער ושומע את קול אלוקים דובר אליו: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". כדי לגעת בקדושה, במהות של הדבר, יש להשתחרר מהתפיסות המגושמות של הדמיון.
מה עושים עם ילד שמפחד לישון בחדרו החשוך? אפשרות ראשונה היא להדליק בחדר מנורת תקע. אור קטן דוחה הרבה מן החושך. בזמן שיש אור בחדר – האפילה מסתלקת ועמה הדמיון והפחדים. השכל נכנס לתמונה: "אתה רואה? זוהי לא מפלצת, זהו כיסא שיש עליו מעיל". אין מפלצות, אין שדים ורוחות, יש רק טוב בעולם, יש היגיון ותבונה.
אפשרות שנייה היא שאבא או אמא מחזיקים את היד של הילד לפני השינה וקוראים איתו קריאת שמע על המיטה. הילד מרגיש שבתוך העולם הכאוטי סביבו יש נקודת יציבות. הוא אף פעם לא לבד. זהו שיעור האמונה הראשון שהילדים מקבלים בחיים – מישהו הולך תמיד איתכם. ובמילים אחרות: יש אלוקים.

סנדל הדמיון
נחזור לסיפור בתלמוד. מדובר בזמן גזירה, תקופה אפילה שבה שולטים הפחדים. ואזי, ברגע שבו מזהים עקבות יציאה מן המערה – מיד צצה החלטה ודאית של "אחד מאיתנו יצא". מדוע? אולי מישהו מהנוכחים נועל סנדל הפוך? כאמור אנשים בעלי דמיון מוגזם לא מסוגלים לרסן את עצמם ולכן ממשיכים בתגובת השרשרת: "ראוהו אויבים". ברור שהאויבים חשפו את המיקום שלנו. נאמר שהאויבים אכן זיהו אותנו, האם ברור שהם מגיעים אלינו? לאנשי המערה התשובה ברורה: "עכשיו באים עליהם". האסון מגיע, המדינה מתמוטטת, העולם נחרב.
גם אם זרמנו עם הפנטזיה המבוהלת והשתכנענו שהאסון מתקרב, כיצד נערכים לקראתו? ההיגיון אומר להימלט מהמערה בנסיגה מסודרת, אולם אחד המאפיינים של דמיון גס הוא גם תגובה לא נכונה – "דחקו זה בזה והרגו זה בזה יותר משהרגו בהם האויבים". הסנדל – הדמיון הפרוע – הוא שגורם בסופו של דבר לטרגדיה. שליטה על הדמיונות והפחדים היא מרכיב מהותי בהתפתחות הרוחנית.
אנו ניצבים כעת בפני נגיף הקורונה, זמן רגיש לבעלי דמיונות מסונדלים. ראשית חשוב לא לברוח למחוזות המיסטיקה ולחפש סיבות דמיונות לסיבת ההתפרצות (קורונה בגימטרייה "גוג ומגוג בקץ הימים" וכדומה). שנית, לא להפריז בסכנה (העולם הולך להיכחד). שלישית, להיערך באופן רציונלי מול הסכנה. לעת עתה, פרט לשמיעה להנחיות של משרד הבריאות אין לרובנו מה לעשות, ולכן הדבר הטוב ביותר הוא להמשיך לעסוק במה שמועיל לחיינו ולא לבזבז את זמננו בשמועות חסרות בסיס שרק מעמיקות את הפחדים. ולפני הכול, ואחרי הכול – תפילה. מפני שביסוד הגישה הזאת עומדת האמונה באלוקים, השכל הבהיר שמנצח את כל הדמיונות והפחדים.
סוף העולם לא יבוא עכשיו, ולא יבוא אף פעם – כי האמונה מלמדת אותנו שהעולם הזה הוא טוב, ואלוקים נותן לבני האדם את השכל, היכולת והאומץ לעמוד בפני אתגרים. גם בטרגדיות עולמיות כדוגמת מגיפת הדבר בימי הביניים או השפעת הספרדית לפני כמאה שנה – האנושות שרדה, ואף הלכה ושגשגה ביתר שאת.
העולם כיום ערוך – מדעית וחברתית – להתמודד באופן מהירה, ובכמה שפחות נזק, עם מחלות ואסונות טבע. אנו חיים כיום בתקופה המאושרת ביותר בתולדות האנושות ועם ישראל, וילדינו ונכדינו יחיו בתקופה עוד יותר מאושרת. קוראים לזה גאולה.
הקורונה תלך ותדעך בצורה זו אחרת. מדינת ישראל והעולם כולו ימשיכו לשגשג – כלכלית, ביטחונית ורוחנית. קור רוח, אופטימיות, שיקול דעת, אומץ, יציבות, אמונה – אלו המילים שיש לטפח בנפש האדם המאמין במאה ה-21.
יהיה טוב! למה? כי יש אלוקים.
***
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il