בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יבמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יעקב יצחק ב"ר עזריאל

מסכת יבמות - דפים ה' ע"ב, ו' ע"א.

דחיית מצווה מפני כיבוד אב ואם

בשיעור זה, שניתן בישיבת 'מרכז הרב', מחצית השנה לפני הסתלקותו של הרב, דן הרב ישראלי בסוגיית עשה דוחה לא תעשה שבתחילת מסכת יבמות. מתוך דיון נרחב בסוגיות שונות בש"ס מסביר הרב את הסוגיה באופן חדש. בסוף השיעור הספד על הרב חרל"פ, שיום פטירתו חל באותו היום. מומלץ לשמוע את השיעור במקביל לקריאת הסיכום.

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

ז' כסלו ה'תשנ"ה
18 דק' קריאה 80 דק' האזנה
מקורות לשיעור:
יבמות דף ה עמוד ב "אלא איצטריך..." עד דף ו עמוד א "...שכן הכשר מצווה"
יבמות דף ו עמוד א תוספות ד"ה שכן
יבמות דף ה עמוד ב תוספות ד"ה כלכם "וא"ת..."
'אמרי משה' סימן יד
חגיגה דף ב עמוד ב תוספות ד"ה לישא (השני) "וא"ת ליתי עשה..."
זבחים דף צז עמוד ב
טורי אבן חגיגה פרק א ד"ה "לישא"
בבא מציעא דף לב עמוד א "תנו רבנן מנין שאמר לו אביו..."
מנחת חינוך מצווה א
יבמות דף ה עמוד א תוספות ד"ה ואכתי
בבא מציעא דף ל עמוד א "ת"ר והתעלמת..."
בבא מציעא דף לב עמוד ב "ת"ר מנין שאם אמר לו אביו..."
בבא מציעא דף כו עמוד ב "ואמר רבא..."
זבחים דף צ עמוד ב תוספות ד"ה "עולת העוף"
בבא מציעא דף לג עמוד א תוספות ד"ה "אבדתו קודמת"

ראשי פרקים:
א. הסבר הסוגיה במסכת יבמות עם דברי התוספות.
ב. שאלתו של ה"אמרי משה" ותרוצו לקושיית התוספות.
ג. קושיות ה'טורי אבן' וה'מנחת חינוך' על התוספות בחגיגה ותרוצן.
ד. חידושו של השיטה מקובצת בדין כיבוד אב מתוך הסוגיות בפרק 'אלו מציאות'.
ה. תרוץ הקושיות הקודמות על פי חידושו של ה'שיטה מקובצת'.
ו. קושייתו הראשונה של ה"אמרי משה" ועוד קושייה.
ז. תרוץ על שתי הקושיות על פי חידוש אחר של ה"שיטה מקובצת".
הספד על מרן הרב חרל"פ זצ"ל (ליום פטירתו)


א. הסוגייה במסכת יבמות (דף ה עמוד ב)

"אלא איצטריך , (לכתוב "עליה" ללמד שמצוות יבום לא תדחה איסור אחות אשה ושאר עריות) סד"א תיתי מכבוד אב ואם (שבדרך כלל עשה לא דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ולכן צריך ללמוד שמצוות יבום כן תדחה איסורי כרת); דתניא: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? ת"ל: (ויקרא י"ט) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו", כולכם חייבין בכבודי; מאי לאו דאמר ליה (אביו): 'שחוט לי' 'בשל לי', (שהוא איסור שבת שיש בעשייתו חיוב מיתה. כלומר, מוגדר לעניין סוגייתינו כלאו שיש בו כרת.) וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו, הא לאו הכי - דחי! לא, לאו דמחמר (איסור שבת שיש בו רק לאו. כאשר על הבהמה יש משא והוא מוביל אותה ברשות הרבים) ואפילו הכי לא דחי? אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה, ליגמר מהכא דלא לידחי! וכ"ת, שאני לאוי דשבת דחמירי, והא תנא בעלמא ( באיסורים שאינם איסורי שבת) קאי ולא קפריך; דתניא: יכול אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, יכול ישמע לו? ת"ל: (ויקרא י"ט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי! אלא, משום דאיכא למיפרך: מה להנך (מצוות כיבוד אב ואם שבשתי הברייתות שהגמרא הביאה) שכן הכשר מצוה" .

העולה מהסוגיה הוא, שעשה דוחה לא תעשה רק כאשר האיסור נעשה בזמן עשיית המצווה עצמה. אך כאשר האיסור נעשה בזמן שנעשה רק הכשר המצוה אין עשה דוחה לא תעשה. יתירה מזאת, נראה מן הסוגיה, שגם כאשר אי אפשר לעשות את המצווה בלי לעשות לפני כן את הכשר המצווה, אין העשה דוחה לא תעשה. כך נראה בפרט מדברי התוספות שלפנינו האומר ש"רוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצווה" וזו דרכה של מצוות כיבוד אב, שנעשית על ידי הכשר מצווה ולכן נחשבת מצווה זו תמיד כהכשר מצווה, ובגלל זה אינה דוחה לא תעשה.

תוספות יבמות דף ו עמוד א ד"ה "שכן":
"ונראה לר"י וכן פירש רבינו חננאל דבלאו דמחמר מוקי לה (תרוץ הגמרא 'מה להנך שכן הכשר מצווה', מעמיד את הברייתא של 'יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה את השבת' במקרה כזה, שכדי לכבד את אביו עליו לעבור על איסור 'מחמר', שהוא רק איסור לאו ואין בו כרת). ומהכא לא נילף בעלמא דלא לידחי (עשה) לאו גרידא, דמה לכיבוד שכן הכשר מצוה, כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבדה כדי להביא גוזלות לאביו, בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו. אבל בעלמא, דעביד גוף המצוה, ילפינן מכלאים בציצית דדחי (עשה דוחה לא תעשה). ואר"י דכיבוד אב אפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי. דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו. והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין" .

התוספות שלפנינו מביאים כאן מקרה אחר ובו נראה שכיבוד אב ואם לא דוחה איסורים מסיבה אחרת:
"וא"ת ולמה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת, דבלאו קרא נמי לא דחי, שהוא ואביו מוזהרין על השבת, כדאמר בפ"ק דקידושין (דף לא, א) גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני "הנח כיבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך". וכן אביך אומר השקני ומצוה לעשות, הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה! וי"ל דמהכא ילפינן התם" [דף ה עמוד ב].

הגמרא בקידושין מביאה סברא: עליך להקדים את כבוד אביך לכבוד אמך, כיוון שגם אמך מחויבת בכבוד אביך וממילא כבודו קודם לכבודה. שאלת התוספות היא, שלפי סברא זו איננו צריכים ללמוד מפסוק ששמירת שבת קודמת לכבוד אב ואם, שכן גם הוריך חייבים בכבוד המקום, וממילא מצוותו של הקב"ה תקדם לכיבוד אב ואם. אם כן מדוע נזקקת הגמרא אצלנו לפסוק "איש אביו ואמו תראו ואת שבתותי תשמורו", הרי דין זה הוא סברא פשוטה!
תשובת התוספות היא, שבאמת אין הדבר כן. מעצמנו לא היינו אומרים שמצוות כיבוד אב ואם שונה משאר המצוות ותדחה בפניהן. רק לאחר שלמדנו מפסוק שכיבוד אב לא דוחה שבת, למדנו בעצם את הסברא ש'אתה ואביך חייבין בשמירת שבת' ומכאן למדנו גם בקידושין את הסברא "שאתה ואמך חייבין בכבוד אב".

ב. שאלת ה"אמרי משה" על התוספות
ה"אמרי משה" מביא את השאלה הזו על התוספות: במסכת קדושין עומדות לפניו שתי מצוות עשה , לכבד את אביו ולכבד את אמו, ואנו אומרים שיעדיף את מצוות כבוד אביו על פני מצוות כבוד אמו כי "הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך". אך ביבמות לעניין מצוות כיבוד אב הנעשית על ידי חילול שבת, אין עומדות לפניו שתי מצוות עשה, אלא עשה ולא תעשה , והכלל הוא בכל התורה כולה שעשה דוחה לא תעשה, וממילא ידחה גם עשה של כבוד אב את לא תעשה של שבת, על אף שאתה ואביך חייבין לעשות מצווה! ואם כן מה קשה לתוספות?

לפי דברי התוספות קשה גם על הגמרא: התוספות מסביר שהגמרא בקדושין לומדת את "שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך" מכך שבסוגיתנו אין כיבוד אב ואם דוחה שבת 'שאתה ואביך חייבין בשמירת שבת'. כלומר, העיקרון שבגללו אין מצוות כבוד אב דוחה את איסור מחמר של שבת הוא, שאתה ואביך חיבין בשמירת שבת ולא בגלל שעשה דוחה לא תעשה, אם כן איך רוצה הגמרא ללמוד מכאן שעשה דוחה לא תעשה?!

עוד אני מקשה: בסיום הסוגיה אומרת הגמרא, שבכיבוד אב אין עשה דוחה לא תעשה כיוון שהעשה אינו 'בעידניה'. כלומר, המצווה לא נעשית ברגע עשיית האיסור, אלא רק הכשר המצווה נעשה אז. אולם לדברי התוספות אין צורך בחילוק זה כיון שמצוות כיבוד אב שונה, 'שאתה ואביך חייבין לשמור שבת' וממילא אין ללמוד ממנה שאין עשה דוחה לא תעשה, ואפילו בהכשר מצוה! או לאידך גיסא, עלינו ללמוד מהסוגיה, את העקרון שעשה אינו דוחה לא תעשה בהכשר מצווה, ואיננו יכולים ללמוד מכאן את הסברא של הגמרא בקדושין 'שאתה ואמך חיבין בכבוד אביך'!

לפני שנמשיך להקשות, נזכיר את שאמרנו כבר, שאנו למדים מסוגיתנו שעשה לא ידחה לא תעשה כאשר הלא תעשה נעשה בזמן הכשר המצווה של העשה, אף שההכרח הוא לעשות את העשה דוקא בצורה זו, ואי אפשר לעשותו ללא שעוברים על הלא תעשה.

ג. קושיות ה'טורי אבן' וה'מנחת חינוך' על התוספות בחגיגה ותרוצן
על זה מקשה הטורי אבן שאין הדבר כך: במסכת חגיגה ב: דנים במי שחציו עבד וחציו בן חורין, "לישא שפחה - אינו יכול, בת חורין - אינו יכול, ליבטיל (לא יתחתן כלל ויבטל מצוות פריה ורבייה)? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מ"ה) לא תהו בראה לשבת יצרה! אלא, מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב לו שטר על חצי דמיו" .

התוספות במקום שואל: "וא"ת וליתי עשה [דלשבת יצרה] ולידחי לאו דלא יהיה קדש (שהוא האיסור לשאת שפחה)? וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה (אם נכפה את רבו לשחררו). אי נמי דלא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת, דבעידנא דמעקר לאו, מקיים עשה. אבל הכא משעת העראה עובר ליה בלאו, ועשה ליכא עד גמר ביאה" .

דברי התוספות (בתרוצו השני) הם כפי העולה מסוגיתנו, שעשה לא דוחה לא תעשה כאשר בזמן עשיית האיסור נעשה רק הכשר המצווה של העשה. לפי דבריו, זו היא הסיבה שמי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יכול לקיים פריה ורביה בעודו עבד, ולכן חובה על רבו לשחררו.

ה'טורי אבן' מביא שאין הדבר כן:
"אמאי? וניתי עשה ולידחי את לא תעשה! אמר רבא: אין עושה דוחה את לא תעשה שבמקדש, שנאמר: (שמות יב) ועצם לא תשברו בו, ר"ש בן מנסיא אומר: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח; אמאי? ניתי עשה ולידחי את לא תעשה! אלא, אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש" [זבחים דף צז עמוד ב].

רבא מחדש שבבית המקדש אין דין עשה דוחה לא תעשה. לומד את חידושו זה מדברי רבי שמעון בן מנסיא. "ועצם לא תשברו בו" שנאמר בקרבן הפסח, ונשנה גם בפסח שני, בא ללמד שאין לשבור את העצם אפילו לאכילת מח העצם. מדוע, הרי עשה של אכילת הפסח צריך לדחות את הלא תעשה של שבירת העצם? אלא, לומד רבא, במקדש אין עשה דוחה לא תעשה.
שואל ה'טורי אבן': מדוע חשבנו שעשה של אכילת פסח ידחה לא תעשה של שבירת עצם? הרי בזמן ששובר את העצם לא מקיים את העשה של אכילת הפסח, וגם שלא במקדש עשה באופן כזה (הכשר מצווה) לא דוחה לא תעשה! התוספות שואל זאת ובפסקי תוספות מובאת התשובה (כנראה הופיעה במקורה בתוספות, ונשמטה לפנינו.) שכיוון שאי אפשר לאכול את מח העצם אלא אם כן שוברים את העצם, העשה היה צריך לדחות את הלא תעשה. כלומר, כאשר המציאות היא, שהדרך היחידה בה יתקיים העשה, היא בכך שעוברים על הלא תעשה בעשיית הכשר המצווה, הכשר המצווה של העשה דוחה את הלא תעשה.
אם כן, שואל הטורי אבן, גם לגבי מי שחציו עבד; הוא לא יכול לקים את מצות "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" בגמר ביאה (המצווה) אלא אם יעבור על איסור קדשה בתחילת ביאה (הכשר המצווה). וכפי שהוכחנו כעת, במציאות כזו, עשה דוחה לא תעשה גם בהכשר מצווה. ואם כן חוזרת קושיית התוספות, מדוע על האדון לשחרר את מי שחציו עבד, ולא נאמר שעשה דוחה לא תעשה ויכל לקיים פריה ורוויה בעודו עבד?

המנחת חינוך שואל בצורה הפוכה. הרי העשה של פריה ורביה מתקיים רק בשעת לידת הילד, ומדוע לפי התוספות בחגיגה גמר הביאה הוא המצווה ותחילת הביאה היא הכשר המצווה? גמר הביאה עצמו הוא הכשר המצווה!

אלא ששתי הקושיות מתורצות זו בזו. יש הכשר מצוה ויש הכשר דהכשר של מצוה. הכשר מצווה דוחה לא תעשה, כאשר זו הדרך היחידה לקיים את העשה. ואף על פי כן הכשר דהכשר של מצווה לא דוחה את הלאו. הטורי אבן הביא את התוספות בזבחים שאמר שעשה בהכשר מצוה דוחה לא תעשה, וזה אמת, כיוון שזהו הכשר מצוה שאי אפשר לעשות את המצווה בלעדיו, שדוחה לא תעשה. אך התוספות בחגיגה שאמר שתחילת ביאה היא אינה המצווה, כונתו שאין זה אפילו הכשר מצוה כיוון שהמצווה עצמה מתקיימת בלידה, אלא הכשר דהכשר ואינו דוחה לא תעשה.
עולה מכאן שעשה דוחה לא תעשה גם בהכשר מצוה, כאשר אין אפשרות אחרת לקיים את העשה, אך אינו דוחה בהכשר דהכשר של המצווה בכל מקרה. וקשה מסוגיתנו שמסיקה הגמרא, לפי הסבר התוספות, שעשה לא דוחה לא תעשה אפילו בהכשר מצוה שאינו הכשר דהכשר!

יש גם קושיא הפוכה. אם אנו אומרים, שחילול שבת בשביל כיבוד אב ואם הוא אינו מצווה אלא רק הכשר מצווה, כיוון שבזמן שמחלל את השבת לא מקיים את מצוות כבוד אב. אם כן קשה, מדוע יש צרך ללמדנו שכבוד אב ואם לא דוחה שבת? הרי כל הלימוד מכלאים בציצית שעשה דוחה לא תעשה הוא רק כאשר בזמן עבירת העבירה (לבישת הכלאים) מתקיימת המצווה (לבישת הציצית), - "בעדניה" אך בהכשר מצווה, שלא "בעדניה", אין כלל סיבה לומר שידחה העשה את הלא תעשה!

אנו רוצים לעמוד גם על עצם הדבר. הבאנו לפני כן את התוספות בדף ה: ששאל מדוע יש צרך לגמרא ביבמות ללמוד מפסוק, שאין עשה של כיבוד אב דוחה את השבת, הרי הגמרא בקידושין הביאה סברא "שאתה ואמך חייבין בכבוד אב" וכמו כן כאן ,"שאתה ואביך חייבין בשמירת שבת"? ותשובתו שהגמרא בקדושין לומדת זאת מסוגיתנו. הבאנו עוד את ה"אמרי משה" שחילק בין הסוגיות בפשטות וענה, שהסוגיא בקידושין מדברת על עשה ועשה אך כאן מדובר על עשה ולא תעשה ויש צרך ללמוד, שבשונה משאר מקומות, כאן אין עשה של כיבוד אב דוחה לא תעשה של שמירת שבת.
מדוע לא קיבל התוספות את דברי ה"אמרי משה"?

ד. חידושו של ה'שיטה מקובצת' מסוגיות הגמרא בפרק 'אלו מציאות'
יש לפנינו דברים נוספים שיש לברר בסוגייה של כיבוד אב.

מסכת בבא מציעא דף לב, עמוד א:
"תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר (כלומר, ביקש ממנו לבשל לו בזמן שהיה עליו להתעסק בהחזרת אבדה.) שלא ישמע לו - שנאמר (ויקרא יט) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" - כולכם חייבין בכבודי. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי - הוה אמינא: צייתא ליה. ואמאי? האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה! - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר להלן (משלי ג) כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה - קא משמע לן דלא לשמע ליה".

הגמרא שאלה: כיבוד אב ואם הוא עשה ובהשבת אבדה וטומאה יש עשה ולא תעשה, והכלל ידוע שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. אם כן מדוע צריך פסוק כדי ללמוד שכבוד אב ואם לא דוחה השבת אבדה וטומאה? על שאלה זו שואל התוספות שלפנינו בסופו, שבכהן המטמא למתים היה צריך העשה של כיבוד אב ואם לגבור על הלא תעשה והעשה שבהטמאות כהנים למת, שכן למדנו: עשה דוחה לא תעשה ועשה שאינם שוים בכל. תשובתו היא, שאכן שאלת הגמרא שהבאנו לעיל היא רק על השבת אבדה ולא על טומאה.

תוספות יבמות דף ה, עמוד א ד"ה "ואכתי":
"ומהכא (הדין שמצורע צריך לגלח את זקנו, למרות האיסור של "ופאת זקנם לא יגלחו" ומצוות "קדושים יהיו" של כהנים) לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי לא תעשה ועשה, דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאין שוה בכל (אלא רק בכהנים), כדאמרינן בפרק שני נזירים (נזיר דף נח, ב). וא"ת ונלמוד מהכא דלידחי לאו ועשה שאין שוה בכל? וא"כ מאי פריך בפרק אלו מציאות (ב"מ ל, א ושם) גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, "כהן והיא בבית הקברות. פשיטא (שכהן לא צריך להחזיר אבדה הנמצאת בבית הקברות) דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה" והא לאו ועשה שאין שוה בכל?! (ולפי הנלמד מסוגיתנו אין זה פשוט כלל וכלל, שאין העשה דוחה לא תעשה ועשה. להפך, עשה של השבת אבדה היה צריך לדחות עשה ולא תעשה של כהונה, שאינו שווה בכל!) ואר"י דהתם עיקר פירכא סמיך א"מי דחינן איסורא מקמי ממונא?" ועוד קשיא דקאמר התם בסוף פירקין (דף לב, א) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו? ת"ל כו'. ופריך: תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומאי פריך והא לאו ועשה דטומאה אינו שוה אלא בכהנים (ולמדנו קודם שעשה דוחה עשה ולא תעשה שאינם שוים בכל)? ואר"י דלא פריך אלא אאל תחזיר אבדה דלמה לי קרא להכי דלאו ועשה שוה בכל הוא".


התוספות בשאלתו הראשונה הביא את הגמרא הזו:
"תנו רבנן: (דברים כב) והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו - לכך נאמר והתעלמת מהם. למאי איצטריך קרא? אילימא לכהן והיא בבית הקברות - פשיטא; האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה. ותו: לא דחינן איסורא מקמי ממונא" [בבא מציעא דף ל עמוד א].

גם כאן שואל התוספות על שאלת הגמרא שכבוד אב ואם צריך לדחות את העשה והלא תעשה של כהונה ותשובתו היא שאכן עיקר שאלת גמרא היא מ"ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא" כלומר מצוות שבין אדם לחברו, אשר עניינן הוא כספי, איננו דוחים אסורים בשבילם. איננו עוברים עבירות בשביל כסף.

בבא מציעא דף לב, עמוד א:
"תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו? - שנאמר (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' - כולכם חייבין בכבודי. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי - הוה אמינא: צייתא ליה. ואמאי? האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה! - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר להלן (משלי ג) כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה - קא משמע לן דלא לשמע ליה".

הגמרא שאלה: כיוון שבהשבת אבידה יש עשה ולא תעשה לעומת עשה בלבד שיש בכיבוד אב, תדחה השבת אבידה את כיבוד אב ואם. על שאלה זאת שואל ה"שיטה מקובצת" מדוע? הרי מצוות השבת אבידה היא 'ממונא' ומצות כיבוד אב היא 'איסורא' ואמרנו קודם, שאין אנו דוחים 'איסורא' (כאן, מצוות כיבוד אב ואם) מקמי ממונא (מצוות השבת אבדה)!
מחדש כאן השטמ"ק חידוש. גם עשה של כיבוד אב נחשב עשה של 'ממונא' כמו השבת אבידה. המושג 'ממונא' כולל לא רק חוב כספי, אלא כל מצווה שהיא להנות אדם אחר. לכן חשבה הגמרא בתחילה שהשבת אבידה וכיבוד אב נמצאים במעמד שווה, שניהם 'ממונא', ועל כן עלינו להעדיף את השבת האבידה שיש בה עשה ולא תעשה. דחיית הגמרא היא שעל אף היות מצוות כיבוד אב ואם מצווה ממונית, יש במצווה זו חשיבות מיוחדת. "הוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום". בגלל זה חשבנו שנעדיף דווקא את מצוות כיבוד אב. "קא משמע לן (הפסוק), דלא לשמע ליה". ומצוות השבת אבידה קודמת לכיבוד אב.

ה. תרוץ הקושיות לפי חידושו של ה'שיטה מקובצת'
לפי זה מובן מדוע לא תרצו התוספות (יבמות ה, ב) את תרוצו של ה"אמרי משה". אי אפשר לומר מסברא "שאתה ואביך חייבין בשמירת שבת" נכון ששניכם חייבין אך הקב"ה השווה את כבוד אביך לכבודו. איננו צריכים אמנם פסוק ללמוד ממנו שמצוות שבין אדם לחברו נדחות מפני מצוות שבין אדם למקום, אך אנו צריכים פסוק כדי ללמוד שעשה של כיבוד אב ואם, שהוקש כבודם לכבוד המקום, לא דוחה מצוות לא תעשה של בין אדם למקום.

שאלנו קודם על הגמרא ביבמות. אם שונה הכשר מצווה ממצוה רגילה, מנין למדנו שעשה באופן כזה ידחה לאו, ומדוע יש צרך בפסוק ללמדנו שאינו דוחה? ומאידך גיסא. אם לומדים מכאן את הסברא, שאתה ואמך חייבין בכבוד אב, איך ניתן ללמוד מכאן שבכל הכשר מצווה עשה ידחה לא תעשה?

לפי חידושו של השטמ"ק נתן להסביר את הגמרא בצורה נפלאה. כיבוד אב ואם הוקש לכבודו של מקום רק כאשר בזמן קיום המצווה נעשה הלא תעשה. זהו פרוש הגמרא. לא מצד עשה דוחה לא תעשה חידשנו כאן. אלא שאלת הגמרא מלאו דמחמר, ששם לומדים שאין כיבוד אב דוחה לא תעשה ומשם רצינו ללמוד שאין עשה דוחה לא תעשה, היתה בגלל שסברנו שכבוד אב ואם הוקש לכבוד המקום ורצינו ללמוד ממילא מכיבוד אב ואם לשאר המצוות. ודוחה הגמרא, היכן הוקש כיבוד אב ואם לכבוד המקום, זה רק בזמן עשיית מצוות כיבוד האב עצמה, ולא בעשיית הכשר המצווה שלה , גם אם הכשר המצווה הוא הדרך היחידה לקיום המצווה. ובהכשר המצוה ברור שאין עשה של כיבוד אב דוחה לא תעשה, כיוון שכיבוד אב היא מצווה שבין אדם לאדם, וכמו שבהשבת אבידה, לא דחינן אסורא מקמי ממונא, כך גם בשביל כיבוד אב, לא דוחים איסור.

[כמו כן מתורצת קושיתנו הקודמת. עשה דוחה לא תעשה גם בהכשר מצווה (כתוספות בזבחים) ואינו דוחה רק בהכשר דהכשר של מצווה (כתוספות בחגיגה). אך הגמרא ביבמות ממנה הקשנו, לא דברה כלל על מצווה רגילה, אלא על מצוות כיבוד אב. ולגבי כבוד אב אמרנו שרק המצווה עצמה הוקשה לכבודו של מקום, אך לא הכשרה של המצווה .]

ו. שאלתו הראשונה של ה"אמרי משה" ועוד שאלה
תרצנו מדוע לא תרצו התוספות כתרוץ ה"אמרי משה". שכן אין ללמוד מסברא שמצוות בין אדם למקום לא תדחנה מפני כיבוד אב, שהרי הוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום. ויש צורך ללמוד זאת מפסוק , שכיבוד אב לא דוחה לאו דמחמר, שהכשר המצווה של מצוות כיבוד אב ואם נשאר בגדר מצווה ממונית ואינו דוחה איסורים.

אבל למעשה, החידוש שהבאנו בראש דברנו בשם ה"אמרי משה", שאין לקשר בין הסוגיה בקידושין לסוגיתנו הובא במקורו כתירוץ לקושיה. כיוון שאנו דחינו את דברי ה"אמרי משה", עלינו לתרץ את קושיתו. הקשה ה"אמרי משה": בגמרא (בבא מציעא לב, א) יש הווא אמינא שכיבוד אב ידחה את מצוות השבת אבידה שהוקש כבודם לכבוד המקום, ונדחית ההו"א מכח הפסוק "איש אביו ואמו תראו ואת שבתותי תשמורו"- כיבוד אב ואם אינו דוחה מצוות. לפני כן שאלה הגמרא: כיבוד אב הוא עשה והשבת אבידה היא עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ואין צורך בפסוק ללמוד ממנו שהשבת אבדה קודמת לכיבוד אב!

המציאות שמדברת עליה הגמרא היא, שיש לפניו שתי פעולות לעשות: או לעשות את רצון אביו או להחזיר אבידה לבעליה. הגמרא לא נצרכת לומר במקרה זה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, הרי הלא תעשה שכאן לא מעלה ולא מוריד. הריב"א סובר שאם עבר ועשה עשה שיש כנגדו לא תעשה ועשה, אינו לוקה על הלאו, כיוון שהלא תעשה נדחה מפני העשה גם באופן כזה. אם כן, בעצם, יש לפנינו עשה ועשה ששניהם שקולים. ומדוע אנו אומרים שאין עשה של כבוד אב דוחה עשה של השבת אבידה? מה אולמיה האי עשה מהאי עשה?! אנו מעצמנו היינו אומרים, שהוא יבחר איזה עשה לעשות!

לפי דברי ה"אמרי משה" קושיה זו מתורצת. הגמרא בקדושין לומדת מסברא שכיבוד אב דוחה כיבוד אם "שאתה ואמך חייבין בכיבוד אב" ואותה סברא נכונה גם אצלנו לגבי השבת אבידה, שתדחה מצוות השבת אבידה את מצוות כיבוד אב, שאתה ואביך חייבין בהשבת אבדה, גם אם בהשבת אבדה יש עשה בלבד, עדיפה השבת אבדה על פני כיבוד אב, ומובנת שאלת הגמרא, שהשבת אבדה תדחה כיבוד אב.

לפי התוספות הסובר שמסברא איננו לומדים שעדיפה השבת אבדה על פני כבוד אב, אלא למדנו זאת מהפסוק: "איש אביו ואמו תראו ואת שבתותי תשמורו", הוא הפסוק עצמו ממנו לומדת זאת הגמרא בבבא מציעא. קשה כעת: מדוע הו"א שהשבת אבדה עדיפה על כיבוד אב משום שהשבת אבדה היא עשה ולא תעשה, הרי כנגד עשה הלא תעשה לא נחשב כלל, ובעצם יש כאן עשה ועשה, ומאי אולמיה האי עשה מהאי עשה?

כאן אני רוצה לברר את דברי הגמרא. מתי יש לנו בהשבת אבדה מציאות של עשה ולא תעשה? שאלה זו מעוררת, באמת, מחלוקת ראשונים.

בבא מציעא דף כו, עמוד ב:
"ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה - עובר בכולן; משום (ויקרא יט) לא תגזול ומשום (דברים כב) השב תשיבם ומשום (דברים כב) לא תוכל להתעלם. ואף על גב דחזרה לאחר יאוש - מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד - עבד. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה - עובר משום השב תשיבם. המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה - אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד."

מצוות העשה של השבת אבידה, "השב תשיבם", חלה רק לאחר שהמוצא הרים את המציאה. עד אז היה עליו רק הלאו של "לא תוכל להתעלם". מתי ישנה מציאות של עשה ולא תעשה יחדיו בהשבת אבידה?

השיטה מקובצת שואל את השאלה הזאת על הסוגיא של כהן והיא בבית הקברות, שם אומרת הגמרא שאין עשה של השבת אבידה דוחה את לא תעשה ועשה של כהונה. איזה מצוות עשה יש כאן? עד שהאבדה תגיע לרשותו יש כאן רק לאו, והמצווה תחול רק כשתגיע האבידה לרשותו, וכעת הלא נמצאת היא בבית הקברות ועדיין לא לקח את האבדה!
עונה: מדובר כאן כשכבר נכנס הכהן לבית הקברות והרים את האבידה [על מנת לגוזלה ועדיין לא התייאשו הבעלים], ולכן עובר גם על "השב תשיבם" וגם על "לא תוכל להתעלם", אם יניח את האבדה. ה"נמוקי יוסף" חולק על השטמ"ק ואומר שיש עשה בהשבת אבדה גם קודם שהגיעה לידו.

בכל אופן יש לפנינו שאלה: מתי יש מציאות של עשה ולא תעשה בהשבת אבידה שנצרכת הגמרא לומר שאין עשה של כיבוד אב דוחה אותם? כיצד סוברים התוספות? כמו השיטה מקובצת שהעשה והלא תעשה אינם קיימים ביחד אלא אם כן הרים את האבידה ורוצה כעת להניחה, או כמו ה"נמוקי יוסף", הסובר שהמצווה חלה גם לפני שהגיע האבדה לידו?

אנו יכולים להבין לפי זה דברי תוספות שפלא שאף אחד לא עמד על דבריהם. ישנם שני תוספותים:
"חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר איזה מהן קודם - וכעין בעיא זו איכא למיבעי: אבדתו ואבדת חבירו וכיבוד אב ואם, למ"ד משל בן בפ"ק דקדושין (דף לב.), איזה מהן קודם? תקדום אבדתו? איכא כיבוד אב ואם [דקודם], למ"ד דמשל בן! תקדום אב ואם? איכא אבדת חבירו, דאמר באלו מציאות (ב"מ דף לב.) "אפילו אמר ליה אביו אל תחזיר לא ישמע לו" כו'! תקדום אבידת חבירו? איכא אבידתו דקודמת לאבידת חבירו!" [תוספות מסכת זבחים דף צ עמוד ב].

"אבדתו קודמת - וא"ת אבדתו ואבדת רבו וכבוד אביו איזהו קודם? אי אבדתו? הלא כבוד אביו עדיף, למאן דאמר בפ"ק דקדושין (דף לב, א ושם) משל בן! ואם כבוד אביו? הלא אבדת רבו קודמת כדאמר לעיל אני ה'! ויש לומר אבדתו קודמת. דהיכא דאביו נהנה מגוף הבהמה חייב לכבדו, כגון: שחוט לי בהמתך. אבל הניחה ליאבד ותביא לי לאכול, שגם לאב קשה האבדה אלא שרוצה לאכול" [תוספות מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א].

שני התוספותים שואלים בעצם את אותה השאלה, אלא שהתוספות בבא מציעא שואל מ'אבדת רבו' בעוד התוספות בזבחים שואל מ'אבדת אחרים'. פלא! מדוע שאל התוספות בבבא מציעא מאבדת רבו שקודמת לאבדת אביו ולא לאבידת עצמו, כאשר שאלה זו נכונה גם באבידת אחרים ?!

ז. תרוץ הקושיות על פי חידושו של ה"שיטה מקובצת"
התשובה היא זאת. באבדת אחרים, המציאות בה השבת האבידה צריכה לקדום לכבוד אביו, היא רק כאשר יש לנו עשה ולא תעשה. כלומר, כשלקח כבר את האבדה, יש כאן גם עשה של "השב תשיבם" נוסף ללאו של "לא תוכל להתעלם", החל מהרגע בו ראה את האבדה. והדין כאן הוא, שאינו צריך להניח את אבדת האחרים מידו מפני עשה של כבוד אביו. כאשר עדיין לא הרים את האבדה, יש כאן רק לאו של "לא תוכל להתעלם". כאן קיים הכלל הפשוט שעשה דוחה לא תעשה וכבוד אביו עדיף על פני השבת אבדה. כאשר הגמרא למדה "איש אביו ואמו תראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'"- שאם אמר לו אביו 'אל תחזיר' שלא ישמע לו", היא למדה זאת במקרה שיש בהשבת האבדה עשה (הלא תעשה בכל מקרה נדחה בפני העשה) וכנגד העשה של השבת האבדה יש עשה של כיבוד אב. מעצמנו לא היינו יודעים איזה מהם יגבר, בא הפסוק ומלמדנו שהעשה של השבת אבדה קודם לעשה של כבוד אב 'שאתה ואביך חייבין בהשבת אבדה', אולם במקרה בו בהשבת אבדה יש רק לא תעשה, כאשר עדיין לא הרים את האבדה, כסברת ה"שיטה מקובצת" לעיל (ולא כמו ה"נמוקי יוסף" הסובר שבהשבת אבדה עובר גם על העשה טרם שבאה האבדה לידו). במקרה זה כלל לא שאלה הגמרא. כאן ברור שקודם העשה של כיבוד אב ללא תעשה של "לא תוכל להתעלם" ש"עשה דוחה לא תעשה".

לפי זה יש כאן גם נפקא מינה להלכה. לשיטת ה"שיטה מקובצת", הסובר שבאבדה שעדיין לא הרים אותה יש רק לא תעשה. חובה עליו להעדיף את כבוד אביו על פני השבת האבדה, שעשה דוחה לא תעשה. לעומת זאת, לשיטת ה"נמוקי יוסף", הסובר שיש לא תעשה ועשה באבדה שעדיין לא הרים אותה, עליו להתעסק בהשבת האבדה ולא בכבוד אביו.

כך מובן ההבדל בין התוספות בזבחים לתוספות בבבא מציעא. התוספות בזבחים מדבר על מציאות בה כבר לקח את האבדה. אז יש עליו עשה בהשבת האבדה ובמקרה זה הגמרא למדה שאבדת אחרים תקדם לכבוד אביו. הסוגיא בבא מציעא ממנה יצא התוספות דנה באבדת אביו, אבדת רבו, ואבדתו. במקרה זה המציאות פשוטה יש עליו להחזיר את אבדת רבו ואת אבדת אביו. הסיבה שאבדת רבו קודמת לאבדת אביו, היא משום שכבוד רבו הוקש ממש לכבודו של מקום וודאי שעליו להעדיף את כבוד המקום על כבוד אביו, גם כאשר עדיין לא הרים את אבדת רבו. זה הוא החידוש שיש בתוספות בבבא מציעא על דברי התוספות בזבחים.

כך גם מתורצת לפי התוספות קושיית ה'אמרי משה'. האמרי משה שאל, מדוע חשבה הגמרא שהשבת אבדה תדחה את כבוד אב, הרי כאן עשה וכאן עשה, שניהם שקולים, ובשל מה נעדיף את זה על זה? וענה לפי דרכו שסברא היא שעשה של השבת אבדה יקדם 'שאתה ואביך חייבין בהשבת אבדה'. ה"אמרי משה" דבר במציאות ששתי האבדות לפניו ובאמת אין עדיפות לאבדה זו על זו. אך לפי דברינו לפי התוספות, המציאות בה יש בהשבת אבדה עשה ולא תעשה, היא כאשר כבר לקח את האבדה, ואז ודאי שאם אין לנו סיבה להעדיף את כבוד אביו, לא נאמר לו להניח את האבדה מידו. לכן אומרת הגמרא שלולי הוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום היינו חושבים שהשבת אבדה תקדם. השבת אבדה היא עשה ולא תעשה לעניין זה שהמציאות בה יש עשה ולא תעשה היא כאשר כבר לקח את האבדה ובמציאות זו השבת אבדה צריכה לקדום לכבוד אב.

הספד על הרב חרל"פ
עברנו היום (ז' כסליו התשנ"ה) את יום הזכרון של כבוד הרב יעקב משה חרל"פ שהוא היה ה ראש ישיבה של הישיבה הזו (מרכז הרב) בתקופתה הקודמת.
למדנו היום שכבוד רבו אינו סתם כיבוד. כבוד רבו הוקש לכבודו של הקדוש ברוך הוא - "אני ה'", לכן אנו ראינו ברב חרל"פ את המושג של קדושה. כשהצטרף אל מרן הרב זצ"ל היה ממש תלמיד חבר, שלא זזה ידו מתוך ידו. קידש שם שמים במהלכיו, גם במובן זה שהיה קשור עם מרן הרב זצ"ל וגם בזה שהיה יחד עם זה איש ירושלים, שיצר את הקשר של תפיסתו של מרן הרב זצ"ל עם המושג של קדושה של ירושלים הודות לרב חרל"פ שהיה בגדר של "אני ה'". הקב"ה יזכה אותנו שבזכותו תשמר ארץ ישראל בקדושתה ובטהרתה. שכלל ישראל ידעו להעריך את תוכן הקדושה של ארץ ישראל. הזכות הזאת תעמוד לנו ונראה בכבוד מלכות שמים שיתגלה במהרה בימינו, אמן!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il