בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה
פסחים ק ע"א-ע"ב

פורס מפה ומקדש בערב שבת ובפורים

א. סעודה ביום ששי שנמשכה עד כניסת השבת 1. רבי יהודה ור' יוסי 2. שמואל, רב המנונא סבא ב. פורס מפה ומקדש, אין קידוש אלא במקום סעודה ג. סעודת פורים ביום ששי שנמשכה לתוך ליל שבת

undefined

הרב יהודה זולדן

ט' שבט תשפ"א
22 דק' קריאה
א. סעודה ביום ששי שנמשכה עד כניסת השבת
1. רבי יהודה ור' יוסי
2. שמואל, רב המנונא סבא
ב. פורס מפה ומקדש, אין קידוש אלא במקום סעודה
ג. סעודת פורים ביום ששי שנמשכה לתוך ליל שבת

א. סעודה ביום ששי שנמשכה עד כניסת השבת
1. ר' יהודה ור' יוסי
הגמ' (פסחים ק ע"א-ע"ב) דנה במקרה שאדם התחיל לאכול בהיתר סעודה בערב שבת קודם זמן מנחה, והמשיך לאכול עד שהחשיך. באופן דומה מובא גם בסוגיה המקבילה בירושלמי (פסחים י, א):
דתניא: מפסיקין לשבתות, דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: אין מפסיקין.
מכאן ואילך מסופר בגמרא מעשה שמקורו בתוספתא (ברכות ה, ב):
ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל [ורבי יהודה] ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו, וקדש עליהם היום.
אמר לו רבן שמעון בן גמליאל לרבי יוסי: ברבי, רצונך נפסיק, וניחוש לדברי יהודה חבירנו?
אמר לו: בכל יום ויום אתה מחבב דבריי לפני רבי יהודה, ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (אסתר ז, ח)? 1
אמר לו: אם כן לא נפסיק, שמא יראו התלמידים, ויקבעו הלכה לדורות.
אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי יוסי.
המחלוקת בין ר' יהודה לבין ר' יוסי, נזכרת שוב בגמרא בהמשך (פסחים קב ע"א-ע"ב) ומקורה בהמשך התוספתא (ברכות ה, ג-ד), ושם מוסבר מה יש לעשות בפועל לפי ר' יהודה ולפי ר' יוסי:
תנו רבנן: בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום, מביאין לו כוס של יין, ואומר עליו קדושת היום, ושני אומר עליו ברכת המזון, דברי רבי יהודה.
לפי ר' יהודה יש להפסיק את הסעודה כשנכנסת השבת, ולהביא שני כוסות. על הכוס הראשון יש לקדש, ועל הכוס השני יש לברך ברכת המזון. הסיבה שיש לעשות בסדר זה הוא "הואיל והגיע עונת קידוש צריך לקדש תחלה" (רש"י ד"ה ושני; רשב"ם ד"ה ה"ג). ההפסקה המדוברת משמעותה עצירה, לא אוכלים יותר לאחר שקדשו וברכו ברכת המזון. צריך כמובן לאכול סעודת שבת, אך היא לא חייבת להיות צמודה לקידוש שנאמר עתה, ואפשר לאכול הסעודה אחר כך גם במשך הערב. העיקר הוא לעשות קידוש בכניסת השבת.
בהמשך הגמרא (שם) הובאה דעתו של ר' יוסי:
רבי יוסי אומר: אוכל והולך עד שתחשך. גמרו, כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון, והשני אומר עליו קדושת היום.
בנוסח התוספתא (שם) דברי ר' יוסי מופיעים כך:
ר' יוסה אומר: אוכל והולך עד שעה שתחשך. מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון, מזכיר של שבת בברכת המזון, והשני אומר עליו קדושת היום.
בתוספתא נוסף שבכוס הראשונה של ברכת המזון "מזכיר של שבת", עם זאת שהמברך יקדש את השבת רק בכוס השני.
לפי ר' יוסי, "אוכלין והולכין עד שתגמר סעודתן, אי נמי הולכין ואוכלין משתחשך, ור' יוסי לטעמיה דלדידיה אין מפסיקין כלל" (רשב"ם ד"ה ר' יוסי). אין צורך לעצור את הסעודה. אפשר להמשיכה, ובסוף הסעודה לאחר שמברכים ברכת המזון בו מזכירים "של שבת", יש לעשות קידוש.

2. שמואל, רב המנונא סבא

לאחר דברי הברייתא והתוספתא, הובאו בגמרא דברי האמורא שמואל:
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא: פורס מפה ומקדש.
דברי שמואל הובאו באופן דומה גם בירושלמי (פסחים י, א), בשינוי מסוים בדברי שמואל:
רב יהודה בשם שמואל: זו דברי ר' יהודה ור' יוסה. אבל דברי חכמים: פורש מפה ומקדש.
לפי הירושלמי, לא האמורא שמואל הוא זה שאמר פורס מפה ומקדש, אלא שמואל ציין שזו דעתם של חכמים – תנאים, שחלקו על ר' יהודה ועל ר' יוסי.
"פורש מפה ומקדש" נזכר גם בהקשר של סעודת שבת אותה מתחילים בליל שבת. בהמשך הגמ' (פסחים ק ע"ב) מסופר שרבה בר רב הונא היה אצל ריש גלותא. וראה שהביאו מפה ופרסו על הפת וקידשו. ועל כך מובא בגמ' ברייתא: "אין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא - פורס מפה ומקדש". קודם יש לקדש ואחר כך מביאים את השולחן – את הפת שאוכלים. אך אם הביאו קודם את הפת, אזי יש לכסות את הפת, ואז לקדש.
הנהגה נוספת של אמורא אחר בדומה לדברי שמואל, נזכרת בהמשך הגמרא (פסחים קה ע"א):
רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, וקאי עלייהו רב המנונא סבא. אמרו ליה: זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק, וניקבעיה לשבתא. אמר להו: לא צריכיתו, שבתא קבעה נפשה.
רש"י והרשב"ם פירשו שאותם אמוראים אכלו סעודה בערב שבת והאריכו בה עד שחשיכה. רב חנניא בר שלמיא ותלמידי רב אמרו שכשתתקדש השבת נפסיק את הסעודה בעקירת השלחן, ונקבע סעודה חדשה לשם שבת. על כך השיב רב המנונא סברא שאין צורך להפסיק בעקירת שלחן כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת. "שבת היא קבעתה - מעצמה היא חשובה סעודת שבת ונבדלת מסעודת חול, ודי לכם בפריסת מפה וקידוש".
התלמידים רצו לקיים ההלכה לפי ר' יהודה, לעקור השולחן, ואילו רב המנונא אמר שאין צורך לקבוע ולהגדיר מעת כניסת השבת שסעודה זו מעתה ואילך היא סעודת שבת, כי באופן מיידי הסעודה נחשבת סעודת שבת, ומספיק לפרוס מפה ולקדש. יש צורך לפרוס מפה כי לכתחילה אין להביא את הפת לשולחן אלא רק לאחר קידוש, כדי שייראה לכל שהסעודה באה לכבוד שבת. אך אם הביאו קודם את הפת לשולחן צריך לכסות את הפת כאילו אינו נמצא.
לפנינו אם כן שלוש דעות מה יש לעשות כשסעודה שהחלו אותה בהיתר ביום ששי נמשכה עד כניסת השבת:
[א] לפי ר' יהודה יש להפסיק – לעצור את הסעודה אותה החלו ביום ששי, לעשות קידוש ואחר כך לברך ברכת המזון.
[ב] לפי רבי יוסי אפשר להמשיך את הסעודה גם לאחר שיחשיך, ולאחר סיום הסעודה במהלך הערב יש לברך ברכת המזון, ואחר כך לקדש על הכוס קידוש של שבת.
[ג] לפי רב יהודה אמר שמואל אין לפסוק הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי. יש לפרוס מפה על הפת שעל השולחן, לקדש על הכוס וניתן להמשיך בסעודה ובסופה לברך ברכת המזון. כך גם סבר רב המנונא סבא. לפי הירושלמי שמואל הציג דעה זו בשם חכמים.

ב. פורס מפה ומקדש, אין קידוש אלא במקום סעודה
כאמור לעיל, פורסים מפה ומקדשים במקרה שמתחילים את הסעודה לאחר כניסת השבת, וכפי שבדרך כלל עושים. לכתחילה יש לקדש ואחר כך להביא את הפת, אך אם כבר הביאו את הפת לפני שקדשו, יש לכסות את הפת במפה, ואז לקדש (פסחים ק ע"ב). 2 מה מועילה פריסת מפה על הפת כשכבר נמצאים באמצע סעודה אותה החלו בהיתר ביום ששי לפני מנחה?
הרשב"ם (פסחים ק ע"א) הסביר שבמצב כזה יש לעשות כמו בכל שבתות השנה במקרה שהביאו פת לשולחן לפני הקידוש ש"פורס מפה ומקדש". המהרש"א (שם) הסביר את דברי הרשב"ם: "וטעמו כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא". כיסוי הפת במפה מעניק לסעודה מעמד כסעודת שבת. הסבר נוסף "משום סילוק פתורא". המהרש"א (שם) הסביר "דהיינו משום ברכת המזון שהיו רגילין לסלק שלחנות שלהן". בעבר כשהיו מברכים ברכת המזון היו מסלקים השולחן. כיום איננו מסלקים השולחן לכן יש לכסות את כל השולחן. 3
הרשב"ם הוסיף עוד:
ונראה בעיני דסבירא ליה לשמואל דהלכה כרבי יוסי כדקתני בברייתא שקבעו הלכה כמותו. אלא שבא להחמיר על עצמו קצת שלא יגמור סעודתו ויקדש אח"כ, אלא יקדש תחלה ואח"כ יגמור סעודתו.
הרשב"ם נימק מדוע לדעתו שמואל פסק כר' יוסי:
דאי לא תימא הכי, שמואל דאמר כמאן? דהא ברייתא דקתני "פורס מפה ומקדש" לא קאי אהפסקת אכילה כלל, אלא בבא לקדש עתה ולאכול בשבת לכתחלה מיירי.
לדברי הרשב"ם "פורס מפה ומקדש", איננה הוראת לעצור לגמרי את הסעודה שהרי ממשיכים לאכול, אלא היא אמירה בנוגע לזמן בו יש לקדש מאחר שנכנסה השבת. אשר על כן, מבין שני התנאים – ר' יהודה ור' יוסי, שמואל פסק כמו ר' יוסי, וכמו שנאמר בברייתא שקבעו הלכה כמו ר' יוסי. אלא שההבדל בין ר' יוסי לבין שמואל הוא, שלפי ר' יוסי את הקידוש יש לעשות בסוף הסעודה, ואילו שמואל החמיר וקבע שיש לקדש בכניסת השבת ולא בסוף הסעודה. 4
התוספות רי"ד (פסחים שם) חלק על רשב"ם וכתב שהסיבה שבגללה צריך לפרוס מפה היא "כדי להפסיקו מאכילתו. שכיון שקדש היום אסור לו לאכול עד שיקדש. ולא כר' יוסי שהיה מתירו לגמור סעודתו בלא קידוש". לפיו אין מדובר על הסכמה של שמואל לדברי ר' יוסי אך שמואל החמיר מעט יותר מר' יוסי. שמואל חלק על ר' יוסי.
התוספות (פסחים ק ע"א ד"ה אלא) לא קבל את דברי רשב"ם ששמואל פסק כר' יוסי אלא שרק החמיר מעט מדבריו, וציין שבירושלמי (פסחים י, א) נאמר במפורש ששמואל פסק כחכמים שחלקו על ר' יהודה ור' יוסי. אך ניתן להסביר שחכמים בשמם הביא שמואל את הדברים קרובים לדעת ר' יוסי, והם החמירו מעט מדבריו.
קודם לכן (שם ד"ה רבי יוסי) כתב תוספות שיש התאמה אחרת בין שמואל לבין ר' יוסי. תוספות הסביר שלפי ר' יוסי אין צורך להפסיק בעת שנכנסה השבת, וניתן לסיים הסעודה במהלך ליל שבת, "וגומר כל הסעודה ומברך ברכת המזון ואח"כ מקדש כדמוכח בברייתא דלקמן (דף קב.)", ומכך גם הסיק שלפי ר' יוסי: "משמע דאין צריך לעשות סעודה לשם שבת, דאי צריך מה לו להמתין יפסיק מיד". לפיו, הקידוש עומד בפני עצמו, ומנותק מהסעודה שהחלה בהיתר ביום ששי והסתיימה במהלך ליל שבת. על כך שאל תוס':
וא"ת ואיך יעשו קידוש בלא סעודה, הלא אין קידוש אלא במקום סעודה?
"אין קידוש אלא במקום סעודה", זהו ההסבר של הגמרא בהמשך (פסחים קא ע"א) לדברי שמואל שאמר שמי שקידש בבית הכנסת לא יצא ידי חובת קידוש, כי הקידוש צריך להיות במקום בו סועדים. ההנחה בשאלת התוספות היא שגם ר' יוסי מסכים לכך שהקידוש הוא במקום בו סועדים סעודת שבת אם כי כאמור זו הלכה שמיוחסת לשמואל, ולא נזכרה כלל בגמרא כאן בהקשר לדברי ר' יוסי. מ"מ שאל תוספות, אם לפי ר' יוסי הקידוש עומד בפני עצמו ומנותק מהסעודה שהסתיימה, איך זה מסתדר עם ההלכה שאין קידוש אלא במקום סעודה? על כך השיב תוספות:
וי"ל דחשיב קידוש במקום סעודה כיון שמיד אחר הסעודה עושה קידוש, ואותה סעודה עולה לו לסעודת שבת, כדמוכח בתוספתא (ברכות ה, ד) דקתני במילתיה דרבי יוסי ומזכיר של שבת בברכת המזון.
לפי תוספות למרות שהקידוש הוא אחרי הסעודה, זה נחשב כקידוש במקום סעודה, שהרי בברכת המזון שנאמרת קודם לקידוש הוא מזכיר "של שבת". תוספות בתשובתו נשאר עם ההנחה שבשאלתו, שר' יוסי סבר אף הוא להלכה שאין קידוש במקום הסעודה, והסביר איך גם במצב שהקידוש נעשה אחר הסעודה זה מתאים להלכה זו. 5
אך התוספות רי"ד (פסחים קב ע"א) חלק דברי התוספות: "ואינו נ"ל זה הדוחק. והנכון בעיני דר' יוסי דלית ליה מפסיקין [את הסעודה כי קדש היום], לא סבר דצריך קידוש במקום סעודה". התוס' רי"ד לא פירש מדוע דברי תוספות נראים לו דחוקים. לפיו, לאחר הסעודה וברכת המזון יש לקדש כי חובה לקדש את השבת, אך היות הקידוש בסמיכות לסיום הסעודה לא קשורה כלל להלכה שאין קידוש במקום סעודה כי ר' יוסי לא סבר כן.
יש להוסיף עוד שלהלן בגמרא (פסחים ק ע"ב-קא ע"א) נאמר שהאמוראים - רב ור' יוחנן סברו שאין צורך לקדש במקום סעודה, וגם בסוגית הירושלמי (פסחים י, א) בענין קידוש במקום סעודה, ניכר שאמוראים הם אלו שפסקו שהקידוש הוא במקום הסעודה, אך לא תנאים. אשר על כן נראה שר' יוסי אכן לא סבר שצריך קידוש במקום סעודה.
גם ר' יהודה שאמר שמפסיקים את הסעודה שהחלו בהיתר ביום ששי, לא סבר שצריך קידוש במקום סעודה.
נעין שוב בשני המקורות בהם הובאו דברי ר' יהודה. בגמרא בהמשך (פסחים קב ע"א) הובאה ברייתא:
תנו רבנן: בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום - מביאין לו כוס של יין, ואומר עליו קדושת היום, ושני אומר עליו ברכת המזון, דברי רבי יהודה.
בתוספתא (ברכות ה, ג) נאמר:
אורחין שהיו מסובין אצל בעל הבית וקדש עליהן היום, ועקרו עם חשיכה לבית המדרש, חזרו ומזגו להם את הכוס אומרין עליו קדושת היום, דברי ר' יהודה.
בשני המקורות לא נאמר שלאחר הקידוש יש לאכול שוב סעודה, כדי לקיים את ההלכה של "אין קידוש במקום סעודה". בוודאי שלפי ר' יהודה, הסעודה שהיתה עד כניסת שבת לא יכולה להיחשב כסעודת שבת שהרי היא נאכלה ביום חול, והוא גם לא אמר שבברכת המזון מזכירים של שבת.
לפי הברייתא לאחר הקידוש מברכים ברכת המזון, אך לא כתוב שסועדים מיד סעודת שבת. לפי התוספתא נאמר שהם "עקרו" ומשמעו שהם עקרו את השולחן וברכו ברכת המזון, וכך הסביר את פעולת העקירה שבתוספתא גם תוספות (פסחים קב ע"ב ד"ה ה"ג). לאחר שחזרו מבית הכנסת, קידשו את היום, כי יש לקדשו מיד בכניסת השבת, וגם בתוספתא לא כתוב שהם עשו סעודת שבת מיד לאחר הקידוש.
יש להניח שיותר מאוחר ויתכן שאף מיד, אותם מסובים שאכלו עד כניסת השבת אכלו גם סעודת שבת, כי יש חובה לאכול שלוש סעודות בשבת, אך לפי ר' יהודה אין חובה שהקידוש יהיה במקום סעודה, ובסמוך לסעודה.
אמנם מהתוספות (שם) משמע שברכת המזון אותה המסובין ברכו "קודם יציאתם [לבית הכנסת נועדה] לעשות הפסק בין סעודת חול לסעודת שבת, ולכך נמי עשו עקירה לבית המדרש", ומכאן שמיד כשחזרו מבית הכנסת הם אכלו סעודת שבת, אך גם לפי התוספות אין חובה לומר שהסיבה לכך היא שר' יהודה סבר את ההלכה ש"אין קידוש אלא במקום סעודה". כאמור לעיל, נראה שתנאים לא סברו כלל את ההלכה שאין קידוש במקום סעודה, וכן היו גם אמוראים שלא סברו כך.
דברינו עד כאן, לא תואמים לדברי הרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים סוכה לח ע"א) שהסביר את דברי ר' יוסי, ר' יהודה ושמואל באופן הבא:
היסוד המחייב של קידוש על הכוס אינו כניסת השבת בלבד, אלא גם סעודת השבת. וזה מוכח מהא שאין קידוש אלא במקום סעודה. משום כך סובר ר' יוסי דאם התחיל לאכול סעודת חול מבעוד יום בערב שבת ממשיך לאכלה גם אחרי כניסת השבת, מפני שהסעודה - הואיל והיא סעודת חול - אינה מחייבתו בקידוש. ההלכה שלא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש, והטעם הוא מפני שסוברים שהסעודה מתחלקת לחצאין, החצי הראשון מהווה סעודת חול והחצי השני מהווה סעודת שבת, ולפיכך פורס מפה ומקדש מפני שהחצי השני של הסעודה היא סעודת שבת. ברם אליבא דר' יוסי כל הסעודה היא סעודת חול, ומשום כך סובר שחיוב הקדוש נדחה עד אחרי גמר סעודת החול ובשעת הסעודה אין חיוב לקדש כלל.
במקום נוסף הרחיב עוד הרי"ד סולובייצ'יק (שעורים לזכר אבא מארי ז"ל, ב, עמ' קכב-קכד), והסביר גם את דברי ר' יהודה:
סוגיה זו צריכה עיון משלש בחינות: א. מדוע מותר לר' יוסי להמשיך בסעודה הלא כבר קידש היום? ב. מדוע נצטרך לשיטת ר' יהודה לעקור את השולחן ולברך ברכת המזון קודם קידוש, 6 ולמה אי אפשר להפסיק את הסעודה ולקדש ולהמשיך אחר כך באכילה ושתיה? ... ג. מה ההלכה של פורס מפה ומקדש - כלומר מכסה את הלחם ומסדר קידוש על היין? מדוע אינו יכול לקדש בלי פריסת מפה?
...קידוש על הכוס אינו מתחייב ע"י קדושת היום גרידא ואינו מהווה קיום מצווה בפני עצמה בלי שום זיקה לסעודת שבת. מהותו של הכוס נאמרת בקביעת סעודת שבת. היוצר אופיה וחלותה הוא הקידוש על הכוס, ובלעדיו אי אפשר לסעודת שבת להיקבע ולהתקיים בחלות שם סעודה קבועה בקדושת השבת.
...אם כן ניחא מחלוקת התנאים בחבורה שהתחילה לאכול מבעוד יום. רבי יוסי סובר כיון שהסעודה התחילה בחול ונקבעה בתור סעודת חול הרי היא נמשכת בחלות זו. התחלת הסעודה קובעת את אופייה ואין אנו צריכים להטביע בה גושפנקא סעודת שבת, ולפיכך אינו מפסיק. לעומת זאת, ר' יהודה סובר כי קיימת חובה להפוך הסעודה לשל שבת, אבל הקידוש בעצמו איננו מספיק להפיכתה מסעודת חול לסעודת שבת ובעינן עקירת השולחן וברכת המזון שעל ידיהם מסתיימת סעודת חול ומתחילה סעודת שבת ע"י קידוש ונטילה ובציעה. לפיכך מוכרח הוא לגמור סעודה ראשונה ולקדש על סעודה שניה.
לפי הרי"ד סולובייצ'יק, ההנחה היא שמוסכם ומקובל על כל התנאים שאין קידוש אלא במקום סעודה. אך לפי ר' יוסי מאחר שסעודה זו שהחלה בהיתר ביום ששי היא סעודת חול, היא ממשיכה להיות סעודת חול. לא ברור לפיו אם כך מה פשר הקידוש שלאחר הסעודה שהחלה ביום חול, הרי זהו קידוש ללא סעודה? אא"כ יש לפרש כדברי התוספות שהקידוש שלאחר הסעודה נחשב גם כן קידוש במקום סעודה, אך לפי הרי"ד סולובייצ'יק, זו סעודה של יום חול ואין להטביע בה גושפנקא של סעודת שבת. גם בנוגע להסברו שלפי ר' יהודה "בעינן עקירת השולחן וברכת המזון שעל ידיהם מסתיימת סעודת חול ומתחילה סעודת שבת ע"י קידוש ונטילה ובציעה. לפיכך מוכרח הוא לגמור סעודה ראשונה ולקדש על סעודה שניה". ר' יהודה לא אמר שלאחר הקידוש יש ליטול שוב ידים ולבצוע על פת ולהתחיל סעודת שבת.
כאמור לעיל, תוס' רי"ד שלל את ההבנה שר' יוסי סבר גם כן את ההלכה שאין קידוש אלא במקום סעודה, ולדברינו גם ר' יהודה לא סבר כלל זה. כנראה הלכה זו התחדשה בימי האמוראים, וגם בין האמוראים יש שחולקים וסוברים שאין צורך שהקידוש יהיה במקום הסעודה.
בנוגע לדברי שמואל ש"פורס מפה ומקדש", התאים הרי"ד סולובייצ'יק לדין שאכן נאמר גם כן ע"פ שמואל ש"אין קידוש אלא במקום סעודה". פריסת המפה חוצצת בין סעודת יום החול לבין סעודת השבת, והקידוש מעניק תוקף, ומשמעות לסעודה שבתוך השבת כסעודת שבת.
האם לאחר הקידוש, יש שוב ליטול ידים ולברך המוציא כאילו זאת סעודה חדשה או שאין צורך בכך? הרי"ף (פסחים יט ע"ב בדפי הרי"ף) כתב: "פורס מפה ומקדש, ואחר כך שרי המוציא, וגמר לסעודתיה ומברך ברכת המזון". לפי הרי"ף לאחר הקידוש יש ליטול ידים ולברך המוציא, ובסוף הסעודה לברך ברכת המזון.
על דברי הרי"ף הללו חלק הרז"ה (בעל המאור שם):
ולא צריך למישרא המוציא כמו שכתב הרי"ף ז"ל, דהא לקבעיה הדר. ואילו היה מברך המוציא כדברי הרי"ף, היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה, שלא מצינו ברכת המזון אחת לשתי ברכות של המוציא ...ואם היה מברך ברכת המזון לסעודה ראשונה היתה הפסקה גמורה כר' יהודה ואין הלכה כר' יהודה.
לפי הרז"ה, אין צורך ליטול שוב ידים ולברך המוציא, כי הוא הפסיק רק לקדש וחזר להמשיך הסעודה, ואם צריך לברך שוב המוציא, אז היה צריך לומר שיש לברך ברכת המזון על סעודת יום חול, זו בעצם שיטת ר' יהודה והרי אין הלכה כר' יהודה. על קושית הרז"ה השיב הר"ן (שם) שבנוגע לברכה ראשונה, אם היה היסח דעת, מברכים שוב ברכה ראשונה, ובמצב כזה ברכת המזון מועילה לכל הסעודה. רבנו הרב יוסף קארו (בית יוסף אורח חיים סימן רעא) הסביר מדוע לפי הרי"ף יש לברך המוציא:
דהא דמצרכי לברך המוציא לאו משום שהיה אסור באכילה, אלא מפני שקידש וקידוש הוי הפסק לאכילה.
לפי מי שאומר פורס מפה ומקדש מותר להמשיך לאכול. אך מאחר שהוא עשה קידוש, קידוש נחשב כהפסק ולכן צריך שוב ליטול ידים ולברך המוציא.
הרמב"ם (הלכות שבת כט, יב) כתב: "מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה, פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו, ואחר כך מברך ברכת המזון". המגיד משנה ציין שהרמב"ם לא כתב שלאחר הקידוש עליו ליטול ידים ולברך המוציא ובדומה לדברי הרז"ה.
נראה שהדיון בראשונים הוא בשאלה עד כמה פריסת המפה והקידוש חוצצת את הסעודה לשני חלקים. החלק הראשון - סעודת יום חול, והחלק השני שלאחר פריסת המפה הוא סעודת שבת. לפי הרי"ף החציצה היא היסח דעת, היא הפסקה. בעקבות הקידוש, המעמד של החצי השני של הסעודה הוא שונה ולכן יש ליטול ידים ולברך שוב המוציא. לפי הראשונים האחרים פריסת המפה היא אכן סימן לכך שמעתה ואילך זו סעודת שבת, והקידוש מעניק לסעודה מעמד של סעודת שבת, אך אין זה היסח דעת, כי עושים זאת כי צריך לקדש עם כניסת השבת. שמואל לא אמר שעל מנת ליצור חיץ בין הסעודות צריך לברך גם ברכת המזון. מבחינת הלכות ברכות – ברכת המוציא וברכת המזון, אין זה משנה דבר. אין צורך לברך שוב המוציא כי ממשיכים לאכול, ומברכים בסוף ברכת המזון על כל הסעודה.

ג. סעודת פורים ביום ששי שנמשכה לתוך ליל שבת
מדברי הראשונים שהובאו לעיל, נראה שמוסכם על הכל שבברכת המזון שמברכים בסוף הסעודה, מזכירים גם של שבת, כי המשכה של הסעודה היא סעודת שבת.
כמובא לעיל בגמרא מסופר מעשה שמקורו בתוספתא (ברכות ה, ב):
ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל [ורבי יהודה] ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו, וקדש עליהם היום.
אמר לו רבן שמעון בן גמליאל לרבי יוסי: ברבי, רצונך נפסיק, וניחוש לדברי יהודה חבירנו?
אמר לו: בכל יום ויום אתה מחבב דבריי לפני רבי יהודה, ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (אסתר ז, ח)?
הראי"ה קוק (הנשמה עולה פתאום, עמ' 182) אמר שברור שהסיפור היה בסעודה של פורים שחל בערב שבת, בשל אזכור הפסוק ממגילת אסתר: "הגם לכבוש את המלכה". 7 מה הדין כשאכלו סעודת פורים בערב שבת והיא נמשכה לתוך ליל שבת?
הרב מנחם המאירי בית הבחירה (פסחים קא ע"א) כתב:
נהגו בפורים שחל להיות ערב שבת שממשיכים סעודה עד שיקדש היום, ופורסים מפה ומקדשים.
במקום אחר, פירט הרב מנחם המאירי (בית הבחירה כתובות ז ע"א) עוד בהקשר של ברכת חתנים לאלמן ולאלמנה. בגמרא (שם) נאמר שאלמן הנושא אלמנה: "יום אחד לברכה, ושלשה לשמחה". מברכים שבע ברכות רק ביום הראשון לנישואיהם או אף רק בסעודה הראשונה. על כך כתב המאירי:
אף על פי שביארנו בברכת חתנים לאלמון ואלמנה שאינה אלא יום אחד, מכל מקום יראה שאם לא הזמין בסעודה עד הלילה, לענין זה נדון כיומו ומברך שבע ברכות, שלא יאמרו סעודת חתן יוצאה בלא שבע ברכות. ואף על פי שלא אמרו אלא יומא קמא? ענינו יומא קמא וכל הנכנס בתחומו, רצה לומר כל דאתי מחמתיה, וסעודה ראשונה אף על פי שהיא בלילה מצרכי היום היא. ולא עוד אלא שיש מפרשים יומא קמא סעודה ראשונה. ...ואף כאן סעודה הראשונה הנעשית לכבוד חופה ואף על פי שלא התחילו ביום. ונותנים טעם בדבר שכל שלשה ימים סרך שמחה, ויש בהם מקום לשבע ברכות בסעודה ראשונה שבהם.
ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל להיות ערב שבת שמתחילין בסעודה מבעוד יום עד שיקדש היום, ופורסין מפה ומקדשין וגומרין את הסעודה ומזכירין בה של פורים מטעם זה, שהרי אף חמשה עשר יום נס הוא, והדין נותן להזכיר בה של פורים, אף על פי שעבר יום ארבסר בשעת הברכה. 8
לפי המאירי, אם הסעודה הראשונה לאחר נישואי האלמן והאלמנה היא בלילה שאחרי היממה הראשונה בה היו אמורים לברך שבע ברכות, נחשב גם הוא חלק מהזמן, "יומא קמא וכל הנכנס בתחומו" ולכן ניתן לברך שבע ברכות לאלמן ולאלמנה בלילה שאחרי היממה הראשונה לנישואיהם. זאת מפני ששלושת הימים הראשונים הם ימי שמחה של האלמן והאלמנה. המאירי כתב דוגמא דומה למצב כזה. כשאכלו סעודת פורים כשי"ד באדר חל ביום ששי, והסעודה נמשכה לתוך ליל שבת ט"ו באדר. יש לפרוס מפה ולקדש ולומר "על הניסים" בברכת המזון, מפני שגם ט"ו באדר הוא יום שמחה. 9 לפי דברי המאירי נראה שיש לומר "על הניסים" בנוסף ל"רצה והחליצנו" - "מזכיר של שבת".
מדברי המאירי משמע, שמצב כזה יכול להיות רק כשי"ד באדר חל ביום ששי - "פורים משולש", ורק בערים פרוזות בהם אוכלים סעודת פורים ביום ששי. בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, המנהג הוא שאוכלים בשנה זו את סעודת פורים ביום ראשון ט"ז באדר. 10
בשנה בה י"ד באדר חל ביום חמישי, וט"ו באדר חל ביום ששי, שזה זמן פורים בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אם נמשכת סעודת פורים לתוך ליל שבת, לא אומרים 'על הניסים' כי התאריך של יום שבת הוא ט"ז באדר, ויום זה הוא כבר לא יום שמחה. יוצא אם כן שלפי המאירי, בעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אין שום מצב בו יברכו 'על הניסים' בערב שבת אם "פורס מפה ומקדש". ביום ששי י"ד באדר אין אוכלים סעודת פורים, אלא ביום ראשון ט"ז באדר ("פורים משולש"), וביום ששי ט"ו באדר, אוכלים סעודת פורים, אך בליל שבת, זה כבר ט"ז באדר, ואז אין ביום זה שמחה, ולכן אין לומר "על הניסים".
המגן אברהם (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה ס"ק ט) דן אף הוא במצב שאדם אכל בערב שבת סעודת פורים והיא נמשכה לתוך ליל שבת, אך בשונה מהמאירי, הוא לא תלה את האפשרות לומר "על הניסים" בשאלה האם ערב שבת הוא יום שמחה גם כן או לא. לפיו, האפשרות לומר או לא לומר "על הניסים" בברכת המזון בליל שבת תלויה בשאלה האם כבר התפלל ערבית של ערב שבת או לא:
במרדכי כתוב בקלף "היה אוכל סעודת פורים בערב שבת, יתפלל ויפרוס מפה ויקדש, ובמזון יאמר 'על הניסים', עכ"ל. ובמטה משה ובמנהגים כתבו הואיל ולא התפלל ערבית. משמע דאם התפלל שוב אינו אומר 'על הניסים', וכ"כ של"ה ומהרי"ל בתשו' סי' נ"ו. לכן נ"ל דיברך ברכת המזון תחלה ואח"כ יתפלל ערבית להוציא עצמו מפלוגתא.
בדברי המרדכי המובאים במגן אברהם, לא ברור מה הסיבה שיש לומר "על הניסים" ברכת המזון. האם מפני שבשבת ט"ו באדר הוא גם יום שמחה – "פורים משולש", או שדבריו הם גם במצב שיום ששי הוא ט"ו באדר, ואם נמשכה הסעודה לתוך ערב שבת, אזי יש לומר "על הניסים" בברכת המזון.
על פי המגן אברהם האפשרות לברך בלילה שאחר היום בו היה צריך לברך "על הניסים" לא תלויה בשאלה האם הלילה שאחריו הוא גם כן מימי השמחה של פורים. הוא לא הזכיר זאת כלל. לפיו, הדבר תלוי בשאלה אם התפללו ערבית של ליל שבת או לא. אם לא התפללו יש לומר "על הניסים", ואם התפללו ערבית של ערב שבת, זה כבר שבת ולא מזכירים את פורים. המגן אברהם כתב שבגלל הספק, בסוף הסעודה יברך ברכת המזון ויאמר "על הניסים" ואחר כך יתפלל ערבית.
לפי המגן אברהם, שכשי"ד באדר חל ביום ששי – בערים פרוזות, וכך גם כשט"ו באדר חל ביום ששי - בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, וסעודת פורים נמשכה לתוך ערב שבת, פורס מפה ומקדש, ממשיך הסעודה, ומברך ברכת המזון ואומר "על הניסים", ואחר כך מתפלל ערבית. 11
לא ברור מדוע אם לא התפלל תפילת ערבית, אזי יכול לומר "על הניסים". אם הדבר תלוי בשאלה האם המתפלל התפלל תפילת שבת או לא, הרי גם הוא קידש את השבת במהלך הסעודה ולכאורה זו סיבה מספיקה שלא יאמר על הניסים בברכת המזון?
החיי אדם (כלל קנה סעיף לב) עסק גם כן בשאלה זו, אך לפיו יש לקבוע מה לברך, מצד הלכות ברכת המזון לא מצד דיני תפילת ערבית של שבת:
ואם התחיל לאכול מבעוד יום ונמשכה בלילה, אף על פי כן מזכיר על הניסים. ואם חל בערב שבת וקידש בתוך הסעודה, מזכיר אם לא התפלל עדיין. אבל אם כבר התפלל, אינו מזכיר. ונראה לי דלפי מה שנתבאר לעיל כלל קי"ח סימן ד' דאם אכל בלילה, חייב להזכיר של עכשיו, ואם כן הוא הדין בשבת, היאך יאמר תרתי דסתרי? וכיון דאין הזכרת על הניסים חמור כל כך, לכן יאמר רק של שבת.
לפי החיי אדם יש לומר בברכת המזון בערב שבת "רצה והחליצנו", אלא שאז לא ניתן יהיה לומר "על הניסים" כי זה תרתי דסתרי. החיי אדם ציין לדברים דומים שהוא כתב במקום אחר (כלל קיח סעיף ד) בנוגע ליום הראשון של חנוכה: "כשחל חנוכה ביום ראשון, אפילו אכל בלילה, מזכיר של שבת ולא של חנוכה, דאין חיוב הזכרה של חנוכה כחיוב של ראש חודש". גם כאן פסק החיי אדם שבברכת המזון שלאחר סעודת פורים שנמשכה לתוך ליל שבת, אין לומר "על הניסים".
המשנה ברורה (סימן תרצה ס"ק טו) כתב את דברי החיי אדם הללו, ובשער הציון (שם ס"ק יט) כתב שדברי החיי אדם הללו לא תואמים לדברי המגן אברהם שציינו לעיל. עוד הוסיף המשנה ברורה על דברי החיי אדם:
וכל זה אפילו כשלא התפלל עדיין, ובפרט אם התפלל מקודם, בודאי אינו כדאי להזכיר אחר כך על הניסים בברכת המזון.
כאמור המגן אברהם כתב שמה שקובע האם לומר "על הניסים" בברכת המזון בערב שבת הוא האם התפלל כבר ערבית של שבת או לא, ואילו החיי אדם כתב שמה שקובע הוא ההלכה בהלכות ברכת המזון שלא ניתן לומר שני תכנים סותרים. אם אומרים בברכת המזון "רצה והחליצנו" אזי זה שבת ולא פורים, ואם אומרים "על הניסים", לא אומרים "רצה והחליצנו". ואשר על כן פסק "כיון דאין הזכרת על הניסים חמור כל כך, לכן יאמר רק של שבת".
נראה לסייע לדברי החיי אדם, על בסיס דברי התוספתא (ברכות ה, ד) שציינו לעיל, שם נאמר:
ר' יוסה אומר: אוכל והולך עד שעה שתחשך. מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון, מזכיר של שבת בברכת המזון, והשני אומר עליו קדושת היום.
וכן ע"פ דברי הרשב"ם (פסחים ק ע"א ד"ה ולא כר' יוסי) שכתב ששמואל סובר כר' יוסי, אך החמיר שאת הקידוש יש לומר בכניסת השבת ועל כן "פורס מפה ומקדש", ובסוף הסעודה יברך ברכת המזון.
הקידוש בכניסת השבת - "פורס מפה ומקדש", מעניק משמעות אחרת לסעודה זו שהחלה בהיתר ביום ששי כסעודת פורים. מעתה ואילך זו סעודת שבת, ועל כן בודאי שיש ל"הזכיר של שבת בברכת המזון" וכדברי התוספתא בשמו של ר' יוסי, ואין לומר "על הניסים". על כך הוסיף המשנה ברורה שבוודאי אין לומר "על הניסים" בברכה המזון זו, אם זה שמברך את ברכת המזון, כבר התפלל ערבית.

סיכום
כשהחלו סעודה בהיתר ביום ששי והיא נמשכה עד כניסת השבת, תנאים חלקו מה על האוכל לעשות: לפי ר' יהודה יש להפסיק – לעצור את הסעודה אותה החלו ביום ששי, לעשות קידוש ואחר כך לברך ברכת המזון. לפי רבי יוסי אפשר להמשיך את הסעודה גם לאחר שיחשיך, ולאחר סיום הסעודה במהלך הערב יש לברך ברכת המזון, ואחר כך לקדש על הכוס קידוש של שבת. לפי רב יהודה אמר שמואל אין לפסוק הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי. לפי דברי חכמים שהובאו בתלמוד הירושלמי יש לפרוס מפה על הפת שעל השולחן, לקדש על הכוס ואז ניתן להמשיך בסעודה ובסופה לברך ברכת המזון. לפי הבבלי זו היתה דעתו של שמואל.
א. שמואל הוא זה שסבר שיש לעשות קידוש במקום סעודה. אשר על כן, פריסת המפה, והקידוש באמצע הסעודה עם כניסת השבת, מעניק מכאן ואילך מעמד לסעודה כסעודת שבת. אך התנאים – ר' יהודה ור' יוסי, לא סברו את ההלכה שהקידוש צריך להיות במקום הסעודה (תוס' רי"ד), או שר' יוסי גם הוא סבר שהקידוש הוא במקום הסעודה, וקידוש לאחר ברכת המזון שבסוף הסעודה נחשב גם הוא כקידוש במקום סעודה (רשב"ם).
ב. לאחר שפרסו מפה וקדשו, לפי הרי"ף יש ליטול ידים ולברך המוציא, כי הקידוש הוא הפסק וחציצה בין הסעודות. מבחינת ברכת המזון, ניתן לברכה על כל הסעודה גם זו שהחלה ביום חול. ראשונים אחרים סברו שאין צורך ליטול שוב ידים ולברך המוציא. הקידוש נעשה עם כניסת השבת, ואינו נחשב להפסק וחציצה בין הסעודה שנאכלה ביום חול לבין המשכה שנאכלת בערב שבת.
ג. כשי"ד באדר חל ביום ששי, אוכלים סעודת פורים באותו היום בערים פרוזות בלבד, ובערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אוכלים סעודת פורים ביום ראשון. אם נמשכה הסעודה לערב שבת, פורס מפה ומקדש, והמאירי כתב שניתן לומר על הניסים בברכת המזון כי גם ט"ו באדר הוא יום שמחה. כשט"ו באדר חל ביום ששי, אוכלים בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, סעודת פורים באותו יום. אם נמשכה הסעודה לערב שבת, פורס מפה ומקדש, לפי המאירי, לא אומרים "על הניסים" בברכת המזון כי זהו יום ט"ז באדר ואין בו שמחה. פוסקים אחרונים כתבו, שהדבר תלוי בתפילת ערבית. אם התפלל ערבית של שבת לא יאמר "על הניסים" בברכת המזון, אם לא התפלל ערבית של ליל בשבת, יאמר בברכת המזון "על הניסים".




^ 1.ראה לקמן הערה 7, על היתכנות שדיון זה היה בסעודת פורים שהתקיימה ביום ששי.
ה. ^ 2.תוס' (פסחים ק ע"ב ד"ה שאין) ציין שכיום השולחנות שלנו גדולים ולא מקובל לקדש ואחר כך להביא את השולחן, ולכן אנו מכסים את החלות. ראה שם הסברים נוספים.
ו. ^ 3.יש שהבינו שכונת המהרש"א לומר שיש לברך ברכת המזון. והקשו עליו (ראה במקורות שהובאו בדברי המהדיר על רבנו דוד כאן, הע' 29-28) שאם פורס מפה אינו צריך לברך ברכת המזון. נראה שגם המהרש"א לא התכון לומר שמברך ברכת המזון. הוא הסביר שכיסוי כל השולחן כמוהו כסילוק השולחן כשהיו מברכים ברכת המזון.
^ 4.במקום אחר כתב הרשב"ם על התאמה אחרת בין ר' יוסי לשמואל. לאחר שבגמרא הובאה ברייתא בה פירט ר' יוסי מה עושים בסוף הסעודה - על כוס יין ראשונה מברכים ברכת המזון ועל הכוס השניה עושים קידוש, כתב הרשב"ם (פסחים קב ע"ב ד"ה כוס): "כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון, ר' יוסי קאמר לה. ורבותא הוא שאינו צריך לקדש מיד [עם כניסת השבת] אלא יגמור סעודתו ויברך ברכת המזון ואחר כך יקדש. ומיהו אם פרס מפה וקידש, מודה רבי יוסי דכל שכן דשפיר טפי, דאי לא תימא הכי אלא דוקא קאמר רבי יוסי ראשון מברך עליו ברהמ"ז אם כן שמואל דאמר כמאן (לעיל דף ק א)". יושם לב שכאן הרשב"ם כתב שאם פירס מפה ומקדש "מודה רבי יוסי דכל שכן דשפיר טפי". לכאורה פורס מפה ומקדש אילו דברי שמואל, ולפי הירושלמי (פסחים י, א) אלו דברי חכמים שחלקו על ר' יוסי. נראה שכוונת הרשב"ם לומר ששמואל הסובר כר' יוסי, הא זה שלפיו טוב לעשות ככה אך עדין צ"ע דברי הרשב"ם.
ח. ^ 5.תוספות חזר על כך בקצרה שלפי ר' יוסי שהקידוש הוא סמוך לסעודה שהסתיימה, גם בפסחים קב ע"ב תוד"ה ה"ג.
ט. ^ 6.יש להעיר שע"פ התוספתא (ברכות ה, ג; פסחים קב ע"א) סדר הדברים הוא הפוך – קידוש ואחר כך ברכת המזון: "בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום - מביאין לו כוס של יין, ואומר עליו קדושת היום, ושני אומר עליו ברכת המזון, דברי רבי יהודה".
^ 7.כך מסר בשם הראי"ה קוק, בנו מו"ר הרב צבי יהודה קוק. הרב דוד תורג'מן ("בדין פורס מפה ומקדש", כתלנו, טו [תשנ"ד], עמ' 472), כתב הסבר זה בשמו של הרב שלום נתן רענן, חתנו של הראי"ה קוק, שהוסיף שמאחר שהסיפור היה בעכו, ועכו נחשבת לעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, יתכן שהיה זה בסעודת פורים שנערכה בט"ו באדר ביום שישי, ומכאן שנהגו בעכו כעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. אך ניתן גם להציע שסעודה זו התקיימה ביום שישי י"ד באדר, וממילא אין הוכחה מסיפור זה שעכו היא עיר מוק"ח מימות יהושע בן נון, מה גם שאין מקור מפורש לכך שסיפור זה ארע בעת סעודת פורים. על עכו, האם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ומנהג קריאת המגילה בה, ראה בספרי: מגילה במוקפות חומה, עמ' 336-334. [ראה עוד: הראי"ה קוק, שו"ת אורח משפט, סי' קיד (עמ' קלח, בסוף התשובה), שכתב שאותם שחלקו עליו בענין מסוים שהוא התיר "הדביקו את האיסור שלהם בבית המדרש אחד גם פה, ועל זה ראוי לכבוד תורתם למחות, 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית', כפסחים ק."].
יא. ^ 8.המאירי, בית הבחירה מגילה ה ע"א, כתב שכאשר ט"ו באדר חל בשבת, מקדימים בערים מוקפות חומה את הסעודה ליום ששי, י"ד באדר ש"הוא זמן לרוב העולם, ואיחורם עד למחר [ליום ראשון], עבר זמנה לכל העולם".
יב. ^ 9.הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת ג, סי' נה) העיר שדברי המאירי הללו מסייעים לדברי הט"ז (שו"ע או"ח סי' תרצג ס"ק ג) שכתב שמי שאמר על הניסים בטעות גם בט"ו באדר, "מ"מ כאן יש קצת שייכות בימים אלו, על כן בודאי אין צריך להחזיר אם אמרו, כנלע"ד ברור". ראה שם באריכות רבה בעיקר בנוגע לאמירת על הניסים לאחר סעודת פורים שנמשכה לתוך הלילה הבא וכשמדובר ביום חול. מסקנתו היא: "עושה סעודת פורים ביום פורים, ונמשכה סעודתו עד הלילה, אם לא התפלל ערבית של מוצאי פורים, יאמר על הנסים בברכת המזון שמברך במוצאי פורים, אבל אם התפלל ערבית, לא יזכיר על הנסים בברכת המזון".
יג. ^ 10.באיזה יום סועדים סעודת פורים בערים מוקפות חומה, כשט"ו באדר חל בשבת. בענין זה רבו הדעות. האם מקדימים ליום ששי, האם בשבת, או ביום ראשון. הלכה למעשה, פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרפח, ו) שעושים סעודת פורים ביום ראשון. אמנם הרב לוי בן חביב (שו"ת מהרלב"ח סי' לב), שהיה חי בירושלים בזמן מרן הרב יוסף קארו, חלק עליו וטען שיש לקיים הסעודה בשבת, אך למעשה פסיקתו של השולחן ערוך התקבלה. ראה: הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, ד, סי' מ.
יד. ^ 11.בספר נהר מצרים, הלכות פורים, סעיף יג, מסופר שכך היה מנהג מצרים "וזו היא הדרך היותר ישרה, וכן הוא מנהגינו בעיר הקדש ירושלים ת"ו וכן אנחנו נוהגים, וכן נוהגים רבים מיראי ה' וחושבי שמו". (מדובר על פורים שחל ביום ששי י"ד באדר, כאמור שם בסעיף א).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il