ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עניינו של חג
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עיונים בעניני חנוכה
הנס שנעשה בנרות, בסופו של דבר, הוא נס קטן. זהו נס שהיה ניתן לוותר עליו, ולהדליק בשמן טמא, שכן טומאה הותרה בציבור. יתר על כן, מעיר המהר"ל 1 שאיננו מוצאים ציון של נס שאפשר לנו לקיים מצווה, אלא רק על הצלה.
במלחמתם של החשמונאים, לכאורה לא מצינו דבר היוצא מגדר הטבע, היתה זו מלחמה ככל המלחמות. עד כדי כך הניסים לא בלטו, שעתה בדורות האחרונים ייחסו את הניסים למכבים ולא לקב"ה – 'אשר חוללו המכבים'. מלבד זאת, ניסי המלחמה לא היו מושלמים, שהרי היו שם הרבה הרוגים וכל בני מתתיהו נפלו.
מלבד הקושי שבהזכרת ניסי המלחמה עלינו לתת את הדעת על עצם ההחלטה של החשמונאים לצאת למאבק באימפריה היוונית, הם סיכנו את עם ישראל במאבקם. בכדי לברר נקודה זו יהיה עלינו לשאול האם היה להם דין של מלך שהנהגת העם מסורה בידו.
תוצאת מלחמתם המוצלחת של החשמונאים היתה "חזרה מלכות לישראל", אולם מלכות זו לא היתה השלמה שבמלכויות. כתר מלכות ועצמאות ישראל בטל במידת מסוימת, ומה עוד שמלכות חשמונאי לא הייתה דגם חיובי ומוצלח לשלטון שהביא אחדות וטוב על האומה. מצד כתר המקדש, לכאורה מדרגת המקדש בימי בית שני לא הייתה גדולה; לא היה ארון בקודש הקודשים ולא היו ניסים שהיו בימי בית ראשון. כמו כן מבחינת כתר תורה, אמנם מדובר על תקופת פריחה מבחינת תורה שבעל פה, אך עיקר הפריחה לא היה בזמן החשמונאים אלא בזמן שלפניהם, ימי אנשי כנסת גדולה, ובזמן שלאחריהם, תקופת התנאים. החשמונאים היו בתקופת הזוגות, המהוים יותר "גשר" למסירת התורה.
גם האופן בו אנו מציינים את ימי החנוכה מיוחד. מחד, ימי חנוכה הם שמונה מתוך שמונה עשר הימים בשנה שבהם אומרים הלל שלם; נראה שיש הרבה גילוי ואור בימים אלו. מצד שני, המצווה בנרות ובלילה, דווקא בזמן של היעדר אור (ולא נאמר ביטוי של ריבוי אור – אפילו בפורים נאמר "ליהודים היתה אורה"). מדוע חנוכה דווקא בזמן שהלילה ארוך? ומדוע בסוף החודש? אפילו פורים הוא באמצע החודש.
מלבד שאלות יסודית אלו, ישנם פרטי דינים ייחודיים במצוות הדלקת נרות החנוכה, דינים אלו יתבארו בהמשך דברינו.
זמנים מקודשים וסגולת ישראל
הקדושה מתגלה באדם, במקום ובזמן. יש לנו ימי חול, ויש לנו זמנים מקודשים. בימות החול, הנוכחות האלוקית נמצאת בעולם בלבוש של זמן ומקום; ויש י"ח ימים שבהם גומרים את ההלל, ובהם יש מפגש עם האור האלוקי שמדלג על המגבלות של נפש, זמן ומקום, ומופיעה נוכחות מרוכזת שלו, שאינה מתחשבת בלבוש המוגבל.
עם ישראל אינו חי את חייו במדרגת עולם הטבע, הנצחיות של עם ישראל היא מעל ומעבר למציאות הטבעית. בימות החול אנו שייכים לעולם הטבע, אנו נתבעים להופיע את הקודש שבחול, לרומם ולהאיר את מדרגת ימות החול. זאת אנו יכולים לעשות מכוח מועדי הקודש, שבהם מתבלטת הסגולה המייחדת את עם ישראל, כעם שהארתו היא מעל ומעבר להארת העולם הזה.
את המועדים המיוחדים אנו מבטאים באמירת הלל, ואילו את ימי החול אנו מבטאים באמירת פסוקי דזמרה. פסוקי דזמרה הם ההלל שעולה מתוך פגישה עם עולם הטבע ובריאת העולם הזה. גם כאן יש תפקיד מיוחד לעם ישראל. מי שמתבונן בפסוקי דזמרה מבחין בפסוקים רבים המבדילים בין הצדיק לרשע, בין ישראל לאומות העולם. אך שם לא מדובר על פגישה עם מדרגת הנס.
חז"ל אומרים (שבת קיח, ב) שכל האומר הלל [המצרי] בכל יום, כאילו מחרף ומגדף. אנו לא מופיעים את הקב"ה רק מתוך ימים מיוחדים, אלא "יום ליום יביע אומר" – לכל יום ישנו קידוש ה' המיוחד לו. מי שאומר שאפשר לעבוד את ה' רק מתוך אמירת הלל בכל יום, כלומר מתוך התגלות ניסית, הרי זה מחרף ומגדף! לא כך ברא הקב"ה את עולמו! הלל המצרי מברר את המפגש עם מציאות של נס, עם השגחה פרטית מיוחדת וגאולה המביאה מהפך ממצב של צרה לרווחה. זהו לא המצב הקבוע בעולם. אך מציאות הצרה והישועה ממנה נועדה לגלות מדרגה ניסית על טבעית, שרק מכוחה ניתן להתגבר על המגבלות של העולם הזה.
בימים שאומרים בהם הלל, אנו מעלים על נס את המדרגה העל-טבעית שמופיעה דרך ישראל. קדושת השבת אינה קשורה לקדושת ישראל, היא "קביעא וקיימא" וניתנה לישראל כמתנה, אולם שאר הזמנים המקודשים בוודאי קשורים לסגולה המיוחדת של עם ישראל, ואף קשורים למאורעות שקרו לעם ישראל. כל מועדי הקודש שאנו נפגשים בהם במהלך השנה – מבררים את הסגולה המיוחדת שיש לעם ישראל, שה' בחר בנו מכל העמים. צריך לאפיין כל חג וכל יום טוב, מה המיוחד בו בשונה משאר מועדי הקודש.
בחנוכה אנו מפארים את עניין הנס. אולם אי אפשר לומר שזה המייחד את חנוכה, כי כל המועדים שייכים לבחינת הנס. יש דגש בימי החנוכה סביב נס פך השמן. צריך לאפיין את המיוחד שבהופעת נס זה, שהרי הארת ימים אלו קשורה אליו, וכך נוכל לדעת מהי המדרגה שאליה ניתן להגיע בימים אלה.
שלושת הרגלים לעומת ימי השמחה שתיקנו חכמים
יש חלוקה בסיסית בין הזמנים המקודשים מהתורה – שלושת הרגלים – לבין הזמנים שתיקנו חכמים. ברגלים יש איסור עשיית מלאכה (גם בחול המועד נאסרו חלק מהמלאכות), ולעומתם בימים שמדברי חכמים אין איסור מלאכה. איסור המלאכה ודאי מעיד על כך שמדרגת הימים שמהתורה גבוהה יותר, ההארה שבהם עליונה הרבה יותר מזו של ימות החול. לעומתם הארת הימים שמדברי חכמים לא כל כך עליונה, ולכן לא נאסרו בעשיית מלאכה.
רבות כתב הרב קוק באורות על מערכת היחסים שבין הנס לטבע, וזה קשור גם לעבודת ה' שלנו. בנקודה זו אנו רואים הבחנה בין המועדים שמהתורה, למועדים שמדברי חכמים. נראה שבימים שמהתורה מדובר על מדרגה של נס שאינה מוגבלת ואינה קשורה למציאות הטבעית, ואילו בימים שמדברי חכמים מדובר על נס שמחובר לעולם החול. וכן כתב ה"קדושת לוי" בדרושים לחנוכה:
בנוסח הברכה אומרים: "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". כי כל הניסים היו למעלה מהזמן, כמו נסי מצרים וים סוף וירדן, וכל הנסים היה למעלה מהטבע; מה שאין כן נס חנוכה ופורים היו בתוך הטבע, דחשמונאי ובניו עשו מלחמה ובפורים היתה אסתר המלכה, לכן מברכין בחנוכה שעשה ניסים כו' בזמן הזה , רצה לומר בתוך הזמן שהוא עולם הזה, בתוך הטבע עשה נסים, שהכל היה מאתו יתברך.
כביטוי להבדל זה ניתן לציין את המקום שבו אנו מזכירים את עניין המועד בתפילת שמונה עשרה. את המועדים מדאורייתא אנו מזכירים בברכת העבודה, ואילו המועדים מדברי חכמים נזכרים בברכת ההודאה. מהו הטעם להבדל זה?
שלוש הברכות שבהן אנו חותמים את התפלה נקראות בדברי חז"ל ברכות ההודאה, אנו מודים בהן לקב"ה על החיים שנתן לנו. הברכה הראשונה היא הודאה על השכינה שהקב"ה השרה בקרבנו: אנו שייכים לחיים שבהם אפשר לעמוד לפני ה', חיים של קודש. הברכה השנייה היא הודאה על עצם החיים האנושיים שנטע בנו הקב"ה, חיים שעדיין אין בהם שייכות לכל מציאות החיים בצורה של שלום, אלא היכולת לחיות בלי להשתעבד לעולם הזה. "על חיינו המסורים בידך... ועל ניסיך שבכל יום עימנו" – חיים שבהם אנו מתגברים על כל מפגעי העולם. בברכה השלישית אנו מודים על חיים שיש בהם שלום עם כל הכוחות, חיים שיש בהם ברכה גשמית וכל טוב העולם הזה; אנו לא רק חווים את עצם החיים וההתגברות על מפגעי המציאות, אלא זורמים עם החיים ומחיים את העולם הזה. יש כאן סדר להודאה – מהודאה על החיים הכי פנימיים ונשמתיים, לחיים הטבעיים בעולם הזה; מהנקודה הפנימית ביותר, נקודת הקודש, אל עצם החיים, ומכוחם הודאה על הברכה בחיי העולם הזה.
בזמן שבית המקדש היה קיים, התוכן של ברכת העבודה עסק בהודאה – הודאה על השראת השכינה שנמצאת בקרבנו. מעת שנחרב בית המקדש, עיקרה של ברכת העבודה השתנה והיא הפכה מברכת הודאה לברכת בקשה. זאת משום שמזמן החורבן אנו לא שייכים בפועל ובנגלה למדרגה הפנימית של הקודש. ההארה השלמה, גילוי החיבור השלם של הקב"ה עִם עַם ישראל, היה רק במקום המקדש. כיום השייכות שלנו לברכה זו אינה בצורה של הודאה, אלא בצורה של בקשה.
הרגלים מוזכרים בברכת העבודה, משום שהם שייכים למדרגה עליונה זו. מעלת הרגלים התגלתה כשעם ישראל עלה לרגל וקיים מצוות ראייה. ה' נראה אל כל אחד שבא אל מקום המקדש, והאדם נפגש עם המציאות של המקדש, מציאות שאינה מוגבלת בזמן, מקום שבו הארץ מתבטלת מול השמים. עשרה ניסים נעשים באופן קבוע במקום המקדש (אבות ה, ה). כשהמקדש חרב, גם ההארה של הרגלים אינה יכולה להתגלות במלואה. חלק גדול מהארת הרגלים נהפכה לנו לבקשה במקום להודאה. במצב זה, הניסים מאירים מרחוק על עם ישראל, אולם אינם יכולים להיות מחוברים למציאות החיים היום יומית.
לעומת זאת, הימים שמדברי חכמים מוזכרים בברכת ההודאה. כאן אנו נפגשים עם מציאות החיים שאנו שייכים אליה באופן ממשי. בברכה זו אנו מודים "על חיינו המסורים בידך" – על עצם חיינו, שלפעמים מתגלים בצורה של "ניסיך שבכל יום ונפלאותיך".
חילוקי מדרגות
אנו אומרים "על ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים". כתב בספר קדושת לוי שיש כאן הבחנה בין שני סוגי ניסים שבאים מאת הקב"ה: יש ניסים שבאים בהתניה למה שאנו כבני אדם עושים: על ניסיך שבכל יום עמנו. הקב"ה רוצה את השותפות שלנו בהופעת הניסים. ויש ניסים שבאים מטובו של הקב"ה ומנפלאותיו – ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים. ניסים אלו אינם קשורים למאמץ האנושי, אלא זה הסדר של הנוכחות האלוקית בעולם. העולם הזה מלובש בזמן ומקום, ובעולמות העליונים הנוכחות האלוקית גדולה יותר. יש מצבים שבעולם שלנו נעלם האור האלוקי, וכדי להגביר את הנוכחות האלוקית בעולם הקב"ה "מבטל" את העולם הזה כלפי העולמות העליונים, שבהם ההופעה אינה מצומצמת, וכך מתגלה נוכחות אלוקית תרכיזית, נוכחות שמקרינה לאורך זמן ממושך ו"מחזיקה" את עם ישראל – עד שתהיה התגלות נוספת של ניסים.
ניתן לומר שסדר המועדים שאירעו לאבותינו מתאפיינים במדרגות שונות של נס. הניסים הראשונים לא באו בשותפות עמנו, וככל שמתקדמים הניסים, הם נעשים יחד, בשיתוף פעולה עִם עַם ישראל.
פסח וכל הניסים שסביב יציאת מצרים הינם ניסים שכל כולם באתערותא דלעילא. אין עדיין עם ישראל שיוכל להיות שותף בהופעת הנס. העולם משועבד לתרבות המצרית המלאה כשפים שמכחישים את כוח הפמליה של מעלה; כתוצאה מהשתלטות מצרית על המחשבות, על הדמיונות ועל החיים – הנוכחות האלוקית הולכת ונעלמת מהעולם. הניסים מתגברים על המצריות ושוברים את הערלה הזו, ומתגלה שה' נמצא בקרב הארץ. פסח כל כולו יצירה אלוקית מוחלטת – הקב"ה יוצר אותנו יש מאין, ואנו נעשים כבנים למקום. הדרך לגלות שעם ישראל אינו עם ככל העמים ואינו מתחיל התחלה טבעית, היא על ידי הניסים, שבמהותם אין בהם מעורבות אנושית. בפסח אין שום זכויות לעם ישראל, הכול מלעילא.
מתן תורה גם הוא כולו אלוקי. הקב"ה נותן את התורה, שהיא בחינת "ראשית", היא כלי החמדה של הקב"ה וכל כולה אלוקית, כל כולה משמים. אולם הפעם יש הודעה לעם ישראל על הנס שעומד להיות, כדי שעם ישראל יתכונן למעמד זה. עם ישראל מתכונן למתן תורה במשך חמישים יום. הופעת התורה באה בדרך של קולות וברקים, כשכל הבריאה משתתקת, אולם צריך הכנה של עם ישראל כדי ליצור עם שיכול לקבל תורה. יש שותפות מסוימת מצד עם ישראל במתן תורה: העם אומר "נעשה ונשמע".
סוכות הוא כנגד השראת השכינה בעם ישראל. השראת השכינה מופיעה את האש שיורדת משמים, אולם השכינה שורה בסוכות שעם ישראל בונה. כמקביל לסוכה, השכינה שורה במשכן שעם ישראל מכין לאחר מהלך התשובה ביום הכיפורים. המציאות של השכינה בקרבנו, באה לידי ביטוי בהליכה במדבר ובדאגה הניסית לקיום של עם ישראל. מדרגת השראת השכינה תלויה במידת התשובה שיש בעם ישראל. גם ירידת המן והניסים שהיו סביבו קשורים למדרגת התשובה של כל אחד ואחד – לרשעים המן יורד רחוק מהאוהל, ולצדיקים הוא יורד על פתח אוהליהם.
אם כן יש הדרגה מסוימת בשלושת הרגלים, אולם ביסודם אלו ניסים שבאים באתערותא דלעילא, ואנו לא שותפים ביצירת הניסים, אלא לכל היותר יכולים להיות מודעים אליהם ולהכין את עצמנו לקבלם. כביטוי לכך שהניסים לא נעשים מכוח מעשינו בימים הטובים האלו, אנו נאסרים במלאכה.
אך בחגים שהם מדברי חכמים, השותפות של ישראל בהופעת הניסים דומיננטית יותר:
בפורים הנס היה מכוח גזֵרה שנגזרה על כל עם ישראל, שיכלה לגרום לקעקע ביצתן של ישראל. הגזֵרה באה בגלל נפילה רוחנית של עם ישראל, והישועה באה מכוח תפילות ותחנונים של מרדכי, אסתר וכל אותו הדור. הנפילה והתרחקות הקב"ה מאיתנו נבעה מכך שהרגשנו מאוד את הנוכחות של אחשוורוש (נהנו מסעודתו של אותו רשע), ומאוד נבהלנו מגזֵרת המן, כשכולם כרעו והשתחוו לו. התיקון, חזרת הנוכחות האלוקית וההשגחה הפרטית אלינו, נבע מהתשובה שעשו מרדכי וכל אותו הדור. התפילה אל הקב"ה והעבודה הנפשית לראות בכל מה שקורה השגחה אלוקית, ולירוא מה' שהביא את הגזֵרה על עם ישראל ולא מהמן שגזר אותה בפועל, זה הסוד להתעוררות הנס וביטול הגזֵרה. את הנס עשה הקב"ה, שסידר את הדברים כך שנהפך ליבו של אחשוורוש מהמן למרדכי.
בחנוכה יש כבר שיא של שותפות מצד צדיקים בדור כדי לעורר את הניסים והנפלאות. הסרת חילול ה' נעשתה דרך הנכונות למסירות נפש על קידוש ה' מצד הגיבורים בישראל. הנס בא דרך הגבורה שנתגלתה במתתיהו ובניו; המעורבות של האדם בנס הופיעה בצורה הבולטת ביותר בנס החנוכה.
ההבחנה בין פורים לחנוכה באה לידי ביטוי בכך שבפורים המנהג הוא שלא לעשות מלאכה כל היום, כל העושה מלאכה בו אינו רואה סימן ברכה. לעומת זאת, בחנוכה אין ביטול מלאכה גם מכוח המנהג; נשאר רק המנהג שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות.
גם בשאלה האם נוהגת אבלות בחנוכה ובפורים, אנו רואים הבדל: בפורים, לפי חלק מהדעות, לא נוהגת כל אבלות; לעומת זאת בחנוכה נוהגת אבלות, משום שהנס לא מרחיק אותנו מהחיים, בין מהצד השמח שבהם ובין מהצד המצער. הניסים של חנוכה אינם מרחקים את מציאות המיתה וההיעדר – במלחמות בימי החשמונאים נהרגים רוב בני מתתיהו.
הניסים שאינם בשותפות עימנו, כשאנו מוגבלים בכוח העשייה שלנו, מופיעים חסד ואור אלוקי גדול יותר מהניסים שנעשים בשותפות. אולם הניסים שנעשים עימנו מופיעים אור של רחמים, הארה שאין בה נהמא דכיסופא.
בית ראשון – המשך זמן הנבואה, בית שני – מדרגת רוח הקודש
ניתן לומר שניסי יציאת מצרים באו מכוח אתערותא דלעילא, ולכן הם ניסים שלא היו מוגבלים בעוצמתם. עולם הטבע התבטל מול הופעת הנס. כך היו ניסי יציאת מצרים, כך היה במעמד הר סיני, כך נתקיימו עם ישראל ארבעים שנה במדבר. במידה מסוימת נמשכה הארה זו בכל ימי בית ראשון במקום המקדש. כביטוי להארה עליונה – בכל משך הזמן הזה שרתה בעם ישראל נבואה, שבאה מאתערותא דלעילא.
לעומת זאת, בפורים ובחנוכה הניסים באו באתערותא דלתתא, בהקשר למאמץ האנושי. נס חנוכה הוא מסוג הניסים שבכל יום עמנו, מהאתערותא דלתתא, וגם בפורים הייתה אתערותא דלתתא בצומות ותעניות. הביטוי לכך הוא הסתלקות הנבואה, והופעת מדרגת רוח הקודש שהיא מדרגה שתלויה באתערותא דלתתא.
חיבור קדושת הטבע והארת הנס
למרות שבמועדים מהתורה מתגלה אור גדול יותר, יש צד שבאור של המועדים שמדברי חכמים יש גבורה ויתרון על האור של הרגלים. נכון שהאור מופיע בצורה יותר מוקטנת ומצומצמת, אולם דווקא משום כך הוא יכול לגאול יותר את המציאות היומיומית. הנס של חנוכה ופורים יכול להיות מחובר לטבע שמתגלה בכל יום.
למועדים שמדברי חכמים יש מעלה על פני המועדים מהתורה – הם יכולים לרומם לא רק את עולם הנס, אלא גם את עולם הטבע. בימים אלו אנו באים להאיר את מדרגת הנס, כשהנס מחובר לעולם הטבעי.
בימי החנוכה התחילה להתבסס התשתית לחיבור שבין הנס לטבע, המתגלה בקשר שבין נס פך השמן לנס המלחמה. אולם בחנוכה הארתו של הנס מוגבלת, היא רק הארה של נרות, וגם הארת הטבע לא הופיעה בשלמותה – יהודה המכבי נלחם שמונה קרבות ולא בכולם מנצח.
נראה לומר שהגאולה העתידה תוזכר בברכת השלום. מהלך גאולת העולם תלוי בהתאחדות שבין הארת הנס והארת הטבע, ולכן מקומם של ניסי הגאולה העתידה הוא בברכת שים שלום, כי החיבור בין הנס לטבע יהיה בצורה מושלמת. הניסים יהיו חלק כל כך מובנה ממציאות החיים היומיומית שלנו, עד שהם יהפכו להיות הטבע של המציאות, לא יהיה פער והבדל בין האור של הטבע לאור של הנס. וזוהי מדרגת השלום – הרמוניה מוחלטת בין המדרגות העליונות, הבאות לידי ביטוי במועדים המיוחדים, לבין המדרגות היומיומיות. כל עוד לא הושלמה הגאולה יש חילוקי מדרגות, ימות קודש וימות חול; כשהעולם ייגאל נגיע למדרגה שבה אנו מצליחים להדביק את מציאות ימות החול לימים המיוחדים.
החגים שמדברי חכמים הם כנגד המציאות שהיא מדרגת ביניים – אין פער עצום בין הנס לטבע, אולם גם אין אחדות שלמה – ולכן אין להזכיר את חנוכה בברכת השלום. אולם באופן בסיסי החיבור התחיל בחנוכה, חג שיש בו גם נס וגם טבע.
הניסים שהם בחינת אתערותא דלעילא, מפגישים אותנו עם יראה עילאה, האדם עומד אל מול הגודל האלוקי ומכיר בקטנות האדם. לכן הזכרת ניסים אלו היא בברכת העבודה, המחברת אותנו אל המקדש, המקום שעולים אליו שלוש פעמים בשנה להתרומם למדרגת היראה. כך אנו מבקשים: "ושם נעבדך ביראה כימי עולם".
בפורים ובחנוכה אנו נפגשים במדרגת האהבה, הקב"ה משתף אותנו עמו בקידוש ה'. "לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".
במדרגת החיים שלנו יש בנס האלוקי מה שאין בנס עם השיתוף האנושי, ויש בנס האנושי משהו שאין בנס האלוקי. אנו במהלך של רצוא ושוב בין היראה לאהבה. אולם בעתיד נזכה למדרגת הדבקות, שמצליחה לחבר ולהביא שלום בין היראה לאהבה.
מה הטעם לזכרון החשמונאים?
מבין התקופות ההיסטוריות השונות, אנו עושים זיכרון לתקופה החשמונאית.
חז"ל ראו את ההיסטוריה העולמית כמאבק בין מלכות ה' לארבע המלכויות, ואנו צריכים להתגבר עליהן כדי לאפשר את מלכות ה' בעולם. אנו מציינים את הניצחון על היוונים משום החשיבות שיש בניצחון המלכות השלישית, וייתכן שפורים מציין את ההתאוששות מהחורבן שנעשה על ידי בבל, ומההתגברות על החלק השלילי שיש במלכות פרס.
אולם הניצחון על בבל לא מצוין כמועד בפני עצמו, ויש להתבונן האם הניצחון על היונים יכול לעמוד כדבר משמעותי, וכגמר המאבק עם הרעיונות ההלניסטים. המאבק עם היוונים לכאורה ממשיך עד ימינו – המאבק התרבותי עם המינות והנצרות דומה למאבק שהיה לנו עם היוונים. אם כן, מדוע יש זיכרון מיוחד לניצחון של החשמונאים? ובכלל, מה אנו רוצים לשמר מבחינת התקופה החשמונאית?
מבחינת כתר מלכות – קשה לראות במאתיים שנה דבר שיש בו כוח שנמשך מעבר לזמן של העצמאות כשלעצמה. גם מאתיים שנה אלו לא היו תקופה מזהירה – המלכים החשמונאים נהפכו לצדוקים, ינאי המלך רדף את החכמים, ולאחר מכן הגיעה מלכות הורדוס, שהיא ודאי לא דגם שאנו רוצים לשמר בזיכרון הלאומי.
גם מבחינת הנוכחות של המקדש באומה, קשה לראות בתקופה זו מציאות של שכינה גלויה. הכהנים הגדולים לא נחשבו כמנהיגי הדור מבחינה רוחנית; הנשיא ואב בית הדין היו המנהיגים העיקריים.
מבחינת כתר תורה – התקופה של החשמונאים, שהיא תקופת הזוגות, היא בעיקר תקופה מְשַׁמֶּרֶת. התקופה הקודמת לחשמונאים הייתה מאוד משמעותית – תקופת אנשי כנסת גדולה. התקופה לאחר הזוגות גם היא תקופה משמעותית בהתפתחות התורה שבעל פה; התורה כולה התעצבה על ידי התנאים. אולם תקופת הזוגות לכאורה אינה משמעותית וייחודית.
חנוכה – נס מכוח מסירות נפש
אכן, לא הנס כשלעצמו היה נס גדול, ואף התקופה ההיסטורית שבאה בעקבות נצחון החשמונאים אינה נחשבת לתקופה גדולה. הדבר העיקרי שהתגלה בחנוכה היה ההארה של נס שבא בדרך טבעית. נמצאה הנוסחה ליצירת נס מכוח האתערותא דלתתא.
חז"ל אומרים בגמרא (ברכות כ, א) – למה לקמאי נעשו ניסים ולנו לא נעשים ניסים? קמאי דמסרי נפשייהו על קדושת השם נעשו להם ניסים, אנחנו שלא מוסרים את הנפש לא נעשים לנו ניסים. פירוש דבריהם הוא שקיום תורה ומצוות בצורה טבעית גורם לברכה שבאה בצורה טבעית. בקיום המצוות בדרך רגילה אנו יכולים לעורר על עצמנו השגחה פרטית, כמתואר בפרשת "והיה אם שמוע" – הגשמים יורדים בעיתם וישנה ברכה קבועה. כך סדר הדברים בימי בית ראשון; הקב"ה רוצה להיטיב לעם ישראל, והטובה מצויה באוצרות השמימיים, ותלויה בכך שישראל יהיו ראויים לטובה זו. זוהי טובה שצריכה לבוא במידת הדין.
אולם לאחר חורבן בית ראשון, כבר אי אפשר להתברך בדרך הטבעית ובמידת הדין; הטובה יכולה לבוא רק מכוח מידת הרחמים, וכדי לעורר רחמים צריך לנהוג לפנים משורת הדין. אפשר לקיים תורה ומצוות מעל ומעבר למה שנדרש מאיתנו לקיום בדרך טבעית. ניתן לקיים מצוות במסירות נפש. זה מעורר הנהגה מיוחדת של הקב"ה עמנו – כשם שאנו מקיימים מצוות בצורה חריגה, כך גם הקב"ה נוהג עמנו בדרך ניסית בהשגחה וברכה שהיא מעל ומעבר לכלים הטבעיים. בחנוכה הנס בא כתוצאה ממסירות הנפש של החשמונאים. הנס שמדובר עליו בחנוכה – זה "טבע" שיהיה נס.
משום שבימי בית ראשון השפע בא באתערותא דלעילא, סדר הניסים יכול להתגלות רק מכוח הנביאים. רק הנבואה יכולה לעמוד על סדרי הניסים שבאים באתערותא דלעילא. מזמן החשמונאים יש סדר חדש להתעוררות הניסים – הגבורה הרוחנית ומסירות הנפש מעוררות את ההשגחה האלוקית.
המדרגה של מסירות נפש שגורמת לניסים, היא הדבר העיקרי שיש לנו מחנוכה. מתקופת החשמונאים מתחיל מהלך חדש של קיום לעם ישראל; מסירות הנפש היהודית הייתה הדבר שקיים את עם ישראל בכל משך הגלות, קיום הדבר במצבים של צרות. חנוכה מתגלה בדור של שמד, ולאחר מכן מכוח מסירות הנפש של עשרת הרוגי מלכות לא יכלו הרומאים לנו, והתורה נשארה חיה ומחיה את עם ישראל. וכך במהלך כל הגלות.
נס בשעת השמד
האחרונים דנו מה גדרן ההלכתית של מלחמות החשמונאים. האם היה למתתיהו או יהודה דין של מלך או שופט שיכול להוציא למלחמה? כיצד הם סיכנו את עצמם וסיכנו אחרים במאבקם כנגד היוונים?
הרב במשפט כהן 2 מסביר שבשלב הראשון במאבק, ודאי שלא מדובר על גדר מלחמה; מדובר על מצב של שעת השמד. במצב של שעת השמד יש מצווה למסור את הנפש על קידוש ה', ואם כן ודאי שאין חשבון של סכנת נפשות; ודאי שהגויים שבאים להעביר אותנו על דת – דמם מותר; ודאי שמותר לנו להתקומם כנגד הגוי שבא להעביר אותנו על דת. וגם במקום שאין סיכוי לנצח במרד כולו – מותר לפגוע בגויים, ולהצליח במאבקים מקומיים.
ולא רק הגויים שבאים להעביר אותנו על דת מתחייבים בנפשם, גם מי שמשתף איתם פעולה נעשה כמותם. כשמתתיהו הורג את אותו יהודי שמקריב בבמה, הוא עושה כדין, שהרי אותו אדם עוזר לגזרת השמד. אולם ניתן לומר שמתתיהו ובניו לא העלו על דעתם להכניע את המעצמה היוונית, ולא יצרו תוכנית מסודרת כיצד לסלקם מתחומי הארץ. הם עשו פעולות של קידוש ה', ואז חפץ ה' בידם הצליח, וכל מסירות נפש עוררה עוד סייעתא דשמיא. הסייעתא דשמיא הלכה והתגברה, עד שיהודה יצא למרד לסילוק היוונים מתחומי הארץ. לאחר הניצחון החמישי מסופר שהמלך היווני הסכים שהכהן הגדול יהיה כהן שאינו מתיוון, וכל עבודות המקדש יהיו כמסורת ישראל. אולם יהודה לא הסכים לכך, והמרד נמשך עד לסילוק היוונים מהארץ.
הנס לא היה בשינוי סדרי הטבע. הנס היה בכך שישראל התמלאו רוח גבורה, וככל שהתמלאו רוח גבורה כך זכו וראו יותר סייעתא דשמיא. העובדה שנהרגו רבים מצדיקי ישראל במלחמות, היא חלק מסדר הופעת הניסים – בכך שהמשיכו למסור את הנפש למרות המחירים ששילמו.
יש לדמות את המרד למה שמרדו בזמן השואה בגטו ורשה. נתאר לעצמנו שכתוצאה מהמרד היו עוד מקומות שהיה מתעורר בהם כוח של מרידה בנאצים ימ"ש, ובסופו של דבר זה מה שהיה מפיל את הנאצים ימ"ש! זה מה שאירע באותה עת: המרד שנעשה במטרה להציק ולמסור את הנפש, הפך למרד שהצליח מעל ומעבר למאבק המקומי.
זהו בית אב לכל הקיום הישראלי במאבקים מול הגויים. ישראל מוסרים את הנפש על קיום תורה ומצוות, והקב"ה גואל את ישראל בכל מקום שיש מסירות נפש.
טימאו כל השמנים
המציאות החדשה של עם ישראל בימי בית שני, כשנבואה פוסקת, מזמנת התמודדות חדשה.
יש הבדל באופי ההתמודדות של עם ישראל מול אומות העולם. בימי בית ראשון, כמעט לא היה מגע בין הגויים לעם ישראל. ההבחנה שבין ישראל לגויים הייתה שבעם ישראל יש נביאים, ודבר ה' נמצא בצורה חיה וגלויה בעם ישראל, לעומת הגויים שאין בהם נבואה. עם ישראל נמצא בימי בית ראשון במדרגה של נס, מדרגה שהעמים כלל אינם שייכים אליה. צורת ההתמודדות עם הגויים היא פשוטה מאוד – צריך להיות נאמנים לנביאים, להארה השמימית, וכך מתמודדים עם העמים. ההסתבכות בימי בית ראשון אינה קשורה באופן מהותי להשפעה פנימית של הגויים עלינו; הסיבוך של עבודה זרה קשור לבוסריות בטהרה שצריכה לשכון בעם ישראל, טהרה שתביא את עם ישראל להתנתק מכל דמיונות עבודה זרה.
בימי בית שני, שאין נבואה, ההשפעה של הגויים על עם ישראל יכולה להיות הרבה יותר גדולה. אין אתערותא דלעילא. החכמה היוונית הולכת וחודרת לאומה הישראלית. מתחילה התמודדות אל מול הכוח היווני שנראה יפה מאד מבחוץ. וכתב ספר תפארת שמואל 3 :
וידוע דבימי יון הרשעה היו אז העדת ישראל בשפל המצב מאד, עד שהעיזו לומר להם היונים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. ורצונם היה להעבירם מאמונת ד', וכמו שאמרו ז"ל (שבת כא, ב) שנכנסו יונים להיכל – ישראל נקראים היכל כמבואר בתיקוני זוהר, והיינו שנכנסו בלבות ישראל לטמאם; וטמאו כל השמנים – היינו המחשבות ישראל, שמן נקרא חכמה כאמרם ז"ל 4 (מנחות פה, ב). עד שבאו ח"ו לכתוב שאין להם חלק באלקי ישראל, לכפור באמונת ד', וכל כוונת היונים היה שעל ידי חסרון אמונה לא יוכלו לקבל ההשפעה ואור החסד הנשפע בכל יום לזרע ישראל.
והיונים הארורים, כשרצו במחשבתם להעבירם מחקי רצון ד' ולהשכיחם מהתורה הקדושה, נתחכמו ברשעתם, והבינו בדעתם כי אי אפשר לעקור דבר מן העולם, אם לא שיעקור מתחילה היסוד אשר עליה עומד הדבר על עמדו, כמו אם ירצה לעקור איזה אילן צריך לשרש אחריו עד אשר לא ישאר שום שורש בקרקע, שאם לא כן יחזיר ויציץ ציץ ויפרח, ולזאת רצו לעקור כח הכנעה ושפלות, ולהכניס בלב ישראל שורש הרע שלהם – גאות וגסות הרוח – וממילא יהיה כושל עוזר ונפל עזור חלילה, כי תועבת ה' כל גבה לב. ולזאת רצו לבטל חודש-מילה-שבת, כי שלש אלה מרומזים להכנעה ושפלות.
וכתב השם משמואל 5 :
כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול". הנה שמן הוא חכמה, כבש"ס (מנחות פה, ב): "מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן", וכתיב (תהלים קיא, י): ראשית חכמה יראת ה', והיינו כי חכמה הבאה לאדם היא רק שפע אלקי, וזולתה איננה נקראת חכמה רק דרך השאלה, כדכתיב (משלי ב, ו): כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ועל כן אי אפשר לאדם לקבל חכמה מהש"י, רק על ידי יראה שהוא עומד מרחוק, כדכתיב (ירמיה לא, ב): מרחוק ה' נראה לי, וכמו שכתוב במשה רבינו ע"ה (שמות ג, ג): אסורה נא ואראה את המראה וגו', ופירשו המפרשים במלת "אסורה" לעמוד מרחוק, היינו להתרחק עוד יותר – על ידי כן "ואראה את המראה". ויראה היא אותיות ראיה, היינו באותה מדה שיש בו יראה זוכה לבחינת ראיה, וחכמה היא בחינת ראיה שהיא ראית השכל.
טומאת השמנים היא טומאת המחשבה. טומאת השמנים היא המחשבות שהחכמה שיכול האדם להשיג היא חכמה שנותנת לו מעמד ונוכחות עצמית. זוהי גסות הרוח של המשכילים. התיקון הוא מסירות נפש לשמיעת דבר ה' וקיומו.
זאת לימדו אותנו החשמונאים. אנו מתמודדים עם הגויים על ידי מסירות הנפש. הנכונות למסור את הנפש על תרבותנו, היא מה שמאפשר לעם ישראל להתקיים. מהותו של חנוכה היא הנכונות ללכת אחרי ה' במסירות נפש.
העיקר - הרצון והנכונות
במצווה זו של נרות החנוכה אנו מוצאים תקנה מיוחדת של חז"ל לאופן קיום המצווה בשעת הסכנה, תקנה ייחודית שאיננו מוצאים בכל מצווה. לכאורה במצב של שעת הסכנה היינו אמורים לפטור את האדם מהדלקת נרות חנוכה, ומדוע נדרשו חז"ל למציאות זו וייחדו לכך דין, כעת ניתן להבין זאת. הדרך לעורר את הארת החנוכה היא דווקא בקיום המצווה בשעת הסכנה.
כשאין שעת סכנה, איך נבטא את המסירות שלנו למצוות? ניתן לעמוד על כך מהסיפור בגמרא (שבת לג, ב) בנוגע ליציאת רשב"י מהמערה. רשב"י ובנו יושבים במערה ומגיעים למדרגה עליונה כשהם עוסקים בחיי עולם ומסיחים דעתם מכל דבר אחר, עד שהם מבטלים את הערך של חיי שעה. ביציאתם מן המערה הם רואים אנשים עוסקים בחיי שעה ומגיבים בצורה קיצונית. להבנתם עיסוק בחיי שעה לא מתאים לעם ישראל – עם ישראל צריך לעסוק בחיי עולם, במדרגה על טבעית – וכך כל מקום שהיו נותנים בו עיניהם, מייד היה נשרף. הקב"ה מגיב: "להחריב עולמי באתם? חזרו למערתכם!" עולמנו מורכב גם מנס וגם מטבע, ולכן יש בו גם חיי עולם וגם חיי שעה. החזרה למערה נועדה ללמוד כיצד לשלב בין השניים.
אחרי שנה במערה שוב שניהם יוצאים, ויש כמה פירושים כיצד רבי שמעון בר יוחאי מסביר לבנו שיש מקום להתבונן על הערך שבחיי השעה. יש לזכור שרבי שמעון בר יוחאי מדבר על זמן שאנו לא במצב של גאולה; כשתבוא הגאולה, החיבור בין הנס לטבע יהיה כל כך גדול שלא יהיו לרבי שמעון שאלות. הקושי שלו נובע מכך שהוא נמצא בזמן ללא השראת שכינה ומקדש, בדורות של שמד. כל זמן שהרומאים שולטים, מה הערך של חיי השעה? הרי מצב הגלות נועד להפוך את עם ישראל לעם שהקיום שלו אינו מצד חיי השעה אלא מצד חיי העולם. אין בחיי הגלות חיים נורמליים, החיים הינם חיים בלתי טבעיים, שניתן להתקיים בהם רק במסירות נפש. אחד הדברים שרואה רשב"י ביציאתו מהמערה הוא זקן שרץ עם שני הדסים. רבי שמעון ורבי אלעזר שואלים אותו מהי מטרת ההדסים, והוא אומר: "אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור" אומר על כך רבי שמעון בר יוחאי: "ראה כמה חביבין מצוות על ישראל".
רשב"י רואה באותו זקן את תכונת עם ישראל להדר במצוות. כלומר, ניתן לבטא את הרצון שלנו לקיים מצוות על ידי מסירות נפש, אולם ניתן לבטא את אותה נקודה על ידי הידור במצווה – קיום המצוות לא בצורה טבעית, אלא מתוך חיבה כל כך גדולה, המגלה על המדרגה הפנימית של עם ישראל. פתרונו של רבי שמעון בר יוחאי הוא שאמנם הוא ובנו במדרגה שבה בכל רגע חיים את חיי העולם ומנותקים מחיי השעה, אך עם ישראל כולו אינו יכול לחיות במדרגה הזו. אולם הרצון הפנימי של עם ישראל נמצא בחיי עולם, וניתן לגרום להארה של נס בעולם או על ידי מסירות נפש או על ידי הידור במצווה.
אם כן, מדוע עשה הקב"ה נס והדליקו שמונה ימים בשמן טהור? הרי ניתן היה לקיים בשמן טמא! התשובה היא: אולי אפשר היה לקיים את ההדלקה ב"פטנטים" הלכתיים, אולם הקב"ה ראה את ההשתוקקות הגדולה של עם ישראל לקיים את המצווה כהידורה ללא היתרים, וכתוצאה מכך בא הנס.
יש מקום לשאול כמה שאלות על מצוות החנוכה – הדלקת הנרות.
ההלכה היא ש"כבתה אין זקוק לה" (שבת כא, ב), דהיינו שאם אדם הדליק נרות חנוכה ומייד אחר כך נכבה הנר – הוא לא צריך לשוב ולהדליקו. ולכאורה קשה: הרי העיקר הוא פרסום הנס. ניתן להוסיף ולשאול שהלכה זו שונה מהלכות הדלקת נרות המנורה בבית המקדש, שם כתבה זקוק לה. דין נוסף הזוקק הסבר הוא "הדלקה עושה מצווה" (שם כב, ב), ולכאורה אם המטרה היא פרסום הנס היינו אומרים שההנחה במקום הפרסום היא המצווה.
נקודה מעניינת וייחודית אנו מוצאים בנרות החנוכה – דיני מהדרין ומהדרין מן המהדרין. זו הדגשה מיוחדת של הידור המצווה דווקא במצווה זו. לפי חלק מהסברי האחרונים, נתחדשה כאן הלכה מיוחדת שניתן לברך על הידור מצווה, ויש להבין מה שונה מצווה זו מכל המצוות.
על פי הדברים שהתחדשו ניתן להסביר מדוע יש דגש מיוחד במצוות נר חנוכה על עניין מהדרין ומהדרין מן המהדרין. על ידי קיום המצווה בהידור, אנו משחזרים את מדרגת החשמונאים שמסרו נפשם, ומכוחם באה הארת הנס.
כך גם אפשר להסביר את הסובר "כבתה – אין זקוק לה" ו"הדלקה עושה מצווה". התקנה שתיקנו חכמים להדליק נר חנוכה, עיקרה ביטוי לנכונות למסור את הנפש, ולכן יציאה ידי חובה לא נמדדת לפי ההצלחה לפרסם את הנס בפועל, אלא לפי הנכונות של האדם להדליק את הנר. במקום שהאדם הכין את הנר ובשעת ההדלקה היה הכול מוכן למצווה, גם אם בפועל לא הצליח לפרסם את הנס – יצא ידי חובת המצווה.
הכול נמצא בגניזה בכוח
שואל הרמב"ן: מדוע מלכות החשמונאים שנתייסדה על ידי קדושי עליון נענשה בצורה כל כך חמורה, עד כדי כך שכל מי שאומר ש"מבית חשמונאי אנא" אומרים עליו שהוא עבד, כי הורדוס הרג את כל בית חשמונאי (בבא בתרא ג, ב)? עונה על כך הרמב"ן בשני אופנים: בהסבר הראשון, משום שעברו על מצוות הזקן, "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט, י) – היה אסור לבני החשמונאים להיות מלכים. ועוד ביאר על פי הירושלמי שלכהן אסור להיות מלך, והם לקחו לעצמם גם כתר כהונה וגם כתר מלכות.
שואל ה"שם משמואל": אם מדובר בציווי פשוט, מדוע עברו על כך החשמונאים? ושאלה נוספת – לא מצינו בחז"ל בשום מקום ביקורת על כך שיהודה המכבי הפך למלך; יותר מזה, בתפילה אנו משתמשים בביטוי "מלכות חשמונאי", משמע שלא היה פגם בעצם מלכותם; וברמב"ם מודגשת עוד יותר מעלתם, בכך שזכו להחזיר את המלכות לישראל!
ומסביר: יש להבחין בין הדור הראשון לדור השני. בדור הראשון היה מותר להם להיות מלכים, אך בדור השני הדבר כבר היה אסור.
מה היה ההבדל? זה דומה למה שאנו מוצאים בתורה אצל משה רבנו. ישנם שלשה כתרים: כתר תורה, כהונה ומלכות. משה רבנו בתחילה נטל את שלושת הכתרים – ודאי שכתר תורה זה עיקרו של משה; אך משה גם נחשב כמלך לדור המדבר, ככתוב (דברים לג, ה): "ויהי בישורון מלך", וכפי שנצטווה משה לעשות לו שתי חצוצרות; ובימי המילואים היה למשה גם כתר כהונה. כיצד הייתה למשה רבנו היכולת לשמש בשלושת הכתרים יחד, להיות מלך, כהן ונביא? אומר ה"שם משמואל": בשורש ובנקודת ההתחלה יש אחדות שלמה בין הכתרים השונים, יש נקודה פנימית ונסתרת שבה נמצאים כל הכתרים באחדות מוחלטת. אך כשהדברים צריכים להתגלות בכל סדרי החיים, יש חשיבות בהפרדה בין הכתרים. כדי שכל כתר יהיה בעל עוצמה, הוא צריך להיות מונהג על ידי אישיות עצמאית, ולכן התורה מדריכה שנמנה שלושה נושאי תפקיד. הצורך בפיצול והסכנה שתפקיד אחד יפריע לשני, הם בגילוי של עולם הטבע, אך במדרגה של עולם הנס הפנימי – הכול כל כך מאוחד, שהכול יכול להתמצות באישיות אחת.
גם בחשמונאים הייתה מעלת הראשית, הנקודה שבה הכול כל כך מאוחד, וטוב עשו בתחילה שחיברו באישיותם בין תפקיד הכהונה לתפקיד המלכות. נקודת הראשית היא נקודת מסירות הנפש שמחברת את האדם לעולם הרצון האלוקי, עולם שהוא השורש של הכול ובו הכול מופיע באחדות גמורה. אולם לאחר מספר שנים, נקודת הראשית הייתה צריכה להתגלות בעולם בצורה טבעית יותר, וכאן היו צריכים למסור את המלכות לזרע בית דוד.
חנוכה הוא החג של השייכות לדבר הכי פנימי וראשוני. זוהי הנכונות להיות אידאליסט, הנכונות לעשות את רצון ה'. כשנקודת הראשית קיימת, יש מקום לכל המדרגות להיבנות על גביה. זוהי הנשמה לכל המדרגות שבאות בעקבותיה. אולם כשהנקודה הזו חסרה, שום דבר לא יכול להיבנות - הנשמה הפנימית חסרה, ובלי הנשמה אין חיים לישראל.
שמעון בן שטח ושלומציון
בכל מלכות החשמונאים אנו מוצאים הסתבכות בין כתר מלכות לכתר תורה וכתר כהונה. מערכות היחסים שבין הכתרים האלו בהתגלותם בפועל היו מערכות מסובכות. חכמי ישראל אומרים לינאי המלך: "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן" (קידושין סו, א). מאבק גדול ניטש על עצמאות כתר תורה – ינאי המלך הורג את כל חכמי הסנהדרין.
מתוך דברי חכמי ישראל בזמן החשמונאים, אנו שומעים את הנתק שיש בין התורה למלכות (אבות א, י):
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות.
רק בדור אחד ניתן לראות מערכת יחסים חיובית בין התורה למלכות ואולי גם לכהונה. זה היה בזמנו של שמעון בן שטח, שהצליח לבסס מערכת יחסים חיובית בינו לבין שלומציון המלכה. תקופה זו זכורה לטובה בימי ישראל ועליה נאמר (תענית כב, ב):
תנו רבנן: ונתתי גשמיכם בעתם – לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית; שכל זמן שהגשמים מרובין, מטשטשין את הארץ ואינה מוציאה פירות. דבר אחר, בעתם – בלילי רביעיות ובלילי שבתות, שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם, שנאמר: עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם.
אולם זו הייתה תקופה קצרה, והיא הייתה למעין דגם של מה שצריך להתגלות באופן תמידי בעם ישראל.
פורים – אהבה שיש בה מנוחה, חנוכה – אהבה שיש בה קנאה
כשאנו מתבוננים בהבדל שבין חנוכה ופורים, ניתן לומר שפורים מבטא את הניסים שבאים על ידי כוח האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים. האהבה היא ההדדיות שבין ישראל לקב"ה – הקב"ה לא ייתן שיהיה עולם ללא ישראל, וישראל לא ייתנו שיהיה עולם ללא הקב"ה. פורים עומד בדיוק בנקודת המעבר מתורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב הינה ביטוי לאהבת ה' אותנו, ואילו תורה שבעל פה היא ביטוי לאהבתנו את הקב"ה. הפנייה שלנו אל הקב"ה בפורים קשורה לתחושה הפנימית שיש ה' בקרבנו, שהקב"ה לא ייטוש אותנו בכל מצב שנהיה בו. גם במצב של "הסתר אסתיר" עם ישראל אוהב את הקב"ה, ומקבל עליו עוד מצוות מרצון, משום שהוא מזהה שהקב"ה ידאג לישועתו וישמור עליו. עבודת פורים הינה עבודת התפילה – בתפילה אנו מוסרים את ישועתנו לרצון ה'. בפורים אנו יכולים לשמוח עם הגוף שלנו, משום שפורים כולל את שמחתנו על כך שהקב"ה דואג לחיינו.
אולם חנוכה הוא חג של "חולת אהבה". האהבה מצד ישראל מביאה אותנו לחפש כיצד נביא לידי גילוי את האהבה שיש בין ישראל לקב"ה. כל מי שפוגע בנאמנות לקב"ה, נהפך לאויב שלנו. עם ישראל אינו חושב על עצמו ומצבו, אלא כל כולו מסור לקב"ה. עם ישראל נמצא במצב של ביטול עצמי, והכול כדי לקדש את שם ה' בעולם. האהבה הזו מעוררת אותנו לשמוח גם כשיש רגעים של יראה. היראה היא התחושה הקיומית שיותר ממה שחיינו חשובים לנו, אנו מבינים שיש דבר שהוא מעל ומעבר לנו והוא רם ונישא מאיתנו, שלמענו אנו נמסרים. זה בא לידי ביטוי במצוות נר החנוכה. זו מצווה שעליה נאמר: "ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". איסור השימוש בנרות הוא ביטוי לכך שעבודתנו היא צורך גבוה ולא צורך הדיוט. את ימי החנוכה לא קבעו במשתה ושמחה, אלא בהלל והודאה – כל כולו של חנוכה הוא הלל ושירות ותשבחות לקב"ה.
בגאולה העתידה יתגלה שהאור של פורים, שהינו אור של אהבת ה' אלינו, והאור של חנוכה, שהינו אור של אהבתנו אל הקב"ה, יכולים להתגלות באחדות גמורה.
חנוכה – לשון חינוך והתחלה
על שום מה נקרא החג "חנוכה"? מדוע מדגישים את חינוך בית המקדש גם דורות רבים אחר כך, אף שאותו בית מקדש נחרב לאחר מאות שנים?
החנוכה מדגישה את היות חג החנוכה זמן שיש בו סגולה להתחלה. חינוך עניינו עשיית דברים בהווה, שטמונה בהם עוצמה מאד גדולה בעתיד. מכוח מה שאנו מחנכים את הילד הקטן שמעשיו כשלעצמם אינם חשובים, שהרי מעשיו אינם נובעים מכוח אישיותו הבוגרת אלא מכוח ההשפעה של מחנכיו, עתיד הקטן לגדול ולעשות מעשים גדולים ומשמעותיים כשיהיה גדול.
בחנוכה לא הגענו לשיאים היסטוריים. בשלטון שנולד על ידי הנס נתגלו בפועל הרבה פגמים, וגם המקדש שנחנך לא היה מקדש ששרתה בו שכינה בשלמותה. אנו לא עושים זכר לתקופה "הרואית", ואפילו הנס כשלעצמו אינו נס חריג – כל "רב'ה" וקדוש עליון יכול לחולל נס מעין זה. בחנוכה אנו עדיין בחינת קטנים, אולם נבנו היסודות שעל גביהם ניתן לבנות את כל הקומות הבאות.
גם לאחר חנוכה היו תקופות רבות שבהן עם ישראל לא הצליח לבוא לידי גילוי. יש בעם ישראל הרבה מניעות מלפרסם את הנס – לפעמים הן מניעות מעשיות ולפעמים רוחניות. אולם למרות כל המניעות, ישנה הנכונות הבסיסית לעשיית רצון ה' במסירות נפש. בכל ימי הגלות עם ישראל מצניע את עצמו ולא בא לידי ביטוי, אולם האש הפנימית הולכת ומתעצמת. ואת כל זאת אנו מבטאים בתקנה להדליק נרות. הנר מפיץ מעט אור לעומת אור היום, אור השמש – ביום אור הנר כלל לא ניכר, ושרגא בטיהרא מאי מהני. אולם עיקרו של הנר הוא הנכונות להאיר, ואותה אנו מבטאים בהידור המצווה, בבחינת מוסיף והולך.
אם כן החנוכה הוא חג של תחילת הדרך, אנו חוגגים את השורש של מה שעומד להיות בעתיד. הנס לא היה בצורה שלמה, וגם בניצחון המלחמה לא הופיעה מציאות טבעית שיש בה שלמות, אולם עצם החיבור העקרוני שבין הנס לטבע נוצר בחנוכה. נוצרה המציאות הכל כך מיוחדת, שיש ביד האדם בבחירתו החופשית להאיר אור שהוא מעבר למדרגה הטבעית המוגבלת.
וניתן להוסיף (על פי המהר"ל בנר מצווה), שרעיון זה מתבטא גם בזמן בשנה שבו חל חנוכה – תחילת תקופת טבת, התחלת התהליך שיוביל אותנו לאיזון שיהיה בניסן.
ה'שפת אמת' 6 כתב שהשמחה בחנוכה עיקרה משום שחנוכה הוא הבסיס לניסים שיהיו בעתיד. הגאולה העתידה טמונה בשורשה בחנוכה, וכשאנו באים לימי החנוכה אנו מודים לקב"ה שמשהו מעין מה שיתגלה בעתיד, התנוצץ כבר בימי החנוכה:
חנוכה הוא נס האחרון שנעשה לנו, על כן יש להתחזק בזה הנס יותר. כי הנה כל הנסים הנעשין לבני ישראל, הגם כי היה ביד הקב"ה לשמור את בני ישראל שלא ישלטו עליהם השונאים ושלא יצטרכו לנס, אך אדרבא הוא להראות כי אין לבני ישראל קיום, רק בהארות הבאים מעולם העליון למעלה מהטבע. והנסים הם מיוחדים להנהגת בני ישראל. וזה עצמו טעם כל הד' מלכיות, כדי שיצטרכו בני ישראל תמיד לעשות להם נסים כנ"ל. ולכן כשעשה הקב"ה נס לאבותינו, היה להם מזה חיות, וכשנסתלק הארת הנס הוצרך לעשות להם נס אחר, וכן היה תמיד. נמצא כי נס דחנוכה עדיין מאיר לנו, כיון שהקב"ה לא עשה לנו עדיין נס נגלה אחר נס זה, מוכח שעדיין יש הארת הנס דחנוכה.
הכוח של חנוכה אינו גלוי לנו. בכל פעם הוא מפתיע אותנו מחדש. כל הדלקה של נר מוסיפה לנו אור רוחני שאפילו לא ידענו שהוא מצוי בתוכנו.
אור העתיד אינו אור שעומד להתגלות בעתיד. אור העתיד הינו כוח התחדשות אינסופי. זהו הכוח שטמון בחנוכה, שהוא בחינת 'מוסיף והולך'.
הרב ש. יוסף וייצן
רב היישוב פסגות ור"מ בישיבת בית אל.
נתיבות עולם - הרב ש. יוסף וייצן אהבת הדומה והשונה - הרחבת החיים והעשרתם
נתיב אהבת ה' למהר"ל, פרק א' (2)
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות פורים משולש: מה עושים בכל יום?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות שטיפת כלים בשבת
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
אנחנו קודש למענך
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכלוך הקדוש
הלכות נתינה בפורים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
