בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוה גדולה
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך ספר המצוות הקצר

מצוות עשה שיפדה בנו הבכור לאמו הישראלית

מצות עשה שיפדה הישראל את בנו הבכור לאימו הישראלית, שנאמר: "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר י"ח).

undefined

הרב שמואל הולשטיין

אדר תשס"ז
3 דק' קריאה
מצות עשה שיפדה הישראל את בנו הבכור לאימו הישראלית, שנאמר: "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר י"ח).

מצוה לספר
בהתרגשות גדולה פסע התלמיד אל עבר ביתו של מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. זכה, ואתמול ילדה אשתו את בנם הבכור, והוא רצה לבשר על כך לרבו האהוב. התלמיד ניצל את ההזדמנות גם להזמין את הרב לפדיון הבן שיערך לאחר שלושים יום והציע לו להיות הכהן שיפדה את הילד. היה ברור לו כי הרב יסרב לבקשתו שהרי דקות ספורות קודם לכן תלמיד אחר שהזמינו לחתונתו נענה בשלילה, שכן בערוב ימיו היה הרב חלש ביותר, וההליכה קשתה עליו עקב המחלה, ברגליו. אולם להפתעתו כשביקש מהרב להיות הכהן בפדיון, הרב נענה בשמחה לבקשה, והסביר כי היות ויש על הכהן מצוה לפדות, יבוא למרות הקושי הכרוך לו בכך. "חוץ מזה", הוסיף הרב, "זו הזדמנות מצוינת להרויח קצת כסף". התלמיד ההמום הביט ברבו במבט משתאה, שכן הרב היה צנוע ביותר, ומשכורתו הייתה דלה, ולשמוע מהרב משפט כזה היה בגדר הפתעה של ממש. הרב חייך ואמר: "בניגוד לכל כסף שאדם מרויח, זה כסף שהתורה זיכתה אותו לכהן, כך שזה הכסף הכשר ביותר וזו הזדמנות להרויח כסף ללא שום 'שאלות'". כשיצא התלמיד אמרו לו חבריו, שלמרות שמקובל בדרך כלל שהכהן מחזיר לאחר הפדיון את הכסף להורי התינוק וכפי שמצינו גם בגמרא (מסכת בכורות דף נ"א) שר' טרפון היה מחזיר לעיתים את כסף הפדיון להורים עניים, הרב צבי יהודה לא נוהג כך, אלא משאיר את הכסף אצלו, מאותו הטעם - שזה כסף שהתורה זיכתה אותו לכהן.

בכל רחבי העיר ידעו לספר בצער על מחלתו של אחד התושבים ששכב על ערש דווי. לאחר שהרופאים כבר נואשו מחייו, פנו בני המשפחה אל הצדיק רבי חיים פלאג'י, בבקשה שיברך את החולה ויתפלל עליו. מיד כששמע הרב על מחלתו של היהודי הזדרז והלך לביתו של החולה, וכשעמד ליד מיטתו, שקע בהרהורים. לאחר זמן מה התנער ושאל את בני המשפחה האם החולה בכור, כשנענה בחיוב שאל האם נפדה כראוי, ולאחר בירורים התברר כי אכן הייתה בעיה בפדיון הבן שערכו לחולה בהיותו תינוק. הרב קרא לכהן מיוחס מתלמידיו והורה לחולה לשוב ולפדות את עצמו. ומעיד הרב בכתביו שבזכות זה זכה החולה לחיות עוד כעשרים שנה.

מצוה להורות
החובה לפדות את הבן חלה רק על ישראל שנשא ישראלית, כלומר אישה שאינה בת כהן או בת לוי.
"ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא" (במדבר י"ח). שווי חמישה שקלים של התורה הוא בערך מאה גרם כסף צרוף. ניתן לפדות בכסף ממש או בשווה ערך לכסף, אולם נהגו שלא לפדות בשטרות כסף, מפני שאין להם ערך ממשי אלא ערכם נובע ממוסכמה חברתית, וישנם מהפוסקים המחשיבים אותם כשטר מכר, שבו אי אפשר לפדות. לכן המהודר ביותר הוא להשתמש בחמש מטבעות מיוחדות בשווי עשרים גרם כסף שהנפיקה החברה הממשלתית למדליות.

את הפדיון עושים לאחר שלושים יום, כלומר ביום השלושים ואחד ללידה. וישנם הסוברים כי יש לספור חודש כמו במולד הלבנה, שזה עשרים ותשעה ימים ועוד חצי יממה וקצת. לכן אם התינוק נולד בסוף היום ימתינו מלפדות עד לסוף היום השלושים ואחד כדי לצאת ידי חובה גם לשיטה זו.

בפדיון, חייב תינוק הנולד בלידה רגילה, אך אם נולד בניתוח קיסרי פטור מפדיון.

רק תינוק שהוא "פטר רחם" כלומר, הראשון מהרחם, חייב בפדיון, אולם אִם אימו הפילה עובר קודם לידתו פטור מפדייה. ויש בדבר מספר חילוקי דינים, ולכן מי שהפילה קודם ללידתה הראשונה תשאל חכם כיצד עליה לנהוג.

תינוק הבכור לאימו אע"פ שאינו בכור לאביו חייב בפדיון, ולכן אִם לאב ישנם ילדים נוספים מאשתו הקודמת, אך ליולדת זהו ילדה הראשון, חייב בפדיון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il