בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • יום הזכרון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

ימי זיכרון וישועה

בעמידה בצפירה אין איסור משום חוקות הגויים או חשש ביטול תורה, ואין לפרוש מן הציבור. מצד ההלכה יש להזכיר נשמותיהם של הנופלים ביום נפילתם, ואין צורך ביום זיכרון כללי.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אייר תשס"ז
6 דק' קריאה
האם יש בעיה הלכתית לעמוד בצפירה
שאלה:בחוק יום הזיכרון קבעה הכנסת כי "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים". לשם קיום דקות הדומיה נשמעת צפירה בכל רחבי הארץ, והציבור נוהג לעמוד לכבוד הנופלים. בפועל, מושמעת בליל יום הזיכרון בשעה שמונה צפירה בת דקה אחת, ולמחרת בשעה אחת עשרה צפירת התייחדות בת שתי דקות. טכסי הזיכרון נערכים סביב שעת הצפירה.

השאלה האם אין במנהג זה שהועתק מהגויים משום האיסור ללכת בדרכי הגויים, שנאמר (ויקרא יח, ג): "ובחוקותיהם לא תלכו".

תשובה:דעת הפוסקים, רובם ככולם, שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר ישנו אחד משני התנאים: או שיש במנהג הגויים משום פריצת הצניעות והענווה, או שהוא מנהג ללא שום טעם ותועלת, וברור שהוא נעשה משום אמונה תפלה של הגויים (מהרי"ק שורש פח, ריב"ש קנח). וכן דעת רבי יוסף קארו והרמ"א (ב"י ורמ"א יו"ד קע"ח, א'). וכיוון שיש טעם במנהג, שעל ידי הצפירה והדומיה מתייחדים כולם יחד באותה השעה עם אותו הזיכרון, אין בזה משום מנהג גויים.

גם לדעת המחמירים אין בזה איסור
ואמנם לדעת הגאון מווילנא גם כאשר יש טעם למנהג אין לחקות את הגויים, ולכן אסר להניח ענפים בבית הכנסת בחג השבועות, שכך הוא מנהג הגויים בימי אידיהם, להניח אילנות בבית תיפלותם (ח"א קל"א, יג, וע' באור הגר"א יורה דעה קע"ח, ז'). אבל למעשה רוב הפוסקים חלקו עליו וקיימו את המנהג, וכפי שכתב הרמ"א (אורח חיים תצ"ד, ג') שהואיל ויש טעמים למנהג קישוט בתי הכנסת, להזכיר את הר סיני, אין בזה משום הליכה בחוקות הגויים. ואם כך אמרו על מנהג הקישוט בענפים, שהגויים נהגו לעשותו בתוך בתי עבודה זרה, קל וחומר שאין לחוש למנהג עמידה בצפירה, שאין בו שמץ עבודה זרה. בנוסף לכך שמעתי שמנהג זה כמעט שאינו ידוע אצל הגויים.


האם מי שלומד תורה יפסיק כדי לעמוד בצפירה
יש טוענים שמי שעוסק בלימוד תורה אל לו להתבטל מלימודו בצפירה. אולם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כתב: "העמידה בצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים". ואפשר להוסיף, שהרהור בזיכרונם של הקדושים ובמצוות מסירות הנפש להצלת העם ולכיבוש הארץ הוא הרהור בדברי תורה.

וגם מי שאינו מבין זאת, צריך לשים לנגד עיניו דברי חז"ל: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא... הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן (אבות ב', ד') הלל אומר אל תפרוש מן הצבור. שלא יהיה אדם רואה ציבור בצער ויאמר אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חברו" (פסיקתא זוטרתא לקח טוב שמות ב', י"א). ובמדרש שכל טוב לשמות שם הוסיפו: "תנו רבנן: בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלווין אותו ומניחין אוכלין על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם, אל יראה בנחמות ציבור. תניא אידך: בזמן שהציבור בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר: 'הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות' (ישעיה כ"ב, י"ג), מה כתיב אחריו: 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון'".

שאלות לקראת יום הזיכרון
שאלה: האם ראוי לערוך יום זיכרון לחללי צה"ל?
תשובה:מצד ההלכה, אין צורך לערוך יום זיכרון כללי לקדושים שנהרגו במלחמה, אלא יש לנהוג כפי שנוהגים בישראל לגבי כל נפטר, שביום השנה שלו (יורצייט) מזכירים את נשמתו, ובנו או קרוביו אומרים קדיש ולומדים תורה ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. והמהדרים קובעים אזכרה ומקיימים שיעורי תורה לעילוי נשמתו.

במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו היו מלחמות רבות, ופעמים רבות נהרגו בהן יותר לוחמים מאשר בכל מלחמות צה"ל יחד, ומעולם לא מצינו שתקנו חכמים יום זיכרון לנופלים. אם ניצחו - חגגו, ואם הפסידו - התאבלו אבל יחיד. רק על חורבן בית המקדש, שהוא חורבן האומה מבחינה רוחנית ולאומית, תקנו צומות. ואכן החורבן הוא שורש כל הצרות, הגזירות והרציחות שעברו על עמנו במשך הגלות. גם צום גדליה לא נתקן מפני צדיקותו של גדליה, אלא מפני שבהריגתו כבה נר ישראל של שארית הפליטה שנותרה בארץ אחר חורבן הבית הראשון.

יתר על כן, שנים ספורות לפני הקמת המדינה נרצחו באכזריות איומה למעלה מששה מיליון יהודים. והם אחינו ממש לא פחות מהחיילים שנפלו בקרב. והם מרובים, יותר מפי שלוש מאות מכל החיילים שנהרגו בכל המלחמות של מדינת ישראל. ואיך נקבע יום אבל על החיילים כמו על ששת המיליון?!

ואם רוצים לקיים יום זיכרון, הרי זה בתנאי שהוא יוקדש לחינוך לעניינו ותפקידו של עם ישראל, ולערך מסירות הנפש למען כלל ישראל. ולא כפי שעושים בשנים האחרונות בתקשורת החילונית, שמשמיעים בעיקר דברי צער וכאב על הנופלים, בלי לדבר על העם ועל הארץ ועל הערכים שלמענם מסרו את נפשם. בדרך זו אין מכבדים את הנופלים אלא מבזים את זכרם, שכאילו נפלו לשווא, כי אין שום דבר שמצדיק מסירות נפש. אבל האמת היא שאלה שנפלו במלחמה על הגנת העם והארץ נתעלו למדרגת קדושים, ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתם בעולם האמת. כל זה מושתק בתקשורת החילונית.

האם יש בעיה לקיים טכס לכבוד יום הזיכרון
אין איסור לקיים טכס זיכרון. אמנם במקומות שבהם למדתי בילדותי ונעורי, לא נהגו לקיים טכסים לכבוד יום הזיכרון. גם בישיבת 'מרכז הרב' לא היה שום אירוע ביום הזיכרון, זולת העמידה בצפירה. כפי הנראה גם הזכירו בתפילה את נשמות הקדושים, אבל לא היה לזה שום ביטוי טכסי.

מכל מקום הרוצים לקיים טכסים, כפי שנהגו בכמה קהילות דתיות-לאומיות, רשאים לקיימם, ובתנאי שהטכס יהיה באווירה יהודית, ספוגת אמונה והערכה לקדושים שנפלו על קידוש ה', למען העם והארץ.

אלא שלמרבה הצער רבים ממארגני הטכסים אינם מבינים לעומק את משמעות הזיכרון, ומחקים את האווירה החילונית. נדמה להם שכל שיר על נופלים הוא שיר ראוי להשמעה ביום הזיכרון, ולא היא. ישנם שירים בעלי מסרים מרוממים, שמכבדים את זכרם של הקדושים. וישנם שירים שבמקרה הטוב הם סתמיים, מתארים את השכול, הצער והכאב, אבל אינם נותנים שום כיוון, משמעות ונחמה. וכיוון שכך, יש בהם חסרון. אם שומעים אותם בתוך רצף של שירים אולי יש בהם ערך של ביטוי רגשי מסוים, אבל כשהם מושמעים או נקראים במסגרת טכס ציבורי, חסרון המשמעות שבהם זועק. אמנם הם מעוררים רגשות של צער ועצבות, אבל עצבות בלא כיוון היא מתישה ומייאשת, וכנגד זה יצאו גדולי ישראל ובמיוחד גדולי החסידות.

גם ראוי לשים לב מי חיבר את השיר. לעיתים המחבר כל כך פגום עד שאין ראוי להקריא את שיריו, לפחות כל עוד מעלליו האישיים והציבוריים ידועים.

דוגמא לשירים בעייתיים
מעניין לעמוד על עובדה מצערת. השירים שנתחברו לפני מלחמת השחרור היו ספוגים ערכים של אהבת העם והארץ. לאחריה ערכים אלו מפנים מעט את מקומם לטובת ערכים של רעות כמו שיר "הרעות" ו"בב-אל-ואד" של חיים גורי. כעבור שנים השירים עוסקים בצער על נפילת היחיד כמעט ללא שום משמעות ערכית, מלבד ערך הזיכרון. כך הוא השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" וגם "מי שחלם" של דידי מנוסי, שהמסר היחיד בהם הוא שנזכור את כולם, אבל למטרה שעליה לחמו אין זכר. יותר גרוע ממנו הוא השיר "מה אברך", שכופר בערך שעליו נפל החייל. יותר גרועים הם השירים שמבטיחים הבטחות שווא, כמו שירו של חיים חפר, שכנביאי השקר בשעתם מבטיח "שזאת תהיה המלחמה האחרונה".

המנון התקווה
שאלה: מה היחס להמנון 'התקווה' שרגילים לשיר בטכסים?
תשובה: בישיבת מרכז הרב לא נהגו לשיר 'התקווה', לא בתפילת יום העצמאות ויום ירושלים ולא בסעודה החגיגית, וזאת משום הפגמים שבנוסחו, שרק אומר "עוד לא אבדה תקוותנו" ומציין רק את החופש מעול זרים, בלא לציין תקווה ישראלית משמעותית יותר. ולכן שרו במקום זאת את "שיר המעלות בשוב ה' שיבת ציון" במנגינה של התקווה.

עם זאת, מצד היותו ההמנון המקובל הוא מרגש מאוד, ובטכסים ציבוריים ששרים בהם 'התקווה' ראוי להשתתף בשירה.

מנחה ומעריב לפני יום העצמאות
שאלה:יש שעורכים טכס שמחבר את יום הזיכרון ליום העצמאות, האם יש בזה פגם?
תשובה:אין בזה איסור, ובתנאי שהמסרים של הטכס הם טובים. כמו כן צריך לשים לב שהטכס לא יפגע בתפילת מנחה, שצריכה להתקיים בכבוד הראוי. כמדומה לי שיש מקומות שהטכס גורם לפגיעה בתפילת מנחה, ואז בוודאי יש פגם גדול בקיום טכס זה.

כפי שכבר כתבתי, בישיבת 'מרכז הרב' לא נהגו לציין את יום הזיכרון בטכס, אלא קיימו תפילת ערבית חגיגית מאוד.

ואצלנו בהר ברכה אנו נוהגים להתכנס לתפילת מנחה, אחריה אומרים פרקי הודאה שמובאים בסידורים, לאחר מכן דרשה חגיגית על ענייני דיומא, ולאחר מכן תפילת ערבית חגיגית. כמדומה לי שזו הדרך הנאותה יותר לפתוח את יום העצמאות.

והטוב ביותר לעסוק ביום העצמאות בלימוד תורה בענייני העם והארץ, ולהודות לה' על הניסים שעשה עמנו, ולהתפלל על גאולת ישראל ובניין בית המקדש.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il