ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- עסקי גוג ומגוג
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
איל בן דינה
"...אמרו לו: מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל (שהיתה חולה), ואמרה: תנו כְּבִינָתִי (תכשיט) לבתי, והיא (שווי התכשיט) בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה! אמר להן (ר' אליעזר לחכמים): בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן".
וקשה, מדוע רבי אליעזר לא עונה לחכמים תשובה ישירה אלא מקלל. ב'תפארת ישראל' ביאר שרבי אליעזר ענה לחכמים שאין ללמוד משם הלכה, משום שהדיינים פסקו שם שלא כדין. שאמנם אסור להטות את הדין ואפילו כנגד הרשעים, אלא שבאופן יוצא דופן הודיע בית הדין ל'בני רוכל', שהם רשעים ולכן מטים כנגדם את הדין וקונסים אותם ונותנים את התכשיט לבת.
אלא שעדין קשה, מדוע לא אמר רבי אליעזר את עיקר טענתו, שבית הדין הודיע לבנים שפוסקים להם שלא כדין. גם הקללה שלו אינה מובנת. מפשטות דבריו משמע שאימם של בני רוֹכֵל לא מתה וראוי שתקבור את בניה, והרי מדברי חכמים משמע שאימם של בני רוֹכֵל כבר מתה, וכיצד תתקיים קללתו - "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן"?!
הקשיים האלו הם מכוונים, והם רמז של חז"ל שהמעשה שבפנינו אינו כפשוטו, וצריך להעמיק ברמזיו.
מה המשמעות של "תקברם אִמָּן"?
תחילה צריך להבין שהמילים "תקברם אִמָּן" הן גם תפילה למציאת תיקון. כך מתבקש מהסוגיה בתענית (דף לא,א) שמתייחסת למי שלא מוסיף בלימוד התורה בלילות שמט"ו באב ואילך, ואמר עליו רב יוסף: "תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיה" (תקברו אמו). והרי לצערנו רוב עם ישראל, אינם מקפידים להוסיף בלימוד התורה בלילות האלו (וגם רבים מתופשי התורה נמצאים בחופשה בימים אלו). והאם רב יוסף מקלל את רוב עם ישראל?! צריך להבין שמצד אחד רב יוסף מביע את ביקורתו כלפיהם, אך מצד שני "לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא", ורב יוסף גם מתפלל עליהם שה'אֵם' שלהם תמצא להם 'תקנה'.
בעבר הרחוק שעות העבודה היו תלויות באור השמש, ורוב בני האדם היו עובדים כל שעות אור היום ונחים בלילה. מט"ו באב ואילך היום התקצר והלילה התארך, והאדם חזר מעבודתו פחות יגע ואף היה לו יותר זמן פנוי בלילה. בליל ט"ו באב היו לו תנאים נוחים להחליט אם הוא רוצה לעמול בתורה בזמן שהתפנה לו, או לנצל אותו לשינה נוספת כדי שיקל עליו לעבוד מחר. מי שמוסיף בלימוד התורה בלילות אלו בוחר להיות בתפקיד חשוב שנחשב תפקיד 'חי', והוא תפקיד 'העמל בתורה', והוא מחשיב את עצמו כמי שקם מתוך הקהל והתנדב להעניק מטובו לאחרים והוא חש כביכול שהוא "אֵם בְּיִשְׂרָאֵל"1. ואילו מי שאינו מוסיף בלימוד התורה, בוחר להיות בתפקיד 'העמל במלאכות'. בעיני 'עמלי התורה' התפקיד האחר נחשב תפקיד 'מת' ובזוי לגמרי, ורב יוסף מתפלל שה' יאיר את עיני 'בעלי התורה', והם יתייחסו לתפקיד של האחר לפחות בכבוד מינימאלי, ויבינו שגם תפקיד 'העמל במלאכות' הוא נצרך, ולפחות יכבדו אותו על כך שבחר להיות 'קבור חיים' בתפקיד הכרחי זה. וזה פשר דברי רב יוסף "תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיה" (תקברו 'אמו'). הבנה זו, ש'קבורה' משמעותה מתן כבוד מינימאלי והימנעות מביזוי, מרומזת בתורה בפרשיית 'קבורת אהרון' במוסרה, ובפרושי רס"ג וספורנו שם. 2
ואף כאן. המשנה דנה במחלקת בהלכה בצוואת חולה, אולם אגב כך משלבים חז"ל במשנה גם דברי אגדה שדרכם הם מרמזים לדברים נוספים, ובמשנתנו מרמזים חז"ל לאחד הפירושים כיצד תיראה הגאולה העתידה שמתוארת בנבואת זכריה. כדי לבאר את הדברים צריך להעמיק ולברר, איזה תפקיד ממלאת 'האם רוכל' ואיזה תפקיד ממלאים 'בני רוכל', וכדלקמן.
אַבְקַת רוֹכֵל
בשיר השירים (ג,ו) נאמר: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל:" ובמדרש (שיר השירים רבה, ג, ב) מובאים על כך דרשות, וז"ל בתרגום חופשי:
"מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל: זה יעקב אבינו, שהיתה מיטתו שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת... ר' עזריה אמר שני דברים, דבר אחד: כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האָבָק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר דבר אחר: כל תורה שישראל עושין בעולם הזה בזכות יעקב אבינו. רבי ברכיה ור' סימון בשם ר' אבהו: אותו האָבָק נטלו הקדוש ברוך הוא ונתנו תחת כסא הכבוד שלו וזהו שכתוב (נחום א) ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו."
'אַבְקַת רוֹכֵל' עשויה מבשמים שנטחנו והפכו לאבק ריחני. שורש המילה אב"ק מוזכר לראשונה בתנ"ך בכתוב "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב,כה). המאבק עם ה'איש' נועד להראות ליעקב שהוא יצליח במלחמותיו בעתיד מול עשיו, או מול הגויים בכלל ('שרו של רומי', מדרש ילמדנו אות קנ).
רבי עזריה מבדיל בדרשתו בין הצלחה במלחמות לבין הצלחה בלימוד תורה. לשיטתו, המהות העיקרית של יעקב אבינו היא לימוד תורה, וכל עסק התורה וההצלחה בלימוד התורה הם בזכות 'יעקב אבינו'. מאידך, ה'אבק' שנוצר בעת המאבק של יעקב אבינו במלאך, הוא דבר שטפל ל'יעקב', וההצלחות במלחמות ישראל (='אבקת רוכל') משויכות לאותו 'אבק'. ונראה שפועל יוצא מדרשה זו הוא במה צריך אדם מישראל לבחור. מי שמצליח בעיסוקו בתורה יעדיף לבחור ולהישאר בבית המדרש, ולא יתגייס לצבא לעזור במלחמות ישראל, שהרי לשיטת רבי עזריה זו המהות העצמית של 'יעקב אבינו'. ומי שאינו רואה ברכה בלימודו הוא זה שיעזוב את בית המדרש ויתגייס לצבא לסייע במלחמות ישראל. שכן לשיטתו, ההצלחות במלחמות ישראל משוייכות רק ל'אבק' שהוא טפל ליעקב אבינו, אך אינו מהותו העצמית.
מאידך, רבי ברכיה ור' סימון חולקים על רבי עזריה, והם דורשים שאותו 'אבק' של המלחמות הוא רוחני ביותר, והקב"ה נותנו במקום גבוה ביותר (תחת כסא הכבוד). ולשיטתם, גם מי שרואה ברכה בלימודו יכול או אף צריך לעזוב את בית המדרש ולהתגייס לצבא לסייע במלחמות ישראל. המחלקת שבין רבי עזריה לבין רבי ברכיה ורבי סימון היא מחלוקת שתחזור ותהיה בזמן הגאולה והיא מרומזת בנבואת זכריה על הגאולה העתידה, וכדלקמן.
המלחמה הכוללת על ירושלים
זכריה מנבא שגם בגאולה העתידה (כאשר רוב הגויים יאמינו בא-ל אחד), עדיין תהיה לעם ישראל מעלה על פני הגויים מפני שעם ישראל עוסק בביאור התורה, ביאור שקשור ל'לב העליון' שקשור ל'ירושלים של מעלה'. וכאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל רוצים להלחם ביהודים ששבו לארצם, מלחמתם היא בעצם על המעמד הרוחני העליון של עם ישראל. בנבואת זכריה (יב,ב) נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם:".
המלחמה על 'ירושלים' מוזכרת גם בתחילת ספר שופטים. ובמאמר הקודם "מיהו ארמילוס הרשע" התבאר שתרגום יונתן מרמז שם שהנצחון שמסופר שם, הנצחון של 'יהודה' ושמעון אחיו על אֲדֹנִי בֶזֶק שתחתיו כנועים שבעים מלכים וכיבוש ירושלים - הוא חזון נבואי. בז"ק בעברית משמעותו גם ניפוץ ופיזור, כמו במשנה (עירובין פ"י מי"ד): "בוזקין מלח". אֲדֹנִי בֶזֶק הוא דמות סמלית שמולכת על הגויים שמפוזרים בעולם שהם שבעים עמים. יש קרב רוחני בין עם ישראל לבין שבעים בני נוח מי יזכה להיות האדם העליון שיהיה בבית של ה' שבשמים. ו'יהודה' (=עתניאל) ושמעון אחיו שלמדו תורה יחד בחברותא זכו להגיע למדרגת האדם העליון, וכשהם נכנסו ל'ירושלים של מעלה' הרי שבהשוואה אליהם 'אֲדֹנִי בֶזֶק' נחשב כמו 'מת' שצריך להוציאו משם, וזו בעצם 'מלחמת גוג ומגוג' הראשונה.
זכריה מנבא, שבזמן הגאולה העתידית תחזור ותתחדש המחלוקת שהיתה בין תלמידי עתניאל לבין רוב ישראל שהיו תלמידי יהושע בן נון. כאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל יבואו להילחם בעם ישראל, חברי הקבוצה שעוסקת במלחמות ירצו שחברי הקבוצה השניה שעוסקת בתורה, יבטלו מתורתם ויתגייסו לצבא ויעזרו להם במלחמתם בגויים. לפי המחשבה הגויית רק חיילים רבים שאוחזים בנשק גשמי מביאים לנצחון, מחשבה שכזו משתלטת מתחילה גם על היהודים שאוחזים בנשק הגשמי מחוץ ל'בית המדרש'. והם דורשים מ'לומדי התורה' (יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם של מעלה' = 'בני הישיבות') לסייע בידם, לעזוב את בית המדרש ('ירושלים') ולהצטרף אליהם למלחמה נגד הגויים אויבי ישראל. והדרישה זו מתוארת במילים: "וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם".
ואמנם בזמן יהושע בן נון לא היתה דרישה תובענית שכזו כלפי קבוצת 'יושבי ירושלים', משום שעתניאל ותלמידיו ('יושב ירושלים') היו אז קבוצה קטנה ביחס לשאר האוכלוסייה שהתגייסה לצבא יהושע. אך בזמן הגאולה העתידה קבוצת 'יושבי ירושלים' תהיה גדולה מאוד, ולכן תופנה כלפיה דרישה תובענית להתגייס לצבא כדי להילחם בגויים.
ביטול הדרישה הכוללנית להתגייסות לצבא
אמנם בהמשך הקב"ה פוקח את עיניהם הרוחניות של היהודים הלוחמים, והם רואים כיצד לימוד התורה של 'בני הישיבות' מסייע בידם במלחמה הגשמית נגד הגויים. ודבר זה מתואר בהמשך הנבואה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן: וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם:"
הגויים עדין יהיו 'עיוורים' מבחינה רוחנית, אך "עַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי", ו'בֵּית יְהוּדָה' יבינו שההצלחות המופלאות שהם זוכים להם במלחמה מול הגויים מגיעות אליהם בזכות 'יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם' (המתמידים האמיתיים) שעוסקים כל היום בתורה ובתפילה. ההכרה הזו תביא להצלחות צבאיות גדולות עוד יותר, ויוסכם שיושבי ירושלים ('בני הישיבות') יכולים להישאר בתפקידם, וזו כוונת הכתוב הבא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם:". ומשמעות הנבואה - "וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם" היא ביטול התביעה הכוללנית ליציאה מבית המדרש ולהתגייסות לצבא. הלוחמים שבצבא יכבדו אז את 'המתמידים האמתיים' ששוהים כל זמנם בישיבה ולומדים תורה.
למי מגיע הכבוד
הנצחון על האויב הגיע בשילוב הכוחות, של הכוח הגשמי של החיילים האמיצים ושל הכוח הרוחני של המתמידים האמתיים, ו'תפארת הנצחון' היתה צריכה להתחלק בשווה בין שני הצדדים. אך כיוון שבני הישיבות אינם מוכנים להודות לחיילים האמיצים שעזבו את בית המדרש והתגייסו, והם ממשיכים בשיטת עתניאל שכל התהילה מגיעה רק ללומדי התורה. לפיכך בתור תגובה נגדית להשקפה זו מנבא זכריה: "וְהוֹשִׁיעַ ה' אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה". הירושלמי (סוכה פ"ד ה"ג) דן בכתוב הזה, ו'קרבן העדה' מביא פירוש ולפיו המילה "אֶת" מתפרשת בירושלמי במשמעות של "עִם", וכביכול הקב"ה נושע יחד "עִם אָהֳלֵי יְהוּדָה". 'השכינה' נמצאת יחד 'אָהֳלֵי יְהוּדָה' שאוחזים בנשק הגשמי במלחמתם באויבי ישראל, וכאשר הם נושעים במלחמתם היא נושעת יחד עימם. ולפי נבואה זו, מי שרוצה לפעול עם ה' ולהצטרף אל 'השכינה', צריך לבחור בעדיפות ראשונה ("בָּרִאשֹׁנָה") להצטרף לאהלי הצבא שבשדה, ו'תפארת הנצחון' מגיעה אליהם.
במעשה ב'בני רוכל' רמזו לנו חז"ל כיצד תיראה בעתיד נבואה זו של זכריה, ולשם כך צריך להעמיק בפרטים נוספים שבנבואת זכריה, וכדלקמן.
ה'אם' שרוצה לתת את ה'תפארת' לבת שלה
במאמר הקודם "הרמב"ם וגוג ומגוג" התבאר שבנבואת זכריה חברי הקבוצה הרוחנית שנקראים שם 'יושב ירושלים' מתייחסים אל עצמם בתור 'גברים'. ומאידך לחבריהם שיצאו מבית המדרש לעסוק בצד הגשמי של עם ישראל הם מתייחסים בתור 'נשים' ש'נאנסו' והחשיבה הגויית השתלטה עליהם, וזו משמעות הנבואה שם: "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים (תשגלנה) תִּשָּׁכַבְנָה...".
אמנם, הלוחמים אינם רואים את עצמם כמי שהחשיבה הגויית השתלטה עליהם. ולפי השקפתם, הם ממשיכים את השקפת יהושע בן נון שצריך לכבוש את ארץ ישראל ולהגן עליה בכלי נשק גשמיים ובאמצעות חיילים רבים, וה' בא ועוזר למי שמשתדל בדרך זו. וכפי שכתב הרמב"ן (במדבר א,מה): "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף, וזה טעם 'כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל'...". מי שקמו והתגייסו קיימו בעצמם את הכתוב "שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל", והם חשים כמו 'אם' שמגינה על ילדיה שביניהם נמצאים גם בני הישיבות שנשארו להתמיד בלימודם. וכיוון ש'בני הישיבות' אינם מוכנים להוקיר להם תודה. לפיכך, בתגובה נגדית, 'האם רוכל' רוצה ש'תפארת הנצחון' תישאר אצל הלוחמים בלבד, אלו שממשיכים את השקפתה. כאמור בנבואת זכריה: "וְהוֹשִׁיעַ ה' אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה". כלומר, תפארת הנצחון מגיעה ללוחמים, ולא לבני בית המדרש. ולכן ב'מעשה' שמסופר במשנה רוצה ה'אם' ש'תפארת' הנצחון תגיע ל'בת' שלה - ל'לוחמים' (=אָהֳלֵי יְהוּדָה).
בעיני בני הישיבות זהו מהלך שבדרך כלל אינו נכון, משום שלפי השקפתם הם ה'גברים' והם צריכים לרשת לבדם את 'תפארת הנצחון' (את ה'תכשיט' שבמעשה שבמשנה). אלא שבכתוב זה שבנבואת זכריה ה'תפארת' הגיעה ל'בת' (=לוחמים) באופן יוצא דופן, רק משום שיש צד להתייחס אל ה'אם' בתור 'מתה' שציוותה מחמת מיתתה. חכמים שבמשנה משקפים את מחשבת בני הישיבות לגבי מה שרמוז בנבואת זכריה, וזו המשמעות הסמלית של המסופר במשנה: "מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל אמרה: תנו כְּבִינָתִי (תכשיט) לבתי, והיא (שווי התכשיט) בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה!". 3 בני הישיבות מתייחסים אל ה'אם' (=הלוחמים) כביכול באופן סמלי בתור 'מתה'.
הסבר הירושלמי לדברי רבי אליעזר
במסכת אבות מובא: "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ' ". כיוון שבני הישיבות מבזים את הלוחמים, גם הלוחמים מקילים בכבוד בני הישיבות ("וּבֹזַי יֵקָלוּ"), ומתייחסים אל בני הישיבות כמו למי שאינו מחוברים אל החיים ונחשבים באופן סמלי כ'מתים'. כפי שהתבאר לעיל – "לשון חכמים מרפא" - דברי רבי אליעזר שנראים כלפי חוץ כ'קללה', הם בעצם תפילה למציאת תיקון. והיינו, שהלוחמים (='האם רוכל') שאינם מבינים את אלו שמבזים אותם, ובתגובה מתייחסים אל המבזים בתור 'מתים', יזכו להתעלות ולהתייחס אל ה'מבזים' בתור 'מתים מכובדים'. ויראו את 'המבזים' כאילו הסכימו להיות 'קבורים חיים' בתפקיד הכרחי שהוא 'ביזוי הלוחמים'. הבנה זו של המעשה המובא במשנה תסביר גם את המחלוקת שבין סוגית הירושלמי לבין סוגית הבבלי, וכדלקמן.
הירושלמי מסביר מדוע רבי אליעזר 'קילל' את בני רוכל: "א"ר יוסי בי רבי בון עילא היה רוצה לקללן שהן זורעין כורכמין בכרם". כאמור לעיל, מדובר במעשה סמלי, ואף כאן 'הכרם' ו'הכורכום' מופיעים במשמעות סמלית. תלמידי החכמים 'המתמידים האמיתיים' משולים ל'כרם ענבים', ויחד איתם לומדים בישיבה גם תלמידים שמתקשים להתמיד בלימוד, וצוות הישיבה נאלץ בתמידות להכריח אותם לצאת מהמיטה, ולהגיע לבית המדרש וללמוד שם זמן קצר. כלפי חוץ כל התלמידים נראים דומים, אך זהו דמיון חיצוני, כשם שה'כורכום' דומה בצליל שלו ל'כרם'. אך למעשה מדובר באיסור הדומה ל'כלאיים בכרם'. משום שהמתקשים בלימוד הם בעלי אופי אחר, הם 'כורכום' שמתאים לגדול במקום אחר ושם הוא יצליח מאוד. הם אנשים שמתקשים לשבת זמן רב במקום אחד, והם מתאימים לפעילות של חסד, ואם הם יתגייסו לצבא זו תהיה גמילות חסד עם הרבים וגם עם עצמם, משום שהם יעשו ויצליחו בדבר שהם מתאימים לו.
אולם בני הישיבות מסרבים לאשר למי שנחשב ל'כורכום' להתגייס לצבא, וכדי למנוע את הגיוס הם בזים למי שמתגייס לצבא, ובכך הם ממשיכים ו'זורעים' את ה'כורכום' ב'כרם'. והלוחמים אינם מבינים את סברת בני הישיבות האלו, והרי זה איסור 'כלאיים בכרם'. לדעת הלוחמים, אותם בני ישיבות (='בני רוכל') אינם 'מחוברים אל החיים', וכביכול הם שקולים כ'מתים'.
רבי אליעזר מזדהה מצד אחד עם תחושת הלוחמים, אך מצד שני הוא מתפלל שהלוחמים ימצאו נקודת זכות וילמדו סנגוריה על אותם בני ישיבות, וזה פשר דבריו: "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן". נקודת הזכות היא, שבני הישיבות חוששים שאם יאמרו את האמת, שמי שמתגייס לצבא מקיים מצווה גדולה וחשובה, עלולים תלמידים רבים מאוד להתגייס, וספסלי הישיבות יתרוקנו כמעט לגמרי. ומחמת החשש זה הם מסכימים להיות 'קבורים חיים' בתפקיד שהוא הכרחי מבחינתם, התפקיד של ביזוי הלוחמים. ובכך הם ממשיכים וזורעים את ה'כורכום' ב'כרם' למרות שמדובר ב'כלאיים'.
אמנם לשיטת התלמוד הבבלי, איסור 'הכלאים' שאליו התייחס רבי אלעזר הוא אחר, וכדלקמן.
הסבר התלמוד הבבלי בסיבת הקללה של רבי אליעזר
וז"ל המשך סוגיית התלמוד הבבלי בתרגום חופשי:
"מדוע רבי אליעזר מקלל את 'בני רוכל'? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו, ורבי אליעזר לטעמו, ששנינו: 'הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קִדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קִדֵּשׁ, אֶלָּא דָבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּמִין'. בשלמא כרכום חזי, אלא קוצים למאי חזי (ואמנם בכורכום יש תועלת אך למה ראויים הקוצים)?! אמר רבי חנינא: מה טעמו של רבי אליעזר? שכן בארצות ערב הערבים מקיימים (מותירים) קוצים בשדות למאכל גמליהם."
אי אפשר להבין את סוגיית הבבלי כפשוטה. רבי אליעזר החמיר ואסר לקיים קוצים בכרם, אך וודאי שאינו יכול לכעוס על חכמים שחולקים עליו ומתירים לקיים קוצים בכרם, ואינו יכול לקלל את 'בני רוכל' שנהגו כהלכה וקיימו את הקוצים בכרם, שהרי נהגו כדעת כחכמים שהם הרבים.
כמו כן, כבר העיר בעל דקדוקי סופרים, שהשאלה "בשלמא כרכום חזי, אלא קוצים למאי חזי" אינה מופיעה בכתבי יד רבים, ונראה שהיא הוספה מאוחרת שלא ברור כיצד היא משתלבת בסוגיה.
התשובה לכל הקשיים הללו היא ההבנה, ש'קוצים בכרם' הם משל ל'אנשים שליליים', כמו שמצאנו במסכת בבא מציעא (דף פג,ב) שרבי אלעזר ברבי שמעון התמנה לתפוס גנבים, והיה מוסר אותם למלכות, והסביר "קוצים אני מכלה מן הכרם". לפי סוגיית הבבלי, ה'לוחמים' מוכנים להבין את טעמם של בני הישיבות אילו היה משאירים לגדול ב'כרם' רק את ה'כורכום', רק את אותם בחורי ישיבה שכאשר 'לוחצים' עליהם, הם מצליחים ללמוד כמה שעות, שהרי בסופו של דבר יש כאן תוספת של שעות לימוד תורה, ויש בכך תועלת מסוימת לעם ישראל.
אולם בני הישיבות מתנגדים גם לגיוס של 'קוצים', אלו שלמרות שלוחצים אותם אינם מצליחים ללמוד אפילו שעה אחת. ולא זו בלבד, אלא שהם מזיקים (כמו 'קוצים בכרם') לבחורים שלומדים, משום שהם מושכים אותם אחריהם אל מחוץ לכתלי בית המדרש לשוטטות בחוצות, ופעמים לדברים שמזיקים יותר מאשר סתם שוטטות.
דבר זה אין 'הלוחמים' מסוגלים להבין. והרי גם לטובת 'בני הישיבות' כדאי שהבחורים שמשוטטים בחוצות ('קוצים') לא יישארו ב'כרם'. הם אינם מסוגלים לשבת וללמוד תורה אפילו זמן קצר, והם מתאימים לפעילות של חסד, ואם הם יתגייסו לצבא זו תהיה גמילות חסד עם הרבים וגם עם עצמם, משום שהם יעשו ויצליחו בדבר שהם מתאימים לו.
אמנם כאמור לעיל, "לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא". מצד אחד רבי אליעזר מביע ביקורת על 'בני רוכל', על שהם מקיימים ב'כרם' את 'הקוצים' (הבחורים השליליים), אך מצד שני הוא מתפלל שה'אם' שלהם (=הלוחמים) תמצא בכך נקודת זכות. נקודת הזכות היא, שבני הישיבות חוששים שאם יאמרו את האמת, שמי שמתגייס לצבא מקיים מצווה גדולה וחשובה, עלולים תלמידים רבים מאוד להתגייס, וספסלי הישיבות יתרוקנו כמעט לגמרי. ומחמת החשש זה הם מסכימים להיות 'קבורים חיים' בתפקיד שהוא הכרחי מבחינתם, התפקיד של ביזוי הלוחמים. ובכך הם ממשיכים ומקיימים ב'כרם' אפילו את ה'קוצים'.
ההשוואה בין דברי רב יוסף לבין דברי רבי אליעזר
נמצאנו למדים, שכאשר אמר רב יוסף על מי שאינו מוסיף בלימוד התורה מט"ו באב ואילך – "תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיה" (תקברו אמו), נראים דבריו מבחינה חיצונית כקללה. אך לא יתכן לומר שרב יוסף קילל את רוב ישראל שאינם מוסיפים בלימוד התורה בלילות אלו. ובעומק דבריו התפלל רב יוסף שה' יאיר את עיני 'בעלי התורה' (='אֵם'), והם יבינו שגם תפקיד 'העמל במלאכות' הוא נצרך, ולפחות יכבדו אותו על כך שבחר להיות 'קבור חיים' בתפקיד הכרחי זה. ובאופן דומה, כאשר אמר רבי אליעזר על 'בני רוכל' – 'תקברם אִמָּן", בעומק דבריו התפלל רבי אליעזר שה' יאיר את עיני 'הלוחמים' (='אֵם'), והם יבינו ש'המבזים' (='בני רוכל') סבורים שתפקיד הביזוי הוא נצרך, ויכבדו אותם על שבחרו להיות 'קבורים חיים' בתפקיד זה.
המעשה במירוני שהיה בירושלים
כפי שהתבאר במאמר, המעשה ב'בני רוכל' הוא מעשה סמלי שבו רמזו חז"ל לאחת הפרשניות שלהם כיצד תתגשם בעתיד נבואת זכריה בענין המלחמה על 'ירושלים'. ונשאלת השאלה, האם אין בין החכמים ('יושב ירושלים'), חכם שמוכן לומר בגלוי שיש מצווה גם לתלמידי חכמים להתגייס לצבא. והרי בירושלמי (תענית פ"ד ה"ד) מובא שרבי שמעון אמר שרבי עקיבא אמר על בר כוכבא שזהו מלך המשיח, ומסופר שם שחכמי ישראל יעצו לבר כוכבא כיצד לגייס את החייילים לצבאו. והרמב"ם למד משם שכוונת הירושלמי היא שרבי עקיבא עודד תלמידי חכמים להתגייס לצבא בר כוכבא, ואף רבי עקיבא למרות גדולתו התורנית התגייס בעצמו לצבא בר כוכבא ושימש נושא כלים של בר כוכבא, וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא הלכה ג): "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך".
ואכן, כדי לחלוק על מה שמשמע לכאורה מן המשנה, כאלו כל החכמים שבתוך 'ירושלים של מעלה' מתנגדים לגיוס בני ישיבות לצבא כדי להילחם באויבי ישראל, לפיכך מובא בתוספתא ובירושלמי ובבבלי וברי"ף סיפור נוסף: "מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים...", והמירוני הזה הוא ר' שמעון בר יוחאי ממירון שאף הוא היה חכם מחכמי 'ירושלים של מעלה', ובביאור המעשה הזה נאריך בעז"ה במאמר הבא.
^ 1.
על משקל הכתוב: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל:" (שופטים ה,ז).^ 2.
וראו עוד במאמר "המספד על משיח בן יוסף ותחייתו"^ 3.
משמעות סמלית דומה יש לדין המיוחס לתנא זכריה בן הקצב, ולפיו ה'בן' וה'בת' חולקים בשווה ב'ירושת האם'. ובמאמר "זכריה הנביא והתגייסות בני הישיבות", התבאר שזכריה בן הקצב הוא דמות סמלית שבאמצעותו מרמזים חז"ל לפשר נבואת זכריה שלפיה 'תפארת הנצחון' מגיעה גם למי שיצא מבית המדרש לאחוז בחרב גשמית (='בת'), ולא רק ללומדי התורה.
על משקל הכתוב: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל:" (שופטים ה,ז).^ 2.
וראו עוד במאמר "המספד על משיח בן יוסף ותחייתו"^ 3.
משמעות סמלית דומה יש לדין המיוחס לתנא זכריה בן הקצב, ולפיו ה'בן' וה'בת' חולקים בשווה ב'ירושת האם'. ובמאמר "זכריה הנביא והתגייסות בני הישיבות", התבאר שזכריה בן הקצב הוא דמות סמלית שבאמצעותו מרמזים חז"ל לפשר נבואת זכריה שלפיה 'תפארת הנצחון' מגיעה גם למי שיצא מבית המדרש לאחוז בחרב גשמית (='בת'), ולא רק ללומדי התורה.
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך ללמוד אמונה?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
כשר קצר ולעניין!
אנחנו קודש למענך
איך ללמוד גמרא?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
