שתוי ולא מיין

הגאון הרב דובריש אשכנזי, רבה של לובלין, נסע במרכבה רתומה לשני סוסים אציליים. אחד מדייניו נסע לצדו, והעגלון הריץ את המרכבה במהירות ליעדה. ליד פרשת דרכים נראה זקן בעל הדרת פנים. לבושו היה מרושל, שק על שכמו, והוא נראה כעני העושה את דרכו ברגל.


רבה של לובלין חש בהלך הזקן, ציווה על העגלון לעצור את העגלה, והזמין אליה את ההלך. לאחר שעלה הזקן והניח את שקו בעגלה, חזר הרב לפלפל בהלכה עם הדיין היושב לידו. הם התווכחו והתחדדו בסברא של תוספות ובדיוק מסוים ברמב"ם. הרב דובריש סיפר לדיין על דברי רמב"ם מופלאים שאין להבינם כלל. הדיין ניסה להסביר את הרמב"ם, והרב סתר את דבריו מיד.

דממה השתררה במרכבה. שני המתפלפלים לא שמו לבם לזקן שביקש מהעגלון שיעצור לו כעת כי דרכו נפרדת מדרכם. כאשר קם, פלט, כבדרך אגב, כי לפי משנה מסוימת במסכת טהרות, דברי הרמב"ם מובנים מאוד.

הרב דובריש קפץ ממקומו. כל הדרך לא שם לבו כלל להלך הזקן, שחשבו לאיש קשה-יום שבקושי מכיר חומש, ולפתע הוא שומע מפיו, בדרך אגב, חידוש עצום שרק גאון עצום יכול לחדש. הרי עידן ועידנים שהוא עמל להבין את דברי הרמב"ם הללו, וכבר הציע את הקושיה בפני גדולי הדור שלא הצליחו ליישבה, והנה זקן עני ואלמוני מפצח את התעלומה כלאחר יד...

הרבי מלובלין רצה לעכבו, לתהות על קנקנו ולהשתעשע עמו בדברי תורה, אבל הזקן סרב, ואמר כי הוא ממהר לדרכו.
"תגידו לפחות מה שמכם", התחנן הרב.

הזקן השיב "אלעזר השתוי", ונעלם בין השיחים הקוצניים...

אותו הלך זקן היה חסיד של הרבי מקוצק. כאשר הגיע לחצר הרבי, לא סיפר לאיש על פגישתו עם הרב מלובלין, שהיה ידוע בהתנגדותו העזה לחסידים בכלל ולחסידי קוצק בפרט.

באותה עת הגיע אל הרב מלובלין חסיד קוצק צעיר, וביקש שימנהו למשרת שוחט ובודק שהתפנתה. הרב אמר בתוקף: "שוחט צריך להיות תלמיד חכם ובקיא בהלכה, למדן שיש לו המלצה מרב גדול בתורה!".

החסיד נפל לחלישות דעת, ואז פגש בקוצק את אלעזר מביאליסטוק. כדי לפרוק את צערו, שח לו על התנגדותו של הרב מלובלין למנותו לשוחט. אלעזר אמר לו: "אתן לך כתב המלצה לרב של לובלין. זה יעזור!".

החסיד צחק בפה מלא. מי מכיר את ר' אלעזר מחוץ לכותלי בית-המדרש של קוצק? הרי חסידי קוצק שנואים ביותר בביאליסטוק, ומה תועיל המלצתו?! אולי זה טוב כמהתלה פורימית, אבל מה לעשות שפרנסת משפחתו ופרנסת משפחת שארו, השוחט המנוח, תלויים לו מנגד...

החסיד התהלך מספר ימים בקוצק כשהוא אובד עצות. בלית ברירה פנה שוב לר' אלעזר. זה רשם לו דבר-מה על נייר, ותחבו במעטפה. החסיד הודה לו בחיוך, כשהוא חושב בלבו: אם המלצתו לא תביא לי את המשרה המיוחלת, לפחות תגרום לקצת בדיחות הדעת...

מרוב סקרנות הוא פתח את המכתב, ועיניו חשכו. בסיומו של כתב ההמלצה נחתם: "אלעזר השתוי"...

כמובן, החסיד החליט שלא למסור את המכתב, הרי לשם מה יעשה מעצמו צחוק ויושם ללעג וקלס? הרב דובריש יחשוב כי הוא מטורף המביא לו מכתב מאדם שתוי. הוא בא ללובלין מיואש לחלוטין, מקפיד בלבו על הרב ושבעת טובי העיר על כך שעליו להסתיר את זהותו בפניהם כחסיד קוצק ולהביא מכתבים מרבנים מפורסמים.

החסיד נואש לחלוטין מהמשרה המיוחלת, והחליט שלפחות יתנקם ברב כאשר יביא לו מכתב המלצה משיכור אלמוני, וכך יוכיח לו שאין הוא מחשיב את הרבנים המתנגדים...

לאחר שמסר את המכתב לשמשו של הרב דובריש, חמק במהירות מהבית. הוא החל לחשוב שהרב יקפיד עליו מאוד ויצווה לעשות בו שפטים, ולכן רץ במהירות ברחוב, מבלי שאיש רדף אחריו.

כעבור כמה ימים קיבל החסיד, לתדהמתו, מינוי מרבהּ של לובלין להיות שוחט ובודק. פרנסי העיר התנגדו בטענה שמדובר בקוצקאי, אבל הרב דרש בתוקף כי יקבל את המינוי, מפני ש"גאון אדיר המליץ עליו"...

החסיד הצעיר עשה את דרכו לקוצק מלא השתאות, ומיהר להיפגש עם ר' אלעזר כדי לדעת מה פשר החתימה התמוהה וההמלצה שבאה בעקבותיה. החסיד הוותיק השתיקו, ואמר בחיוך: "אם תגלה שהרב מלובלין טועה בי, יגלו אחרים שהוא טעה בך..."