בית המדרש

  • מוסר מלכים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצוק"ל

כעס

undefined

הרב מישאל דהאן זצוק"ל

אלול תשס"ח
4 דק' קריאה
ישליו הנבונים וישרי הלבב אשר שכלם הבהיר גובר תמיד על רגשותיהם, ולכן מקבלים בשקט נפשי ובקור רוח אמיתי כל פגעי הזמן ותהפוכותיו ללא כל התמרמרות והתרעמות מצדם. וגם אם אנשים אחרים העליבו אותם ופגעו בכבודם או בממונם, אינם מתרגזים עליהם ואינם מגיבים כלל. ואין זה כתוצאה מאדישות ואפתיות, אלא מתוך אמונתם התמימה שכל הסיבות והמסובבות הן מאתו יתב"ש, ובהשגחתו הכללית והפרטית החובקת זרועות עולם ומלואו. וכן מתוך הכרתם העמוקה שכל מה שמתרחש בעולם והשוטף כגלי הים הכל עובר וחולף והיה כלא היה, וכמ"ש להלן בס"ד.
דבר ידוע ששני דברים הם המביאים את האדם לידי כעס, והם:א. פגיעה בכבודו.ב. פגיעה בממונו. ביאור הדברים:
א. הכעס הוא ענף מענפי הגאוה ותוצאה ממנה. כי העניו האמיתי אינו מתפעל מהכבוד, ואינו נעלב מאי-כבוד. וזה מפאת שהוא יודע האמת שאין כל ערך ממשי לכבוד המדומה. ורק מי שנגוע במחלת הגאוה המאוסה והנגעלת המחשיב את עצמו לאיש התפארת ורם המעלה, הוא הנעלב מכל דבר הנראה לו כפגיעה בכבודו, וחמתו בוערת בקרבו כאש מתלקחת וכרקב בעצמותיו, ולא ישקוט עד שיתפרץ כהר געש על כל מי שנדמה לו שממעט או פוגע בכבודו. ולו היה מתבונן בדעתו שאינו אלא גוש עפר יסודו מעפר וסופו לעפר, ושהוא חשוף לכל נגע ומחלה אשר יהפכו הדרת פניו וזיו תוארו ומראהו עד לבלי הכר, אז היה מכיר את ערכו הנכון והאמיתי שהוא אפס אפסים, וכל כעסו היה נמוג כענן בוקר.
ב. האדם השלם בדעתו, יודע היטב, שכל הקנינים הגשמיים הבל המה ומעשה תעתועים. ולא רק שהוא לא יכעוס על אבדנם, אלא אדרבא מודה ומשבח לו יתב"ש שלקח את רכושו כופר תמורת נפשו. וכמ"ש רז"ל עה"פ הודו לה' כי טוב, שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו, עני בשיו, יתום בביצתו, אלמנה בתרנגולתה (פסחים קי"ח ע"א).
ועתה נסביר בס"ד הנזק העצום הנגרם לגוף ולנשמה בעטיו של כעס.
א. ברתיחות דמו הורס את בריאות גופו. גם אם יהיה מבנה גופו חזק ואיתן כצור חלמיש, וחסון כאלונים, יתמוטט ויהרס במשך הזמן, והרבה חלאים ומכאובים יהיו מנת חלקו, וכמ"ש כי לאויל יהרוג כעס (איוב ה' ב').
ב. ההפסד העצום הנגרם לנשמתו א"א לתארו במילים, או אפילו להעלותו על הדעת. ונאמנים עלינו דברי רבינו האר"י החי זיע"א, שאמר שהכועס נשמתו הקדושה מסתלקת ממנו ובמקומה באה נשמה אחרת מצד החיצונים רח"ל. וכן כל המצוות והמעשים טובים שעשה מעודו כולם נאבדים ממנו ויורדים לטמיון בידי הסט"א. ורק ע"י תשובה שלימה וחרטה מלאה ישוב הכל לאיתנו הראשון, ע"כ. ועיין בזוה"ק פר' תצוה קפ"ב ע"א ד"ה ברוגזיה ממש, ע"ש.
והנה אמת נכון הדבר שהרי האדם בשעת כעסו בועט בכל הקדוש והיקר לו לרבות בתורה ובמצוותיה. והסיבה היא, כי הנשמה הקדושה נסתלקה ממנו ובאה אחרת במקומה כאמור, והוא לא ידע ולא הרגיש בשינוי שהתחולל בנשמתו. וזה עומק דברי רז"ל שאמרו ברוח קדשם, כל הכועס כל מיני גהינם שולטין בו, ואפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, ועונותיו מרובים מזכיותיו (נדרים כ"ב ע"א וע"ב), וכל הכועס כאילו עובד ע"ז (הרמב"ם הלכות דעות פ"ב ה"ג).
תכלית הדברים. הכעסן חייו אינם חיים, ואינו נסבל אפילו בתוך אנשי ביתו, וחוג משפחתו. ולכן האיש הירא וחרד לבריאות גופו ונשמתו יתרחק מהכעס הרחק כמטחוי קשת, ויברח ממנו כבורח מן האש או מן חית טרף. וירסן את עצמו ע"י לימוד בספרי המוסר והיראה לבל יטרוף נפשו באפו. כי כל קניני העולם הבל ואין בם מועיל, והתהלה והתפארת והכבוד יאותו רק למלך מלכי המלכים הוא מלך הכבוד סלה, יתב"ש לעולמי עד ולנצח נצחים.
הערה, מ"ש רבינו הרמב"ם, ואמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד ע"ז, כתב על זה בהגהות בני בנימין שם, שלא נמצא לשון זה בשום מקום שדברו חז"ל מענין הכעס, ע"ש. אולם ראיתי לג"ע בכסא רחמים אבות דר"ן פ"ג ה"ב, על מש"ש הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו סוף שיעבוד ע"ז, שכתב וז"ל כל הכועס כאילו עובד ע"ז, כמ"ש פ"ק דסוטה ד' ע"ב, ע"ש, ובנדרים כ"ב ע"ב ובח"א, והכא איסור מוסיף דעשה מעשה, ואמרו בזוה"ק דהוי כמקריב לע"ז, ולכן אמרו סוף שיעבוד ע"ז ממש, עכ"ל. ביאור דבה"ק, דאמרינן בפ"ק דסוטה, אמר רבי יוחנן משום רשב"י, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז, וכו', רבי יוחנן דידיה אמר כאילו כפר בעיקר ע"ש וכפי מ"ש בפנים שהכעס הוא תוצאה מהגאוה כי שרשם אחד, א"כ הכועס כאילו עובד ע"ז. וכן אמרינן בנדרים כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזימותיו ע"ש. כלומר בגודל כעסו וחרונו אין אלהים במחשבתו שחושב שאין אלוה בעולם, כמ"ש רש"י והר"ן והרא"ש שם, ע"ע. א"כ הרי מקור טהור ונאמן לדברי הרמב"ם, ודברי ג"ע הנ"ל הם קילורית לעין.
אלא שלשון הרמב"ם הידוע בדייקנותו הנפלאה, שכתב ואמרו חכמים הראשונים וכו', משמע שכך אמרו בפירוש, דאל"כ הו"ל לכתוב ומדברי חכמים הראשונים למדנו, או סגנון דומה. ואמנם אם נאמר שהרמב"ם ראה הזוה"ק בכ"י או ידע את זה ברוח קדשו, א"ש הכל, כי לשון זה ממש. נמצא בזוה"ק פרשת בראשית כ"ז ע"ב ד"ה ויצו ה' אלהים וכו', והא אוקמוה כל הכועס כאילו עובד ע"ז, ע"ש. ועיין בזוה"ק פרשת תצוה קפ"ב ע"א ד"ה ברוגזיה ממש ידע לי בר נש וישתמודע מאן איהו ע"ש, וכמו שציין כ"ז המגיה שם על דברי בני בנימין הנ"ל ע"ש. ולא נפלאת היא, וכמ"ש הרב מגדל עוז הלכות יסודי התורה פ"א הלכה י' ע"ש, ואכמ"ל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il