פרשני:בבלי:שבת נג א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת נג א

חברותא[עריכה]

גמרא:
שנינו במשנה: חמור יוצא במרדעת, בזמן שהיא קשורה בו.
אמר שמואל: ודין זה, הוא דוקא כשקשורה לו המרדעת מערב שבת. אבל אם לא היה לבוש בה קודם השבת, אינו יוצא בה. משום שצריך שיגלה קודם השבת, שצורך החמור הוא. ואם לא גילה מערב שבת, אינו חשוב מלבוש אלא משאוי בעלמא  38 .

 38.  רש"י להלן נד, ב. והתוספות הוסיפו עוד פירוש משום שנראה שמתכוון להוציא את המרדעת. ותמה המהרש"א הרי זה אותו פירוש כמו רש"י משום שהמרדעת נחשבת למשא כשאינה קשורה מערב שבת? ותירץ, שלפירוש רש"י אם לא קשרה מערב שבת נחשב לודאי הוצאה ולפירוש התוספות אסור רק משום ש"נראה" כמו הוצאה. וכתב בשער הציון (שה, כא) שלדעת רש"י הוא איסור דאורייתא ולדעת תוספות אסור רק מדרבנן. עוד טעם כתבו התוספות מפני שנראה שמתכוון להוליכו למקום רחוק, וכתב הפרי מגדים (שה, ה) שלפי טעמים אלו אם עבר וקשר בשבת אסור לו לצאת במרדעת, אבל לטעם הירושלמי (דלהלן) אם עבר וקשר מותר. והשו"ע פסק את כל הטעמים לחומרא, ולכן אם עבר וקשר אסור לצאת בו, ומאידך אסור לקשור אפילו בחצר כמו הטעם של הירושלמי. והירושלמי (הובא ברא"ש) כתב ששמואל אוסר לקשור בשבת מפני שהוא משתמש בבעלי חיים, ולפי טעם זה אם עבר וקשר מותר לצאת בו אבל לקשור אסור אפילו אם החמור בחצר ואינו יוצא לרשות הרבים. וראה להלן.
אמר רב נחמן: מתניתין (להלן נד, ב) נמי דיקא כך.
דהא קתני לקמן "אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה בו". והוינן בה: היכי דמי? - אילימא שאינה קשורה לו כלל, פשיטא שאינו יוצא בה. משום דדילמא נפלה ליה, ואתי הבעלים לאיתויי לה ולטלטלה ברשות הרבים  39 .

 39.  בשו"ת שואל ומשיב (קמא ג, סד) נשאל מדוע הגמרא כתבה טעם חדש ומשום גזירה דרבנן, ולא נקטו משום משאוי שהוא איסור תורה? והשואל רצה ללמוד מכאן שאיסור שביתת בהמתו מהתורה הוא רק בשאר מלאכות ולא בהוצאה כדעת הפני יהושע (הובא לעיל במשנה) ולכן נקטו איסור דרבנן פשוט יותר. ודחה השואל ומשיב שאף אם יש איסור שביתת בהמתו בהוצאה, הוא דוקא כשנושאת משא אבל כששם על החמור מרדעת לצורך החמור בודאי שאין בכך איסור תורה, כמו שהתירה התורה להניח לבהמה לתלוש עשבים להנאתה, ודרשו זאת מהפסוק "למען ינוח".
אלא לאו, כונת המשנה: אינו יוצא במרדעת, כשאינה קשורה לו מערב שבת.
מכלל, דרישא ששנינו בה "חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו", היינו שקשורה לו מערב שבת.
ומסקינן: שמע מינה!
תניא נמי הכי: חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו מערב שבת.
ולא יצא החמור באוכף, אף על פי שהאוכף קשורה לו מערב שבת, משום שאין דרכו בכך, ומשאוי הוא אצלו  40 .

 40.  החילוק בין אוכף למרדעת שאוכף אינו על כל גוף החמור, וכתב הר"ן שהסיבה שהוא אסור יותר משום שדרך העולם להשתמש באוכף לרכיבה בלבד, ונראה כאילו הוא הולך לרכב עליו לדרך רחוקה. והלבושי שרד (הובא במשנה ברורה שה, כח) פירש שהמרדעת מחממת את החמור אבל האוכף מחממו רק במקום שהוא מונח ולכן אינו מלבוש ונחשב כמשאוי. וכן משמע בריטב"א. (ולהלן כתב רש"י טעם נוסף, אבל נראה שכתב כן רק לתוספת חידוש, ראה להלן).
רבן שמעון בן גמליאל אומר: החמור יוצא אף באוכף, בזמן שהיא קשורה לו מערב שבת. משום שאף האוכף מועיל לחממו, ואינו משאוי.
ובלבד שלא יקשור לו לחמור מסריכן (כעין מסרק), ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו, שנותנים את המסריכן עליו, כדי שלא יפול המשא על זנבו כשהוא עולה בהרים. ואת הרצועה נותנים עליו, כדי שלא יפול המשוי על צוארו כשהוא יורד בעמק. ולכן לא יקשור לו אותם בשבת, משום שנראה שהוא רוצה להטעינו משוי.
בעא מיניה רב אסי בר נתן מרב חייא בר רב אשי: מהו ליתן  41  מרדעת על גבי חמור בשבת?! ולא כדי שיצא בו לרשות הרבים, אלא בחצר, ומפני הצינה  42 .

 41.  לפי טעם הירושלמי שאסור לקשור מרדעת בשבת משום שהוא משתמש בבעלי חיים, כתב הרא"ש שספק הגמרא רק על "להניח" מרדעת, שבאופן כזה אינו מנענע את הבעל חי ולא נחשב משתמש. והקרן אורה כתב שמהגמרא להלן מוכח שהבבלי חולק על טעם זה, והסיבה שאינו נחשב משתמש בבעלי חיים משום שכל מה שעושה לצורך הבהמה עצמה מותר, מפני שאינו משתמש לצרכו.   42.  ברש"י (ד"ה מרדעת) נראה שהוא מפרש את הספק אם זה נחשב למשאוי, ותמה רבי עקיבא איגר הרי דעת רש"י עצמו להלן (נד, ב) שאם המרדעת אינה קשורה מערב שבת היא באמת נחשבת למשא, וכאן הספק הוא משום שמדובר בחצר שאין בה איסור הוצאה ומדוע הזכיר רש"י משאוי? והרש"ש הוסיף שמבואר בגמרא להלן שאסור גם ליטול את האוכף מעל החמור ובודאי לא שייך איסור נטילה מצד משא? וכתב הראש יוסף שרש"י סובר שאסרו מרדעת אפילו בחצר שמא תצא בו לרשות הרבים. (והתוספות הוכיחו שלא חששו לכך). והתוספות פירשו שהספק הוא שמא אסור להניח מרדעת על החמור משום טירחא בשבת. והמגן אברהם פירש איסור נתינת אוכף על סוס משום שנראה שמתכוון להטעינו משא (שה, ג), ואיסור נטילת האוכף משום טירחא (שה, ד) וראה להלן. והתוספות ישנים (ד"ה חולין) פירשו שהספק הוא שיהא אסור שמא יבא להשתמש בבעלי חיים, והובא לעיל שהרא"ש כתב שבהנחה בלי קשירה אין לחשוש לכך, והקרן אורה כתב כי מה שנעשה לצורך הבהמה אינו השתמשות.
אמר ליה: מותר.
אמר ליה: וכי מה בין זה לבין אוכף שאסור?
אישתיק רב חייא בר אשי.
וסבר רב אסי בר נתן, ששתק משום שסובר רב חייא בא אשי שגם אוכף מותר ליתנו על החמור בחצר.
ומשום כך איתיביה: תניא: אוכף שעל גבי חמור, לא יטלטלנה בידו כדי להסירו מעליו. אלא אם הוא רוצה להסירו, הרי הוא מתיר את החבל שלו, ומוליכה ומביאה (לחמור) בחצר לכאן ולכאן, והוא (האוכף) נופל מאליו!
ומסיים קושייתו: השתא ליטול את האוכף מן החמור, אמרת שלא יטול - להניח עליו את האוכף  43  מיבעיא למימר שאסור?! והרי להניח חמור יותר, משום שדומה כאילו בא להטעינה משוי  44 .

 43.  וקושיית הגמרא שכשם שאסור להניח אוכף כך יהא אסור להניח מרדעת, כך מבואר ברש"י (ד"ה איתיבה, ומאי שנא) והקשו הריטב"א והר"ן הרי בודאי חמור נתינת אוכף יותר ממרדעת שהרי הברייתא לעיל מתירה לצאת במרדעת ולא באוכף ואם כן אין ללמוד מאיסור נתינת אוכף שאסור גם מרדעת? (וראה שפת אמת) ולכן פירשו שקושיית הגמרא היא מנטילת אוכף שאסור אף שהוא מונע צער מהבהמה, כל שכן שיהא אסור להניח מרדעת ואין להתיר מפני צער הבהמה.   44.  א. רש"י. ולכאורה זהו סיבה חדשה לאסור, ולעיל פירש רש"י משום משאוי והתוספות פירשו משום טירחא, ולכאורה כונת רש"י רק להסביר את ה"כל שכן" שבגמרא מדוע חמור יותר נתינת מרדעת מאשר נטילת אוכף אף ששניהם נעשים למנוע צער מהבהמה לכן הוסיף רש"י טעם נוסף. אולם הבית יוסף והמגן אברהם (שה, ג) הביאו טעם זה להלכה שזו היא סיבת האיסור. ב. התהילה לדוד הקשה הרי מבואר בהמשך הגמרא שההיתר להניח מרדעת הוא מפני צער הבהמה, ואם כן אפשר לפרש את הברייתא שאסור רק באופן שאין צער לבהמה וכגון שלא נתחממה ואסור משום טירחא כשאין לה צער? ותירץ, שהברייתא מתירה לגרום שיפול האוכף רק באופן שיש לבהמה צער, אבל כשלא נתחממה אסור אפילו להוליכה בחצר ולגרום שיפול האוכף, וכן משמע בשו"ע (שה, ט).
אמר ליה רבי זירא לרב אסי בר נתן: שבקיה לרב חייא בר אשי. משום שהוא - כרביה (כרב) סבירא ליה.
דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: תולין טרסקל (סל) מלא שעורים לבהמה על צוארה בשבת. וקל וחומר למרדעת שמותר להניח עליה.
כי: ומה התם, בטרסקל דמשום תענוג לבהמה הוא תולהו, כדי שלא תטרח לשוח צוארה לארץ - שרי. הכא, במרדעת, דמשום צער של צינה הוא מניחה, לא כל שכן שמותר?!
ושמואל אמר: רק להניח עליה מרדעת מותר, משום צער. אבל לתלות לה טרסקל אסור, כיון שאינו אלא לתענוג בעלמא.
אזל רב חייא בר יוסף, ואמרה להא שמעתא דרב (שמתיר בין מרדעת ובין בטרסקל) קמיה דשמואל.
אמר ליה שמואל: אי הכי אמר אבא (רב), לא ידע הוא במילי דשבתא ולא כלום, שבודאי טרסקל אסור.
כי סליק רבי זירא לארץ ישראל, אשכחיה מצאו לרב בנימין בר יפת, דיתיב וקאמר ליה משמיה דרבי יוחנן: נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת!
אמר ליה: יישר! אמת כדבריך. וכן גם תרגמא "אריוך" בבבל, שהתיר להניח מרדעת לחמור.
"אריוך" - מנו, מיהו? - הוא שמואל! ונקרא שמו כך לפי שהיה בקי בדינים, ושופט כמו מלך השופט את הארץ  45 . ו"ריכא" הוא לשון מלכות.

 45.  רש"י. ובמסכת חולין (עו, ב) פירש רש"י שהוא על שם "אריוך מלך אלסר" (בראשית יד, א), והוסיפו התוספות (כאן) שנקטו שם המלך אריוך יותר מאשר שאר מלכים משום שמובלע בשמו אריה. וראה רש"י במנחות (לח, ב) שאריה הוא לשון מלכות כמו "גור אריה יהודה", ושופט דומה למלכות שדינא דמלכותא דינא. וכתב בחידושי הר"ן שבמקום שהביאו הלכה באיסורים בשם שמואל שאין הלכה כמותו באיסורים, נקטו לשון "אריוך מלך אלסר" לומר לא מלך הוא באיסור. (וראה מה שנדפס על גליון הגמרא).
והוינן בה: והא רב נמי אמרה שמותר, ולמה אמר לו בדוקא בשם שמואל?
ומשנינן: אלא שמעיה רבי זירא לרב בנימין דהוה מסיים בה: ואין תולין טרסקל בשבת. ועל זה אמר ליה: יישר! וכן תרגמא אריוך בבבל. אבל רב חולק, ואמר שאף טרסקל מותר.
והוינן בה: דכולי עלמא מודו מיהת, שלהניח מרדעת על החמור מותר. ומאי שנא מאוכף ששנינו לעיל "לא יטלטלנה בידו", וכל שכן שלהניחו על חמור אסור  46 .

 46.  רש"י. והריטב"א והר"ן הקשו הרי מפורש בברייתא לעיל שנתינת אוכף חמורה יותר ממרדעת, ולא מהטעם שתירצה הגמרא כאן? ולכן פירשו שמקשינן מאי שנא מנטילת אוכף, והיינו שאסרו אפילו כשיש צער לבהמה.
ומשנינן: שאני התם, דאפשר להוליך את החמור עד דנפיל האוכף ממילא. אבל אם אי אפשר שהדבר יעשה ממילא, וכגון בהנחת המרדעת, מותר להניח אף בידים.
רב פפא אמר: כאן, בהנחת המרדעת, מותר, משום שמניחה כדי לחממה לבהמה. אבל כאן, בנטילת האוכף, אסור. משום שנוטלו כדי לצננה.
ולכן: לחממה מותר, משום שאית לה צערא בצינה. אבל לצננה אסור משום דלית לה צערא בחמימות.
והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז החמה קרירא ליה!  47  מיתיבי: לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין לו בין עיניו, כדי שלא תשלוט בו עין, ולא בזהרורית (לשון של זהורית העשויה לנוי) שבין עיניו! שכל שעשוי לנוי או לסגולה ואין דרך הבהמה בכך. הרי הוא כמשאוי  48 .

 47.  רש"י מפרש שמימרא זו היא הסבר מדוע אסור ליטול אוכף מעל החמור כדי לצננו, משום שאין חמור צריך להצטנן, וכתב בביאור הגר"א (שה, ח) שלדעת רש"י שאר בעלי חיים מותר ליטול מהם אוכף ומרדעת, אבל נתינת מרדעת מותר בכל בעל חי שמתחמם בכך, והחילוק בין חמור לשאר בעלי חיים נאמר על נטילת אוכף. אולם דעת הסמ"ג שהובא בטור היא שהנחת מרדעת מותרת רק בחמור, וכתב הגר"א (הנ"ל) שהוא מפרש שמימרא זו - חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה, נאמרה כהסבר מדוע מותר להניח מרדעת על חמור ולכן בשאר בעלי חיים אסור. ולדבריו החילוק בין חמור לשאר בעלי חיים נאמר דוקא על נתינת מרדעת, אבל האיסור ליטול אוכף ומרדעת נאמר בכל בעלי החיים, וכן פסק השו"ע (שה, ח). וכתב התהלה לדוד (שה, ז) שמהשו"ע (שה, ח) נראה שהוא פוסק כשני הדיעות לחומרא שלהניח מרדעת מותר רק בחמור לבד כדעת רש"י, ולסלק אסור "בין מן החמור ובין מן הסוס" כדעת הסמ"ג, (ראה ביאור הלכה שם). אך באמת השו"ע כתב שאסור לסלק אוכף מחמור וסוס, ואפשר לומר שכונתו דוקא לסוס מפני שחושש לספק המרדכי (שלד) שמא סוס דומה לחמור בתכונה זו של צער צינה. וכתב הגר"א (הנ"ל) שהמרדכי סובר כדעת הסמ"ג שנתינת מרדעת הותרה רק בחמור ולכן הסתפק אם מותר להניח מרדעת על סוס, וסובר שעל שאר בעלי חיים אסור.   48.  מכאן למדו הראשונים שכל מה שעשוי לנוי לבהמה נחשב משא, אמנם דעת רש"י במשנה (ראה הערה שם) שיש דברים העשויים לנוי ומותרים, (כגון בעלי השיר) וקשה מדוע כאן אסרו? ופירשו הריטב"א והר"ן שאם דרכו בנוי כזה תמיד, מותר. וראה להלן.
לא יצא הזב לרשות הרבים בכיס שלו שתולין לו באמתו, כדי שיפול הזוב לתוכו, ויבדוק מנין ראיותיו (שבשתי ראיות עדיין אינו זב גמור להתחייב בקרבן. ורק לאחר שלש ראיות הרי הוא מביא קרבן, לאחר שספר ז' נקיים וטבל לטהרתו)! לפי שאינו לובשו בתורת תכשיט, והרי הוא משאוי.
ולא יצאו עזים בכיס שבדדיהן כדי לקבל את החלב הנוטף מהם, או כדי שלא יסרטו דדיהן על הקוצים.
ולא תצא פרה בחסום בפיה, שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים, וכשמגיעה למקום מרעיתה נוטלין את החסם מפיה  49 . ולא תצא בו משום דהוא משאוי לה.

 49.  רש"י ופירש כך משום שלדעתו כל מה שדרך הבהמה בכך מותר, והרי דרכה לצאת בחסם שבפיה? ולכן פירש שדרכה בכך רק בדרך, ובמקום מרעיתה נוטלים אותו לכן הוא נחשב כמשאוי.
ולא יצאו סייחים בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים.
ולא תצא בהמה בסנדל שברגליה (שעושין לה כדי שלא יזיקוה האבנים), משום דחיישינן שמא ישלף ממנה, ועלול בעליה לטלטלו ברשות הרבים.
וכן לא תצא בקמיע (כתב העשוי לסגולה לרפואה). ואף על פי שהוא (הקמיע) מומחה, שכבר ריפא ג' פעמים.
וזו - חומר בבהמה מבאדם.
וסברה הגמרא שהחומרא היא על הקמיע. ששנינו לקמן ש"האדם יוצא בקמיע מומחה". אבל לגבי בהמה, לא נחשב הקמיע כשמירת גופה. ולכן הוא משאוי.
אבל יוצא הוא באגד שעל גבי המכה, ובקשישין שעל גבי השבר (שאם נשברה עצם בבהמה, קושרים לה דפים מכאן ומכאן, והם מקבעים את העצם שלא תזוז עד שתתחבר שוב), משום שהם שמירת גופו, ואינם משאוי, וכן אין חשש שיפלו והבעלים יטלטלם.
וכן יוצאת הבהמה בשיליא שיצאה מקצתה, והיא מדולדלת בה.
ופוקקין לה זוג (פעמון) בצוארה, והיא מטיילת עמו בחצר, שממלאים את הזוג בצמר או במוכין, כדי שלא יקשקש הענבל שבתוכו וישמיע קול  50 . ודווקא בחצר מותר. אבל לא תצא עמו לרשות הרבים, כדתנן להלן (נד, ב)  51 .

 50.  רש"י. והקשה המגן אברהם (שה, ה) שאיסור השמעת קול הוא דוקא בקול של שיר כמבואר בשו"ע (רלח, א) ? והביא שהתוספות (נח, ב) כתבו שהענבל מיועד לשימוש הבעלים שידע היכן נמצאת בהמתו, וביאר הלבושי שרד שכונתו היא שלפי התוספות העינבל נחשב ככלי מיוחד להשמעת קול ואסור אפילו קול שאינו של שיר, לדעת הרמ"א (שא, א). והריטב"א והר"ן פירשו שהאיסור הוא משום שנראה כהולך למוכרו בשוק, ואסרו אפילו בחצר מפני שזוג עם ענבל מניחים על הבהמה כדי למוכרה. וראה להלן.   51.  וסיבת האיסור מפני שנראה כהולך עמה לשוק למוכרה, ואסור אפילו בלי ענבל (ברשות הרבים). ולפי הריטב"א והר"ן (הנ"ל) אסרו מאותו טעם גם בחצר כשיש בו עינבל, ומשום שאז נראה יותר שהולך למוכרה אסרו אפילו בחצר. ולהלן (סד, ב) דנה הגמרא אם אסור בחצר גם בלי עינבל משום שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.
ומקשינן: קתני מיהת, "ולא סייחים בטרסקלים שבפיהם לרשות הרבים". משמע, דוקא לרשות הרבים הוא דלא יצאו, משום משאוי. הא בחצר שפיר דמי  52 .

 52.  והקשו התוספות שלמדנו רק שמותר לצאת בטרסקלים לחצר אבל מנין שמותר לקשור טרסקל בשבת? ותירצו שדייקו מהדגשת הברייתא רק על טרסקלים "לרשות הרבים" שהוסיפה כאן הברייתא לשון נוסף, ללמד שבחצר מותר הטרסקל לגמרי ואפילו לתלות אותו.
מאי לאו, בסייחים גדולים שצוארם ארוך, ויכולים לשוח ולאכול מהקרקע. ואינו תולה להם את הטרסקל בצוארם אלא משום תענוג. כדי שלא יצטרכו לטרוח. וקשה לשמואל שאסר אף בחצר.
ומשנינן: לא בגדולים מדובר. אלא בקטנים! שלפי שארכובותיהן גבוהין וצוארם קטן, יש להם צער לשוח על גבי הקרקע ולאכול. וכל שהוא משום צער מותר.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |