^ 1.. מלבד הנושאים הכתובים במאמר להלן, ישנן שתי קבוצות נושאים שלא עסקנו בהם. 1. הלכות נוספות הנזכרות במשנה ובגמרא, הקשורות לעזה אך אינן ייחודיות לה: "הריני נזיר... כמי שעקר דלתות עזה" (משנה נזיר פ"א מ"ב); טומאת ארץ העמים בעזה (ירושלמי שביעית ו, א).
2. פרשנות לפסוקים בהם נזכרת עזה: "'כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה' (מלכים א ה, ד). רב ושמואל. חד אמר: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם, וחד אמר: תפסח ועזה בהדי הדדי הוו קיימי, כשם שמלך על תפסח ועל עזה – כך מלך על כל העולם כולו" (מגילה יא ע"א); "אמר ר"ש בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה. 'והעוים היושבים בחצרים עד עזה' (דברים ב, כג). מאי נפקא לן מינה? מדאשבעיה אבימלך לאברהם 'אם תשקור לי ולניני ולנכדי' (בראשית כא, כג), אמר הקב"ה ליתו כפתורים, ליפקו מעוים דהיינו פלשתים, וליתו ישראל ליפקו מכפתורים" (חולין ס ע"ב).
^ 2.. הרמב"ן אמנם ממשיך שם: "וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם". לדעתו, גם נגעי בגדים הם רק בארץ ישראל.
^ 3.. הסברו זה של הרמב"ן מתאים לפרשנותו במקומות אחרים בתורה שלפיה בארץ ישראל נתבעות מעם ישראל זהירות רבה ורגישות גבוהה לקיום התורה והמצוות יותר מאשר בחו"ל, אף ביחס למצוות שבגוף ולא רק בנוגע לאלו התלויות בארץ. יש לדעת את משפט אלוהי הארץ ולא לחטוא. זו הסיבה שסדום נחרבה, כי לא ייתכן עיר בארץ שתנהג כסדום (רמב"ן בראשית יט, ה); יעקב נשא שתי אחיות בחו"ל ולא בארץ, ורחל שנישאה לאחר לאה – מתה (רמב"ן בראשית כו, ה); וזוהי אזהרת התורה בפרשת העריות שלא לטמא את הארץ (רמב"ן ויקרא יח, כה), ועוד. ראה: הרב עוזי קלכהיים, "ההיבט המוסרי בירושת הארץ בכתבי הרמב"ן", אדרת אמונה, עמ' 303-337.
^ 4.. ראה בספורנו לויקרא יג, מז המסביר באריכות מדוע בית מנוגע אינו יכול להיות ומהי הסיבה שבכל זאת כתבה זאת התורה. ראה עוד: אנציקלופדיה תלמודית, ערך: דרוש וקבל שכר, כרך ז, עמ' תרלה-תרלח.
^ 5.. בתוספתא (צוקרמנדל, חזון יחזקאל, ובדפוסים) מובא דעת ר' אליעזר בר' צדוק בשמו של ר' אליעזר בר' שמעון. אך מן הגמרא בסנהדרין עא ע"א משמע שר' אליעזר בר' שמעון הוא החולק וסובר שבית מנוגע לא היה ולא עתיד להיות. אכן הגר"א בהגהותיו לתוספתא מתקן את הגרסה, ולפיו דעה זו היא דעתו של ר' אליעזר בר' צדוק, וכפי שהבאנו כאן בגוף המאמר.
^ 6.. המחלוקת באשר לבית מנוגע – אם היה או לא - מופיעה בגמרא בסנהדרין עא ע"א לאחר שהובאו שם שתי מחלוקות דומות ביחס לבן סורר וביחס לעיר הנדחת. באשר לבן סורר, בתוספתא סנהדרין יא, ו נאמר שבן סורר לא היה ולא עתיד להיות, והגמרא שם מסיקה שהסובר כך הוא ר' יהודה או ר' שמעון, המציבים תנאים בלתי אפשריים להחלת שם בן סורר ומורה על נער, ומכאן שהם הסוברים זאת. ר' יונתן טוען שהוא ראה בן סורר וישב על קברו. כך גם באשר לעיר הנדחת. בתוספתא בסנהדרין יד, א נאמר שעיר הנדחת לא הייתה ולא עתידה להיות. הגמרא שם מסיקה שר' אליעזר הוא הסובר שלא יכולה להיות עיר הנדחת, כי לא ייתכן שאין בעיר בישראל מזוזה (או ספרי קודש אחרים), וממילא לא ניתן לשרוף את כל שללה. גם כאן אומר ר' יהונתן שעיר הנדחת הייתה והוא ישב על תילה. בבית מנוגע, העדויות של חכמים על בית מנוגע הן לא מפיו של ר' יונתן אלא בשם ר' אליעזר בר' צדוק ור' שמעון איש כפר עכו.
^ 7.. דברים דומים כתב הרב יוסף ראזין, צפנת פענח, הלכות ערכין ד, א. אף הוא מציין שבעזה יש דין נגעי בתים.
^ 8.. הכפתור ופרח שם מאריך להוכיח ממקורות אחרים שתחום יכול להתייחס לגבול ולא בהכרח למידות תחום שבת.
^ 9.. הרב יעקב אריאל, "רצועת עזה בהלכה", באהלה של תורה, חלק ד, עמ' 53-66.
^ 10.. הרב מנחם מנדל כשר, תורה שלמה, חלק יג עמ' פג, מסביר שהפסוק שאותו הביא ר' לוי הוא אסמכתא לכך שהיושבים בארץ הם הנקראים עם ישראל.
^ 11.. בארץ ישראל נקראת הפעולה מינוי, ובבבל קראו לה סמיכה, וכדברי הירושלמי בסנהדרין א, ב: "תמן קריי למנוייה סמיכותא".
^ 12.. מקורות רבים עוסקים בכך שהשכינה היא רק בארץ ישראל, ארץ הקודש והנבואה (ולא נאריך כאן). ומכאן שגם היות הסמיכה דווקא בארץ קשורה לעניין זה. התוספות בפסחים נא ע"א ד"ה כיון, כותב שלעניין איסור והיתר וסמיכה, בני ארץ ישראל עדיפים מאחר שהם מלמדים תורה ברבים.
^ 13.. כדוגמת ר' עקיבא שעיבר שנה בחו"ל (משנה יבמות פט"ז מ"ז), וכך גם ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק (סנהדרין כו ע"א). ראה תוספות בסנהדרין שם, ועוד. ראה גם: הרב יעקב אריאל, "סמכותה של ארץ ישראל בקידוש החודש ובסמיכת זקנים", שו"ת מאהלה של תורה, חלק ד, עמ' 66-79.
^ 14.. כאמור בירושלמי בהוריות שם וכן במקבילה בירושלמי בפסחים ז, ו ריב"ל עוסק בגבולות הארץ לעניין ראייה – קרבן עולי הרגלים, ולא לעניין הוראה. ואכן במדרש נזכרים גבולות אלו כגבול עולי הרגלים: "'והנה באר בשדה' (בראשית כט, ב) – זו ציון. 'והנה שלשה עדרי צאן'" – אלו שלשה רגלים. 'כי מן הבאר ההיא ישקו' – שמשם היו שואבים רוח הקודש. 'והאבן גדולה' – זו שמחת בית השואבה. א"ר הושעיא למה היו קוראים אותו בית השואבה? שמשם היו שואבים רוח הקודש. 'ונאספו שמה כל העדרים' – באים מלבוא חמת ועד נחל מצרים. 'וגללו את האבן' – שמשם היו שואבים רוח הקודש. 'והשיבו את האבן' – מונח לרגל הבא" (בראשית רבה (וילנא) ע, ח). לדברי האור שמח הסכים הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סי' נד.
^ 15.. שיחור מצרים הוא הנילוס. ראה: יהושע יג, ג ורש"י שם. ראה עוד: רש"י לבמדבר לד, ג; רש"י לישעיהו כג, ג; רש"י לירמיהו ב, יב, ופרשנים נוספים בפסוקים אלו.
^ 16.. ראה פירוש דעת מקרא שם ובאטלס דעת מקרא עמ' 228-229.
^ 17.. הרב יעקב אריאל, "רצועת עזה בהלכה", שו"ת באהלה של תורה, חלק ד, עמ' 57-58.
^ 18.. שלושת הירידים הללו נזכרים גם בבראשית רבה מז, י.
^ 19.. המאירי בחידושיו לע"ז יב ע"א כותב שאביי רבא ורבה בר עולא לא נחלקו זה עם זה כלל אלא שכל אחד מפרשה כרצונו. אמנם הוא מציין שיש שכתבו שהם חולקים זה על זה.
^ 20.. הראשונים כאן דנים על בסיס פירוש רש"י, בשאלות שונות הקשורות לאיסורים ולחששות הנובעים כתוצאה מהקִרבה שבין ישראל לגוי. מאחר שנושאים אלו הם אינם מעיקר דיוננו לא ראינו צורך להרחיב בהם. ראה: תוספות בעבודה זרה יב ע"א ד"ה דלמא, ובד"ה ושדי, ובד"ה דכוותה; רא"ש עבודה זרה פ"א, ט; רשב"א רמב"ן וריטב"א ע"ז יא ע"ב - יב ע"א; ר"ן, ג ע"א ברי"ף, ועוד.
^ 21.. פירושי רשב"ם ור"י מובאים גם במאירי ע"ז יא ע"ב.
^ 22.. ראה את הסברו של הרב יעקב אריאל לדברי המהרי"ט הללו, לעיל הערה 17.
^ 23.. בלשון המקרא "גולה" מיודעת (בגולה, לגולה, הגולה וכד'), היא בדרך כלל בבל (ירמיהו כט, ב; יחזקאל א, א; ג, א ו-טו; זכריה ו, י; עזרא א, יא; ב, א ועוד). בלשון חז"ל גולה היא כל מקום שהוא איננו ארץ ישראל. הדיון בדברי המהר"יט הוא היכן קו הגבול בין הגולה לארץ ישראל, והיכן נמצאת עזה, אם כי ברור לו שהיא לא בתוך הגולה.

הרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 58-36