בית המדרש

  • באהל אברהם
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק ב

דיין בבית הדין בירושלים

undefined

הרב חיים אביהוא שוורץ

תש"ע
6 דק' קריאה
בשנת תשט"ז מונה ר' אברום על ידי הרב הראשי לישראל, הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל להיות דיין. הוא נהיה חבר בית הדין הרבני בירושלים והשקיע ימים ולילות בברור הדינים. כמה פעמים נכנסתי לביתו בשכונת גאולה בירושלים ברחוב עובדיה 3, השולחן הגדול עמוס היה כולו בספרים פתוחים: גמרות, שולחן-ערוך, רמב"ם, ראשונים, שותי"ם. כשפתחו לי את הדלת הספקתי לראות את ר' אברום בחלוק ביתי מסתובב אנה ואנה, כולו מרוכז באיזו סוגיא, וכאילו מסתובב בעולם אחר.
כשנכנסתי פנימה, אמר לי: זה לא פשוט לדון דינים של ישראל. בכל הרכב של שלשה דיינים מוכרח להיות לפחות אחד שיברר את הענין לאמיתו.
ר' אברום ישב כדיין וכאב בית-דין, בדינים המסובכים ביותר, בהתרת עגונות, שזהו הנושא הכבד ביותר שרק גדולי הדורות היו יושבים לדון בו. באחת השאלות הכבדות, הוא התנה את פסקו בתנאי שגדולי הדור יצטרפו אליו: הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, הגאון מצ'יבין, והרב הגאון משולם ראטה, שלושתם סמכו עליו והתפעלו ביותר מעמקות ברוריו ומפסקו.
באחד הימים נכנסתי אל רבינו. אמרתי שיש לי דין תורה עם חבר שאינו מהישיבה ואנו רוצים להתדיין אצל הרב. ר' אברום אמר: אני לא יכול! תלמידי הישיבה הם כמו בנים שלי, איך אני יכול לדון בנים? הוסיף ואמר: כתוב (שמות י"ח, ט"ו): "ויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו". לשון הפסוק לא ברורה. 'כי יהיה להם דבר' - 'להם' לשון רבים, צריך להיות ההמשך 'יבואו אלי', אבל ההמשך לשון יחיד "בא אלי". אלא, ההסבר הוא, שהמלים 'בא אלי' מתייחסות אל ה'דבר' לא אל האנשים שבאים לדין. והכוונה של משה רבינו היא לומר לנו, לדיינים, שכשיבואו אליכם אנשים לדין תורה, אל תראו את האנשים אלא את הדבר, את הענין הנדון. אל תסתכלו מי הם האנשים, אלא כאילו אתם שומעים טענות מבלי לראות מי הם האנשים שעומדים מאחורי הטענות. ואז הוסיף מורי ורבי ואמר: אבל כשתלמיד מהישיבה טוען טענות, אני לא יכול להתעלם ולומר שאני רואה רק את הענין ולא את האיש.
לא הייתי באותה תקופה מהמקושרים באופן מיוחד לרבנו, אבל הרב נזהר מאוד מנגיעה כל שהיא בדין.
יש המשך לסיפור וגם ממנו ניתן ללמוד הרבה על רבנו זצ"ל.
הרב הציע לי לפנות אל הגאון ר' אליעזר שפירא זצ"ל, על מנת שהוא ידון בינינו וכך עשינו. ישבנו אצלו, בביתו, בנעימות וחברות והוא שמע דברינו ואמר שיתן לנו פסק כתוב בעוד כמה ימים. וכן היה. לדעתי, הפסק היה ברור מאוד לטובתי, אלא שאז, אותו חבר אמר שהוא צריך להראות את הפסק לעורך-הדין שלו. העו"ד פירש את הפסק באופן שהדברים עמדו כמו שחברי אמר מהתחלה. אני בכונה לא מפרט את הענין, אבל כפי שמביני דבר אמרו, מדובר בהפרש גדול מאוד מאוד של כסף. טילפנתי לר' אליעזר שפירא וסיפרתי לו את הסבר העו"ד, הוא מיד הגיב: 'הוא רמאי. הוא שקרן. מה פתאום? איך הוא יכול ככה להסביר מה שכתוב בפסק? חשבתי שאתם חברים ולכן לא החתמתי אתכם על כתב בוררות. עכשיו זו בעיה. תבוא איתו שוב אלי'. חזרתי אל החבר והוא אמר: 'אני עשיתי את שלי. הלכתי אל הרב וקיבלתי ממנו פסק. עכשיו זו שאלה של פרשנות, והעו"ד שלי מפרש את הפסק באופן כזה'. אמרתי: 'אבל הרב נמצא לפנינו, נשאל אותו באופן מדויק מה הפסק?' החבר: 'אני לא הולך יותר אל הרב!!'.
איני זוכר אם באתי ביוזמתי לר' אברום לספר לו את הענין או שהוא פנה אלי ושאל אותי מה קורה. על-כל-פנים, הוא שמע את הענין ואמר: תיגש אל הרב של השכונה ותספר לו את הענין ותאמר לו, שאני אמרתי, שצריך לאיים על האיש הזה, שיכריזו עליו נידוי בבית הכנסת בשבת אם לא ימלא אחר הפסק של הגאון ר' אליעזר.
ר' אברום ראה, שאני מופתע מאוד מהתקיפות שלו והוא הוסיף ואמר: 'אני לא יכול לשמוע שאנשים מנצלים תמימות של בחורי ישיבה. זה מקומם אותי מאוד. אין איסור לבן תורה שיהיה לו קצת כסף. אתה מפחד שתהיה עשיר'?
עשיתי כדבריו של רבנו, והלכתי אל רב השכונה. הוא אמר: אני אברר את הענין אצל אותו האיש ולפי זה אטפל בענין.
כעבור כמה ימים קרא לי רב השכונה ואמר לי: 'תראה, אנחנו הרי לא רוצים מריבות, 'גדול השלום' וכו'. בוא ונעשה פשרה. אני כבר דיברתי עם האיש והוא מוכן לפשרה'. גם אני הסכמתי לפשרה.
כעבור כמה זמן פגשתי את ר' אברום וסיפרתי לו את סוף הסיפור. ר' אברום נזדעק כולו: 'פשרה? מי נתן לו רשות לעשות פשרה? מה, הוא לא למד שולחן-ערוך? אחרי שניתן פסק דין אי אפשר לעשות פשרה!!! תגיד לרב שאתה לא מסכים בשום אופן, יש פסק וחייבים לקיים אותו'. אמרתי לרבנו: "אני לא מסוגל, אין לי כח למריבות". ר' אברום אמר באכזבה: "אני לא הייתי מסכים. יש הלכה". (עיין בחלק א', שעור בסוגיית פשרה).
גם היום כשאני כותב את הדברים, לאחר שלושים שנה, הם מזעזעים אותי. איזה עוצמה של תורה, איזו תקיפות ועוז של תורה במקום שהיא נדרשת להציל עשוק מיד עושקו. (מזעזעת גם האחריות של רבנים).
כעבור שנים רבות ראיתי שוב את ר' אברום בתקיפות כזו בעניין אחר. רב אחד פרסם פסק כנגד מישהו. ר' אברום כעס מאוד על כך: "איך הוא מעיז לכתוב ברבים כנגד פלוני. מי נתן לו רשות לזה"? אמר לו מישהו שהיה נוכח שם: 'הוא כותב שהוא הושיב בית דין וחקר את הענין'. ר' אברום: "מה פירוש 'הוא הושיב בית דין', האדם הנידון היה נוכח לפני בית הדין? הזמינו אותו לדין? אין הלכה בשולחן ערוך? אתה גם כן יש לך שולחן ערוך חדש? חוץ מזה, מי נתן סמכות לרב הזה להושיב בית דין? מי מינה אותו להיות דיין ולפרסם פסקים לכלל ישראל?".

הראשון לציון מרן הרב מרדכי אליהו שליט"א, נתמנה לדיין בגיל צעיר מאוד. תחילה מחוץ לירושלים, בבאר שבע, ומשם עלה לירושלים, וכיהן בבית הדין שר' אברום היה בו אב-בית-דין. מספר הרב אליהו בן-דהן שהוא מנכ"ל בתי הדין הרבניים: "הרב אליהו מונה לדיין בבית הדין הגדול לפני ר' אברום. כעבור כמה שנים עבר ר' אברום גם הוא לכהן בבית הדין הגדול בהרכב של הרב מרדכי אליהו שליט"א. על פי הנוהג בבית הדין הגדול, יו"ר הועדה נקבע על-פי ותק הכהונה. כיון שכך, יו"ר ההרכב היה צריך להיות הרב מרדכי אליהו שליט"א. אולם ביום הדיונים, קם הרב אליהו שליט"א ופינה את כסא היו"ר עבור הרב שפירא זצ"ל. ידוע לי כי היו דיינים בבית הדין הגדול, שבאו בטענות על צעד זה, אולם הרב אליהו לא ויתר ואמר, שבשום פנים ואופן לא ישב כיו"ר בהרכב בו יכהן הרב שפירא זצ"ל כדיין רגיל".
אנו רואים את גדולתו וענותנותו של הראשון לציון בהכרת ערך גדולתו של הרב שפירא זצ"ל. בהספידו את ר' אברום בתחילת חודש חשון ה'תשס"ח, בישיבת 'מרכז הרב', אמר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א: "מי שלא ישב עם הרב בדין, לא יודע מה זה דיין שדן דין אמת לאמיתו"!!!

סיפר לי לפני שנים רבות אחד מידידי, שהוא שוחח עם אחד מהטוענים הרבניים, שהיה נחשב כ"מספר אחד" בארץ בתחום זה והיה בעל הצלחות גדולות מאוד. הוא שאל את הטוען מה הוא בדיוק עושה בבית הדין? הלה השיב שהוא משכנע את הדיינים בצדקת שולחו. שאלו הלה: אבל אם אתה יודע שהוא אינו צודק אז מה אתה עושה? השיב: אני בכל מקרה עושה כל שביכולתי לשכנע את הדיינים בצדקותו. הרי על זה משלמים לי. הוסיף ואמר: לא היה מקרה שלא הצלחתי לשכנע את הדיינים, חוץ מדיין אחד, ר' אברום שפירא. אותו אני לא מצליח בשום אופן לסובב. גם כשאני 'תופר' סיפור מושלם, הוא תופס אותי באיזו 'פינה' שלא חשבתי והורס לי הכל.
שמעתי מידידי הרב משה קליין שליט"א, שבערך חודש לפני הסתלקותו של מרן הרב שפירא מעולמנו, היה דיון בלישכת הראשון לציון, הגאון הגדול הרב שלמה עמאר שליט"א, אודות הצורך של תיגבור מערך בתי הדין לגיור. מכיון שלא היה תקציב לכך, הועלתה אפשרות של דיינים מתנדבים כמו דיינים שכבר בפנסיה וכדו', שישבו בדין של גיור, בלא משכורת. אחד הרבנים הגדולים והמפורסמים, דחה זאת מכל וכל בטענה: "אסיא דמגן מגן שוה". (רופא שמטפל בחינם שוה חינם, כלומר לא שוה כלום) (מסכת בבא קמא פה.). הרב קליין החליט ללכת לשמוע גם חוות דעתו של מורנו ורבנו ר' אברום. ר' אברום היה אז כבר בחולשה די גדולה וקיבל תוספת חמצן, למרות זאת הוא שמע את הענין ומיד הגיב שלא שייכת כאן הסברא אסיא דמגן וכו'. רופא צריך כסף, אבל דיין לא ידון בלי שישלמו לו? וכי בלי משכורת הוא לא ידון דין אמת לאמיתו? (לכאורה יש להוסיף כאן ראיה ממסכת יומא פו: ששם אמר, שרב "כי הוה נפיק למידן דינא, אמר הכי: בצבו נפשיה לקטליא נפיק [רש"י: ברצון עצמו הולך לישא עונש חטא, שמא ישגה בדין שעל עצמו אמר כן.] וצבו ביתיה לית הוא עביד וריקן לביתיה אזיל". [רש"י: בכל זה לא יעשה צרכי ביתו ולא ישתכר כלום בדבר]. וכן אומרת הגמרא גם על רבא שאמר כך. רואים שהם היו דיינים ללא שכר.) אדרבא - אמר ר' אברום - דיין שלא מקבל משכורת עדיף, משום שהוא לא משועבד לנותני המשכורת וידון דין אמת ללא שום תכתיבים חיצוניים. אמנם, אם הראשון לציון חושש, שמציאות של דיינים מתנדבים תאפשר כניסה של מי שאינם ראויים לתפקיד, זה כבר שיקול אחר ויכול להיות שהוא אמיתי. הרב היה מעורב בעניני הדיינים ובתי הדין ממש עד אחרית ימיו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il