ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- מלכויות זכרונות ושופרות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
מסכת ראש השנה, משנה בדף לג: רש"י ד"ה תוקע ומריע.
דף לד: תנאי אמרו לו וכו' עד לה. "גופא".
רא"ש שם סימן י"ד באמצע הדיבור: וכן כתב רי"ץ גאות ז"ל שנהגו בשתי ישיבות וכו'.
עיין שם במחלוקת בעל המאור והמלחמות.
רמב"ם הלכות שופר פרק ג' הלכה ז' והלכה י'.
ר"ה לד: ת"ר תקיעות אין מעכבות, ושם ברש" ובתוס' לג: ד"ה "שיעור" בסופו באותו ענין.
המשנה בדף לג: אומרת: "מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים".
רש"י: מי שבירך - התפלל מוספין ובירך ט' ברכות. תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים - תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכויות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות.
ממשיכה המשנה: "כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן".
והגמרא (בדף לד:) מביאה ברייתא: אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה ציבור מתפללין, אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו.
רש"י: למה ציבור מתפללין - בלחש.
אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה, אמרו לו כדי להוציא את מי שאינו בקי (ולא התפלל בלחש) אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי.
כמה ברכות אומרים הציבור במוסף של ראש השנה?
הרא"ש כאן (סימן י"ד) מביא מחלוקת ראשונים גדולה ביחס לאותן ט' ברכות של ראש השנה:
"כתב הרי"ץ גאות ז"ל שנהגו בשתי ישיבות ובכולהו בבל שמתפללים הציבור רק שבע ברכות ושליח ציבור יורד ואומר תשע. והביא תשובות הרבה לראשונים, לרב עמרם ולרב נטרונאי, שאמרו מעולם לא התפללו ציבור בראש השנה אלא שבע... אבל הוא (הרי"ץ גיאת) כתב ואנו קיבלנו מחכמים גדולים... הלכה למעשה שאין מתפללים שבע אלא תשע וכן מורים ועושים. ומתניתין מסייע להו, דמקשי רבנן לרבן גמליאל לדבריך למה ציבור מתפללים, והוא עונה להם לדבריכם למה שליח ציבור יורד (ואם הציבור מתפללים רק שבע מדוע תמה רבן גמליאל למה שליח ציבור יורד, הרי יורד כדי להוציאם ידי חובת שתי ברכות נוספות - קרבן נתנאל) וכתב הרמב"ן ז"ל באמת שטענותיו של הרב גדולות הן, אבל כיון שהגאונים מעידים ואומרים שמעולם לא נעשה כן בישיבה ע"כ יש לנו לקבל עדותן... ועוד שהיה מנהגם פשוט ברוב ישראל".
ועל זה כותב הרא"ש: "ולא הבנתי הדברים הללו שנאמרו למשה מסיני. דכיוון שתקנו תשע ברכות לאמרם במוסף של ראש השנה היאך יהיו הקהל חייבין לומר שבע מהן וידלגו שתיים... דברכות מעכבות זו את זו, ואם יתפללו שבע יהיו כולן לבטלה כיוון דמחסר מן הברכה ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות".
אם כן יש מחלוקת האם רק השליח ציבור אומר תשע ברכות והציבור אומר שבע, או גם הציבור אומרים תשע ברכות.
וכך נחלקו הבעל-המאור והרמב"ן. בעל המאור אומר:
"ואל תתמה על מה שאמרנו שנשתנו המנהגות בדורות האחרונים מדורות הראשונים... כי משורש ההלכה אין בראש השנה שבע ברכות אלא תשע הן לעולם בן בערבית בין בשחרית ובין במוסף ובין במנחה. וכמו שאמרו בברכות (כט.) "הני תשע דראש השנה כנגד מי", ואף על פי שאין תוקעים אלא במוסף... אלא שמנהג הוא בידינו מאבותינו ומאבות אבותינו שאין מתפללים תשע אלא במוסף... ומנהג אבות תורה הוא".
אך קשה, שמצד אחד אומר הבעל המאור שמנהג אבות תורה הוא ומצד שני הוא לא מקבל את מנהג הגאונים שהציבור מתפללים שבע ברכות, והרי הוא בעצמו העיד על מנהג זה!
והרמב"ן חולק על בעל המאור כפי שהזכיר הרא"ש.
צריך לברר שני דברים:
1. מה יסוד המחלוקת בענין הברכות.
2. יש לתרץ את הסתירה הנראית לכאורה בדברי בעל המאור.
תקיעת שופר – סוג של תפילה!
הובא באחרונים חידוש בשם ר' חיים מבריסק, על הפסוק בפרשת בלק "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". יש דיון במפרשים מה פירוש "ותרועת מלך בו". חלק פירשו מלשון רֱעות, המלך (ה') הוא כביכול רֵע לישראל, ויש שפירשו שהכונה ממש תרועה כלומר בעם ישראל יש תרועה של מלך. מה הכוונה? אומר הרב מבריסק: כתוב בתחילת הלכות תעניות - "מצות עשה בתעניות לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור שנאמר: וכי תבואו מלחמה בארצכם... והרעותם בחצוצרות". וכך יש הסביר את הפסוק הנ"ל - המושג של תפילה (עבודה שבלב) שייך לאו דווקא בישראל אלא גם בגוי (וכמו שאמר שלמה המלך לאחר בניית בית המקדש) תקיעת שופר היא גם כן סוג של תפילה באמצעות התקיעה, אבל היא משמשת כתפילה רק אצל ישראל. וזהו "ותרועת מלך בו" - המציאות הזו של תקיעת שופר כתפילה (אל מלך מלכי המלכים) שייכת דווקא בישראל.
על בסיס הנחה זו אפשר לדייק ברמב"ם שכתב בהלכות שופר פרק ג' הלכה ז': " הציבור חייבים לשמוע התקיעות על סדר הברכות". (מקור דברי הרמב"ם הוא הגמרא בדף לד: "אמר ליה רבא לא אמרו אלא בחבר עיר, תניא נמי הכי: כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים בחבר עיר" ופירש רש"י: חבר עיר - "חבורת עיר אבל יחיד מברך את כולו ואחר כך תוקע תשע תקיעות")
כלומר יש חיוב מיוחד על הציבור לשמוע התקיעות על סדר הברכות. מה המשמעות של דין זה? מדוע יש חילוק בין יחיד לבין ציבור?
לפי ההסבר של ר' חיים מבריסק, שתקיעה היא צורה של תפילה המיוחדת לישראל מובן שהתקיעות הן חלק מהתפילה. ובתפילה מצינו שיש חילוק בין יחיד לבין ציבור, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תפילה: "וכיצד היא תפילת הציבור, יהיה אחד מתפלל בקול רם והשאר שומעים וכו'" ולפי זה דווקא ציבור חייבים לשמוע התקיעות על סדר הברכות כי התקיעה היא כתפילה ויש דינים מיוחדים לתפילת הציבור.
אם כן, במה נחלקו הראשונים?
מוסכם על כולם שמלכויות זכרונות ושופרות, המצורפות לתקיעות, יש להם דין של תפילת-ציבור ויש חיוב מיוחד להתפלל מוסף של ראש השנה בציבור. השאלה היא לְמה אנו זקוקים כדי לתת לתפילה הזו שם של תפילת ציבור.
לדעת הגאונים , כשהשליח ציבור חוזר ואומר תשע ברכות ותוקע - התפילה קיבלה שם של תפילת-ציבור (וכמו שכתוב ברמב"ם הנ"ל בהלכות תפילה, שההגדרה של תפילת ציבור היא שהשליח ציבור מתפלל בקול רם והציבור שומעים ועונים אמן).
ואילו לדעת הרי"ץ גיאות והרא"ש , כדי שמעמד זה יקבל שם של תפילת ציבור, צריך קודם כל שהציבור יתפללו את כל התשע ברכות, ואז יקבלו כל התשע ברכות דין של תפילה ורק אחר כך יבוא השליח ציבור ויהפוך זאת לתפילת ציבור.
זה נותן מקום קצת להבין בלשון הרמ"א בסימן תקצ"ג (ס"ב) שכתב: "אבל הברכות אין מעכבים התקיעות, וכן להיפך, ואיזה מהן שיודע יעשה.. וכן סידרן אינו מעכב ואם התפלל קודם שתקע יצא". העיר החזון-איש: אם כתב הרמ"א שהברכות והתקיעות לא מעכבות זו את זו ברור שאם התפלל קודם שתקע - יצא, שהרי אפילו אם לא תקע יצא מכל מקום ידי חובת הברכה. ותירץ החזון-איש שאין כוונתו של הרמ"א כשאמר "וכן סדרן אינו מעכב" לומר שסדר הברכות לא מעכב, אלא כוונתו שאע"פ שהתקיעות אינן על סדר הברכות - אין זה מעכב. (וצריך להשמיט את ה - "ו" ולגרוס "וכן סדרן אינו מעכב אם התפלל קודם שתקע יצא", כלומר זה הסבר ל"סדרן אינו מעכב". וכ"כ המשנ"ב)
וצריך לבדוק על מה דיבר הרמ"א, אם על היחיד, - הרי זו משנה מפורשת שאין זה מעכב - "מי שבירך ואחר כך נזדמן לו שופר וכו'" (לג:), ואם על הציבור- הרי בציבור ישנה הלכה מיוחדת: "חייבים הציבור לשמוע על סדר הברכות", ואם לא יתקעו על סדר הברכות אין כבר דין של תפילת-ציבור. אלא צריך לומר שמדובר אכן בציבור, ובדיעבד יצאו ידי חובת יחיד אולם הפסידו "תפילת-ציבור".
ישוב הסתירה בדברי בעל המאור
לאור מה שאמרנו נוכל להבין קצת את הסתירה בדברי בעל-המאור. (שהביא ראיה מהגמרא בברכות שבכל תפילות ראש השנה צריך תשע ברכות, אלא שמנהג אבותינו תורה ולכן אומרים תשע ברכות רק במוסף. ומאידך לא קיבל את המנהג שהציבור במוסף מתפללים בלחש רק שבע). הגמ' (בדף לב:) שואלת על המשנה שאמרה "השני מתקיע" מדוע לא תוקע הראשון (השליח ציבור בשחרית), ועונה הגמרא: אמר ר' יוחנן בשעת גזירת המלכות שנו. ורואים שמעיקר הדין היינו צריכים לתקוע בשחרית, אלא מנהג אבותינו בידנו. והבעל המאור מסכים עם הרא"ש, שתפילה, כדי שתֵחשב תפילת ציבור קודם כל צריך שיהיה לה שם של תפילה, שיתפללו הציבור בלחש את כל התשע ברכות, אלא שבשחרית בגלל הגזירה נאלצנו "לוותר" על דינא דגמרא שצריך תשע ברכות, אבל בתפילת מוסף שבה אנו תוקעים אין ברירה אלא לבטל את המנהג כדי שתחשב תפילה ואז כשיתקע השליח ציבור על סדר הברכות יהיה לה דין של תפילת הציבור.
יש מחלוקת למעשה בין ר' חיים מבריסק לחזון-איש. הרב מבריסק טען על פי היסוד הנ"ל שחייבים לשמוע כל מילה של השליח ציבור בחזרה של תפילת מוסף של ראש השנה כדי שנוכל לצאת ידי חובה. והחזון-איש (בסי' קל"ז) אומר שמספיק לשמוע את התקיעות שתוקע השליח ציבור ויוצאים ידי חובה בזה שהשליח ציבור עצמו תוקע על סדר הברכות, ובדיעבד גם מי שלא שמע חלק מן הברכות יצא ידי חובת תקיעות בציבור.
האחרונים העירו על הדין המיוחד הנ"ל שחייבים לשמוע התקיעות על סדר הברכות, שלפי זה לא מובנת השקלא וטריא בגמרא (לד:) בין רבן גמליאל לחכמים. הרי היו צריכים חכמים להשיב לרבן גמליאל שהשליח ציבור יורד לפני התיבה כדי לתקוע על סדר הברכות. שהרי ביחיד לא שייך לתקוע על סדר הברכות. (הרדב"ז דן, מה דין יחיד שהתפלל ותקע על סדר הברכות - האם זה מותר? אולי זה הפסק ודווקא הציבור יכולים לעשות כך כי זה חלק מתפילתם, ומצא הרדב"ז נקודה להתיר).
והתשובה כתובה כבר בראשונים: שאלתו של רבן גמליאל לא היתה על מוסף של ראש השנה, ושם ברור לכולי עלמא שצריך שליח ציבור כדי לתקוע על סדר הברכות. השאלה היתה על התפילות בשאר ימות השנה.
מלכויות זכרונות ושופרות – מדאורייתא או מדרבנן?
בגמ' בדף לד: "תנו רבנן תקיעות אין מעכבות זו את זו, ברכות אין מעכבות זו את זו, תקיעות וברכות של יום הכפורים מעכבות". רש"י: "תקיעות וברכות דעלמא, כגון תעניות אין מעכבות זו את זו אם בירך ולא תקע". משמע מרש"י שבראש השנה אם בירך ולא תקע או להיפך - מעכב. והתוס' (בדף לג:) מקשים על רש"י מהברייתא המובאת בגמרא: "שתי עיירות באחת תוקעים ובאחת מברכים הולכים למקום שתוקעים" כלומר הברכות לא מעכבות את התקיעות.
שאלה דומה שאל הרמב"ן על רש"י בפירושו על התורה בפסוק: "זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כ') שכתב רש"י: פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור אילו של יצחק. ומקשה הרמב"ן: מדוע לא הוסיף רש"י גם מלכויות? ועוד מקשה שמה שאמרו ש"זכרון תרועה" היינו פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, זה רק אסמכתא, ומוכח כך מהגמרא על הברייתא הנ"ל "שתי עיירות וכו'" שאמרה הגמרא "פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן" כלומר הברכות הם רק דרבנן. (ואינם מעכבים).
אלא כדי ליישב את רש"י, צריך לומר כמו שאמרנו קודם שבציבור צריך לתקוע על סדר הברכות, וזה דין של תפילת הציבור. ולמד רש"י שזכרונות ושופרות הן מדאורייתא כאשר הן מחוברות לתקיעות. תקיעות על סדר הברכות בציבור זה מדאורייתא וזה מה שנקרא תפילת הציבור. אז גם הברכות מקבלות שם של תרועה - "זכרון תרועה". אך כאשר אין שופר עם הברכות - ירדנו למדרגה של יחיד, והזכרונות ושופרות הן רק מדרבנן. התקיעה היא מדאורייתא גם ללא הברכות מצד חיוב תקיעה של יחיד.
וממילא מתורצת קושיית התוס' והרמב"ן, התקיעות מעכבות לדין של תקיעה וברכות בציבור - "זכרון תרועה" אך אם יש רק אחת מהן - זה כבר לא מעכב כי לברכות יש מדרגה של דרבנן.
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך ללמוד אמונה?
שימוש בתנור אחד לחלב ובשר
איך מכינים תה בשבת?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
