בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פנחס
לחץ להקדשת שיעור זה

מהותה ועניינה של התפילה

משמעות כיוון התפילה. כוחה של תפילה. עניינו של האדם- דיבור. מחלוקת רמב"ם ורמב"ן וביאור המחלוקת.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ד תמוז תשע"ה
12 דק' קריאה 54 דק' צפיה
בית המקדש - מקום תפילה
השבת קראנו את פרשת פנחס, פרשה זו מדברת על מצוות התמידים והמוספים. אנו נמצאים בשלושת השבועות, ואמרו חכמנו זכרונם לברכה שתפילות כנגד קרבנות תקנום, וכן שתפילות צריך להתפלל כנגד בית המקדש. כאשר שלמה המלך סיים את בנין בית המקדש הוא התפלל תפילה ארוכה מאוד:
וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם... לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (מלכים א ח, כב - כט)
שלמה מדגיש שעניינו של מקום בית המקדש הוא התפילה. הוא אומר:
וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ: אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ: בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם: בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכּוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה: רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה: כָּל כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: (שם ל-לח)
בכל צרה וקושי מתפללים אל הבית הזה וה' ישמע ויסלח.
וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ: כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי: כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה: וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ: וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בנית בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: (שם מא-מט)
גם הגויים יתפללו לבית הזה, וגם כאשר ישראל בגלות יתפללו דרך ארץ ישראל אל הבית הזה. ומכאן אמרו חכמים:
היה עומד בארץ ישראל - יכוין את לבו כנגד ירושלים... היה עומד בירושלים - יכוין את לבו כנגד בית המקדש... היה עומד בבית המקדש - יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים... היה עומד בבית קדשי הקדשים - יכוין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת - יראה עצמו כאילו לפני הכפורת... נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. (ברכות ל.)
כיצד עוברת התפילה
סדר התפילה צריך להיות בפנייה לקודש הקדשים. אנו רואים בדברי שלמה ובדברי הברייתא שאם עומד בחוץ לארץ יכוון לבו לארץ ישראל. ויש לשאול: מדוע לא כתוב בכל מקום שאדם עומד יכוון לבו כנגד קודש הקודשים, האם הדרכה זו היא רק בגלל בעיה טכנית כיוון שמי שנמצא בחוץ לארץ קשה לו לצמצם את עצמו לפנות למקום קטן כמו בית המקדש לכן יכוון לארץ ישראל, או שיש כאן הסבר יותר עמוק - הפסוק אומר שהנמצא בחוץ לארץ מתפלל 'דרך ארצם' ודרך 'העיר' אל הבית הזה. כאשר באים לעבוד את הקב"ה ונמצאים במרחק גיאוגרפי ממקום הקודש יש כאן גם מרחק רוחני, לכן התפילה צריכה לעבור כמה שלבים, היא צריכה לעבור דרך קדושת ארץ ישראל, אחר כך דרך קדושת ירושלים ואחר כך דרך בית המקדש. יש לעלות בהדרגה.
לכאורה יש לשאול מדוע יש להתפלל למקום מסוים, הרי יש להתפלל לריבונו של עולם, והוא נמצא בכל מקום ו"לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר תקונא שבע וחמשין) - הביאור הוא, שהקשר שלנו עם ריבונו של עולם הוא דרך התגלותו, הקב"ה הוא למעלה מכל גבול ובלתי מושג, והפגישה שלנו עמו היא דרך התגלותו בעולם. אנו רואים את הבריאה ואת ההנהגה האלוקית, ודרך הנהגה זו אנו פונים אליו. ובזה יש מדרגות שונות, ריבונו של עולם הוא גבוה מעל גבוה וההנהגה האלוקית המתפשטת מלמעלה, בתחילה היא בעולמות רוחניים מלאכיים ויורדת מטה עד שהיא מופיעה באופן ממשי גשמי בעולם הזה, שבו אי אפשר לראות בריאה ישירה של ריבונו של עולם אלא התגלות דרך פעולותיו ומעשיו. יש מקומות שהקב"ה מתגלה בפחות מסכים ויש מקומות שהוא מתגלה ביותר מסכים. בית המקדש הוא המקום היותר עליון הוא ראשית הבריאה, שם מופיעה הגדולה האלוקית בצורה העליונה ביותר שניתן להשיג בעולם הזה. יש מדרגות של קדושה: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" (כלים א, ו) וירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל, בית המקדש מקודש ממנה והשיא הוא קודש הקודשים, והפנייה שלנו לריבונו של עולם היא בהתאם.
אדם שרוצה להיכנס לבית המלך, הוא לא נכנס ישר למלך, אלא בשער הראשון ישנם שומרים שנותנים להיכנס ואחר כך יש עוד שלב ועוד כניסה. מי שהלך לפגוש שר בשנים האחרונות יודע שלפני שהוא נכנס לבנין הוא צריך להראות תעודת זהות וכאשר צריך להיכנס ללשכת השר שואלים אותו שוב: מי אתה, האם הוזמנת, האם יש לך תעודות? להיפגש עם ראש הממשלה זה עוד יותר מסובך ויותר שלבים. להיכנס למלך מלכי המלכים הקב"ה גם כן כך, מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא (ע"פ ברכות נח.). אדם רוצה להגיש בקשה אומרים לו נראה אם המלך רוצה לקבל אותה, קודם ישנם שרים שיקבלו את הבקשה ואחר כך יפנו זאת למעלה לשרים חשובים יותר, וכך ממדרגה למדרגה עד שזה מגיע למלך. כאשר נמצאים בחוץ לארץ פונים להיכנס לקודש דרך ארץ ישראל, דרך ירושלים, דרך בית המקדש עד שמגיעים לקודש הקודשים ומשם זה עובר לשמים כמו שנאמר: "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם" (מלכים שם).
מהו המקום אליו מכוונים?
הצל"ח (בעל הנודע ביהודה) מסביר את דברי המשנה: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים" (ברכות ל), ובגרסא שבמשניות כתוב: "כדי שיכוונו לבם למקום" (ברכות ה, א).
והמקום הזה שכיוונו כאן הוא המקום דכתיב ביעקב: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כח, יא), הוא המקום שהתפללו אבותיו, על המקום הזה אמר יעקב: "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (שם יז), ועל המקום הזה אמר שלמה: "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א ח, לה), ושום תפילה אינה יכולה לעלות למעלה כי אם דרך שער הזה שהוא שער השמים, וכל התפלות שמתפללים בכל העולם במקום שנתפזרו ישראל צריכין לילך עד הגיעם למקום המקדש ומשם יעלו לאבינו שבשמים, ולפי רוב מרחק הדרך יש להתפלות אחריות הדרך, והדרכים בחזקת סכנה סכנת שודדים שהם הקליפות שנבראו בעוונות, ולפי רוב ריחוק הדרך צריך שמירה בדרך. ולכן היו החסידים שוהים שעה שיכוונו לבם למקום, ושם פתוח נגד שער השמים, שיעלו לרצון לפני אבינו שבשמים, ושהות שעה הוא לעורר עצמו בתשובה שלימה, והתשובה היא כתריס ומגן לילך בטח אחר כך בתפלתו לקיים "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יז, ח), והתפילה מתוך מחשבה זו מתקבלת ברצון.
ביאור דברי הצל"ח: המקום המוזכר במשנה אליו צריך לכוון זה מקום בית המקדש, כך סדר התפילות שהן צריכות לעבור את כל הדרך מהמקום בו האדם נמצא דרך ארץ ישראל וירושלים אל "המקום", הוא בית המקדש ושם עולות התפילות מעלה. וכאשר התפילות רחוקות הן צריכות להיות עצמתיות יותר כדי שיגיעו למקומם בצורה מושלמת, שלא תפגע בהם אווירה של חוץ לארץ וכדומה. כאשר אדם נמצא בחוץ לארץ הוא במדרגה נמוכה, המקום גורם לכך ולכן צריך להתחזק בתפילות כדי שהם יגיעו לארץ ישראל.
אחד הנכדים שלי לקח טרמפיסט בחור מברסלב, לפני ראש השנה. אותו בחור שאל אותו האם הוא רוצה לנסוע לר' נחמן לראש השנה כי יש הנחות גדולות על הטיסה. ענה לו: סבי אמר שהוא רואה בכותל את התפילות מגיעות מאומן מאוד עייפות והן נראות מאד לא טוב. מדוע לא להתפלל בכותל המערבי - שם התפילות עולות בריאות ושלמות. כך אמרתי, והנה גם הצל"ח אומר זאת.
הצל"ח בביאור הראשון מסביר ש"המקום" הכוונה לריבונו של עולם. ולמה קוראים לריבונו של עולם מקום כיוון שהוא מקומו של עולם (בראשית רבה סח, ט). פירושו של דבר, הקב"ה נמצא בכל מקום והעולם נמצא בתוך ההוויה האלוקית, לית אתר פנוי מיניה. לכוון לבו ל"מקום" הכוונה שהאדם מכוון שהוא עומד נוכח ריבונו של עולם, לפני ה' ממש, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח) אדם צריך להרגיש שהוא עומד ממש מול הקב"ה. אבל אם אדם יחשוב כך תמיד יכול להיות שזה יגרום לו אולי לקלות ראש, והפנייה לה' תהיה לא מתוך הכבוד הנכון, שהרי הוא מרגיש שהוא מדבר עם הקב"ה כל יום. הוא אומר שהגימטרייה של המילה "המקום" היא "גבורה" וזה אומר שיש לכוון לקב"ה ולזכור את גבורתו, לזכור שהוא נמצא ולזכור שהוא גבוה מעל גבוה. אתה מתפלל אליו וחש זאת באופן ממשי אך גם יודע שהוא גבוה. והוא מוסיף ואומר הנה הברכה הראשונה שבשמונה עשרה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו" – יש כאן יחס אלינו, זה יוצר יחס של שייכות אך מצד שני זה יכול להקטין את הגדולה האלוקית שהיא אין סופית. לכן באה הברכה השנייה ברכת "גבורות" להבין שהגדולה האלוקית קרובה אלינו מאוד אך גם גדולה ועצומה בלי תכלית.
כחו של האדם
כוחה של תפילה. כל ענינו של האדם זה הדיבור. "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) – "לרוח ממללא" (אונקלוס), הדבר שהכי דרוש לאדם זו הנשימה, הקב"ה נפח באדם אוויר "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (שם) ומזה בא כח הדיבור. האוויר עובר דרך מיתרי הקול ומוצאות הפה ונוצר קול, וכאשר הקול הזה עובר דרך מוצאות הפה והשיניים נוצר דיבור. כח הדיבור הוא כח נשימתי ומתחברים בו הכח הרוחני והגשמי יחד, כח הנשימה וכח הדיבור הם הוצאת המחשבה מהכח אל הפועל.
כוחה של התפילה הוא לקחת את הדיבור ולהרימו אל הקודש וזה מרומם את האדם כולו לריבונו של עולם - וכח זה פועל ברכה ושפע. כח הדיבור הוא השורש של האדם ובית המקדש הוא השורש של העולם, וכאשר אדם מכוון את הכח הפנימי שלו אל המקום הקדוש הזה מופיעה המציאות היותר עליונה של העולם - הקישור אל ראשיתו דרך המקום והצד הרוחני שבאדם.
תפילה דאוריתא או דרבנן
התפילה אינה מפורשת בתורה, ונחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם זו מצווה מדאוריתא או מדרבנן. הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה (א, א-ב) כותב:
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: "ועבדתם את ה' אלהיכם", מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם". אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב זו תפילה. ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה. ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא.
מצווה מדאוריתא בכל יום להתפלל, אך התורה לא הגדירה מה להתפלל וכמה להתפלל, כל אחד פונה לריבונו של עולם ומתפלל על פי רצונו ובזה מקיים מצוות עשה מדאוריתא. ובאו חכמים ועשו גדרים לתפילה.
הרמב"ן (השגות הרמב"ן מצוות עשה ה) חולק על כך ומוכיח שהרבה סוגיות מורות על כך שהתפילה מדרבנן. אחת הדוגמאות: ספק התפלל לא חוזר, כיוון שספק דרבנן לקולא. ישנן תשובות שונות מה יתרץ הרמב"ם.
תפילת האדם
ענינה של התפילה הוא לעלות אל ריבונו של עולם. הרמב"ם אומר שצריך רשות כדי להגיע למלך, לא נותנים לכל אחד להיכנס, אפילו למלך בשר ודם אין אפשרות להיכנס בלא רשות. אף שרצונו של האדם להגיד למלך תודה או לשבחו, צריך לקבל כרטיס כניסה כדי להיכנס. זו חוצפה לפנות למלך בלי שהוא נקרא לבוא אל המלך, "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ... אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה" (אסתר ד, יא) לכן סובר הרמב"ם שתפילה מדאורייתא, שהקב"ה נתן רשות להתפלל, שהרי בלי רשות לא היה ניתן להתפלל.
והרמב"ן סובר שכל המצוות כולם הם ציווים אלוקיים ויש לעבוד את ה' בדיוק כמו שה' מצווה ולא כמו שאדם ימציא מעצמו. אך התפילה שונה. התפילה צריכה לבוא מהאדם. כל המצוות הקב"ה מצווה אך צריכה להיות גם פנייה מהאדם לריבונו של עולם פנייה שתבוא מלמטה למעלה מהאדם עצמו. כתוב "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט) התורה באה מלמעלה והאדם צריך להקשיב, והתפילה באה מלמטה וה' צריך להקשיב כביכול. ואם אתה לא מקשיב לו הוא לא מקשיב לך. "אור המאיר" מסביר שמי שלא שקוע כל היום בתורה, שהוא מסיר אוזנו מידי פעם ועוסק בדברים אחרים, ואינו במצב של: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח), כאשר הוא בא להתפלל הוא חושב על כל העסקים שהיו לו קודם, על מה שעשה בעבר ועל מה שיעשה בעתיד, לכן תפילתו אינה תפילה.
מסופר על רב אחד שניגש לאחד הבעלי-בתים אחר תפילת שמונה עשרה ואמר לו: שלום עליכם. שאל אותו בעל-בית: מדוע אתה אומר לי כך? ענה לו: לא באת כעת מחוץ לארץ, מטיול באירופה?... מסביר "אור המאיר" שיש לגשת לתפילה רק אם כל חייו הוא חי חיים של קודש אז כאשר הוא מתפלל הוא ממשיך את ה"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". שני צדדי המחלוקת משלימים אחד את השני, בכל מחלוקת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג:).
הכוונה בתפילה
התפילה צריכה להיות בכוונה. הרמב"ם כותב זאת בפרק א' ובפרק ד' הוא מסביר שיש חמישה דברים המעכבים את התפילה. וכך הוא כותב בהלכה טו-טז:
כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים: ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל.
כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכווין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילה ושעה אחת לאחר תפילה ומאריכין בתפילה שעה.
לחסידים הראשונים כל תפילה היתה נמשכת שלוש שעות, ואם כך - הם היו מתפללים תשע שעות ביום. ומתי היו לומדים - מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת (ברכות לב:), היו לומדים פעם אחת וזוכרים. והירושלמי אומר: על ידי שהיו חסידים הייתה ברכה ניתנת בתורתן (ברכות ה, א), לא רק משתמרת אלא מתברכת והוא מבין דבר מתוך דבר ומתפתח.
מפשטות דברי הרמב"ם בהלכה ט"ו נראה שכל התפילה צריכה להיות בכוונה, ומה שאדם התפלל חלק מהתפילה בלא כוונה כאילו לא התפלל חלק זה. וזה לשונו: "כוונת הלב כיצד - כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה". אך בפרק י' (א) הרמב"ם כותב אחרת: "מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך". כאן הרמב"ם אומר שאם כיוון בתפילת שמונה עשרה בברכה ראשונה ובשאר הברכות לא כיוון אינו צריך לחזור. ויש לשאול: הרי לפני זה הוא כתב שמה שלא כיוון בו זו לא תפילה - ניתן לבאר שהרמב"ם בפרק ד' דיבר באופן כללי וכוונתו שכאשר כל התפילה אינה בכוונה אז היא אינה תפילה אבל אם כיוון בברכה אחת זו כן תפילה, אך פשט לשונו לא כך.
רבי חיים הלוי מבריסק מבאר שיש שתי כוונות בתפילה. כוונה אחת היא זו שאני עומד לפני ה', וכוונה שנייה היא כוונת תוכן הדברים שהוא אומר. אם אדם לא מודע לכך שהוא עומד לפני ה' זו לא תפילה, כיוון שזה עיקר התפילה. אבל אם הוא מודע לזה שהוא עומד לפני ה' אך הוא לא שם לב לביאור המילים, אז אם שם ליבו למילים בברכה הראשונה ולא בשאר הברכות יצא. אם אדם לא יודע שהוא עומד לפני ה' זו לא תפילה כלל, זה מתעסק, תפילה מתוך חלום אינה תפילה אך אם לא כיוון במילים זו תפילה אך יש לחזור כדי להשלים.
השולחן ערוך בסימן קא (א) אומר מה הדין כיום אם אדם לא כיוון בברכה הראשונה:
המתפלל צריך שיכווין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכווין בכולם, לפחות יכווין באבות; אם לא כיוון באבות, אע"פ שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל. הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכווין, אם כן למה יחזור (טור).
מעיר על כך הביאור הלכה:
לכאורה כוונתו אם סיים השמונה עשרה ולא כיוון באבות, אבל אם עומד אצל "אתה גבור" ונזכר שלא כיוון באבות כיון דמצד הדין לא יצא בזה האיך נאמר לו שיברך עוד ברכות שלא יצא בהם אחרי דחסר לו ברכת אבות, וכי מפני שקרוב שלא יכווין נאמר לו שיברך עוד ברכות שבודאי לא יצא בהם - כן היה נראה לי. אבל מדברי "החיי אדם" כלל כ"ד דין ב' משמע דאינו חוזר אפילו עומד אצל אתה גבור. ויותר נראה לי עצה אחרת באופן זה שלא יאמר עוד עתה כלל, וימתין על השליח ציבור שיאמר ברכת אבות ויכוון לצאת, וכשיגיע השליח ציבור לברכת אתה גבור יתחיל בעצמו, דהלא בתפילה קיימא לן דאינו מוציא אלא דווקא מי שאינו בקי, מה שאין כן באבות כיון שאינו יכול לברך אותה בעצמו.
ונראה להסביר את שיטת הרמ"א והחיי אדם שהדין שמי שלא כיוון באבות צריך לחזור, אין הכוונה שתפילתו אינה תפילה כלל, אלא שהיא אינה מושלמת. וכך מסביר הרב זולטי: כפי שאמרנו ישנם שתי כוונות אחת – עמידה לפני ה', והשנייה – הבנת המילים, ובכוונה זו יש דין של לכתחילה שיש להתפלל בכוונה בברכה ראשונה לפחות, ואם לא כיוון, כדי לקיים את מצוות התפילה בשלמות יחזור עוד הפעם. כלומר גם תפילה בלא כוונה זו תפילה אך יש לחזור לשלמות התפילה.
דוגמא לכך: אדם שבראש חודש לא אמר יעלה ויבוא חוזר ומתפלל כדי להגיד יעלה ויבוא. ואם אדם התפלל מנחה בראש חודש ושכח להגיד יעלה ויבוא ואחר שעבר זמן מנחה הוא נזכר שלא אמר יעלה ויבוא, וכעת כבר לא ראש חודש כך שגם אם הוא ישלים את תפילת המנחה הוא לא יגיד יעלה ויבוא האם יתפלל ערבית שתים - נחלקו בזה הפוסקים יש דעה שצריך לחזור ויש דעה שלא, שורש מחלוקתם הוא האם אדם שלא אמר יעלה ויבוא בתפילה זו לא תפילה כלל, או מה שחוזרים זה לא בגלל שזו לא תפילה אלא שהחזרה היא להשלים את החיסרון שלא אמר יעלה ויבוא. ואם זו הסיבה שצריך לחזור - במוצאי ראש חודש שלא מזכירים יעלה ויבוא לא יחזור.
עניינה של התפילה הוא שאדם יכוון את עצמו ל"מקום" במובן הכפול של המילה, מכוונים לריבונו של עולם שהוא מקומו של עולם, ומכוונים להופעה שדרכה אנו נפגשים עם ריבונו של עולם, מכוונים לירושלים ודרכה למקום בית קודש הקודשים שם שורה השכינה והיא מכניסה אותנו לקודשא בריך הוא.
הרדב"ז (שו"ת ב, תרמח) נישאל על מי שאנסוהו להכנס למקום הר הבית לעשות שם עבודות והגיע זמן המנחה. לאיזה כיוון להתפלל, האם הוא צריך לפנות לכותל המערבי עליו נאמר: שממנו שכינה לא זזה (שמות רבה ב, ב) או לפנות לקודש הקודשים - עונה הרדב"ז הפנייה צריכה להיות לקודש הקודשים אף שיש שם בנין של זרים אבל זה מקום הקודש. שנזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו ויתקיים "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז).



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il