בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
לחץ להקדשת שיעור זה

כאפרים וכמנשה

מה ייחודה של ברכת אפרים ומנשה, שהמברך את בנו משתמש בברכתו של יעקב? צדיק גוזר והקב"ה מקיים; סגולתו של אפרים בחידושי תורה; ענווה סגולה לתורה; משמעות השם מנשה ואפרים - והקשר לדמויותיהם; השמות אסף ויוסף והקבלתם לאפרים ומנשה; גדולה הפרנסה יותר מן הגאולה.

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשנ"ט
11 דק' קריאה
ויקרא בהם שמי ושם אבותי
פרשת ויחי היא פרשת הברכות שברך יעקב את בניו"איש כברכתו ברך אותם" . עולה על כולנה הברכה שברך את בני יוסף, ברכה שהפכה להיות סמל לברכת הבנים "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה", וכמו שפירש רש"י "הבא לברך את בניו ברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

מה ייחודה של ברכת אפרים ומנשה, שכל המברך את בנו יברך אותו שיהיה כמותם, וישתמש בברכתו של יעקב כלפיהם?

אם נתבונן בברכת הבנים של יוסף נראה שהיא בעצם ברכתו של יוסף, וכמו שנאמר לפני הברכה"ויברך את יוסף" , ולכן נאמרה בלשון יחיד "בך יברך ישראל לאמר" "בך" ולא "בכם", היינו שזו גופא ברכה ליוסף, וצריך לומר משום שברכתם היא ברכתו, שאב מתברך כאשר בניו זוכים להיות מבורכים כך.

והנה כאשר נתבונן בברכת יוסף עצמו, נראה שאותה ברכה נאמרה גם לבניו. אנו מוצאים בברכת יוסף, שיעקב מעביר לו את ברכות הוריו אברהם ויצחק "ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם תהיינה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו", וכך מצאנו שיעקב גם מברך את בני יוסף "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ", היינו ברכת הוריו ששם שמים עליהם תמשך גם לבנים.

וזהו יחודה של בירכת אפרים ומנשה שיש בה המשכיות הדורות, והעובדה שיעקב מברך כך לא רק את בנו יוסף, אלא גם את בניו אחריו, מלמדת על קביעות הבחירה האלוקית הנמשכת עליהם, והחוט המשולש שלא במהרה ינתק.

מכאן רמז לח"י ברכות שבתפילה
מובא (בב"ר סט,ד):
"רבי חנינא בשם רבי פנחס אמר שמנה עשרה פעמים מזכיר האבות בתורה וכנגד כן קבעו חכמים י"ח ברכות שבתפלה, ואם יאמר לך אדם תשעה עשר הם, אמור לו והנה ה' נצב עליו (אלוקי אברהם ואלוקי יצחק), לית הוא מן המנין, ואם יאמר לך אדם י"ז הם אמור לו (שם בראשית מח) ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק חד מנהון".

הנה מכל הפעמים שמוזכרים שלושת האבות ביחד, רק שני פעמים נזכרים האבות באופן כזה, שאלוקי אברהם ואלוקי יצחק נאמר בפירוש, ואלוקי יעקב מופיע ברמז (והנה ה' נצב עליו), וצריך להבין, מדוע הפעם הראשונה אינה מן המניין, והפעם השנים נחשבת מן המניין?

ידוע מאמר חז"ל שאין הקב"ה קורא שמו על צדיקים בחייהם, מפני שעדין לא השלימו את ייעודם בחיים, ושמא חלילה יגרום החטא. ולכן בפעם הראשונה שמוזכר שם שמים על שלושת האבות, אצל יעקב נזכר שם שמים ברמז בלבד, מפני שיעקב נמצא עדין בתחילת דרכו, ועדין לא נתנסה בכל הניסיונות העתידים לבא עליו, אי אפשר לתורה להחיל שם שמים עליו, אבל זוהי שאיפת חייו של יעקב, כמו שבקש על כך בתפילתו שם, " והיה ה' לי לאלוקים " ופרש"י " שלא יהיה פסול בזרעי מתחילה ועד סוף ", היינו שיחול שם שמים עליו. אבל בסוף חייו של יעקב, כאשר הוא עמד בפרשת צוואת בניו וברך אותם שיחול שם שמים עליהם, ובפרט כאשר אומר זאת לבני בנו, התברר כבר מצבו, ששם אלוקיו עליו. ולכן הפעם הזאת שנאמר " ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק" אמרו חז"ל שזה -"חד מנהון", ומשם מקור לי"ח הברכות של שמונה עשרה.

והנה בגמ' ברכות כח: יש שלוש מקורות לי"ח ברכות שבשמונה עשרה, ובכל מקור יש עוד רמז נוסף, שממנו למדו את ברכת המינים. (המעיין שם ימצא תמיד קשר בין הרמז הנוסף לברכת המינים). ונראה שגם במדרש שלפנינו, יש רמז לברכה הי"ט על המינים. והוא מאותה פעם ראשונה שמוזכרים שלושת האבות, ויעקב מוזכר רק ברמז, ועל זה אמרו חז"ל " ואם יאמר לך אדם י"ט הם ", ומכאן אפשר ללמוד את ברכת המינים. והקשר לכך הוא, שאמנם בתורה לא נאמר בפירוש שם אלוקים על צדיקים בחייהם, אבל אנו חייבים להאמין בחכמי ישראל, ולקיים " לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך ", והתורה רמזה זאת באמרה כאן "והנה ה' נצב עליו". ולכן יש ללמוד מפסוק זה מקור לברכת המינים, שהם אינם מאמינים בתורה שבעל פה.

מכל זה אנו למדים כמה חשובה ברכת הבנים הזאת שמרמזת לבחירת ישראל, ששם שמים עליהם, ובה מועברת הברכה הזאת מאבות לבנים.

צדיק גוזר והקב"ה מקיים
נראה עוד לבאר את העניין המיוחד שיש בברכת יעקב לאפרים ומנשה יותר משאר הבנים. ברכות הבנים של יעקב הייתה בבחינת נבואה משמים, והתערבותו של יעקב בה הייתה מועטת. מה שאין כן ברכת אפרים ומנשה, הייתה יותר מיוזמתו של יעקב ש"שכל ידיו" בתבונה ובדעת, וגזר עליהם ברכה והקב"ה קיים את גזירתו.

וכך אמרו חז"ל על ברכת שאר הבנים: "ד"א: בחיק יוטל את הגורל - זה גורלן של שבטים, ומה' כל משפטו- שהסכים הקב"ה עמו ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא", לפי זה לא הייתה זו ברכה שיצאה מדעתו של יעקב, אלא היה כאן כעין גורל מאת ה', והוא שם בפיו את הברכה. וכך אמרו חז"ל על יצחק, שכהו עיניו ולא ברך את יעקב מדעתו, אלא בבחינת "בחיק יוטל גורל", ברכת שמים מכח השכינה שהייתה עמו. אמנם במדרש אחר אמרו על הפסוק "אקרא לאלוקים עליון לא-ל גומר עלי" (תהילים נ"ז) ואמרו חז"ל: אקרא לאלוקים : זה יעקב אבינו. לא-ל גומר עלי- שהסכים הקב"ה עמו ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא" (בר"ר צ"ח, א'), היינו שיעקב ברך והקב"ה הסכים עם ברכותיו, לקיים גזירתו של צדיק. אבל עדין זה באותה מסגרת, שהיא לתת לכל אחד כפי מה שהוא, לפי מה שהקב"ה קבע עבורו.

לעומת זאת, על ברכת אפרים ומנשה, אמרו חז"ל (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נשא סימן כט):
"לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה, אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין שנא' (דברים י) ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר (איוב כב) ותגזר אומר ויקם לך, תדע לך שהרי יעקב בשעה שברך מנשה ואפרים מה כתיב שם (בראשית מח) וישם את אפרים לפני מנשה, עשה הקטן קודם לגדול, וקיים הקב"ה גזרתו, אימתי בקרבנות הנשיאים שהקריב שבט אפרים תחלה שנא' ביום השביעי נשיא לבני אפרים ואח"כ מנשה מנין ממה שקראו בעניין ביום השמיני נשיא לבני מנשה".

כלומר, ברכת אפרים ומנשה הייתה מכוחו של יעקב אבינו, שגזר גזירה והקב"ה קיים את ברכתו. הרעיון בכך הוא, שיעקב אבינו חידש בברכתו לאפרים ולמנשה, דבר שיש בו שנוי מסדרי ההנהגה שמבראשית, שהבכור קודם לצעיר, בא יעקב והקדים את הצעיר לבכור, והקב"ה קיים את גזירתו.

סגולתו של אפרים בחידושי תורה
והנה מתוך המדרש נראה שזו הייתה גם מידתו המיוחדת של שבט אפרים לחדש חידושים בתורה, ונביא כמה דוגמאות לכך:
א. שבט אפרים הקריב קרבן את קורבנו לחנוכת המזבח בשבת, שנאמר " וביום השביעי נשיא לבני אפרים", אע"פ שקרבן יחיד אינו דוחה את השבת, "גזר אומר" לכבוד חנוכת המשכן, לדחות את השבת בהוראת שעה. ומדוע זכה לזה? אמרו שם בתנחומא:
"וטבח טבח והכן, והלא אין דרך מלכים להכין מיום לחברו? א"ר יוחנן שבת הייתה, ואין הכן אלא יום השבת, שנאמר: והכינו את אשר יביאו. א"א הקב"ה אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה, חייך לבן בנך אני עושה שיקריב ביום השבת, שנאמר: ביום השביעי נשיא לבני אפרים".

ב. וכן אנו מוצאים שבני אפרים בקשו להגאל קודם הקץ של גלות מצרים, ועליהם נאמר בתהילים: " בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" ואמרו במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה כ ד"ה יא ולא נחם):
"שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא ולמה נהרגו שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה שנאמר (תהלים עח) בני אפרים נושקי רומי קשת".

ולפי הגמ' בסנהדרין עליהם נבא הנביא יחזקאל בחזון העצמות היבשות שעתידים לחיות. יש כאן העזה לעשות ולחדש מעבר למה שנצטוו, והדבר אופיני לשבט אפרים, שיש לו את היוזמה לחדש דברים בתורה מדעתו.

ג. וזה היה כחו של יהושע, שבא משבט אפרים, לחדש חידושים בתורה מכח יגיעתו בה, כמו שנאמר לו"והגית בו יומם ולילה" , וכן הוא קיים "וילן יהושע בתוך העמק" " שלן בעומקה של הלכה ", וכאשר נתעלמו ממנו הלכות בימי אבלו של משה, בקש מהקב"ה שיגלו לו אותם, אמר לו הקב"ה "לא בשמים היא" אלא "לך וטורדן במלחמה", היינו מלחמתה של תורה, וכך בעזרתו של עתניאל בן קנז החזירן בפילפולו.

ד. ירובעם המלך משבט אפרים היה, ולפני שחטא נאמר עליו שכחו היה רב בחדושי תורה, אמרו עליו ועל אחיה השלוני:
"ושניהם לבדם בשדה- שכל תלמידי החכמים דומין לפניהם כעשבי דומין לפניהם כעשבי השדה, וכל טעמי תורה מגולים לפניהם כשדה, וחדשו דברים שלא שמעתן אוזן מעולם" (סנהדרין קב.).

אפשר לומר שברכה שבירך יעקב את אפרים, ונתן לו זכות קדימה לפני מנשה שהיה בכור, קבעה את היסוד הזה שיש כח לאדם לחדש בתורה, שיגזור גזירה והקב"ה יקיימה. וקביעה זו נתנה את התוקף והעוז לאפרים, שגם הוא יוכל לחדש חדושי תורה, "יגזור אומר" והקב"ה יסכים עם גזירתו. ובזה שהקדים אפרים למנשה, נקבע גם סדר חשיבותם של חידושי תורה, שיש להם זכות קדימה בתורה, כמו שאמרו חז"ל "חביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה", ולמה כך? מפני שכך עלה במחשבה תחילה שתורה תינתן לבני אדם כדי שיוכלו לחדש דברים על פיה.

ענוה סגולה לתורה
"וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר וגו'" (בראשית מ"ח, י"ד) פרשו חז"ל שהעובדה שאפרים הוא הצעיר היא היא הסיבה גופא שיעקב ברכו תחילה בימינו:
"אמר רבי חונייא, וכי מן התולדות אין אנו יודעים שהוא הצעיר? אלא מהו: והוא הצעיר? שהיה מצעיר עסקיו" (בר"ר ו', ד').
"אתה מוצא בכל דבר, אפרים קודם למנשה: בשופטים, ובדגלים, ובמלכים, ובקרבנות, וכו', ולמה זכה אפרים לכך? מפני שהיה ממעיט עצמו וכו', אמר הקב"ה הואיל ומיעט עצמו, יזכה לכבוד הזה".

ולפי מה שאמרנו לעיל, הטעם שאמרו חז"ל הטעם שאמרו חז"ל מקבל משנה חשיבות, מפני שאפרים עתיד לחדש בתורה, ולשם כך צריך ענוה מופלגת, שלא יעלה על דעתו שכח זה נובע מגודל חכמתו, אלא רק בסייעתא דשמיא לצורך גילויה של תורה.

ופירות ענוה זו של אפרים ביהושע שעתיד לצאת ממנו,
"ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ, וילמד תורה לישראל" (בר"ר מח, יט).

כח הנהגה זו של יהושע נבע מגודל ענותנותו "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", שבטל עצמו למשה רבינו, ואמרו חז"ל שהיה מסדר את הספסלים והמחצאות בבית מדרשו, וכך אמר ר' יונתן בן עוזיאל על הפסוק "ויקרא משה להושע בן נון יהושע"- "כד חזא ענותנותיה דיהושע" הוסיף לו אות על שמו. וזהו "אחיו הקטן"- שהיה מקטין את עצמו, ובגלל זה זכה להגות בתורה ולחדש בה בפלפולו, " וילן שם בתוך העמק" ש"לן בעומקא של הלכה".

משמעות השם מנשה ואפרים - והקשר לדמויותיהם
"ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עניי" (פר' מקץ, בראשית מא, נא-נב).

מנשה נקרא על שם נס הצלתו של יוסף, שעלה מבור תחתיות להיות מושל בכל ארץ מצרים ונשכחה צרתו, על כן מנשה מסמל באישיותו בחינת "סור מרע". ואפרים נקרא על שם הישועה המתמדת שהייתה לו, שהלך וגדל, פרה ורבה, במצרים. על כן אפרים מסמל באישיותו בחינת "עשה טוב".

המידה הזאת של "סור מרע" בכוחה לשמר את הקיים, לעומתה "עשה טוב" - ענינה להוסיף טוב על מה שקיים. והנה כחו של מנשה הוא בעיקר להיות "סור מרע", היינו שלא לקלקל את מה שקבל מאביו, ולהיות ממשיך דרכו. חז"ל מגלים לנו "מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו" (פס"ר ג', צג), אנו מוצאים שהיה דבק בדרכי אביו. "כי המליץ בינותם - זה מנשה" (בר"ר צא, ח), היינו שמנשה היה התורגמן של אביו, מפרש דבריו, ומוציאם לפועל. נאמר בתורה "ויאסור אותו לעיניהם"- ופרשו חז"ל שזה היה מנשה " עמד מנשה והכהו מכה אחת, והכניסו לבית האסורים ונתן עליו כבלים" (שם צא, ו), לדעת חז"ל התאים הדבר למנשה לנהוג בשררה ולהוציא לפועל את פקודת אביו.

לעומתו, עיקר כחו של אפרים היה ב"עשה טוב", והיות פורה בחשיבתו ולסלול לעצמו דרכים חדשות שלא ראה אצל אביו, ואנו מוצאים שעזב את אביו והלך ללמוד תורה אצל סבו יעקב "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה - אפרים אמר לו, שהיה יעקב עוסק בתורה עמו" (תנחומא ויחי ו). שלא כמנשה שנזקק עם אביו לעסקיו "אפרים היה ממעיט את עצמו" (פס"ר ג, צג).

והדבר רמוז בשמו אפרים- לשון "פריה ורביה" שמשמעה תוספת חידוש גשמית ורוחנית. אם נתבונן נראה שהחידוש הזה בהנהגתו של אפרים, נמצא אף הוא בשורשו של אביו יוסף, שבתחילת דרכו היה בן זקונים לאביו ותרגומו "בר חכים" ואמרו חז"ל "כל מה שלמד משם ועבר מסר לו" (רש"י בראשית לז, ד). נמצא שדרכו עלתה במחשבה תחילה אצל אביו, ורק אח"כ למעשה נתגלה יוסף בכח העשיה והמנהיגות שבו. נמצא שהחידוש של אפרים הוא בתעלומות נשמת אביו.

השמות אסף ויוסף והקבלתם לאפרים ומנשה
ונראה ששתי תכונות האלו שהזכרנו: שמירת הקיים, והחידוש, רמוזות בשמותיו של יוסף נאמר " ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוקים את חרפתי. ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר" (לא, כג- כד). "אסף אלוקים את חרפתי" הוא בחינת "סור מרע" ומרמז לשם מנשה ש"נשני אלוקים את כל עמלי". ו"יוסף ה' לי בן אחר" הוא בחינת "עשה טוב" ומרמז לשמו של אפרים מלשון "הפרני אלוקים"- והוסיף לי בן אחר. השם אסף מרמז על גלוי שורש האם שבזכותו נתגלה שרחל היא צדקת. וכך פירש רש"י את השם "אסף" שני פרושים "חרפתי - שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ומדרש אגדה: כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות סרחונה. משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה? בנך, מי אכל תאנים אלו? בנך".

והנה פירוש ראשון מובן, מדוע עם הלידה אסף ה' את חרפתה. שכן זה שרחל הייתה עקרה מלמד שאין היא צדקת, שלא זכתה להיות אימן של ישראל, עד שהיו אומרים עליה שהייתה צריכה לפול בגורלו של עשו. וכשנולד יוסף אסף ה' ממנה חרפה זו. אבל פירוש שני אינו מובן, מדוע כ"כ חשוב לאשה לתלות סרחונה בבנה?

נראה להסביר זאת כך, חז"ל אמרו "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" השאלה היא האם זה שהצדיק חוטא מלמד על מהותו שאינה טובה? והאם זה מראה שתורתו של הצדיק היא מן השפה ולחוץ? או שהחטא הוא מציאות רגעית חולפת הנגרמת מחמת פגעי זמן. והנה כאשר אין ילדים משמע שאין הצדיק יכול להוליד ויש בו פגם במהות, אבל כאשר יש ילדים אפילו אם יש עדין קלקולים אפשר לתלות אותם בהם, היינו ב"ילדי יום" שגרמו זאת, ועל כן תלית הסרחון בבן אוספת חרפה מהאם.

מכל זה יש ללמוד שהשם אסף ומנשה מרמז על סור מרע, ושמירת המסורת שירשו מהאבות. והשם יוסף ואפרים מרמזים על עשה טוב, הוספת תכנים חדשים בעבודת ה'.

לפי זה מבואר מדוע יוסף עמד על כך שיעקב יברך את מנשה הבכור ראשונה מפני שראה בו את ממשיך דרכו במלכות. ויעקב עונה לו "ידעתי בני ידעתי", שידע את כוונתו של יוסף להעדיף את מנשה, ואעפ"כ הודיעו שהבן הצעיר יגדל ממנו, מפני שלו יש כח התורה.

גדולה הפרנסה יותר מן הגאולה
יעקב אבינו מברך את בניו בשם אלוקים, ומזכיר את המלאך שגאלו. ובגמ' (פסחים קיח:) עמדו על כך מדוע השתמש בשם אלוקים וחזר והשתמש בשם מלאך:
"אמר ר' יוחנן קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב: "המלאך הגואל אותי מכל רע -מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב: האלוקים הרועה אותי".

ולכאורה תמוה הוא לומר שהגאולה שהיא תופעה ניסית תהיה פחותה מדבר טבעי שגרתי?!

אלא שבאור הדבר הוא: אין זה קשה להאמין שהנס נעשה ע"י הקב"ה, קשה יותר להאמין שהטבע נעשה על ידי הקב"ה . ואומר הרמב"ן בסוף פרשת בא: "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה". ומי שזוכה רואה את מה שקבעו חז"ל ששלוש מפתחות לא נמסרו לידי שליח..., מפתח של גשמים... במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה" (תענית ב), היינו שהגשמים והפרנסה ניתנים בהשגחה ישירה של הקב"ה! למרות שהם ניתנים בדרך הטבע. עוד אמרו חז"ל (פסחים קיח) "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" ופרשב"ם שם"למבעי רחמי" , ונראה שכך קבע הקב"ה שמזונות ינתנו לאחר בקשת רחמים כדי שהאדם יבחין עד כמה הם ניתנים לו בהשגחה ישירה של הקב"ה. ועל כן גדולה פרנסה יותר מן הגאולה שנתנה בשם אלוקים (האלוקים =בגמטריא טבע).

מדוע נאמר החידוש הנ"ל כאן בברכת הבנים אפרים ומנשה? נראה על פי דברינו, שמנשה מסמל את המבט למעלה כלפי האבות להיות ממשיך דרכם, ואפרים מבטו למטה לחדש דרכים חדות מכח התורה, הרי אלו גם שתי בחינות של השגחת האלוקים על הארץ. מנשה מסמל את הגאולה מן הצרה - שבאה בפתאומיות ובדרך נסית או כמעט נסית כהצלתו של יוסף מן הבור להיות משנה למלך מצרים, גאולה שבאה בהתערותא דלעילא. ואפרים מסמל את הפרנסה שפרנסם ה' במצרים, ופרו ורבו בה, ונראת שבאה בהתערותא דלתתא.

לכן גדולה הברכה שנאמרה לאפרים יותר משל מנשה, כמו הפרנסה שגדולה מן הגאולה. אמנם מצד שני, הרי מכח הגאולה אנו באים אל התפילה על הפרנסה, וזוהי מצות סמיכת הגאולה לתפילה, וכשאנו רואים איך נשני אלוקים מכל עמלי, אנו צוברים כח להתפלל ואף לעשות לפרות ולרבות בארץ.

(בדרך זו ניתן להבין ולהתעמק בדמויותיהם של גדעון ויפתח שבאו ממנשה, שהיו סמל של מלכות, ויהושע שבא מאפרים שהיה סמל להנהגה של תורה).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il