בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • אמונות ודעות
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ח אדר ב' התשע"ו

מאמר רביעי חלק ח'

undefined

בשביל הנשמה

י"ח אדר ב' התשע"ו
4 דק' קריאה
שקרי המאמין
293 וְשׁוֹאֲלִים עוֹד כֵּיוָן שֶׁכָּל הַמִּקְרִים מִתְחַדְּשִׁים בְּמִצְוָתוֹ, כְּשֶׁהוּא מְסוֹבֵב* לְמַאֲמִין שֶׁיְּכַזֵּב בַּעֲבוּר דָּבָר שֶׁמַּצְרִיכוֹ אֶל הַכָּזָב, הוּא אִם כֵּן הֱבִיאוֹ אֶל הַכָּזָב? יֵשׁ בָּזֶה שְׁתֵּי תְשׁוּבוֹת, 294 אַחַת מֵהֵנָּה, כִּי הַמְעַיֵּן כְּשֶׁיְּעַיֵּן הֵיטֵב בְּאֵיךְ יִצְטָרֵךְ הָאָדָם לְכַזֵּב, יִמְצָא לוֹ סִבָּה מֵחֵטְא הָאָדָם בְּהַנְהָגָתוֹ, וְיָשִׁיב הַדָּבָר* עַל בּוֹרְאוֹ, כְּמַה שֶּׁכָּתוּב (משלי יט, ג): אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ. 295 וְהָאַחֶרֶת שֶׁעִם הַשֵּׂכֶל אֲשֶׁר הִרְכִּיבוֹ בּוֹ, אֵינֶנּוּ צָרִיךְ אֶל הַכָּזָב לְעוֹלָם, כִּי כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מַאֲמָר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁמַּכִּירִים אוֹתוֹ עַל אֲמִתַּת הַהַגָּדָה* עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרַת הַלָּשׁוֹן,* הוּא אוֹמֵר אֱמֶת, וְאֵין (עליו) מִסְּבָרַת הָעָוֶל בִּדְבָרָיו. וְזֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר אַבְרָהָם עַל שָׁרָה אֲחוֹתִי הִיא (בראשית כ, ב), וְהוּא רוֹצֶה קְרוֹבָתִי, כַּאֲשֶׁר מָצָאנוּ לוֹט שֶׁנִּקְרָא אָח מִדֶּרֶךְ הַלָּשׁוֹן. וְהֵם סָבְרוּ שֶׁהִיא אֲחוֹתוֹ בֶּאֱמֶת, וְלֹא הָיָה חֵטְא עָלָיו בָּזֶה, אֲבָל הַחֵטְא עֲלֵיהֶם, כִּי הֵם עָוְלוּ, כִּי דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁאֹל הַגֵּר עַל עִנְיָנָיו וְעַל תּוֹעֲלוֹתָיו, וְעַל מַה שֶּׁהוּא טוֹב לוֹ, וְעַל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ, וְאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁאֹל אוֹתוֹ עַל מִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ וּמַה הוּא מִמֶּנּוּ, 296 וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכְּבָר נִסָּה בְּזוּלָתוֹ*, כְּמַה שֶּׁכָּתוּב (בראשית כ, יא): כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי.
_______________________
מְסוֹבֵב – גורם. וְיָשִׁיב הַדָּבָר – יאשים. אֲמִתַּת הַהַגָּדָה וכו' – אמירה שאפשר לפרשה כאמת לפי הבנה מסוימת במשפט. הַעֲבָרַת הַלָּשׁוֹן – משל ומליצה. בְּזוּלָתוֹ – במקרה נוסף.


ביאורים
293 ועוד שואלים, הרי הקב"ה הוא הסיבה לכל הדברים שקורים בעולם, אם כן איך יתכן שהקב"ה יכניס צדיק למצב בו הוא חייב לשקר על מנת לחיות, הרי כך הוא גורם לו לחטוא ולשקר? יש לכך כמה תשובות:
294 תשובה ראשונה - כאשר נחקור מי באמת הביא את האדם למצב בו הוא חייב לשקר ניווכח, שהאדם אחראי לכך, מפני שלא חישב את מעשיו וזהו חטא. הטענה כי ה' הביא את האדם למצב זה היא התחמקות מאחריות והטלת האשמה על ה', ועל כך נאמר (משלי יט, ג): "אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו". וכתב רבנו בפירושו על פסוק זה: "אמר את זה לעצור בני אדם מלהטיל מה שיארע להם ביגיעתם בעולם הזה על ה', כמו שעשו השבטים באמרם (בראשית מב, כח): "מה זאת עשה אלקים לנו", והיה זה ממה שעשו בידיהם, אלא נאמר על כל מאורע כמו שאמרו בעת שהודו על כך: "אבל אשמים אנחנו על אחינו" (שם, כא), לפי שאינו עושה בנו כי אם הטוב לנו, ולפיכך תמצא את עלי אומר (שמואל א' ג, יח): "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה", ודוד אומר (מלכים ב טו, כו): "הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו", ואמר חזקיהו (ישעיה לט, ח): "טוב דבר ה' אשר דברת". וכפי הכלל שקדם שכל יסורין שמביא על עבדיו לא יבצר שיהיו או למרק מה שקדם או ניסיון כדי לגמול לאדם עליהם שכר וגמול".
295 תשובה שנייה - גם כאשר האדם נמצא במצב בו האפשרות היחידה שלו להינצל היא רק באמירת שקר, הוא יכול לומר את הדברים בשינוי לשון, כך שלא ייחשב מה שאמר לשקר גמור. כך ראינו אצל אברהם, כאשר נקלע למציאות כזו במצרים אמר לשרה (בראשית יב, יג): "אמרי נא אחותי את", המילה אחותי אינה שקר גמור, מפני שהמילה אחותי מתייחסת גם לקרובות משפחה, לאברהם אין נחשבת הטעיה זו לחטא, מכיון שהבעיה מתחילה במצרים, שאין זו דרך ארץ לשאול גר המגיע לארץ חדשה על עסקי אשתו, וכיון שעשו שלא כהוגן, עשה עימם שלא כהוגן.
296 ועוד, אברהם אמר להם כך מפני שהוא כבר חווה חוויה דומה אצל אבימלך, כמו שנאמר (בראשית כ, יא): "רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי", (דברי רבנו צריכים ביאור, כי משמע מדבריו שהמקרה של אבימלך היה לפני המקרה עם פרעה, והרי זה הפוך, מקרה אבימלך היה אחרי מקרה פרעה).

לב הדברים
ההצלחה במצוות – בהתאם למאמצים שלנו
מקורות רבים מביעים את הרעיון ש"אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את ליבו לשמים" [ברכות יז א]. היינו: המאמץ קובע, ולא התוצאות. עיקרון זה אפשר להבינו במספר אופנים. יש המבינים מתוך כך שאין כל חשיבות לתוצאות, אולם מקורות שונים מראים שאכן הקב"ה מתחשב מאוד בתוצאות של המעשים שלנו. סוף סוף יש צד בעולמנו שהוא עולם של תוצאות – כך ה' בחר לברוא את עולמנו. אדם שנפלה ממנו פרוטה ומצאה עני – הקב"ה קובע לו שכר [רש"י בשם ספרי, דברים כד יט], כי יש פה תוצאה, אף-על-פי שאין פה מאמץ. לעומת זאת המנסה לתת צדקה לעני ונפל על רמאי מתחזה – לא יקבל שכר [בבא בתרא ט ב]. אף שיש כאן מאמץ, אין כאן תוצאות. אם כן, התוצאות חשובות. כשחז"ל אמרו שהקובע הוא המאמץ (כיון שהעיקר 'שיכוון ליבו לשמים'), אין משמעות הדברים שאין חשיבות לתוצאות, אלא שמאמצינו הם שיקבעו את התוצאות . הקב"ה שולח לכל אחד תוצאות מוצלחות יותר או פחות על פי הרמה שבה הוא מתאמץ לפניו (גם אם לא תמיד נבין את חשבונותיו של ה'). וכפי שאמרו חז"ל: "שכר מצווה מצווה" [מסכת אבות ד ב]. בשכר מצווה שעשה האדם, בשכר התנהגות נאותה לפני הקב"ה, יזכה למצוות – יזכה שהפרוטות שייפלו מידיו יגיעו לעני. זהו העיקרון שעומד בבסיס דברי רס"ג. אם הגענו למצבים שבהם נאלצנו 'לרדת קצת', ולא יכולנו להתנהג בדרך לכתחילאית כפי שהיינו רוצים, אין לנו להאשים אלא את עצמנו. כל אחד מקבל מצבים, הזדמנויות והצלחות בהתאם למגיע לו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il