ולקמן פ"ב פירש ר"י דוקא בפרהסיא, אבל בצנעה יעבור ואל יהרג, ואין חילוק בין עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים וכל עבירות שבתורה, דבכולהו בפרהסיא יהרג ואל יעבור, ובצינעא יעבור ואל יהרג, ואין פרהסיא פחות מעשרה ישראלים, ובעת צרה אפילו ערקתא דמסאנא לא ישנה. וצריך עיון היכא דמתכוין העובד כוכבים להנאת עצמו בעת צרה אי שרי. וגם אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג היכא דקיימא לן דיעבור ואל יהרג צריך עיון אי שרי אי לא שרי.

איכא דקשיא ליה, והא דינא הוא שתהרג ואל תעבור, דהא פרהסיא הוא, ושעת השמד היא; ואיכא למימר: להנאת עצמן היא, ואפילו בשעת השמד תעבור ואל תהרג, דהא ודאי הנאת עצמן הוא, מדלא גזרי תהרג אלא תבעל, אלמא אינהו גופייהו להנאת עצמן מתכוונין, ואפילו בשעת השמד שרי.

ושלא כדברי הראב"ד שאמר: כל בשעת השמד אפילו להנאת עצמן תהרג ואל תעבור; ואפשר שכל בשעת השמד אפילו להנאת עצמן אסור, כדי שלא יהיו מצות בזויות בעיניהם וקלות לבטלם, מאחר שגוזרין שמד לבטל מצוותינו, אבל כאן שכל עיקר לא גזרו אלא להנאת עצמן אינו שמד, ואין זה נכון.

ומיהו היכא שהכותים עושין הגזירה להנאת עצמן, בין בצנעא בין בפרהסיא, כל שהן משאר עבירות חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, לא אמרינן יהרג ואל יעבור, והכי איתא בירושלמי במסכת שביעית: בראשונה היתה המלכות אונסת, הורה ר' ינאי שהי' חורשין חרישה ראשונה... אימר לא איתכוין מגזירתן, לא איתכוון אלא למיגבי ארנונין, כלומר שלא היה הדבר להעביר, אלא להנאת עצמן לגבות הארנוניה, שאין רצון המלכים להוביר השדות, וזה היה גזרה על הכל, ולא עשו אותה שעה גזרה מפני שלא היה להעביר, וזאת ראיה ברורה, וכן הסכים ה"ר דוד ז"ל בלי שום חולק. ומשמע לי שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה, דקאמר: וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה וכו', דאחר שהתיר הנאת עצמן משמע דבשעת הגזירה לית ביה שריותא כלל".

ותירץ אביי דאסתר קרקע עולם היתה, כלומר שלא עשתה שום מעשה, וכיון דלא עבדא שום מעשה, ואפילו היתה ערוה ממש דאורייתא אין לה למסור את עצמה למיתה, שאחר שאפשר לאנוס אותה בעל כרחה ולעשות בה מעשה מה תועיל אם מוסרת עצמה להריגה? הרי לא יהרגוה, אלא שיעשו בה מעשה בעל כרחה. וכשהקשו 'והא אסתר פרהסיא הויא', הכי נמי הוה להו לאקשויי והא אסתר גילוי עריות הואי, אלא דלא פסיקא להו אם היתה אשת איש אם לאו, ולרווחא דמילתא קא מקשו פרהסיא הואי. ורבא תירץ: הנאת עצמן שאני, לא בא לחלוק אמאי דאמר אביי דקרקע עולם היתה, דקושטא הוא וכדכתיבנא, אלא שבא לחדש שאפילו במקום שעושה מעשה, כל שהוא להנאת עצמו אין לה למסור עצמה למיתה היכא דלא הויא עריות ממש דאורייתא, ואע"ג דהויא פרהסיא. אבל בתוספות ז"ל מפרשים דעיקר קושיא ליתא, דמקשה ודאי ידע דאפילו ישראל האונס אשת ישראל אין לה למסור עצמה למיתה, דמהיכא ילפינן לגילוי עריות שיהרג ואל יעבור? מרוצח, ורוצח גופא הוי סברא, דאמרינן: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא כו', שהכוונה בו שאינו בדין שינצל עצמו בדמו של חבירו, וכן נמי יש לומר שאין סברא שימסור עצמו למיתה כדי שיציל את חבירו מן המיתה... ומכאן הם למדין שהאשה שאינה עושה מעשה, אלא שאומרים לה שתניח להם לעשות מעשה, שאין לה למסור את עצמה למיתה, ומשום הכי לא מקשו בגמרא והא אסתר גילוי עריות הואי, דפשיטא להו שאין אשה בכלל יהרג מטעם גלוי עריות, אבל הקשו פרהסיא הואי, שהיה המקשה סבור שאע"פ שאינה בכלל גלוי עריות החמור להיות נהרגת בצנעא משום עריות, מכל מקום ראוי לומר שלא יהא היתר גמור, אלא הרי היא לכל הפחות כשאר כל המצות, ובמקום פרהסיא, דאיכא חילול השם, היתה צריכה למסור עצמה למיתה. ותירץ אביי: אסתר קרקע עולם היתה, שאינה עושה שום מעשה כלל, אפילו בפרהסיא דאיכא חילול השם, אין לה למסור את עצמה למיתה, שהיא אינה מחללת את השם, שאינה עושה שום מעשה, ורבא פליג עליה דאביי ואמר דאשת איש גמורה בצנעא אינה מחוייבת למסור עצמה, מכל מקום כשהיא בפרהסיא, אע"ג דאינה עושה מעשה, ראוי למסור עצמה למיתה מפני חילול השם, אלא טעמא דאסתר לא מסרה עצמה למיתה משום דלהנאת עצמן היתה, ולהנאת עצמן אין שם חילול השם" וכו'.

וא"ת, והא אמרינן בפרק בן סורר ומורה': על כל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים; ותירץ ר"ת, דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי, דרחמנא אפקריה לזרעיה... ואין נראה לריב"ם... ויש לומר דהכי פריך: ולדרוש להו דאונס שרי, לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה, כדמשני בפרק 'בן סורר ומורה': אסתר קרקע עולם היתה, והא דלא פריך התם גילוי עריות הויא, דפשיטא ליה דאיכא לשנויי קרקע עולם היא, ואין לה למסור עצמה, אבל לענין חילול השם לא היה נראה לו שיועיל טעם דקרקע עולם, ומשני: קרקע עולם היתה ואפילו חילול השם ליכא" וכו'.