בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה

אורות וכלים במשכן

על חזרת הפרשיות בנושא המשכן; ארון תחילה או משכן תחילה; אורות המחשבה ועולם המעשה; שכחתו של משה; הקושי שבמעשה.

undefined

הרב דוד דב לבנון

התשס"ג
8 דק' קריאה
על חזרת הפרשיות בנושא המשכן
התורה הקדישה למעשה המשכן למעלה מארבע פרשיות, צווי המשכן בפרשיות תרומה תצוה, ובתוך פרשת כי תשא שיש בא חטא העגל וגם בחלקה עוסקת במלאכת המשכן, ובצוע מלאכת המשכן נזכר בפרשיות ויקהל פקודי, ושוב עוברים לפנינו כל הפרטים אשר שמענום כבר בפרשיות תרומה תצוה לפרטי פרטים: חומרי הכלים, צורתם, אופן עשיתם, מידותיהם, בזמן הבאתם אל משה .

והדבר תמוה מדוע האריכה התורה כל כך בנושא עשית המשכן שהיה רק לשעה בלבד. (עמד על כך הרמב"ן בפל"ו ח') ומה שנראה בודאי שחיבה יתירה נודעת למלאכת המשכן, וכפי שחתם הרמב"ן דבריו באומרו:
"כל זה דרך חיבה ומעלה לומר, כי חפץ במלאכה, ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין שאמרו במדרש (בר"ר סי' י"א) "יפה שיחת עבדי בתי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים, שהרי פרשת אליעזר שנים ושלושה דפין היא וכו'" (שם).

ארון תחילה או משכן תחילה
נלך אנו בעקבותיו של הרמב"ן, ונחפש את היופי שבשיחה זו, מתוך שימת לב להבדלים שבחזרות. יש הבדל אחד בולט שמושך את תשומת הלב, והוא בסדר הדברים שציווה משה לעשות במלאכת המשכן. בפרשת תרומה נצטוו על ארון תחילה "ועשו ארון" ואח"כ נזכרו הכלים, ואח"כ (פרק כ"ו) נצטוו על המשכן "ואת המשכן תעשה". ובפר' כי תשא נאמר בסדר הפוך "את אוהל מועד ואת הארן לעדות" (פרק ל"א), וכן פרשת ויקהל הסדר הוא משכן תחילה פרק לה "את המשכן … את אהלו את הארן ואת בדיו". וכבר הרגישו בכך חז"ל ואמרו:
"בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון כלים ומשכן. אמר לו: משה רבנו מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר לי עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים! אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת?!" (ברכות נ"ה ועיין בתוס' ובמהרש"א שם שפירשו את מקור דברי חז"ל בשנוי הסדר בפרשיות).

הקושי בדברים אלו, הא כיצד משה שנקרא "עבד נאמן" משנה ממה שאמר לו הקב"ה, והתורה מעידה עליו "בכל ביתי נאמן הוא" ונאמר "וגם בכך יאמינו לעולם", ודברי משה יש להם תוקף של אמת מוחלטת כאילו היו דברי ה'? וצריך בצלאל בחכמתו ("על שם חכמתו נקרא" – גמ' שם) לגלות את הנסתרות מה דבר ה'?

אורות המחשבה ועולם המעשה
נראה לפרש שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וכל אחד מהם בא להבהיר פן אחר בצווי ה' לפי מדרגתו. משה רבנו איש האלוקים נותן התורה לישראל בא להדגיש את תכלית המשכן שהוא ארון העדות, כפי שמפרש הרמב"ן שהמשכן הוא המשך מעמד הר סיני, ובו ימשיך הקב"ה לדבר עם משה מבין שני הכרובים, למסור לו פרטיה ודקדוקיה של תורה (לפי ר' ישמעאל), לכן משה מזכיר את הציווי לעשות ארון תחילה, אולם בצלאל חכם הלב מתיחס לדרכי הביצוע, ומבחינה מעשית צריך משכן תחילה כדי לשים בו את הארון. יחד עם זאת, חשוב להדגיש בשעת עשית המשכן לפי תוכניתו של בצלאל גם את הפן של משה שעיקר המשכן הוא הארון.

בצלאל היה חכם לב והבין את המסר של משה רבנו ובתודעתו היה הארון תחילה כדמשמע במדרש שבו נאמר שבצלאל פתח בארון תחילה. וכך אמרו במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה נ) "שאל רבי שמעון בן יהוצדק את רבי שמואל בר נחמן אמר לו בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה מהיכן נבראת האורה אמר נתעטף הקב"ה בשלמה והבהיק העולם מזיוו מראשו ועד סופו כמו שכתוב (תהלים קד) עוטה אור כשלמה ואח"כ נוטה שמים כיריעה, לפיכך פתח דבריך יאיר, ממנו למדו הצדיקים כשהיו מתחילין בדבר היו פותחין באורה אתה מוצא בשעה שאמר הקב"ה למשה שיעשה את המשכן אמר בצלאל ובמה אפתח תחלה פתח בארון שנאמר ועשו ארון". וכדי שלא יסתרו המדרשים זה את זה, נראה לפרש שבצלאל באמת עשה את המשכן תחילה אבל כאשר תכנן את המלאכה פתח בארון מפני שהבין שהוא עיקר המשכן.

ולפי זה מבוארת יפה ההשוואה שעשה הרמב"ן בין מעשה המשכן שהוכפלו הפרשיות העוסקות בו, ובין סיפורו של אליעזר עבד אברהם שהתורה כפלה את הסיפור, ועליו אמרו: "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן שלך בנים", הקשר בין הדברים הוא בכך, שבשניהם אנו רואים את החיבה למעשה כאשר הוא יונק מכוח התורה. אליעזר עבד אברהם פעל מתוך אמונה גדולה בה' וזה בא לו מתורתן של הבנים שלמד מהם. ונוצר חיבור בין תורתן של אבות לבין הביצוע המעשי של התורה על ידי עבדי אבות (שעשו מהתורה עובדות), וכך גם עבודת המשכן היא הצד המעשי של תורתן של בנים, כיצד הגשים בצלאל את מעשה המשכן לפי האידיאולוגיה שקבל ממשה רבנו.

והנה בין הפרשיות תרומה תצוה שבהן צווי המשכן לבין ויקהל פקודי שבהן מעשה המשכן נמצאת פרשת כי תשא שבא חטא העגל ושבירת הלוחות, ואפשר שזה בא ללמד שאם יש ניתוק כל שהוא בין מעשה המשכן לבין תכליתו, הופך המשכן לבחינת עבודה זרה וגם הלוחות הופכים לאבן שסוגדים לה וחטא העגל ושבירת הלוחות נבעו מן הפער המחשבתי שבין תפיסתו של משה רבנו בצווי המשכן לעשייתו וכך נפלו בחטא עבודה זרה.

כעין שני הדרכים שהזכרנו בסדר עשית המשכן וכליו, מצאנו במחלוקת התנאים בנושא בריאת העולם, מה נברא תחילה?
"ר' יהודה אומר: האור ברא תחילה ואח"כ העולם. משל למלך שבקש לבנות פלטין והיה המקום אפל. מה עשה? הדליק נרות ופנסין לידע היאך הוא קובע דימוסים, כך האור נבראת תחילה, משל למלך שבנה פלטין ועטרו בנרות" (שמו"ר נ' א').

האור מסמל את התורה, "כי נר מצווה ותורה אור", וכך אומרים חז"ל שהקב"ה גנז את האור שנברא בבראשית, והיכן גנזו? בתורה! התורה התוותה את הדרך לבריאת העולם, כמו אדריכל שבא לבנות וחוקר על תכלית הבנין כדי לידע איזה הדגשים ישים בבניתו. כך עשה הקב"ה שברא את התורה תחילה ואחר כך ברא את העולם, בבחינת "אסתכל באורייתא וברא עלמא" והוא פישרו של אור ראשון. וכך משה רבנו שקבל תורה ומסרה לישראל, רואה ערך עליון לעסוק בתורה ובארון תחילה כמו הקב"ה בבריאת העולם "עוטה אור כשלמה" ואח"כ "נוטה שמים כיריעה", "לפיכך: פתח דבריך יאיר ממנו למדו הצדיקים שהיו מתחילים בדבר היו פותחין באורה" (שמו"ר נ' א'), והארון לשון אור, ממנו יוצא אור תורה להדריך ולהורות כיצד לבנות את המשכן כפנסים המאירים את האפילה לקבוע את "הדימוסים". אבל בצלאל האדריכל, המבצע את בנין המשכן שואל: "כלים שאני עושה להיכן אכניסם?" כי עיקר התורה ניתנה לתחתונים, שיתקנו את מעשיהם, ולכן צריך קודם לבנות פלטין ואחר כך לעטרו בנרות. כאן התורה המתוארת כנר מצוה, כפי שהיא באה לידי בטוי במעשה האדם, וכל איש ואיש ונרו המיוחד, ולא כפנס גדול המבטל את החשיכה לגמרי ונשאר ערטלאי מבחוץ, לכן משכן עיקר לבנותו תחילה ואחר כך להאירו מבפנים בתוכן ובמשמעות.

צדק בצלאל בדרכי המעשה של המשכן, וכוון למה שעלה במחשבה, ונתקיים "סוף מעשה במחשבה תחילה" שהמעשה בסופו היה כפי שעלה במחשבה לפניו יתברך.

האם עלינו להסיק שמשה רבנו טעה ולא דייק בדברי ה'? בודאי שלא! יוכיחו פרשיות תרומה – תצוה שכתבו את דברי משה שצוו "ועשו ארון" תחילה, שאר כלים ואחר כך משכן, ולא תכתוב התורה דברי טעות חלילה, אלא כך ראוי היה שיאמר על ידי משה רבנו ארון תחילה, לעומת זאת ראוי שיעשה על ידי בצלאל משכן תחילה.

וכך היה הדבר בבריאת עולם. מאמר ראשון היה כדברי ר' יהודה, וביום הראשון אמר ויהי אור, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" – "אחד" אור שכלל את הכל בבריאתו, ואז "ויבדל אלקים" ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא". (רש"י בראשית א' ד'), ונברא העולם תחילה ואחר כך נתלו בו מאורות ונתקיימו דברי ר' נחמיה למעשה. ("נחמיה" – מלשון "אחרי שובי נחמתי").

נשאלת השאלה: אם העולם לא היה ראוי להשתמש באור ראשון שהוא כשבעת ימי בראשית למה נברא?

ואנו עומדים להבין בקושיא גדולה זו את גודל הקושי להגשים מחשבת הקב"ה בעולמו, כי האידיאה היא אור גדול וקשה להורידה ולקיימה במעשה העולם, מצד שני עולם בלא אור ראשון, מהערך יש לו?! ולכן כך הוא סדר הבריאה צריך האור הראשון להתגלות ולחזור ולהיגנז לצדיקים שיקבלו תורה, ובה ימצאו אותו, ומתקיימים שניהם כאחד.

שכחתו של משה
שכחתו של משה, נבעה מגודל מעלתו "פני משה פני חמה", וכך מצאנו שהתקשה תמיד במעשה המשכן וכליו. כך היה כאשר נצטווה לעשות מנורה
"מקשה זהב" – שנתקשה משה וירד ושכח הראה לו למשה ועוד נתקשה בה (כך כמה פעמים במדרש) …. א"ל וראה ועשה עד שנטל מטבע של אש והראה לו עשייתה. ואעפי"כ נתקשה משה, א"ל הקב"ה: לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה, ואמר לבצלאל, מיד עשאה. התחיל תמה ואמר: אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה, ואת שלא ראית עשית מדעתך, בצלאל! שמא בצל א-ל היית עומד היית עומד כשהראה לי הקב"ה עשייתה" (בר"ר ט"ו ז') .

מעלתו של משה באה לו בגלל שראה איקונין של מלך, וכמבואר במשל הבא:
"משל למלך שהיה לו איקונין יפה, אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה, אמר לו: אדוני המלך איך אני יכול לעשות כמותה, א"ל: אתה בסממניך ואני בכבודי, כך אמר לו הקב"ה למשה וראה ועשה, א"ל רבש"ע אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו? א"ל כתבניתם" (שמו"ר ל"ה, ו')

כלומר דוקא בן הבית של המלך שרואה את יופיו מקרוב, טבעי הוא לו להתקשות לבנות ולצור לו דיוקן של חיקוי.

יפה היא שיחתן של עבדי אבות בפרשת תרומה ממנה למדנו השגתו הגדולה של משה רבנו, אור שבעת הימים. ומאידך גיסא, על גדלותו של בצלאל חכם הלב "צל החכמה" שיצל מעט מהאור הגדול המסנוור שאין העין שולטת בו, ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה שיבצע את דבר ה', ויוציא אותה אל הפועל ויבנה את המשכן (הוא בצלא-ל ועדין בן "אורי", שניכר בו אור ראשון) .

הקושי שבמעשה
"ויביאו את המשכן אל משה" לשם מה היו צריכים להביאו אליו? משום האכזבה הגדולה שהיו נתונים בה. בהתחלה כל כך הזדרזו להביא את תרומתם בשמחה ובזריזות ולשני בקרים הביאו הכל, ומיד בנוהו
"כיון שגמרו מלאכת המשכן היו יושבים ומצפים אימתי תבא שכינה ותשרה בו. והיו מצטערים הכל שלא שרתה שכינה עליו. מה עשו? הלכו להם אצל חכמי לב, אמרו להן… היו מבקשין להעמידו הוא נופל. מיד הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב אמרו להן… מיד התחילו להעמידו ולא יכלו. התחילו משיחין ומרננין ואומרים ראו מה לנו בן עמרם שהוציא את ממונינו במשכן הזה, ואמר לנו כי הקב"ה יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות עיזים!" (תנחומא פקודי).

אכזבתם גרמה להם לרנן על הראשונות. ולתהות על האפשרות ששכינה תשרה בתוך יריעות עזים. וכלפני יאוש הם מביאים את המשכן אל משה להראותו הרי כל מה שאמרת לנו, ראה הכל לפניך והיו מראין לו כל דבר ודבר שנאמר: ויביאו את המשכן אל משה וגו' "(שם) והיה המשכן חרב עומד ומצפה כך מכסלו ועד ניסן.

מדוע באמת לא שרתה בו שכינה משום "לא יגרע מצדיק עינו" זה משה. שהיה מצטער על שלא השתתף אתם בעשית המשכן, לפיכך לא יכלו אותן החכמים להעמידו, שידעו כל ישראל "שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם ואינו כותב בו הקמה אלא על ידיך (שם) ומשה ממשיך בשלו: אמר משה: רבש"ע: איני יודע להעמידו (שם). צא ולמד ענוותנותו של משה שהיה רבן של כל ישראל והורה להם כיצד להקים את המשכן. והאיר לפניהם כיצד להעמיד הדימוסים, ולידי מעשה לא בא. עד כי הכרח היה שעשית המשכן ע"י בצלאל הבונה ומשה המקים ושכינה עמהם. הא כיצד? נאמר: "ויקם משה את המשכן", ואומר: "באחד לחדש הוקם המשכן" משמע שהוקם מעצמו? אלא ע"י משה נתחולל הנס הזה , ונתחברה המחשבה של משה עם המעשה של בצלאל, ושרתה שכינה במעשה ידיהם.

כעין זה היה גם במקדש ראשון שדבקו השערים זה לזה ולא נפתחו אלא בזכות דוד כאשר אמרו: "בעבור דוד עבדיך אל תשב פני משיחך". דוד שחלם וחשב מחשבות המקדש ולא השתתף עמהם במלאכה, כי אלו היה בונהו שוב לא היה חרב. ואורו של דוד היה נעלה מדאי לעשותו בפועל, אבל השלים את העשיה של בנו חכם הלב, ועל שמו נקרא הבית "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". נמצאנו למדים, משתי הפרשיות המסיימות ספר שמות, את המתח שבעשיה, את הקושי של בצלאל לממש את התכנית של משה שהיא דוקא בדרך הפוכה ממנו. משל היה – אור חוזר שלו משכן ואחר כך כלים ואולי כדי להמחיש את הקושי ביישום האידיאה של משה באה לה פרשת כי תישא ביניהם ובה חטא העגל. כעין "שבירת הכלים" – הלוחות, מרוב אורו של משה, ויש צורך לכתיבתם מחדש על אבן מלמטה בדרך אחרת שדוקא היא תתקיים לעד (לוחות שניות נאמר בהם "טוב" – שלא ישברו לעולם). כאשר משה נותן על פניו מסוה , אז "ויקהל משה" כפי הבנת בצלאל!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il