בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוות התפילה וערכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

פנינה בת מרים

שעור ומבחן ללימוד עצמי

יסודות מרכזיים בתפילה

א. תפילה – בנים ועבדים ב. תפילה אחרי נפילה ג. תפילה בציבור ד. על מה לא שייכת תפילה ה. הוספת בקשות. שעור זה מצטרף למבחן המתפרסם באתר על הלכות תפילה – לאחר המבחן תוכל לקרוא בשעור זה את התשובות לשאלות בחלקו הראשון של המבחן, עם הרחבה אמונית העומדת ביסודם של הדברים. התשובה המודגשת היא הנכונה.

undefined

הרב יעקב כהן

התשס"ה
7 דק' קריאה
שעור זה מצטרף למבחן המתפרסם באתר על הלכות תפילה – לחץ כאן לכניסה למבחן. לאחר מכן תוכל לקרוא בשעור זה את התשובות לשאלות בחלקו הראשון של המבחן, עם הרחבה אמונית העומדת ביסודם של הדברים. התשובה המודגשת היא הנכונה.

תפילה – בנים ועבדים
1. יחס כל יהודי לקב"ה הוא כפול: יחס של בן לאביו, ויחס של עבד לאדונו. האם התפילה היא חלק מיחס הבן לאביו, או חלק מעבודת העבד לאדונו?
א. בן לאביו.
ב. שחרית – כבן לאביו, מנחה וערבית – כעבד לאדונו.
ג. שחרית – כעבד לאדונו, מנחה וערבית – כבן לאביו.
ד. בתפילה יש את שני הפנים, ואין חלוקה בין סוגי התפילות.

הרחבה
שני קשרים ביננו לבין הקב"ה מתממשים בתפילה.

הקשר הראשון הוא הקשר בין הבורא לנבראים, בין מלכו של עולם ובין נתיניו. לדעת הרמב"ם, התפילה מהתורה נלמדת מהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" שעליו אמרו חז"ל "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה". נמצא שהתפילה היא חלק מעבודת ה', ככל המצוות, ועניין זה מורחב בדברי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה תחילת פרק ג):
ומה שנקרא התפילה עבודה כמו שביארנו זה למעלה, כי התפילה שמתפלל האדם אל השם יתברך מורה שהאדם נתלה בו יתברך וצריך אליו ואין לו קיום זולתו, והנה זהו אלוהותו יתברך שכל הנמצאים צריכים אליו ותלויים בו יתברך עד שהכל אל השם יתברך...

התפילה היא עבודת ה' משום שהיא מבטאת שכל המציאות באה מהקב"ה, וכולה ממשיכה להישען עליו. התפילה מגלה אם כן את שם ה' בעולם, ומבחינה זו היא שייכת אל כל האנושות.

קשר נוסף שמתגלה בתפילה הוא קשר יחודי לעם ישראל, קשר בין בנים לאביהם שבשמים. לדעת הרמב"ן, חיוב התפילה מהתורה הוא בעת צרה, כדברי הפסוק "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויבכם". כאן יש פן נוסף של התפילה, מלבד עבודת ה' – בקשה, של עבד לאדונו ושל בן לאביו.

הגמרא מספרת על חוני המעגל:
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים, אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימקו. התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמר לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף. אמר לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן, אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטוען. שלח לו שמעון בן שטח אלמלי חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו? ועליך הכתוב אומר "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".

תפילתו של חוני המעגל היתה כשיחה בינו לבין אביו, ללא מחיצות, עד כדי "נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך". משפט זה יכול רק חוני המעגל לומר "ואלמלי חוני אתה גוזרני עליך נידוי", אך עצם היסוד שתפילה הינה קשר חי בינינו לאבינו שבשמים נכון לגבי כל אדם באשר הוא. משמעות זו של התפילה הודגשה מאוד בדברי ר' נחמן מברסלב.

דיון מעניין של הגמרא מתקשר לשני צדדים אלו של התפילה. הגמרא במסכת ברכות 1 דנה בשאלה האם מי ששכח להתפלל את תפילת המנחה יכול להשלימה על ידי שיתפלל פעמיים תפילת ערבית. צדדי הספק הם "תפילה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו, או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל?" המשמעות הפשוטה של השאלה היא האם עיקר הדגש בתפילה הוא העבודה, כמו בקרבן, ואם נאמר כך אין אפשרות להשלים את תפילת המנחה "כיון דעבר יומו בטל קרבנו", או שמא עיקר הדגש בתפילה הוא בקשת הרחמים, השיחה עם ריבונו של עולם, ואם נאמר כך – אין לתפילה הגבלה של זמן.

הקרבה הגדולה לריבונו של עולם מצד אחד, יחד עם המרחק האינסופי ממנו - באים לידי ביטוי גם בנוסח הברכות, שמתחילות בגוף נוכח "ברוך אתה..." ומסיים בגוף נסתר "בורא...". בעשרת ימי תשובה אנו פונים אל הקב"ה בלשון כפולה "אבינו מלכנו..."

קשר החיים הנצחי בין עם ישראל לבין הקב"ה הינו סוד קיומה של האומה. המהר"ל 2 מסביר שכיון שבן נשאר בן גם אם ימרוד באביו, כך עם ישראל נשארים לעולם בניו של הקב"ה, ומשום כך מובטחת גאולתם. גם עניינם של היסורים הוא "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" 3 , אלו הם יסורים מזככים.

תפילה אחרי נפילה
2. "שוב לא עמדתי בפיתוי. פעם אחר פעם אני מבטיח לעצמי 'בפעם האחרונה אהיה גיבור', וכל פעם מחדש אני נופל. עכשיו, כשחבר שלי קרא לי לתפילת מנחה – הרגשתי שזה פשוט לא שייך. אם הרגע עשיתי עבירה, איך אני יכול לעמוד לפני ה'?"
מהי באמת ערכה של תפילה במצב כזה?
א. אסור להתפלל במצב כזה, ועל תפילה כזו נאמר "בוצע ברך ניאץ ה' - אין זה מברך אלא מנאץ".
ב. תפילה כזו הינה חסרת ערך, כטובל ושרץ בידו, שאז הטבילה אינה נחשבת.
ג. כמו כל תפילה רגילה, כי מי שעשה עבירה אינו פטור מאף מצוה.
ד. עדיפה מתפילה רגילה, כי היא באה מלב שבור.

הרחבה
כדי לברר עניין זה, נפתח את המקורות.
המושג "אין זה מברך אלא מנאץ" מובא בתוספתא 4 :
ר' אליעזר אומר הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר 'ובוצע ברך ניאץ ה'".

ברכה היא שבח והודאה לבורא, על הטוב אשר קיבלנו – מצוות, מאכלים וכו'. אדם שיאמר למלך 'תודה על המכונית שגנבתי ממך, היא מאוד עזרה לי' אינו מברך, אלא מנאץ. מושג זה אינו שייך למקרה שלפנינו, ונתבונן בדבר משני צדדיה של התפילה, עבודת ה' וקשר של בן לאביו.

מצד עבודת ה': אם נחזור למי שגנב פת, הרי שלמרות שלא שייך שהוא יברך עליה – ברור שהוא חייב לברך על דברים אחרים. כשם שהוא לא נפטר מכל שאר המצוות. התפילה היא מצוה עצמאית של עבודת ה', וגם אם אדם נפל נפילה אחת זו לא סיבה לעצור את ההתקדמות בכל שאר הדברים. בדומה לכך אומרת הגמרא שמי שלא בירך ברכה ראשונה ודאי חייב לברך ברכה אחרונה: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום וריחו נודף?"

ומצד הקשר לאבינו שבשמים, נחשוב על סיטואציה דומה בין הורים לילדיהם. בן שעשה בניגוד לרצון הוריו, בשוגג או במזיד, ועכשיו הוא בוכה ומצטער על כך – ודאי שהוריו ירצו לשמוע אותו, הם ישמחו בכוונתו הטהורה. "רחמנא ליבא בעי", וכיון שה' יודע את צפונות ליבנו הוא יודע שאנו מואסים בחטא, עצם ההרגשה 'איך אוכל לעמוד לפני ה'?' מוכיחה על מאיסה זו, ואם כן ודאי שתפילה כזו רצויה היא מאוד. תפילה כזו תהיה מלאה בקרבת ה', ועל כך נאמר "לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה".

גם המושג 'טובל ושרץ בידו' אינו שייך לכאן. מטרת הטבילה היא לטהר, ואילו השרץ מטמא, ולכן לא שייך שאדם יטהר מטומאתו כשהוא אוחז בסיבת הטומאה. כך גם אומרת הגמרא ביחס לוידוי, שאדם שיאמר את מילות הוידוי אבל לא ישוב בתשובה מהחטא – אין משמעות לוידויו, והרי זה כטובל ושרץ בידו. מושג זה אינו שייך כאן מאותן הסיבות שכבר נתבארו: התפילה היא מצווה ככל המצוות, מהותה אינה 'לטהר' את האדם מחטא שחטא, וממילא מי שחטא אינו פטור ממצוה זו; ובנוסף, כאן האדם מצטער על חטאו, ולכן במקום לחשוב שאין לו טעם לפנות אל ה' עליו לדעת שלהיפך, דוקא הצער על החטא והבעת החרטה הם הם התשובה.

וגם אם הנפילה חוזרת ונשנית אין הדבר פוגם בערכה של התשובה, "שבע יפול צדיק – וקם". אין חסינות למי ששב בתשובה שהיצר לא ינסה להפיל אותו בפח שנית...

תפילה בציבור
3. מהו הטעם שמתפללים בציבור?
א. כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי.
ב. תפילה בציבור נשמעת יותר מתפילה ביחיד.
ג. כדי להקל על הכוונה.
ד. תשובות א, ב נכונות.

הרחבה
"מנין לעשרה שמתפללים ששכינה עמהם, שנאמר אלהים ניצב בעדת אל" 5 . משום כך תפילתו של אדם נשמעת יותר כאשר הוא מתפלל בציבור, וכן אומרת הגמרא "מאי דכתיב ואני תפילתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללים". טעם א' "כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי" אינו טעם לתפילה בציבור, כי אם לתקנת חזרת הש"ץ.

כאשר ציבור מתפללים, לא רק תפילתו של היחיד נשמעת יותר. יש כאן תפילה חדשה – תפילה של הציבור כולו, לא רק של אוסף יחידים. בעניין זה אמרו חכמים, שכאשר ציבור מתפללים הרי בשמים מסתכלים רק על המעלות, ואילו החסרונות של אחד בטלים. כך אומרת הגמרא במסכת כריתות 6 "כל תענית ציבור שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית", והראיה לכך היא מהחלבנה, שהיא בעלת ריח רע ואף על פי כן היא חלק מהקטורת, ובלעדיה הקטורת פסולה. אמנם החלבנה כשלעצמה היא בעלת ריח רע, אבל כשהיא מצטרפת יחד עם כל סממני הקטורת - מתבטל הצד הרע שבה, ורק הצד הטוב בא לידי ביטוי.

יש כאן רעיון אמוני עמוק, שכיון שמגמת העולם היא לטוב ומובטח שהטוב בוא יבוא – כל המעשים הטובים מצטרפים יחד, ובונים את הבניין של ההתקדמות. לעומתם הדברים הרעים הם מעכבים חיצוניים, אשר מפריעים להתגלות הטוב, אבל אין להם קיום נצחי.

הרחבה ברעיון זה ניתן למצוא בשיעורו של הרב פישר המתפרסם באתר 'תחל שנה וברכותיה'.

הרחבה בעניין תפילה בציבור ניתן ללמוד בספר פניני הלכה, לחץ כאן.

על מה לא שייכת תפילה
4. על מה לא שייכת תפילה?
א. על העבר, כגון 'יהי רצון שרעידת האדמה שהיתה לא פגעה בביתי'.
ב. על דברים התלויים בבחירה חופשית, כגון 'יהי רצון שחברי יחזור בתשובה'.
ג. שתי התשובות נכונות.
ד. אין דבר שאי אפשר להתפלל עליו.

הרחבה
שנינו במסכת ברכות 7 "הצועק לשעבר הרי זו תפילת שוא. היתה אשתו מעוברת ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא, היה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר ואומר יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי הרי זו תפילת שוא".

הסבר העניין הוא פשוט, תפילה אינה בקשה לעשיית כישוף, אלא הבעת בקשה טבעית ופשוטה.

על דברים התלויים בבחירה חופשית ודאי שאפשר להתפלל, שהרי אנו מתפללים בכל יום 'השיבנו אבינו לתורתך'. ויש לשאול, הרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", וכיצד שייך להתפלל על כך? הרב דסלר הסביר זאת, שכאשר אנו מתפללים הרי עצם התפילה נעשתה מבחירה חופשית, וכן אנו מבקשים שה' יזמן לנו הזדמנויות לבחור בטוב ובקרבת ה'. כך גם כשמתפללים על אחרים, אנו מתפללים שיתן להם ה' הזדמנויות לחזור בתשובה.

הוספת בקשות
5 . האם יש טעם להוסיף בתפילת שמונה עשרה בקשות נוספות, מעבר לנוסח שתיקנו חז"ל?
א. תפילה עם תוספת אישית היא רצויה יותר, כי היא מביעה את רחשי הלב של המתפלל.
ב. הדבר אפשרי אך אין בו צורך, כי חז"ל כבר תיקנו את הנוסח השלם.
ג. הדבר רצוי, אך רצוי לא להאריך בבקשות פרטיות בתפילת שמונה עשרה אלא לבקש בעיקר על צרכי הכלל.
ד. הדבר רצוי, אך הוא אפשרי רק בברכת שומע תפילה.

הרחבה
שנינו במסכת ברכות 8 : "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים", ואחד הפירושים בגמרא 9 הוא "כל שאינו יכול לחדש בה דבר", ומסביר רש"י "והיינו לשון קבע, כהיום כן אתמול כן מחר". עניין זה נובע ממהות התפילה שהיא ביסודה עבודה שבלב.

עצם התפילה האישית הינה משובחת, אך לגבי תפילת שמונה עשרה נפסק בשולחן ערוך 10 שלא יאריך בבקשות פרטיות, אלא בעיקר בבקשות על צרכי הכלל. זאת משום שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבו ליבו להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שיבקשם אחר שיסיים את הברכות ויאמר "יהיו לרצון" 11 . מכל מקום, עצם התוספת של בקשות פרטיות רצויה, והיא אפשרית בכל ברכה מהברכות האמצעיות 12 .

על הוספת בקשות בתפילת שמונה עשרה ניתן ללמוד בספר פניני הלכה, לחץ כאן.


^ 1 כו ע"א.
^ 2 נצח ישראל, פרק י"א.
^ 3 דברים ח, ד.
^ 4 מסכת סנהדרין פרק א, מובאת בגמרא בדף ו ע"ב.
^ 5 ברכות ח ע"א.
^ 6 ו ע"ב.
^ 7 פרק תשיעי.
^ 8 פרק רביעי.
^ 9 כט ע"ב.
^ 10 אורח חיים קיט, ב.
^ 11 פניני הלכה, תפילה, עמוד 241.
^ 12 שולחן ערוך אורח חיים קיט, א.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il