^ 1.התוס' רי"ד מקשה על החילוק בגמרא שמצרפים חזקת הגוף מהמקרה בבבא קמא מו ע"א, שהרי גם שם יש חזקת הגוף, שכן "אוקי פרה אחזקתה ואימור מעוברת היתה בשעת נגיחה". ומתרץ שכאן לגבי כתובה "כבר הבעל מחוייב ועומד הוא בכתובת האשה ושטר כתובה עליו, והוא בא מספק לפטור עצמו ממה שהוא מחוייב ועומד". בפשטות משמע שכוונתו היא שלגבי כתובה יש חזקת חיוב. אך קשה כי אם כן מדוע נזקקה הגמרא לסייגים האחרים, הרי כפי שראינו כאשר יש חזקת חיוב כולם מודים שברי עדיף ואין צורך בצירוף של חזקת הגוף או מיגו. ואכן הפני יהושע (ד"ה א"ל אביי) מסביר שהגמרא נזקקה לחלק ולתרץ שבמשנתנו יש חזקת הגוף ולא יכלה לתרץ שבמשנתנו יש חזקת חיוב משום ש"ודאי לא תקנו כתובה ואיהו נמי לא כתב לה אלא בתנאי שתמצא בתולה". כלומר, אין זה מוגדר כחזקת חיוב, כי הספק הוא אם בכלל נתחייב. ונראה שגם התוס' רי"ד אינו סבור שזו חזקת חיוב, וכפי שנימק הפני יהושע, אלא שסבר שבכל זאת הואיל וידוע לפנינו שלכל הפחות יש כאן ספק חיוב זה עדיף ממקרה שהמזיק בא לחדש חיוב חדש שכלל לא ידוע לנו, ולכן עדיפות זו חלשה יותר מחזקת חיוב ואינה מספיקה לבדה כצירוף לברי ושמא, אך בצירוף של חזקת הגוף או מיגו היא מועילה.
^ 2.יש להעיר שניסוח זה קצת הפוך מהנאמר במנחת אשר, שכאשר אין יכולת לדון על פי הוכחות אנו דנים על פי חוזק הטענות, ואילו הגדרתנו הפוכה, שהשלב המקדים הוא הטענות ורק כאשר הטענות באותה רמה אנו ניגשים להוכחות. אך באמת אין סתירה בין הדברים, כי ברור שאם יש הוכחות מוחלטות לאחד הצדדים אנו נלך על פיהם גם אם הן לטובת הצד שטענותיו היו חלשות יותר, וזו כוונת הנכתב שם (מבחינת ה'בפועל', שבפועל צריך לבדוק קודם אם יש לאחד הצדדים הוכחות לטובתו), ואילו כוונתנו היא מבחינה מהותית, שמישור הטענות משפיע על מעמדם הבסיסי טרם הדיון (ולכן הוא יכול לפטור מהצורך בתנאי המוחלטות של גוף הדיון).
^ 3.ראה עוד בהמשך, בהסבר האגרות משה.
^ 4.וכן משמע קצת ברמב"ם (טוען ונטען ח, א), וזו לשונו: "כל המיטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו... כיצד? בגד זה או כלי זה שבידך או שבתוך ביתך שלי הוא... הנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה, הרי זה הנתבע נשבע היסת ונפטר", וכן לשון השולחן ערוך (קלג, א), אולם כמובן אין הכרח לומר כך בשיטתם, ויתכן שכתבו את המקרה המצוי שהנתבע משיב, אך אינו מוכרח להשיב.
^ 5.אך תמה מדוע כתב כן דווקא לגבי עבד. עוד הביא שבשיעורי ר' שמואל (ב"ב כח) הוכיח מ הרמב"ן (בבא בתרא מא ע"ב) שלא צריך טענה, אך לבסוף כתב ר' שמואל שיש מקום לדחות הראיה.
^ 6.אולי אפשר ליישב שחייב להשיב כדי שלא ישאר בטענת שמא לעומת בעל דינו הטוען ברי כי שמא כנגד ברי אינה טענה מספיק טובה, ואם תחזור שאלתנו שהרי הלכה היא שאין להוציא ממון אלא בהוכחות גמורות, נוכל ליישב כעין ביאורנו במנחת אשר ובקובץ שיעורים, שרק במישור ההוכחות צריך הוכחות מוחלטות, ועדיין יש הבדל בין דרכו לדרכם, שלדרכם יש אופן בפני עצמו של הכרעה על פי טענות, שבו אנו מכריעים לטובת בעל הטענה הטובה, ואילו לדרכו אפשר לומר שאין מושג של הכרעה על פי שקילת הטענות של זה לעומת זה, אלא רק במקום שהאחד טוען והשני כלל לא משיב כנגד טענתו בטענת ברי אנו מקבלים את טענת התובע. אולם באמת מפשט דבריו לא נראה כפי שיישבנו כאן – שחובת ההשבה היא משום ששמא לעומת ברי זו טענה גרועה יותר – אלא משמע שדין פשוט מסברא הוא שנתבע לא יכול לשתוק כנגד טענה ברורה של התובע, ולפי זה יחזור הקושי, מדוע דין פשוט הוא, בשלמא במקרה ששותק סתם אך מדוע לא יוכל לומר שהוא באמת מסופק?!
^ 7.לגבי טעם הסוברים שברי לא עדיף, האגרות משה מנמק את הטעם שצירוף חזקת הגוף מועילה לחייב, למרות שבדרך כלל חזקת הגוף אינו מוציאה מחזקת ממון, שגם הבעל כאן נחשב קצת כתובע בגלל שיש כנגדו שטר כתובה והוא בא לחדש ולטעון שפטור ממנה, ולכן כאן הם שווים כי כאן לכל אחד יש חזקה לטובתו ולכן כל אחד נחשב גם לתובע. דווקא כשאחד מוחזק בממון באופן כזה שאינו צריך לתבוע כלום ובא השני לתובעו לא מספיקה חזקת הגוף לסייע לו להוציא מן המוחזק.
כעין זה כותב לגבי המיגו. אומרים מיגו להחזיק ולא להוציא. כאן שיש לטובתה שטר כתובה וכדי להיפטר ממנה צריך הבעל לחדש ולטעון שמצא פתחה פתוח אינה נחשבת כמוציאה אלא כמחזיקה.