בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נתנאל חיים בן אילנה אסתר

כתובות דף יב ע"ב

ברי ושמא

undefined

הרב יאיר וסרטיל

סיון תשע"ח
12 דק' קריאה
הצגת הסוגיא
בשלוש המשניות שבדף יב ע"ב ובדף יג ע"א נחלקו רבן גמליאל ורבי אליעזר עם רבי יהושע בארבעה מקרים: א. הבעל טוען שלא מצא בתולים ושמא נאנסה לפני הנישואין ואם כן זהו מקח טעות כי לא סיפרה לו שהיא בעולה והאשה טוענת שנאנסה לאחר האירוסין; ב. הבעל טוען שהיא בעולה מלפני האירוסין והיא טוענת שלא נבעלה אלא היא מוכת עץ. ג. ראוה מדברת עם אחד (נחלקו האמוראים אם הכוונה שראוה מדברת עמו בסתר או שממש ראוה נבעלת לו) ואנו מסופקים שמא נבעלה לגוי וכד' שאז היא נפסלת מלהינשא לכהן והיא טוענת בברי שנבעלה לכשר. ד. נתעברה ואנו מסופקים שמא נתעברה לגוי וכד' ונפסלה לכהונה והיא טוענת בברי שנתעברה מכשר.
המשותף ביניהם הוא שהבעל לא יכול לדעת את האמת ולכן טענתו היא רק בשמא ואילו האשה טוענת ברי לטובתה. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים שהאשה נאמנת ורבי יהושע אומר שלא מפיה אנו חיים ואינה נאמנת.
מחלוקת זו נושקת למחלוקת האמוראים כאשר אדם תובע את חברו בטענת ברי שהלווה לו מנה והנתבע מסופק וטוען שמא. רב יהודה ורב הונא סוברים שברי עדיף משמא ולכן הם מחייבים את הנתבע לשלם ואילו רב נחמן ורבי יוחנן סוברים שלאו ברי עדיף ופוטרים. הגמרא מסבירה שהמחלוקות אינן תלויות זו בזו לשני הצדדים אלא רב נחמן ורבי יוחנן יכולים להתיישב גם עם שיטת רבן גמליאל שמעדיף את טענת הברי של האשה, משום שכאן בנוסף ל'ברי ושמא' מצטרפת לטובתה גם חזקת הגוף. באופן נוסף היא מיישבת שכאן מצטרף ל'ברי ושמא' מיגו. וכך מכריעה הגמרא להלכה, כי מצד אחד פוסקים כרבן גמליאל ומצד שני כרב נחמן, ולכן מוכרחים לחלק כאחד משני החילוקים הנזכרים.

גדרי המחלוקת
כבר ראינו סייג אחד במחלוקת האמוראים והוא כמובא בגמרא שגם הפוטרים בברי ושמא מודים שבצירוף חזקת הגוף או מיגו חייב.
סייג משמעותי נוסף מובא בבבא קמא קיח ע"א, כפי שמעיר התוס' (ד"ה מנה) כאן, והוא שגם הפוטרים מודים שחייב במקרה שיש חזקת חיוב. לכן דווקא אם טוען מנה הלוויתיך והנתבע טוען איני יודע פטור, אך אם מודה שהלווהו אך טוען איני יודע אם פרעתיך חייב 1 .
סייג נוסף מובא ברמב"ן בבבא בתרא (לד ע"ב ד"ה זה אומר). הוא כותב שהדין של יחלוקו בשנים אוחזים בטלית הוא דווקא כאשר שניהם טוענים ברי אך אם אחד ברי ואחד שמא הטוען ברי מקבל את הכל, כיוון שאין לשני חזקה בממון, וכן ב'ההיא ארבא' שפוסקים כל דאלים גבר, אם אחד ברי ואחד שמא הטוען ברי מקבל הכל. אם כן, הרמב"ן מסייג שמחלוקת האמוראים כאן היא דווקא במקום שהנתבע מוחזק.
סייג נוסף מחדשים התוס' בסוגייתנו (ד"ה רב הונא). הם מקשים על רב יהודה הסובר בסוגייתנו שברי אינו עדיף מדבריו בבבא קמא מו ע"א. המשנה שם דנה בשור שנגח פרה ונמצא עוברה בצידה ויש ספק אם נגחה בעוד העובר במעיה ואז מחמת הנגיחה הפילה וחייב בעל השור המזיק גם על העובר או שמא נולד לפני הנגיחה ומת מסיבה אחרת. המשנה היא כדעת סומכוס ופוסקת שיחלוקו, ועל כך אומר רב יהודה בגמרא שחכמים חולקים ואומרים "זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה". הגמרא שואלת למה נצרך הריבוי "זה כלל גדול" ומשיבה בתירוצה הראשון שנצרך לרבות שפטור אפילו אם הניזק ברי והמזיק שמא. אם כן דבריו סותרים לדבריו בסוגייתנו. מכח סתירה זו מחלקים ומחדשים התוס', שרב יהודה מחייב בסוגייתנו דווקא בברי טוב ושמא גרוע, כגון באומר מנה לי בידך, שהיה ללווה לדעת אם פרע או לא, אך בשור שנגח את הפרה שהמזיק לא היה שם, טענת השמא שלו היא טובה, ומאידך טענת הברי של הניזק גרועה כי יודע שהמזיק לא היה שם ולכן אינו חושש לטעון ברי.
בהמשך נראה ש הפני יהושע כתב שלולי דברי התוס' היה מתרץ אחרת ולא מחדש סייג זה. לדבריו יש לסייג מקרה אחר, והוא במקרה שיש ספק במציאות שאז יש לתלות שהתובע מערים בטענתו ובאמת גם הוא מסופק. גם התוס' עצמם הביאו תירוץ נוסף לסתירה, ולפיו אכן אין לחדש את הסייג שבתירוצם הראשון.

שורש המחלוקת
מהסייגים שבסוגייתנו וכן בבבא קמא ניתן ללמוד שגם לסוברים שברי אינו עדיף משמא, אין המשמעות שאינו עדיף כלל אלא רק שאין בכח עדיפות זו להוציא ממון מהמוחזק. לכן בצירופים שונים כגון מיגו או חזקת הגוף או חזקת חיוב כן יש עדיפות לטענת ברי. מכך יובן גם המקור לסייגו של הרמב"ן (בבא בתרא לד ע"ב ד"ה זה אומר), שבמקרה שאין מוחזק אכן נעדיף את הברי, ולכאורה קל וחומר הוא מהסייג שבבבא קמא קיח ע"א, שאפילו אם הנתבע מוחזק אלא שיש חזקת חיוב לטובת התובע ברי עדיף.
אם כן, מחלוקת האמוראים היא אם בכח טענת ברי להוציא מהמוחזק. עוד לפני בירור גוף הסברות ישנם שני כיוונים אפשריים בהבנת שורש המחלוקת. אפשר לומר שנחלקו בכח שיש לטענת ברי, האם הוא כה חזק עד שיש ביכולתו להוציא ממוחזק או לא, ואפשר לומר שלגבי הכח של טענת ברי אין מחלוקת אך נחלקו עד כמה כח יש למוחזק.
לגבי מחלוקת התנאים, המקרים שבמשנה השלישית אינם עוסקים בדיני ממונות אלא בהיתר האשה לכהונה, ובכל זאת רבי יהושע סובר שלא מתקבלת טענת ברי למרות שאין שם הוצאה ממוחזק אלא טעמו הוא משום שמעלה עשו ביוחסין. מוכח מכך ששורש מחלוקתם אינו ברמת כח המוחזק אלא ברמת כוחה של טענת ברי. רבן גמליאל סבר שהיא חזקה ולכן יש בכוחה להוציא מהמוחזק (בצירוף מיגו או חזקה, לפי רב נחמן) וכן היא מועילה להכשרת יוחסין למרות שנוהגים לעשות מעלה ביוחסין, ורבי יהושע סבר שהיא חלשה ולכן אין בכוחה להוציא ממוחזק וכן אינה מועילה ביוחסין משום שמעלה עשו ביוחסין. לגבי מחלוקת האמוראים עדיין שני הכיוונים אפשריים.
והנה בפרטי הטעמים מצאנו הסברים שונים באחרונים בנימוק הסוברים שברי עדיף.

נימוק הפני יהושע – אין אדם תובע סתם
הפני יהושע (בדיבור הראשון על תוד"ה רב הונא) מנמק שטעם השיטה שברי עדיף הוא משום החזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ולא מחזיקים אנשים ברשעות, ולכן אנו מניחים שהטוען ברי דובר אמת. המקור לכך הוא מהגמרא בשבועות מו ע"ב המסבירה שמטעם זה תיקנו חז"ל לחייב את הכופר הכל בשבועה, ואמנם שם איננו מאמינים לתובע ומוציאים מהמוחזק אלא רק מחייבים שבועה, אך זאת משום המבואר שם שגם לנתבע יש חזקה נגדית, שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אולם חזקה נגדית זו קיימת דווקא כשהנתבע טוען ברי ולא כשטוען שמא.
על פי נימוקו הוא מיישב את קושיית התוס' שיש סתירה בדברי רב יהודה מבבא קמא מו ע"א. התוס' מכח קושייתם חידשו שגם למחייבים בברי ושמא הדין כך דווקא כשהברי טוב והשמא גרוע, ולכן חזרו והתקשו כיצד הגמרא כאן אמרה שרב יהודה המחייב מקורו בדברי שמואל רבו שפסק במשנתנו כרבן גמליאל, והרי במשנתנו הברי גרוע, ומתוך כך נאלצו להידחק ולומר שאכן יכלה הגמרא לומר "וליטעמיך".
אך הפני יהושע מיישב לאור נימוקו, שאין צורך לומר שיש הבדל בין ברי גרוע לברי טוב, ואת הקושיא מבבא קמא אפשר לתרץ ששם יש ספק במציאות גם ללא טענותיהם, ולכן שם למרות שהתובע טוען ברי אנו אומרים שכשם שהמציאות מסופקת לנו כך היא מסופקת לו, ומה שטוען ברי זו הערמה, אך כנגד הערמה כזו אין את החזקה שאיננו מחזיקים אנשים ברשעות, כי אנשים אינם פורשים מספק ממון כמבואר בבבא מציעא ו ע"א. לכן כאן לדעת כולם איננו אומרים שברי עדיף, ואין זה דומה למקרה של מנה לי בידך או למקרה של משנתנו שהאשה טוענת משארסתני נאנסתי, שבשניהם הטוען ברי יודע את האמת ואין לו ספק במציאות, ולכן אם תובע הוא בחזקת דובר אמת.

נימוק הקובץ שיעורים והמנחת אשר – טענתו עדיפה
הקובץ שיעורים (על דף ט ע"א; אות כו) מתקשה מסברא מדוע שהטוען ברי יהיה נאמן בטענתו להוציא ממון, והרי אפילו עד אחד אינו נאמן להוציא ממון, ואם כן כל שכן שבעל הדין לא יהיה נאמן יותר מעד אחר שאינו נוגע. הוא מסיק מכך שודאי אין זה מדין נאמנות "אלא מדין טענה, שזוכה בטענתו כיון שחבירו אינו טוען כלום".
נראה מכך שהוא חלוק על הפני יהושע, שהרי לפי הפני יהושע ההכרעה כאן היא כן מכח הוכחות, שלטובת הטוען ברי עומדת הוכחה של חזקת אין אדם תובע אלא אם יש לו.
אולם הקובץ שיעורים מקצר ולא מסביר את דבריו, ונראה להסבירו כנימוקו של המנחת אשר (בבא בתרא סימן יז ס"ק ב; בבא קמא סימן ל). המנחת אשר כותב שלפעמים הכרעת בית הדין היא מכח הוכחות ולפעמים מכח הטענות. כאשר ההוכחות שהובאו לפני בית הדין גורמות לנו להסיק מה הייתה ככל הנראה האמת העובדתית אנו מכריעים לטובת הצד שהעובדות מסייעות לו. אולם כאשר אין יכולת להכריע באופן זה ואיננו יכולים לגלות מה הייתה האמת העובדתית יש משקל לטענות, וכאשר טענות של צד מסויים חזקות יותר יש לו עדיפות.
על פי יסוד זה הוא מסביר את הדין של ברי ושמא וכן את הדין של "מיגו כח הטענה" (הקובץ שיעורים (חלק ב סימן ג) הוכיח מסוגיות שונות בגמרא שקיים גם מיגו המועיל מצד כח הטענה). במקרה שהשמא של הנתבע גרוע יש גם צד של הוכחה לטובת התובע אולם כאשר השמא טוב אין צד של הוכחה, ולפי התוס' בבבא מציעא צז ע"ב, הולכים לפי הברי אף במקרה שגם הברי טוב וגם השמא טוב, ואם כן כאן ההכרעה אינה בגלל שאנו תולים שהאמת עימו אלא מכיוון שטענתו עדיפה מטענת חברו - טענתו מנצחת. לגבי מיגו, הוא מסביר שכאשר יש לאדם כח טענה, אמנם אין בכך מימד של הוכחה אך טענתו מקבלת את כוחה של הטענה שיכול היה לטעון ונעשית טענה חזקה.
לכאורה יש להקשות על דבריהם, הרי סוף סוף הלכה היא שאין מוציאים ממון ללא ראיות ברורות, ואם כן כיצד על ידי משקל של טענות כן מוציאים ממון הרי הטענות אינן מהוות ראיה וכל שכן לא ראיה חותכת המספיקה להוציא ממון. וצריך להסביר דבריהם, שההלכה שלא מוציאים ממון ללא הוכחות ברורות היא רק כאשר הטענות של שני הצדדים הן טענות טובות, שאז לכל צד יש בסיס מוצק, ואנו באים להכריע על פי הוכחות. אך כשלאחד הצדדים יש טענה טובה ולצד שכנגדו טענה גרועה, יש כאן חוסר איזון כבר בשלב המקדים לדיון, לאחד הצדדים אין בסיס טוב, ואז בית הדין כלל לא צריכים להיכנס למישור של הוכחות, ובשלב מקדים זה אין את הדרישה המחמירה של מוחלטות ההוכחות 2 . ועדיין יש לשאול, מדוע בשלב ההוכחות מצריכים הוכחות גמורות משום שקשה להוציא ממון ממוחזק ואילו בשלב הטענות לא, וכי גזירת כתוב היא לחלק ביניהם ללא טעם?! ונראה להיעזר בסברת האגרות משה שתובא בהמשך ולומר שהטענות משפיעות על המוחזקות. כאשר טענת המוחזק חלשה יותר מזו של התובע, נחלשת מוחזקותו ויותר קל להוציא ממנו ממון. כאשר טענתו באותה רמה הוא מוחזק גמור ואז קשה להוציא ממנו, ולכן בשלב ההוכחות צריך הוכחות גמורות 3 .

נימוק הגרא"מ שך – בעל דין מחוייב להשיב כנגד טענה שכנגדו
האגרות משה (חו"מ חלק א סימן כד) דן בתשובה אל הגרא"מ שך זצ"ל, מהי הסברא שלסוברים שברי אינו עדיף, בכל זאת כאשר מצטרפת חזקת הגוף שגם היא לבדה אינה מוציאה ממון, יחד בכוחן להוציא ממון. בתוך כך הם מתייחסים גם לטעם הסוברים שברי עדיף. בתחילה הוא מביא את הסברו של הגרא"מ שך, ולאחר מכן דוחה אותה וכותב את הסברו.
הרב שך מנמק שכאשר בעל דין טוען טענה כנגד חברו הנתבע מחוייב להשיב כנגדו, וטענת שמא אינה תשובה. גם הסוברים שברי אינו עדיף מודים לכך אלא שלדעתם הנתבע מחוייב להשיב רק במקרה שהתובע הביא בירור כל שהוא לטענתו, ולכן כאשר יש מיגו או חזקת הגוף המסייעים לטענתו גם הם מודים שהנתבע מחוייב להשיב, ולכן במקרה כזה ברי עדיף.
האגרות משה לא קיבל סברא זו, וכתב שאין סיבה לומר שאדם המוחזק בחפץ חייב להשיב כנגד טענה כל שהיא ללא שהביא הטוען הוכחה לטענתו. כדבריו מפורש ברבנו יונה (בבא בתרא כח ע"ב) הכותב שבשונה מחזקת קרקעות, המחזיק במיטלטלין יכול לשתוק ואינו זקוק לטעון טענה כל שהיא כיצד הגיע החפץ לידו. לעומת זאת הקצות והנתיבות (קלג ס"ק א) כותבים שגם במטלטלין צריך טענה 4 , ובמילואי חושן (הערות הרב דזימיטרובסקי על הקצות) כתב שכן משמע מהעיטור (ערך מודעה אות קסט) שכתב "ועבד קטן יש לו חזקה לאלתר, ודווקא עם טענה" 5 .
אולם גם הקצות והנתיבות עסקו באדם האוחז בחפץ ואין בפיו טענה כיצד הגיע החפץ לרשותו, ואין לדמות זאת למקרה שהוא מוחזק בכסף שלו אלא שיש ספק אם כעת נתחייב לחברו, ולכן יש לעיין מהי באמת סברתו של הרב שך, הרי הנתבע לא שותק לגמרי ונמנע מלהשיב, אלא שטוען שמא, ומה בכך הרי אולי באמת אינו יודע ומדוע נחייבו להשיב 6 , ולכאורה זו גופא קושיית האגרות משה.
ואם שמא כנגד ברי אינה טענה מספיק טובה, תחזור שאלתנו שהרי הלכה היא שאין להוציא ממון אלא בהוכחות גמורות, ולכאורה מוכרחים אנו לתירוץ המנחת אשר וכפי שביארנוהו למעלה, שרק במישור ההוכחות צריך הוכחות מוחלטות. אולם עדיין יש הבדל בין דרכו לדרכם, שלדרכם יש אופן בפני עצמו של הכרעה על פי טענות, שבו אנו מכריעים לטובת בעל הטענה הטובה, ואילו לדרכו אפשר לומר שאין מושג של הכרעה על פי שקילת הטענות של זה לעומת זה, אלא רק במקום שהאחד טוען והשני כלל לא משיב כנגד טענתו בטענת ברי אנו מקבלים את טענת התובע.

נימוק האגרות משה
האגרות משה (חו"מ חלק א סימן כד) עצמו מנמק ש"מוחזק לא הוי אלא כשמחזיקו לשלו בברור אבל כשהוא עצמו מסופק שמא חייב לחברו וצריך ליתן לחברו אין לו מעלת מוחזק והוי כמונח בבית דין". ובפרט לפי תירוצו של התוס' שרב יהודה חייב דווקא כשהשמא גרוע מפני שהיה לו לדעת, כי במקרה זה ודאי שיש רעותא על החזקה.
צריך להבין מדוע טענה גרועה פוגעת במוחזקות, הרי לכאורה אלו שתי מערכות נפרדות. יש מערכת של הוכחות ושל טענות ויש מערכת של חזקות. אמנם כפי שהרחבנו בסוגיית 'יסודות המוחזקות' בבבא מציעא, ההגדרה מי נחשב המוחזק אינה תלויה רק במי אוחז בחפץ אלא במי העולם רואה באופן טבעי כבעלי החפץ (לפני הדיונים בהוכחות), ולכן לדוגמא האוחז בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו מוגדר כמוחזק, משום שהעולם לא רואה בו כבעלים אלא מניחים שהבעלים הקודמים הידועים של החפץ הם עדיין הבעלים אלא שהשאילוהו לזה האוחז בהם כעת.
לפי זה ניתן להרחיב ולומר שאמנם איננו בודקים מה הייתה ההשקפה הטבעית של העולם אילו ידע ובירר את כל ההוכחות שלפנינו, כי ההוכחות הן ודאי מערכת נפרדת המתבררת לאחר שכבר ידוע לנו מיהו המוחזק, ובמקרה של הוכחות חלשות אין בכוחן להוציא מהמוחזק, אולם שלב הטענות הוא שלב קמאי המוקדם להוכחות, ולכן לגביו אפשר לומר שהוא כן חלק ממערכת המוחזקות, וגם אם לא נאמר כך לגבי בירור פרטי הטענות ותוכנן, מכל מקום לגבי העובדה הבסיסית שטענת האוחז בחפץ היא שמא ודאי אפשר לומר כך ולכן היא משפיעה על הגדרת המוחזק 7 .
לאור סברת האגרות משה ביארנו למעלה גם את דברי המנחת אשר, שטענה חלשה פוגעת במוחזקות. אולם דברי המנחת אשר הרבה יותר מחודשים. חידושו של האגרות משה הוא מאוד מקומי. רק ביחס לאדם שטוען שמא הוא חידש שנחשב כלא מוחזק. אולם לפי המנחת אשר גם כאשר טוען ברי אנו שוקלים את טענות הצדדים וכאשר טענת התובע חזקה יותר נחלשת מוחזקות הנתבע ויותר קל להוציא ממנו.




^ 1.התוס' רי"ד מקשה על החילוק בגמרא שמצרפים חזקת הגוף מהמקרה בבבא קמא מו ע"א, שהרי גם שם יש חזקת הגוף, שכן "אוקי פרה אחזקתה ואימור מעוברת היתה בשעת נגיחה". ומתרץ שכאן לגבי כתובה "כבר הבעל מחוייב ועומד הוא בכתובת האשה ושטר כתובה עליו, והוא בא מספק לפטור עצמו ממה שהוא מחוייב ועומד". בפשטות משמע שכוונתו היא שלגבי כתובה יש חזקת חיוב. אך קשה כי אם כן מדוע נזקקה הגמרא לסייגים האחרים, הרי כפי שראינו כאשר יש חזקת חיוב כולם מודים שברי עדיף ואין צורך בצירוף של חזקת הגוף או מיגו. ואכן הפני יהושע (ד"ה א"ל אביי) מסביר שהגמרא נזקקה לחלק ולתרץ שבמשנתנו יש חזקת הגוף ולא יכלה לתרץ שבמשנתנו יש חזקת חיוב משום ש"ודאי לא תקנו כתובה ואיהו נמי לא כתב לה אלא בתנאי שתמצא בתולה". כלומר, אין זה מוגדר כחזקת חיוב, כי הספק הוא אם בכלל נתחייב. ונראה שגם התוס' רי"ד אינו סבור שזו חזקת חיוב, וכפי שנימק הפני יהושע, אלא שסבר שבכל זאת הואיל וידוע לפנינו שלכל הפחות יש כאן ספק חיוב זה עדיף ממקרה שהמזיק בא לחדש חיוב חדש שכלל לא ידוע לנו, ולכן עדיפות זו חלשה יותר מחזקת חיוב ואינה מספיקה לבדה כצירוף לברי ושמא, אך בצירוף של חזקת הגוף או מיגו היא מועילה.
^ 2.יש להעיר שניסוח זה קצת הפוך מהנאמר במנחת אשר, שכאשר אין יכולת לדון על פי הוכחות אנו דנים על פי חוזק הטענות, ואילו הגדרתנו הפוכה, שהשלב המקדים הוא הטענות ורק כאשר הטענות באותה רמה אנו ניגשים להוכחות. אך באמת אין סתירה בין הדברים, כי ברור שאם יש הוכחות מוחלטות לאחד הצדדים אנו נלך על פיהם גם אם הן לטובת הצד שטענותיו היו חלשות יותר, וזו כוונת הנכתב שם (מבחינת ה'בפועל', שבפועל צריך לבדוק קודם אם יש לאחד הצדדים הוכחות לטובתו), ואילו כוונתנו היא מבחינה מהותית, שמישור הטענות משפיע על מעמדם הבסיסי טרם הדיון (ולכן הוא יכול לפטור מהצורך בתנאי המוחלטות של גוף הדיון).
^ 3.ראה עוד בהמשך, בהסבר האגרות משה.
^ 4.וכן משמע קצת ברמב"ם (טוען ונטען ח, א), וזו לשונו: "כל המיטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו... כיצד? בגד זה או כלי זה שבידך או שבתוך ביתך שלי הוא... הנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה, הרי זה הנתבע נשבע היסת ונפטר", וכן לשון השולחן ערוך (קלג, א), אולם כמובן אין הכרח לומר כך בשיטתם, ויתכן שכתבו את המקרה המצוי שהנתבע משיב, אך אינו מוכרח להשיב.
^ 5.אך תמה מדוע כתב כן דווקא לגבי עבד. עוד הביא שבשיעורי ר' שמואל (ב"ב כח) הוכיח מ הרמב"ן (בבא בתרא מא ע"ב) שלא צריך טענה, אך לבסוף כתב ר' שמואל שיש מקום לדחות הראיה.
^ 6.אולי אפשר ליישב שחייב להשיב כדי שלא ישאר בטענת שמא לעומת בעל דינו הטוען ברי כי שמא כנגד ברי אינה טענה מספיק טובה, ואם תחזור שאלתנו שהרי הלכה היא שאין להוציא ממון אלא בהוכחות גמורות, נוכל ליישב כעין ביאורנו במנחת אשר ובקובץ שיעורים, שרק במישור ההוכחות צריך הוכחות מוחלטות, ועדיין יש הבדל בין דרכו לדרכם, שלדרכם יש אופן בפני עצמו של הכרעה על פי טענות, שבו אנו מכריעים לטובת בעל הטענה הטובה, ואילו לדרכו אפשר לומר שאין מושג של הכרעה על פי שקילת הטענות של זה לעומת זה, אלא רק במקום שהאחד טוען והשני כלל לא משיב כנגד טענתו בטענת ברי אנו מקבלים את טענת התובע. אולם באמת מפשט דבריו לא נראה כפי שיישבנו כאן – שחובת ההשבה היא משום ששמא לעומת ברי זו טענה גרועה יותר – אלא משמע שדין פשוט מסברא הוא שנתבע לא יכול לשתוק כנגד טענה ברורה של התובע, ולפי זה יחזור הקושי, מדוע דין פשוט הוא, בשלמא במקרה ששותק סתם אך מדוע לא יוכל לומר שהוא באמת מסופק?!
^ 7.לגבי טעם הסוברים שברי לא עדיף, האגרות משה מנמק את הטעם שצירוף חזקת הגוף מועילה לחייב, למרות שבדרך כלל חזקת הגוף אינו מוציאה מחזקת ממון, שגם הבעל כאן נחשב קצת כתובע בגלל שיש כנגדו שטר כתובה והוא בא לחדש ולטעון שפטור ממנה, ולכן כאן הם שווים כי כאן לכל אחד יש חזקה לטובתו ולכן כל אחד נחשב גם לתובע. דווקא כשאחד מוחזק בממון באופן כזה שאינו צריך לתבוע כלום ובא השני לתובעו לא מספיקה חזקת הגוף לסייע לו להוציא מן המוחזק.
כעין זה כותב לגבי המיגו. אומרים מיגו להחזיק ולא להוציא. כאן שיש לטובתה שטר כתובה וכדי להיפטר ממנה צריך הבעל לחדש ולטעון שמצא פתחה פתוח אינה נחשבת כמוציאה אלא כמחזיקה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il