בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לכבודה של תורה

undefined

הרב אריאל פרג'ון

סיון תשס"ו
6 דק' קריאה
לאחרונה הופצה בציבור חוברת בשם "להוסיף אור", המדברת על עניני השעה.
כותב החוברת, הרב אלי סדן שליט"א, אין ספק שזכויות רבות לו: מפעלים חיוביים, מסירות נפש, ורצון כנה לעזור לעם ישראל. חזקה על חוברת זו שיצאה מתוך אותם מניעים ברוכים. יחד עם זאת, יקרתו וזכויותיו הרבות, לא יסנוורו את עינינו מלבקר את דבריו.

כשלעצמנו, איננו נמנים עם אוהדי הכיוון הממלכתי הרדיקלי, אבל עם כל זה, בית המדרש פתוח לכל דורש ה', וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ועל כן, זכותו של כל לומד להביע את דעתו והבנתו גם בסוגיות ציבוריות. אמנם דבר (=מנהיג) אחד לדור, אבל כל עוד מוצגים הדברים בדרך לימוד ולא כהוראה פסוקה הלכה למעשה, יש להם מקום על בימת הציבור. אדרבה, דוקא מתוך חיכוכי הדעות השונות, תתברר דרך האמת ותורה את דרכה.

אמת, גם אני כאחרים, חושב שחוברת זו מעטת מסה רעיונית, ומסרה הברור הוא המדרון החלקלק של דרך החיבוקים ונשיקות, תפארת מורשת עצמונה ע"ה.
אמת, גדולי הדור יצאו חוצץ כנגד דרך זו: בראש ובראשונה מרן רה"י והרה"ר לישראל הרה"ג אברהם אלקנא כהנא שפירא שליט"א, ואחריו מגדולי רבותינו: הרה"ג דוב ליאור שליט"א, הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א, הרה"ג המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, הרה"ג אליקים לבנון שליט"א ועוד רבים ואדירים.
עם כל זה, לאור האמור לעיל, לא היה עלינו למהר להזדעק כלפיה, אלא להמשיך את דרכנו דרך הבנין והאור, לבנות שיטה רוחנית שלמה ובריאה, להאיר את דרך האמת כפי שאנו רואים אותה, והיא מעצמה תורה את דרכה.

אלא שלצערנו הרב, מכמה סיבות עגומות, לדעתנו ולדעת גדולים וטובים מאיתנו, אי אפשר להבליג על הכתוב:

רמת הפנייה של החוברת
כאשר חפצו של אדם לברר את האמת, קודם הגיעו להכרעה, מעלה הוא את הטיעונים לכאן ולכאן. לעיתים כאשר אדם אינו רוצה להכנס לדיון נרחב, מציג הוא לכל הפחות את דעתו וטענותיו בצורה לוגית, ומביא הוא ביסוסים וסימוכים לדבריו.

למרבה הצער, בחרו בחוברת שלא לילך בדרך הראשונה ואף לא בזו השניה. הרבה להט ולשון רמה ננסכו בדפיה, ומאידך נעדר ממנה ביסוס לדברים, ונעלמים הם ההקשרים הלוגיים בין ניתוחי המצב למסקנות המעשיות.

טענות חסרות ביסוס
לשם המחשה: טענות רבות נדחו בטענת: "מה קרה לנו", "לא כך חונכנו", "האם הפכנו להיות לכת נרגנת, נוקמת ונוטרת" וכד', דחיות שהן יותר הטלת דופי, מאשר טענות של ממש.

לאחר דחיות "חותכות" אלו, המסקנות המתבקשות הם האקסיומות הבלתי מבוססות של הכותב המציע לנו, לדוגמא, לבחור ב"מוסר של חז"ל" (מה שנקרא עד היום "מוסר נוצרי"). כמו כן, לדעתו אין צריך כל הוכחה למסקנה המתבקשת שלא להיות שותף למאבק הכולל כוח "בשום מצב ובשום תנאי", או לכך ש"מיעוט קטן בעם ישראל אינו יכול ואף אינו רשאי ללכת בכח נגד הרוב" – (אתמהה? מילא אם לדעתו הוא אינו יכול, אך מנין לו שאינו רשאי? וכי הרצון האנושי גובר על הרצון האלוקי?!).
ומעל הכל מודיע הוא לנו שעלינו לעמוד ב"הנסיון האמיתי שרבש"ע מעמיד בפנינו".

המשותף לכל המסקנות החותכות וה"ברורות" הללו, הוא שאין להם כל ראיה או ביסוס בחוברת (וגם לא במציאות).

חוסר קשר לוגי
כאמור, בחוברת בולט מאוד מוטיב נוסף: חוסר הקשר לוגי בין הטענות למסקנות.
לדוגמא: הכותב מודיע לנו שאנו בעיצומו של בוחן של בורא עולם – "ריבונו של עולם בוחן אותנו במבחן של אמונה", ועל כן אם רוצים אנו להצליח במבחן, קרי לענות נכונה שה' גואל את עמו, ושהייסורים הלאומיים הם חבלי לידה לקראת הגאולה, וכן שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם – עלינו, איך לא, לקבל את תורת ה"חיבוקים והנשיקות" של הכותב. (כל זאת כמובן בלא שיש כל הוכחה להצלחת דרך זו, אדרבה ההפך הוא הנכון. אבל אל דאגה מרגיעים אותנו "וגם אם התוצאות עדין אינן נראות, אנחנו בטוחים שתורת אמת חזקה מכל" – כמובן שלא נלקחת בחשבון האפשרות שלא זו דרכה של תורת אמת).

במקום אחר מודיעים לנו שכיון שמשה בכעסו הכה בסלע, ונענש על כך, לנו, כמובן, אסור להוביל את העם בשילוב מידה מסויימת של קשיחות – "היתה בכך הדרכה לדורות, למי שרוצה להנהיג את עם ישראל – רק באמונה, רק בסבלנות, אין דרך אחרת!". כמובן שההקשר בין המקור למסקנה רופף. אין חולק על כך שאדם צריך לפעול מתוך שליחות אלוקית ולא מתוך התגברות הרגשת עצמו הבאה לידי ביטוי בכעס, לאחר כל ההשתדלויות יש לקבל באהבה את רצון ה'.
אך מה הקשר לנושא הנידון?!
על כל פנים, ממש כאן המקום להזכיר מאמר חז"ל האומר בדיוק להפך מדברי הכותב (סנהדרין ח ע"א): "אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם (ביחד תנהיגו את העם, ולא תשתרר עליהם). אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל, והך על קדקדם – דבר (=מנהיג) אחד לדור ואין שני דברין לדור".

דוגמא נוספת מיני רבות היא הטיעון שהמאבק הוא "מאבק על הרוח". על נתון זה אין חולק. הכל אומרים שיש צורך להחזיר את העם בתשובה ולקרבו לאיתן התורה, יש לבנות את תודעתו של הציבור, החל מהקמת רדיו יהודי ועד הרבצת תורה ותנועות תשובה מעשיות.
אך מה ענין זה לדרך התנהלות פרקטית מול 'שוּפֶל' הבא ודוהר ברגעים אלו ממש להחריב יישוב בארץ ישראל, ולרמוס את כבוד הקדושה והערכיות. האם זה שויטמינים הם דבר בריא ואידאלי סותר לקיחת אקמול לחולה הקודח מחום?! צריך להיות מנותק מהמציאות בשביל לחשוב כך.


עיקרו של דבר, חוברת זו פונה למישור הרגשי באדם, ולא למישור השכלי. מי שיקרא את החוברת בביקורתיות, רבות מספור תהיינה תמיהותיו על ההקשרים הלוגיים.

מום בקדושים
על אף האמור, עדיין יכולים היינו להחריש, אך כאן בא עיקר הענין, עליו אסור בשום פנים ואופן לעבור לסדר היום:
באופן אינטנסיבי, עסוקה החוברת בדה-לגיטימציה מכוערת ביותר, של מי שלא ב"קו". ובראשם רבותינו מאורי הדור, וכאן באנו לקנא לכבודה של תורה!

כבר בעלעול קל בתחילת החוברת, קודם שמגיעים הדברים לשיאם, נחשפים אנו במשך כמה וכמה פסקאות לנסיונו של הכותב ליצור הזדהות של הקורא עימו, תוך הצגת החולקים על שיטתו, כאנשים חמומי מוח ובלתי אחראיים.
לדוגמא, מציג הוא את חולקיו כמי שמזלזלים במאמציהם של מועצת יש"ע או בהצלחותיהם האדמניסטרטיביות, ואף רואים בהם אנשים הפועלים מתוך כוונות זדוניות – דהיינו חולקיו הם קבוצה של אנשים אשר אינם יודעים להכיר טובה ופועלים מתוך שנאה וכעס.
בד בבד מנסה הכותב להעצים את רגשות ההזדהות של הקורא עם אותם אנשים שעשו ימים ולילות למען עם ישראל, בתקוה שלא יעיזו למתוח עליהם ביקורת לגיטימית.

ממש על דרך זה עושה הוא בהציגו את הכשלון החינוכי המחפיר של תלמידי המכינות. תחילה, מציג הוא את חולקיו כמי שמזלזלים במסירות הצבאית והבטחונית של תלמידיו. ואמון על שיטתו הנ"ל לחסן את מחנהו מפני ביקורת, מפליג הוא לציירם כקדושי עליון אשר טהרת עיניהם וליבם שלמה (עם כל הכבוד והערכה, לא צריך להגזים), ומי הוא שיערוב ליבו לבקר אותם אידאולוגית או מוסרית.

בהמשך מפליג הכותב בעטו וטוען שגדולי הדור שהוא חולק עליהם "הוציאו את דברי הרב צבי יהודה זצ"ל מהקשרם", וטוענים בשמו "טענות כזב".

עוד מאשים הוא את רבותינו שהם מנסים "לזרוע בתוכנו פירוד ושנאה". אנשים שמובילים אותנו כך ש"נתייאש מהעם ומהמדינה".
על הכל, הגדיש את הסאה בכנותו את גדולי הדור כמי ש"מנסים להטעות אותכם", וסומך הוא על "טהרת לבבם" של הנוער שידעו לדחות את דברי רבותינו הצדיקים, המכונים על ידו "הגל העכור של הסתה ושנאה", שאליבא דידו פועלים מתוך מניעים אפלים של 'הטבעת הספינה': "נא לא לטעות! העצה להיאבק בכוח היא עצת היצר הרע של שנאת חינם, בבחינת גם לי גם לך לא יהיה - גזורו".
בהמשך לאותו קו, מטיל הוא רפש בצדיקים וגדולים וטוען שמהלכם "פוגם את הטהרה והיושר". ולדבריו לרבותינו "כבר לא חשובה האמת".

לטענתו, הוא אינו מודאג כלל, כיון שהנוער מורכב מחבר'ה חיוביים: "נוער שמגלה אכפתיות, מסירות והתנדבות", וע"כ אין סיכוי שילך אחר גדולי הדור שעליהם הכותב חולק. השדר אינו משתמע לשני פנים – רבותינו, לדבריו, שייכים למחנה לא אכפתי חסר מסירות והתנדבות.

כמה אירוני הדבר, שדוקא הוא מאשים את מי שאינו מסכים עימו, בהגעה למצב של "ביזוי רבנים שאינם חושבים כמוך"!

סוף דבר
בכוונת תחילה, לא טרחנו לסקור כאן את דברי החוברת ולהפריכם אחת לאחת. גם לא רצינו לכלול במאמר זה את עיקרי משנתנו והגיונם. וזאת בכדי לא להסיט את הדיון לרמת ויכוח על הטיעונים, אלא להתמקד באופן הדיון והצגת הדברים.

כאמור, אף על פי שאינני מסכים כלל עם דעותיו של הרב אלי סדן שליט"א, זכותו של כל דורש ה' ליטול חלק בדיון הציבורי. אבל מדוע לעשות זאת בצורה כל כך לא ענינית? מדוע לסתתר מאחורי מילוים גבוהות ופריטה על נימי הרגש, ולא להציג את הדברים לשיפוט השכל? מדוע להטיל דופי בגדולי הרבנים? וכי באמת חושב הוא שגדולי הדור פועלים מתוך מניעים פחותים כל כך?! האם טרח לגשת אליהם ולחקור מהם יסודות משנתם?

בתור סיכום, אין נאה יותר מאשר להעזר שוב בדברי הכותב, דוקא במה שהאשים הוא את חולקיו: "זה מעכיר את כל האווירה הציבורית שלנו", ואני מוסיף שחבל שכך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il