ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
החיסרון בקניין ללא שטר
במשנה בקידושין כו ע"א נאמר שנכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף, בשטר ובחזקה, ואם כן קרקע נקנית גם בקניין כסף ומדוע אצלנו הישראל לא קנה? התוס' (ד"ה וישראל) מפרשים על פי האמור בגמרא שם שבמקום שנוהגים לכתוב גם שטר לא קנה בכסף, משום שלא סומכת דעתו על הכסף ועיקר דעתו על השטר, ומעמידים שגם כאן מדובר במקום שנוהגים לכתוב שטר, ועל פי זה מבינים התוס' שכמבואר שם אם יפרש ויאמר שמתכוון לקנות בכסף אכן יקנה בכסף. וכן הריטב"א כתב שאם יפרש יועיל.
הרשב"ם (ד"ה אסתלק) כתב גם הוא שאפילו בישראל אינו קונה עד שיכתוב שטר, וכוונתו לדברי הגמרא הללו שמדובר במקום שנוהגים לכתוב שטר, אולם הוא מוסיף שכל שכן בקונה מעובד כוכבים לפי שסתם עובדי כוכבים אנסים הם ולכן ודאי לא סמכה דעתו לקנות אלא בשטר. יתכן שלפי תוספת זו דין הקונה מגוי שונה, שאף במקום שלא נוהגים לכתוב שטר מכל מקום כשקונה מגוי לא סומכת דעתו אלא על השטר ולא יקנה עד שיכתבו שטר. וכן נראה בפשטות מדברי הרשב"א , שלא הזכיר כלל דין הקונה מישראל וכתב שהקונה מגוי לא קנה בלי שטר משום שלא סמכה דעתו הואיל והגוי אנס הוא, וכן דקדק הלחם משנה בדעת הרמב"ם (זכיה ומתנה א, יד). לכאורה ניתן להוכיח זאת מדעת הרשב"א (ד"ה והקשה) שאפילו אם הקונה יבוא ויחזיק לא יועיל וגרע מאחר שבא ומחזיק, משום שהקונה ששילם לא סמכה דעתו עד שיכתוב לו שטר, והרי שם ודאי התכוון לקנות בחזקה ובכל זאת לא קנה. לשיטתם נראה שאפילו אם יפרש שרוצה לקנות בכסף לא יועיל.
אם כן ישנו הבדל עקרוני בין השיטות. לשיטת התוס' והריטב"א אינו קונה בכסף משום שכוונתו ורצונו לקנות בשטר ולא בכסף, ואילו לפי הרשב"ם והרשב"א באופן מהותי אינו יכול לקנות בלי שטר אפילו אם רוצה, משום שאין מספיק גמירות דעת.
אולם יש להעיר על כך מדברי הרשב"א בהמשך (ד"ה ובעיקר) לגבי הסיפור עם רב הונא. משמע שם שאם יש אנן סהדי שכן התכוון לקנות בכסף זה מועיל וקנה, ולפי זה סובר כדעת התוס' שהדין תלוי באומדן דעתו ואם כוונתו הייתה לקנות אכן קנה, וצריך עיון כפי שכתבנו מדבריו שאפילו אם הקונה יחזיק בקרקע לא יועיל, והרי שם ודאי התכוון לקנות בחזקה שאם לא כן מדוע החזיק, וכפי שהקשה הריטב"א על שיטה זו, ואולי יש לומר שהחזיק כגון שנעל, גדר ופרץ לא כדי לזכות בקרקע אלא כדי להשתמש בה בפועל למרות שמבחינה קניינית עדיין לא קנאה ודעתו הייתה שתיקנה בשטר שיינתן לו בקרוב.
מאידך, מצד הגוי, אין לגוי קניין שטר אלא קניינו בקרקע הוא רק בכסף, ועל כן בשונה מישראל שקנה מישראל במקום שכותבים שטר שהמכר לא חל כלל עד שיכתבו שטר, בקונה מגוי, מצד אחד הגוי הסתלק על ידי קניין המעות ומאידך הישראל לא קנה עד שיכתבו שטר ולפיכך בינתיים הקרקע הרי היא כמדבר וכל הקודם זוכה.
התוס' מקשים בשם רבנו שמשון מדוע אין הישראל גומר בדעתו לקנות בכסף, הרי במקרה זה שאם לא יקנה תהא הקרקע הפקר ודאי אין לו מה להפסיד ועדיף לו לקנות, ויהא הדין כמי שפירש שמעוניין לקנות בכסף שקונה גם במקום שהמנהג לכתוב שטר. ומתרצים שמכך שלא פירש שמעוניין לקנות בכסף אנן סהדי שלא נתכוון לקנות אלא בשטר כפי שהוא רגיל כשקונה מישראל. דבריהם טעונים בירור, איזו סברא יש לומר שמעדיפים לא לקנות בכסף, הרי אף אם לא פירשו למרות שבדרך כלל קונים בשטר, אם אין שום סברא לומר שמעדיפים דווקא בשטר, יש אנן סהדי שמעדיפים בכסף, ומסברא אנן סהדי זה גובר על הקושי מדוע לא פירשו. ואולי בגלל שלא פירשו אנו תולים שלא ידעו את ההלכה שהקרקע תהא הפקר או שידעו אך לא חששו שמישהו יבוא ויטול הקרקע (נפקא מינה בין הטעמים אם אנו יודעים שידעו את ההלכה) ולכן העדיפו לקנות על ידי השטר.
לאור הערתנו ברשב"ם , שייתכן מאוד שלדעתו שונה דין ישראל מגוי וכשקונים מגוי אף אם מפרשים שרוצים בכסף לא מועיל, ניתן לתרץ את קושיית התוס' באופן אחר ולומר שקניין כסף לעולם לא יכול לקנות מגוי משום שדעת הישראל אינה סומכת על קניין זה כי נותר חשש בלבו שהגוי יטול בכח בחזרה וממילא אין גמירות דעת בקניין זה. לכן גם אם עדיף לו לקנות בכסף כדי שהקרקע לא תהא הפקר סוף סוף אין לו גמירות דעת בקניין זה ואינו יכול לקנות על ידו.
בהמשך תובא דעת רבנו חננאל , שאף שאינו קונה את הקרקע ללא שטר מכל מקום היא נעשית משועבדת וממושכנת עבורו כי מסתמא כך היא דעתם כדי שתהיה אחריות לכספו. נראה שהתוס' לא יכולים לסבור כן, שהרי שאלנו לשיטתם מהי הסברא לומר שהקונה לא מעדיף לקנות בקניין כסף למרות שבכך השדה נעשית בינתיים הפקר, והשבנו שצריך להעמיד בקונה שאינו יודע את ההלכה שתיעשה הפקר או שאינו חושש למציאות שמישהו יבוא וינסה לזכות בשדה. אך לדברי רבנו חננאל שמתכוון לבטח את כספו על ידי שיעבוד השדה מוכח ששני ההסברים אינם נכונים, שהרי במקרה זה אנו רואים בפירוש שהוא מודע לחשש ואף חושש בפועל, ואם כן תחזור השאלה לפי זה מדוע אינו מעדיף לקנות כבר בקניין הכסף.
כיוון מחודש עולה מדברי המאירי בסוגיא. עד כה ראינו שהחיסרון בשטר הוא בסמיכות דעתו של הישראל הקונה, אולם המאירי (ד"ה אע"פ) כותב שאין דעת הגוי סומכת אלא על השטר. דבריו טעונים הבנה, שהרי הקונה הוא זה שנזקק לשטר כדי להוכיח שכעת הקרקע שלו ולא המוכר שכבר קיבל את כספו, וצריך עיון. הרמב"ם כתב (זכיה ומתנה א, יד): "עכו"ם... אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר". נושא המשפט הוא "עכו"ם", ואם כן באופן פשוט המשפט "אין דעתו סומכת אלא על השטר" מוסב על העכו"ם וכדברי המאירי, אולם אין הכרח לומר כך אלא אפשר לומר שכוונתו על הישראל, וכך לא נצטרך לבארו כדעת המאירי הטעונה הבנה.
לפני שניכנס לדון במהות הדין – מדוע נעשית הקרקע הפקר ומהו גדרו של הפקר זה – נעסוק תחילה בפרטי דינים שנדונו בראשונים ובפוסקים סביב סוגייתנו.
חזר הגוי ונתן שטר לקונה
נחלקו הראשונים במקרה שהגוי חזר ונתן לקונה שטר, האם הקונה יזכה משום שכעת כבר סמכה דעתו, או שהשדה כבר יצאה מרשות הגוי ואין ביכולתו לשוב ולהקנותה בקניין שטר. הרמב"ן (ד"ה ויש לדקדק) כבר העלה שאלה זו והסתפק בה. מדברי רבנו גרשום והרמ"ה משמע שזכאי ישראל אחר לבוא ולזכות בשדה רק בינתיים כל עוד לא הגיע השטר לידי הקונה, אך לאחר שיגיע שוב אין אחר יכול לזכות למרות שהשטר ניתן לאחר שכבר קיבל הגוי את כספו.
לעומת זאת, הרשב"א (ד"ה יש מי) חולק וכותב שהואיל והשדה כבר מופקרת שוב לא יועיל שטר, אלא עליו להקדים את השטר לקבלת המעות.
אם הגוי חזר בו מהמכר
נחלקו הפוסקים אם הגוי רשאי לחזור בו מהמכר. המשנה למלך (זכיה א, יד) כותב שרשאי לחזור בו, ומדמה זאת לדין ישראל הקונה מישראל במקום שנוהגים לכתוב שטר, שכל עוד לא כתבו שטר המכר לא חל ולכן רשאי המוכר לחזור בו.
הנתיבות (קצד ס"ק ב) תמה על דבריו וכותב שפשוט שאינו יכול לחזור בו שהרי השדה הפקר. לכאורה מחלוקתם תלויה במחלוקת הראשונים הנזכרת, אם מועיל שיחזור הגוי וייתן שטר לקונה.
תשלום מהתופס לקונה
מחלוקת ראשונים נוספת בסוגייתנו נסובה סביב השאלה אם כאשר בא אחר והחזיק בקרקע וזכה בה חייב הוא לשלם לראשון (הקונה) את דמי השדה או לא, ונאמרו בכך שלוש שיטות.
הרשב"ם (ד"ה הרי הן), הרא"ש (סימן סה) והריטב"א (ד"ה ולענין) כותבים שפטור שהרי הגמרא אמרה שהרי הן כמדבר ואם כן זכה בהם לגמרי. לדעת הרשב"ם אף שאינו חייב כלום מכל מקום נקרא רשע כדין עני המהפך בחררה (קידושין נט ע"א), ואילו לדעת הרא"ש והריטב"א אפילו לא נקרא רשע משום שסבורים כשיטת רבנו תם שדין עני המהפך בחררה נאמר דווקא במכר ולא בהפקר ומציאה, לפי שאין ביכולתו להשיג אותו דבר במקום אחר בלי הוצאות.
הרמב"ן כותב שאף שהנכסים הפקר מכל מקום חייב לשלם לראשון מדין משתרשי, שהרי בזכות שהראשון שילם לגוי נהנה השני ויכול לזכות בשדה 2 . הריטב"א מקשה על טעם זה, שהרי אם אדם ישלם לחברו מעות על מנת שיפקיר שדהו או יתנה לשמעון, אין שמעון חייב לשלם לו מדין נהנה, וכל שכן כאן שלא נתן את מעותיו מתוך כוונה שיבוא שמעון ויזכה.
רבנו חננאל (מובא ברא"ש) כותב שאמנם אין לחייבו מדין היזק בגרמי שהרי מן ההפקר הוא זוכה, אך חייב לשלם משום שאף שהראשון לא קנה ממש את השדה מכל מקום היא נעשתה משועבדת עבורו כמשכון עבור כספו. הריטב"א מקשה על טעם זה שהמוכר והקונה כאן ירדו על דעת מכר ולא על דעת משכון ושיעבוד.
גם רבנו גרשום כותב שחייב לשלם לראשון ואינו מנמק מדוע, אולם הוא כותב "זכה בהן זה שני ובלבד שיחזיר מעותיו לראשון", ומשמע בפשטות שזכיית הראשון מותנית בכך שישלם לשני. נראה מכך שלדעתו הנכסים אינם ממש הפקר אלא שיש זכות לכל אדם לזכות בעיסקה ולרכוש במקום הישראל הראשון. דבריו מתאימים לדעתו לעיל, שאם יחזור הגוי ויכתוב שטר עבור הקונה הראשון הוא יזכה, משמע שהנכסים אינם ממש הפקר בינתיים.
הרמב"ם (זכיה א, יד) כותב שהזוכה חייב לשלם לראשון, אך אינו מפרט מאיזה טעם.
הנתיבות (קצד ס"ק ה) מביא נפקא-מינה בין נימוק הרמב"ן לנימוק רבנו חננאל, כמה חייב לשלם במקרה שיש הבדל בין שווי השדה לבין המחיר ששילם הקונה לגוי. אם הטעם הוא מדין משתרשי, הרי שעליו לשלם כשווי השדה, אך אם משלם מדין משכון, עליו לשלם את המחיר ששילם בפועל. נפקא-מינה נוספת מביא הוא לאור דברי הש"ך (ס"ק ד) שהדין של סוגייתנו נאמר גם לגבי מטלטלין (אם נתן לגוי מעות ולא משך – המטלטלין כהפקר). הטעם של משתרשי שייך גם במטלטלין, ואם כן גם בכך יצטרך לשלם לראשון, אולם הדין של משכון אינו שייך במטלטלין משום שבעל חוב אינו טורף ממטלטלין שהופקרו.
האם רשאי הקונה לחזור ולתבוע את הגוי?
ישנה מחלוקת נוספת בסוגיא, אם רשאי הקונה לתבוע את הגוי שיחזיר לו מעותיו, למרות שפעולה זו תגרום לגוי לחזור ולקחת את הקרקע מן הזוכה שלא כדין.
התוס' (ד"ה וישראל) כותבים שרשאי לתבוע משום שנתן לו את המעות רק על מנת שיזכה בשדה, ואם כן כעת שלא קיבל את השדה הוא תובע את מעותיו כדין. רואים מתוס' זה יסוד, שרשאי אדם לתבוע את המגיע לו כדין גם אם ייגרם מכך נזק לאחר על ידי שהנתבע יוציא מעות מחברו שלא כדין.
הרא"ש (סימן סה) חולק וכותב שאינו רשאי כיוון שמן הדין זכה הגוי במעות ועל ידם נגמר הקניין, והגוי אינו חייב להעמיד את המקח ביד הקונה הואיל ולפי דיני ישראל זכה חברו. הרא"ש אינו מבאר מדוע איננו אומרים כדברי התוס' שהמעות נחשבות כנתינה בטעות הואיל ולא ניתנו אלא על דעת שיזכה בקרקע, ומשמע שאין זה נחשב בטעות משום שההלכה היא שהם רק גורמים לגוי להסתלק מן השדה ולא להקנותה לקונה, ואכן הם פעלו זאת ולכך ניתנו, וצריך עיון.
הנתיבות (קצד ס"ק ב) הביא סיוע גם מדברי הרא"ש הללו לשיטתו שהגוי לא רשאי לחזור בו מן המקח, שלא כדעת המשנה למלך, כמובא למעלה. אם הגוי היה רשאי לחזור בו משום שהמקח לא נגמר, ודאי גם הישראל הקונה היה רשאי לחזור בו, ואם כן היה יכול לדרוש בחזרה את מעותיו שלא כדברי הרא"ש (וגם התוס' לא חלקו אלא מטעם שהווי כמקח טעות).
האם מדובר בהפקר גמור, ומדוע לא נותרת הקרקע ביד הגוי?
לאחר שראינו את פרטי הדינים נעבור לעסוק בשאלה המהותית בסוגיא. הגמרא אמרה שהנכסים כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם. הרשב"ם (ד"ה הרי הן) מפרש שהם הפקר, וכן התנסחו התוס' (ד"ה וישראל) וראשונים נוספים. ויש לתמוה מדוע נעשית הקרקע הפקר, הרי הגוי כלל לא עשה פעולת הפקרה אלא פעולת קניין לישראל, ולכאורה נראה מכך דבר מחודש, שכל פעולת הקנאה מורכבת משתי פעולות, הוצאה מרשות המוכר והכנסה לרשות הקונה, ולפיכך אפשר לומר שחלה רק פעולת ההוצאה ולא ההכנסה. ואף אם נאמר כך, עדיין יקשה, הרי מסתבר שרצון הגוי להסתלק ולהוציא הקרקע מרשותו רק על דעת שייכנס לקונה ולא על דעת שיישאר הפקר, ואם כן כאן שלא נכנסה לרשות הקונה יש לומר שתחזור לגוי, ולא גרע ממקח טעות.
בחידושי הגר"ש שקופ (סימן לד) עומד על כך, ובתחילה פותח בכך שלא מסתבר לומר שכל הקנאה מורכבת משני חלקים, הוצאה והכנסה, כי אם כן לאחר שהמוכר הוציא מרשותו כיצד יש בכוחו לסייע ולהכניס לרשות הקונה. וכן פתח ב מנחת אשר (סימן מא) והוסיף להקשות מכך שמצאנו שלפעמים דעת אחרת מקנה מסייעת לקניין, כגון בהקנאה לקטן או בהקנאה לאדם שביצע מעשה קניין אך לא הייתה לו כוונת קניין (ראה נימוקי יוסף על דף מא ע"א לגבי רב ענן).
ומסיק לבסוף הגר"ש שקופ (ס"ק ג ד"ה ונלענ"ד) שכאשר גוי מקנה קרקע בתשלום מצורפת למעשה המכירה שלו גם מחשבת הפקר, או ליתר דיוק יאוש, ולפיכך גם אם מעשה הקניין לא חל מכל מקום מעשה היאוש חל.
יש בדברי הגר"ש שקופ כמה הגדרות חשובות ולפיכך נפרט. הוא מגדיר שיאוש והפקר שונים במהותם מהקנאה, שבהקנאה המקנה עושה מעשה להעביר החפץ מבעלותו לבעלות השני, אך בהפקר המפקיר לא עושה מעשה קנייני להפקיע בעלותו, אלא הוא "מתרצה שייעשה בדבר המופקר כל עניין שיהיה, שיקחנו כל מי שירצה, או יקולקל ויופסד, ובכלל אינו מקפיד על מציאותו". על פי זה מסביר כיצד ניתן להבין את דעת בית הלל שהפקר רק לעניים אינו הפקר. אם מדובר בפעולה קניינית לא יובן מדוע לא מועיל כשם שבכל קניין ניתן לשייר בקניין, אולם כאן העניין הוא שאינו מקפיד כלל על מציאותו ולכן לא שייך במקרה שמקפיד שיהיה רק לעניים ולא לעשירים. כעין זה גם המהות של יאוש, וההבדל ביניהם הוא רק בכך שהפקר הוא מדעת ורצון ואילו יאוש הוא בעל כרחו.
הואיל והפקר ויאוש אינם מבוססים כלל על הקנאה ניתן לומר שבפעולת הגוי כאן יש במקביל גם קניין וגם יאוש. ומחדש שיש חילוק בין גוי שמוכר לבין ישראל שמוכר. כאשר ישראל מוכר הוא מעוניין שהקונה יקבל את הקרקע וייהנה ממנה עבור כספו, אולם בגוי שמוכר לא אכפת לו מה יקרה עם השדה, והעיקר מבחינתו הוא לקבל את כספו, אלא שכאשר מקבל את כספו שוב אינו רשאי להמשיך להחזיק בשדה, וממילא שוב אינו מקפיד על קיומה ונחשב כמתייאש ממנה. ומסביר שאצלנו יותר מדוייק להגדיר זאת כיאוש ולא כהפקר כי כאן אין זה מרצונו אלא הואיל וקיבל את הכסף הוא מחוייב בעל כרחו לא להשאירה בידו.
ההגדרה כאן כיאוש ולא כהפקר מסייעת לו לתרץ קושי משיטת התוס'. כפי שהובא, לדעת התוס' הקונה רשאי לחזור ולתבוע את כספו מן הגוי. כיוון שכך קשה מדוע לא נאמר שאומדנא ברורה היא שההפקר היה רק על דעת שיקבל מעותיו, ואם אחר כך מתברר שחייב להחזיר את המעות בטל ההפקר. אולם אם ההגדרה היא יאוש לא קשה, כי "ביאוש לא שייך אומדנא שאילו היה יודע כך וכך לא היה מתיאש, דבעל-כרחו צריך להתיאש, דמשקבל הכסף בע"כ יוצרך ליתן הקרקע". לכאורה עדיין קשה, מדוע אנו בכלל מגדירים זאת כיאוש, הרי לשיטת התוס' שיהא רשאי הקונה לתבוע את כספו כיצד ניתן לומר שלא אכפת לגוי מי יזכה בשדה, הרי ודאי נח לו שדווקא הקונה יזכה כדי שלא יתבע כספו, ואם כן אין כאן כלל יאוש. וצריך לומר שהגוי לא מודע להלכה זו שהקונה יכול לתבוע את כספו ואפילו לעצם ההלכה שישראל אחר רשאי לזכות, שהרי לפי דיני האומות כסף קונה לגמרי, ולכן בשעת הקניין הוא מתייאש, והגר"ש שקופ לא התקשה אלא מדוע לאחר שתובע הקונה את כספו איננו אומרים שמתברר למפרע שההפקר היה בטעות, ובכך תירץ שיש חילוק בין יאוש להפקר.
אם כן, מתורצות שתי הקושיות שהקשינו. לגבי הראשונה, כיצד חל הפקר הרי הגוי כלל לא עשה פעולת הפקר אלא פעולת הקנאה, נתבאר שאכן עשה גם פעולת הקנאה וגם פעולת יאוש. ולגבי השנייה, מדוע אינה חוזרת לרשותו הרי לא הקנה על דעת שתהא לאחר, נתבאר שבשונה מישראל המוכר, לגוי המוכר אכן לא אכפת מה יעלה בגורל השדה, ולכן לא הקנה דווקא על דעת שתגיע לקונה אלא העיקר מבחינתו הוא שבא על שכרו וקיבל את כספו. יסוד זה מבואר כבר בדברי הריטב"א , שהקשה מדוע איננו אומרים שהגוי הפקיר רק על דעת שיזכה הקונה, וכדברי הגמרא בבבא קמא קטז ע"א לגבי חמורו של רב ספרא, שאומרים שהפקירו רק על דעת שיאכלנו האריה ומשלא אכלו מתברר למפרע שההפקר כלל לא חל, ומשיב שלגוי לא אכפת בכך "שאין דעתו אלא לכספו ולהנאתו".
וסיים הגר"ש שקופ שעדיין ישנם קשייים בדבריו, כגון הדין שאין יאוש בקרקע אלא אם נשתקע שם הבעלים, וכן מדוע לא אכפת לגוי אצל מי תהא השדה הרי הוא מעוניין שלא יתבע הקונה את מעותיו בחזרה, "וצריך עיון לעת הפנאי".
הזכר יצחק (סימן עח אות ג) חידש שאין כוונת סוגייתנו שהשדה הפקר אלא היא עדיין בבעלות הגוי אלא שדינה כאבידה שאינה ברשות בעליה ולכן אין איסור גזל ללוקחה כדין אבידת גוי. הואיל וקיבל את התשלום היא נסתלקה מרשותו אף שהיא עדיין בבעלותו. לדבריו אין חילוק באומדנא בין ישראל לגוי, כפי שסבורים הריטב"א והגר"ש שקופ (שלישראל אכפת מה יעלה בגורל השדה ולגוי לא), ואף לא במעמד השדה, אלא גם כשקונה מישראל וגם כשקונה מגוי מעמד השדה כאבידה, אלא שבאבידת גוי אין דין גזל ואילו באבידת ישראל יש 3 .
וכותב שעל פי דרך זו אם לאחר קבלת הכסף יכתוב שטר ויתן לקונה יועיל הדבר והקונה יזכה בשדה, ואם כן דרך זו אינה מתיישבת עם שיטת התוס' שמדבריהם משמע שלא יועיל כיוון שכבר יצאה מרשות הגוי, אך הוא מדייק שכך דעת הרמב"ם , שלגבי הפקר כתב (זכיה א, א) "ההפקר – כל המחזיק בו זכה" ואילו לגבי הדין של נכסי עכו"ם כתב (זכיה א, יד) "בא ישראל אחר והחזיק בה... זכה", ומשמע מכך שדווקא ישראל אחר יכול לזכות אך גוי אחר לא, וקשה מה החילוק משאר הפקר. ומחדש הזכר יצחק שהדין שאבידת גוי מותרת היא דווקא לישראל כי המקור לכך הוא מהפסוק "ומצאתה" וזהו היתר שנאמר רק לישראל אך לגוי אסור לקחת אבידת גוי, ולפי זה הרמב"ם יובן רק אם נסבירו שאין כאן הפקר גמור אלא רק דין אבידת גוי. עוד מוכיח זאת מכך שלדעת הרמב"ם הפקר מועיל מדין נדר הואיל ומפקיר גם עבור עניים ויש בכך גם דין צדקה החלה בדיבור בלבד, ונדר של גוי מועיל רק מהריבוי "איש איש" הנאמר לגבי נדרי גבוה, ואם כן אין מקור לשאר נדרים כנדרי צדקה.
לדרכו מיישב הוא את שיטת הסוברים שהזוכה בנכסי העכו"ם חייב לשלם לראשון (הקונה) משום שהשדה נחשבת משועבדת וממושכנת עבור הראשון. ולכאורה קשה, אם השדה הופקרה לגמרי כיצד שייך לומר שהיא משועבדת, הרי אם יש שיעבוד והפקר יחד השיעבוד כלל לא חל, אך לדרכו מיושב כי אכן השדה אינה מופקרת אלא עדיין שייכת לגוי. יש להעיר על כך, שרבנו חננאל בעל שיטה זו כתב במפורש שיש כאן חיוב רק מצד משכון ולא מצד היזק בגרמי הואיל ונסתלק המוכר ומן ההפקר הוא זוכה. משמע בפשטות שלדעתו יש כאן הפקר גמור.
המנחת אשר (סימן מא ס"ק ג) מעלה את שתי האפשרויות הנזכרות, או שאין כאן הפקר אלא רק היתר זכייה כדין אבידת גוי או כלשון הראשונים שמדובר בהפקר גמור ומעיר שאפשר שזה מדין יאוש ולא שנתכוון ממש להפקר. ותולה אפשרויות אלו במחלוקת הראשונים מה הדין אם הגוי יחזור ויכתוב שטר לקונה. לדעת רבנו גרשום והרמ"ה שהשטר מועיל משמע שהבינו שאין זה הפקר גמור ואילו לדעת החולקים משמע שזהו הפקר גמור. לבסוף (ס"ק ד) שב וכותב שסתימת הראשונים מוכיחה שאין כאן סברא מחודשת כדברי הזכר יצחק, אלא העיקר נראה כדברי הריטב"א שגוי שמוכר, בשונה מישראל שמוכר, דעתו רק על כספו ועל הנאתו ולכן בדעתו לסלק השדה מרשותו. את מחלוקת הראשונים הנזכרת מבאר, שנחלקו בטיבה של כוונת המוכר, האם כוונתו להפקיר ממש או שכוונתו להקנות לכל מי שיבוא ויזכה בשדה ואם כן כל עוד לא זכו בה היא עדיין שייכת לגוי.
הנתיבות (קצד ס"ק ב) מבין שהשדה נעשית הפקר ועל פי זה פוסק שהגוי לא יכול לחזור בו מהמכר, ובביאור הדין כותב: "נגד הגוי הוי קנין גמור לענין שיצא הקרקע מרשותו ע"י הכסף, רק הישראל עדיין לא קנה השדה ולא נכנס לרשותו מחמת שרפויי מרפייה בידיה הקנין שחושב שהגוי יחזור בו מצד אלמותו". מדבריו עולה שהנימוק אינו כדברי הגר"ש שקופ, שבמקביל לפעולת ההקנאה מתבצעת כאן פעולת הפקרה או יאוש, אלא קניין הכסף עצמו הוא זה שמוציא את הקרקע מהגוי אלא שאין בכוחו להכניס לישראל. ומשמע מכך כדרך שהגר"ש שקופ והמנחת אשר לא רצו לקבל, שאכן כל הקנאה מורכבת משני חלקים – הוצאה מרשות המוכר והכנסה לרשות הקונה – ואצלנו הקניין מועיל רק לחלק הראשון. הסבר זה עדיין לא יתן מענה על השאלה השנייה, מדוע לא נאמר שזהו מקח טעות, והיא תתורץ רק אם נסבור כרא"ש שהישראל לא רשאי לדרוש את המעות, ואם כן כדברי הריטב"א אפשר לומר שאכן לא אכפת לגוי מה יקרה עם השדה, העיקר שהוא קיבל את המעות.
^ 1.השאלה קשה בעיקר לפי שיטת התוס' שתובא לקמן, שהקונה יכול לחזור ולדרוש את כספו. לפי החולקים יש מקום לתרץ שמעדיף לא לבטל את הקניין שנעשה כדי שלא יוכל הקונה לדרוש את כספו.
^ 2.הגרז"ן גולדברג שליט"א (תחומין כרך ו במאמרו אות יא, עמ' 195) הוכיח מרמב"ן זה יסוד, שדין נהנה נאמר לא רק כאשר נהנה מממון שעדיין שייך לחברו אלא גם כשנהנה מהוצאותיו, ולמד מכך לגבי העתקת קלטות וכד' שאף שלדעתו אין בעלות על יצירה, מכל מקום חייב לשלם מדין נהנה הואיל ונהנה מהוצאותיו. וביאר שאין להקשות אם כן כל זוכה מהפקר יהא חייב לשלם למפקיר כי זה גופא משמעות ההפקר.
^ 3.כך משמע מדבריו, וזהו חידוש גדול שלכאורה אינו מוכרח גם לשיטתו, כי ניתן לומר שדווקא בגוי יוצאת השדה מרשותו ודינה כדין אבידה, משום טעמו של הריטב"א שלא אכפת לו ביד מי תהא או מטעם הנתיבות (כפי שיובא בהמשך) שקניין כסף מוציא מגוי אך לא מישראל במקום שכותבים שטר, אך בישראל שמוכר אינה יוצאת מרשותו כלל ואפילו אין לה דין אבידה.
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
אי אפשר לבד!
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
"בזאת התורה" - איזו תורה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
