בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא דף קעה ע"ב

שיעבודא דאורייתא

undefined

אב תשפ"ב
12 דק' קריאה
הצגת הסוגיות
מהו שיעבוד? מבלי להיכנס להגדרה המשפטית המדוייקת של הקרקע או החפץ המשועבדים, המשמעות המעשית היא שאם לא יפרע הלווה את חובו ישנה זכות למלווה לגבות חובו מהקרקע המשועבדת אפילו אם היא ניתנה או נמכרה לאחר (בין שעת ההלוואה והשיעבוד לשעת הגבייה).
לדעת כולם להלכה במלווה על-פה לא גובים מלקוחות ואילו במלווה בשטר גובים, אולם נחלקו האמוראים בסוגייתנו ובסוגיות נוספות מהו עיקר הדין, כלומר, האם שיעבודא דאורייתא או לא. עולא אומר ששיעבודא דאורייתא ולכן מעיקר הדין דבר תורה גם במלווה על פה גובים מלקוחות, אך תיקנו שבמלווה על פה הואיל ואין קול יגבה רק מבני חורין משום פסידא דלקוחות, וכן דעת רבי יוחנן וריש לקיש. לעומת זאת, רבה סובר שמהתורה אין שיעבוד ואפילו במלווה בשטר לא גובים אך מחשש שאנשים לא ירצו להלוות ותינעל הדלת בפני לווים תיקנו שבשטר ניתן לגבות ובעל פה לא תיקנו משום פסידא דלקוחות, וכן דעת רב ושמואל.
נפקא מינה ממחלוקת זו מה הדין בגביית מלווה על פה מיורשים. רב ושמואל סוברים שהואיל ומעיקר הדין אין שיעבוד ורק משום נעילת דלת תיקנו לגבות, במלווה על פה לא גובה שהרי מי שחושש יש באפשרותו להלוות בשטר ואם כן אין חשש לנעילת דלת. לעומת זאת רבי יוחנן וריש לקיש סוברים שהואיל ומעיקר הדין יש שיעבוד אלא שבמלווה על פה תיקנו שלא יגבה משום פסידא דלקוחות, שאף אדם לא יעז לקנות קרקעות, ביורשים שלא שייכת תקנה זו נותר עיקר הדין שגובים. אולם להלכה פוסק רב פפא שגובים מיורשים כדי שלא לנעול דלת. מנימוקו משמע שסובר ששיעבודא לאו דאורייתא ובכל זאת סובר שתיקנו לגבות מיורשים, שלא כרב ושמואל שהבינו שהואיל ומעיקר הדין אין שיעבוד לא תיקנו לגבות מיורשים.
בקידושין יג ע"ב נחלקו לגבי יולדת שהביאה חטאתה ומתה. שמואל אומר שרק אם הפרישה מחיים גם עולה יביאו יורשיה את עולתה, ואילו רבי יוחנן אומר שגם אם לא הפרישה בחייה. ומבארת הגמרא שנחלקו לשיטתם אם שיעבודא דאורייתא, שאז גם אם לא הפרישה יביאו יורשיה, או שלאו דאורייתא ואם כן לא יביאו. הגמרא מסבירה את הצריכותא, שחודש שרב ושמואל סוברים שלאו דאורייתא אפילו שם במלווה הכתובה בתורה, ומאידך רבי יוחנן וריש לקיש סוברים שדאורייתא אפילו כאן שאין זו מלווה הכתובה בתורה. גם שם מובאים דברי רב פפא אך בנוסח מעט שונה. הוא פוסק שם להלכה שגובה מהיורשים הואיל ושיעבודא דאורייתא ולא מהלקוחות משום פסידא דלקוחות.
הראשונים מעירים שדבריו שם סותרים לדבריו בסוגייתנו, כי שם משמע שסובר ששיעבודא דאורייתא ואילו כאן משמע שדרבנן. התוס' (קעו ע"א ד"ה גובה) מיישבים שרב פפא עצמו רק אמר את ההלכה ולא נימק, אלא שנחלקו הסוגיות מה ההלכה, ובכל סוגיא נימקו את דברי רב פפא לפי שיטת אותה סוגיא עוד מתרצים בשם הר"ר אליהו , שבקידושין מדובר דווקא לגבי מלווה הכתובה בתורה, שבכך נפסק ששיעבודא דאורייתא, ואילו סוגייתנו עוסקת במלווה רגילה ובכך נפסק ששיעבודא דרבנן. הרי"ף תירץ באופן שלישי, שרב פפא סובר ששיעבודא דאורייתא, וכוונת נימוקו בסוגייתנו היא שכדי לא לנעול דלת העמידו חז"ל את הדין על עיקרו מהתורה ולא תיקנו שלא יגבו מיורשים. לאור תירוצו פוסק הרי"ף כשיטה זו ששיעבודא דאורייתא.

מקור
הרשב"ם (קעה ע"ב ד"ה שעבודא) כותב שהמקור הוא מהאמור לגבי משכון "יוציא אליך העבוט", וכמו שכך הדין לגבי מטלטלין הוא הדין לגבי מקרקעין, והסוברים שלאו דאורייתא מעמידים הפסוק במשכנו שלא בשעת הלוואתו. וכן כתב גם בדף קעד ע"א (ד"ה אינון) לגבי דברי הגמרא שנכסי האדם ערבים לחובו, והוסיף שם מקור נוסף מהאמור במשלי (כב, כז) לגבי משכון "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך".
צריך להבין את דבריו, מהי הראיה משם הרי מדובר על בני חורין וודאי שכל אדם מחוייב לפרוע חוב מבני חורין, ומדוע יש קשר בין זה לבין משכון. ונראה שהביאור בכך הוא שכאן לא מדובר בפירעון חוב אלא רק נותן לו משכון כדי שאם לא יפרע בעתיד יוכל לגבות מן המשכון, וזה בדיוק כמו שיעבוד, שיש קרקע או מטלטלין שכרגע לא גובים מהם אבל ניתן לגבות מהם. כשהדבר המשועבד הוא קרקע אין צורך לקחת כי קרקע נשארת במקומה ואף אם ימכרנה לאחר יוכל המלווה לבוא ולגבות ממנו, אולם במטלטלין העוברים מיד ליד ולא ידע המלווה היכן הם, רגילים המלווים לקחת לביתם כמשכון.
התוס' (ד"ה דבר תורה) דוחים ששם מדובר בגבייה 'מיניה', כלומר, מבני חורין, ובכך לדעת כולם יש שיעבוד. נראה שקושייתם היא מעבר למה ששאלנו מקודם שפשוט שכל לווה חייב לפרוע מבני חורין, אלא קושייתם היא שכל עוד הם בני חורין לדעת כולם יש גם שיעבוד בחפץ ואין זו רק חובה על הגברא לשלם. נרחיב בכך בהמשך לגבי "שיעבוד בני חורין". עוד מקשים התוס' על דברי הרשב"ם שהסוברים לאו דאורייתא מעמידים במשכון שלא בשעת הלוואתו. ומקשים שהרי אדרבה אז המשכון נלקח בתורת גבייה מחוב ואם כן כל שכן שמוכח מכאן ששיעבודא דאורייתא 1 .
הריטב"א (קעה ע"ב ד"ה גמרא) כותב שזהו המקור לכך שפריעת בעל חוב מצווה, כדברי רב פפא בדף קעד ע"א. אם כן, הוא מבין שאין ללמוד מכאן אלא שיש מצווה על האדם לשלם אך לא ניתן להסיק ממקור זה שיש שיעבוד בגוף הממון. המאירי כותב שבמטלטלין לדעת כולם אין שיעבוד. גם לפי זה ודאי אין זה המקור, שהרי מקור זה עוסק במטלטלין.
רבנו גרשום (קעה ע"ב ד"ה מדאורייתא) מביא לכך מקור מדברי קבלה מהאמור במשלי (כב, ז) "עבד לווה לאיש מלוה". ובשיטה החולקת כתב שסוברים שהפסוק הינו אסמכתא בעלמא.

כשמשעבד בפירוש
הרשב"א בגיטין (נ ע"ב ד"ה אמר מר זוטרא) כותב שאם משעבד בפירוש מועיל לדעת כולם, וכן סובר הש"ך (לט ס"ק ב). אולם בדברי התוס' (ד"ה דבר תורה) מפורש שלא מועיל כפי שכותבים "אף על פי דכתב ליה אחריות בהדיא לאו דאורייתא הוי האי קנין דמדאורייתא לא יוכל לשעבד בחובו את נכסיו מן הלקוחות אף על פי שיכול למכרן". לדעתם אין יכולת מהתורה לשעבד ולגרום שנכסים מסויימים יהיו במצב משפטי כזה שהבעלים יכולים למכור אותם אך אם ימכרום יוכל לבוא בעל החוב ולגבות מהם. כך סובר גם הריטב"א בקידושין (יג ע"ב סוד"ה א"ר יהודה) ושם מנומק יותר. הריטב"א כותב שמהתורה אין קניין לחצאין. כלומר, ניתן לקנות לגמרי או לא לקנות כלל אך שיעבוד משמעותו קניין לחצאין, ששייך לך רק לעניין שאם לא תיפרע תוכל לגבות אותו מהלקוחות. וכדברי התוס', לא יתכן שמצד אחד שייך לבעלים והם יכולים למכור לאחר, אך מצד שני ניתן לגבות מהלקוחות במקרה של אי פירעון.

שורש המחלוקת
לאור מחלוקת הראשונים לגבי שיעבוד בפירוש תתבאר סברת השיטה שאין שיעבוד מהתורה. לדעת התוס' והריטב"א מהתורה לא קיימת מציאות משפטית כזאת של קניין לחצאין, ואילו לדעת הרשב"א קיימת מציאות כזאת אלא שהתורה לא קבעה שזו תהיה מציאות ברירת המחדל בכל הלוואה, ורק אם הצדדים מתנים כן בפירוש הם יכולים להחיל מציאות משפטית זו.

מהות השיעבוד
בסעיף זה נדון מהי ההגדרה המשפטית של הקרקעות המשעובדות. בפסחים לא ע"א נחלקו אביי ורבא אם בעל חוב מכאן ולמפרע הוא גובה או מכאן ולהבא, והלכה כרבא שמכאן ולהבא. הנפקא מינה ביניהם היא אם הקדיש או מכר לפני שגבה, שלאביי מוקדש ומכור הואיל ולמפרע הוא גובה ולרבא אינו מוקדש ומכור.
הנתיבות (קצט ס"ק ב) מסביר שלפי אביי הרי זה כאומר לו "קנה מעכשיו ולכשאגבך", כלומר בזמן ההלוואה המלווה קונה את הקרקע על תנאי, שאם לא ייפרע נמצא שבשעת ההלוואה הוא קנה את הקרקע. לפי אביי אין צורך לעשות בשעת הגבייה קניין מחודש בקרקע כיוון שכבר קנאה וכעת רק מתקיים התנאי. ואילו לרבא לא קנאה עדיין ורק בשעת הגבייה הוא קונה את הקרקע וצריך לעשות בה מעשה קניין. לא מבואר בנתיבות לדעת רבא מה כן יש למלווה בקרקע, מהי הגדרת הזכות הממונית העומדת לזכותו.
הגר"ש שקופ (מערכת הקניינים סימן יא) מקשה על אביי, אם למפרע הוא גובה מדוע לא חייב הלווה להשיב לו את כל הפירות שגדלו בינתיים בשדה. מאידך מקשה על רבא המוכיח שמכאן ולהבא הוא גובה כלשון הגמרא "כיון דאילו הוו ליה זוזי הוה מסליק להו בזוזי אישתכח דהשתא קא קני", ולכאורה אין מכך שום ראיה שהרי יש לומר כדברי אביי שזהו קניין על תנאי ולכן ודאי שאם יתן לו מעות ולא יתקיים התנאי לא יקנה את הקרקע, אך אם לא יתקיים התנאי יקנה למפרע. לכן מסיק הוא שבין לאביי ובין לרבא משמעות השיעבוד היא זכות ממונית בנכסים שאם לא ייפרע בזמן תהיה השדה שלו, ומחלוקתם היא אם זכות זו נחשבת כקניין ממש או לא (בדומה למחלוקת אם קניין פירות כקניין הגוף). עתה יובנו דברי רבא, שהואיל ויכול לסלקו במעות יותר מסתבר להגדיר שזכות זו עדיין אינה נחשבת כקניין ממש. נראה שגם הנתיבות יסביר כן בדעת רבא, שהרי אי אפשר לומר שאין לו שום זכות בנכסים אלא רק חיוב מצד הגברא, כי אם כן זה לא יחייב את הלקוחות, אלא ודאי רבא סבר שאין כאן קניין על תנאי אך יש כאן זכות גבייה.
ראינו למעלה בדברי הריטב"א שנימק את הסוברים שאין שיעבוד מהתורה, שסברו שאין קניין לחצאין. נראה לפי זה שהבין את המושג שיעבוד כגר"ש שקופ, ולכן ניתן להסביר שיש סוברים שאין מצב משפטי כזה של זכות גבייה. אמנם מצאנו שאדם יכול לקנות דקל לפירותיו וכן פרה לחלבה, אבל בשני המקרים האדם קונה זכות מסויימת בחפץ, ולכל אורך הדרך הזכות אינה משתנה. אולם כאן יש לו זכות מסויימת בחפץ שביכולתה לחייב בעתיד לתת לו את כל החפץ, וזה כבר דבר מחודש מאוד, שבעלות חלקית בחפץ יכולה 'להשתלט' על כל החפץ. אילו ההסבר היה כנתיבות בדעת אביי, לא היה מקום לחלוק מהטעם שאין קניין לחצאין, שהרי יש כאן קניין גמור אלא שהוא על תנאי, וזה ודאי קיים לפי התורה כפי שמצאנו בסוגיות רבות. יתכן עדיין שסבר כמותו בדעת אביי אך הלכה כרבא.

שיעבוד הגוף ושיעבוד בני חורין ('מיניה')
מוסכם על כל השיטות שגם מעיקר הדין חייב כל לווה לשלם מחפצים בני חורין הנמצאים ברשותו, וכדברי הגמרא בבבא קמא יא ע"ב ובמקומות נוספים "מיניה - אפילו מגלימא דעל כתפיה".
כמובא, הרשב"ם כתב שהמקור לסוברים ששיעבודא דאורייתא הוא מהפסוק "יוציא אליך העבוט". התוס' (ד"ה דבר תורה) כותבים שפשוט שמחלוקת האמוראים אם שיעבודא דאורייתא אינה לגבי בני חורין כי ודאי שמהם גובים. מכח כך הקשו גם על דברי הרשב"ם הכותב שהמקור הוא ממשכון, שהרי שם מדובר על בני חורין.
יש להתבונן בדברי התוס'. כל אדם שלווה מחברו או שנתחייב לחברו כתוצאה מחיובי נזיקין או כל חיוב אחר חייב לשלם לו מבני חורין הנמצאים ברשותו. חיוב זה הוגדר בדברי התוס' המפורסמים בתחילת פרק חמישי בכתובות (נד ע"ב ד"ה אף על פי) "שיעבוד הגוף". כלומר, רובץ חיוב על הגברא לפרוע את החוב. חיוב זה קיים כמובן בכל אדם שלווה או שהזיק וכד' אך שם ביארו התוס' כיצד אדם שלא היה חייב כלום יכול לעשות קניין סודר ובכך להתחייב לחברו, גם אם כעת אין נכסים ברשותו שיכול לשעבדם, והשיב שהוא משעבד את גופו, וכאמור, המשמעות היא שרובץ חיוב על הגברא לשלם. לעומת זאת, הדיון בסוגייתנו אם שיעבודא דאורייתא עוסק בשיעבוד על החפצא.
לאור זאת יש להבין את דברי התוס' אצלנו שלכאורה כרכו בין שני המושגים. הם כתבו שהמחלוקת בסוגיא אינה בגבייה מיניה, כלומר, בבני חורין, אלא בכך כולם מודים שיש שיעבוד. לכאורה משמעות דבריהם עד כה היא שכולם מודים שקיים שיעבוד בנכסים כל עוד לא נמכרו, ולכאורה נפקא מינה מכך, שאם באו יחד שני בעלי חוב לגבות מבני חורין ניתן קדימה לבעל החוב המוקדם משום שהשיעבוד שלו קודם. אולם בהמשך הם מוכיחים שלא נחלקו מכך שפשוט שגם מי שאין לו כסף צריך לפרוע סובין או קרקע. וקשה, הרי חיוב זה מתחייב כבר כתוצאה משיעבוד הגוף ואין מכאן הוכחה שיש גם שיעבוד נכסים.
והנה יש לדקדק, שהתוס' לא הוכיחו זאת מעצם הדין שחייב לשלם אלא מהדין שחייב אפילו מטלטלין ולא רק מעות, ולכאורה משמע שהבינו שמעצם החיוב לשלם אכן אין הוכחה כי יש לומר שזה מכח שיעבוד הגוף ופריעת בעל חוב מצווה אך מהחיוב לשלם גם במטלטלין אחרים כשאין כסף מוכח שיש שיעבוד גם על הנכסים. אך צריך עיון מניין לחילוק זה, הרי לכאורה פשוט שמכח שיעבוד הגוף חייבים לשלם גם מטלטלין ולאו דווקא מעות, וכן מוכח לכאורה גם מהתוס' בכתובות, ששאלו כיצד משתעבדים נכסי המתחייב שקונה רק לאחר שמתחייב, ועל כך השיבו שמשעבד גופו, משמע ששיעבוד גופו מחייבו לפרוע מן הנכסים שקנה מאוחר יותר.
אם עיקר כוונת התוס' היא לומר שלדעת כולם יש שיעבוד הגוף ופריעת בעל חוב מצווה, צריך לפרש שקושייתו על הרשב"ם היא שמא חיוב המשכון נובע משיעבוד הגוף. כמובא למעלה, אם זו הקושיא, יש מקום ליישב שמשכון אינו ניתן כפירעון אלא כשיעבוד של חפץ שיוכל המלווה לגבות ממנו רק אם לא יפרע הלווה עד זמן הפירעון, ואם כן מוכח ממשכון שיש מושג של שיעבוד חפץ. אך אם עיקר כוונת התוס' שלדעת כולם בבני חורין יש שיעבוד נכסים, קושיתו על הרשב"ם היא שאפילו אם משכון נחשב כנכס משועבד אין מכאן ראיה הואיל והוא בני חורין. על דרך זו יש ליישב שהרשב"ם חולק בכך על התוס' וסבור שנחלקו אף בבני חורין.
הקצות (לט ס"ק א, מהמילים "אמנם למ"ד") כותב בפירוש כאפשרות הראשונה. הוא מוכיח מ התוס' בבבא מציעא (ד ע"ב ד"ה אין) שנחלקו גם בבני חורין ולסוברים ששיעבודא לאו דאורייתא אין אפילו שיעבוד 'מיניה', ומקשה שלכאורה מהתוס' בסוגייתנו לא משמע כן, ומיישב שכוונת התוס' בקושייתו על הרשב"ם היא שבבני חורין חייב לשלם מצד פריעת בעל חוב מצווה. ומסביר את התוס' על פי שיטת הרמב"ן (קעה ע"ב) שמדין כפייה על המצוות ניתן גם לרדת לנכסיו משום שעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו. כלומר, אם התוס' סוברים כרשב"א (קעה ע"ב), שמצד כפייה על המצוות לא ניתן לרדת לנכסיו לא תובן קושייתם על הרשב"ם, כי הלימוד ממשכון נצרך ללמדנו שיש שיעבוד נכסים ויש מכך נפקא מינה חשובה שניתן לרדת לנכסיו, ונראה שהרשב"ם אכן סבר כרשב"א ולפיכך לא קשה עליו קושיית התוס' (למעלה העלנו תירוץ נוסף, שחודש במשכון שניתן לקחת חפץ לא בתורת פירעון אלא בתורת שיעבוד זמני שייאפשר גבייה בעתיד).
אולם הנתיבות (לט ס"ק ב) כותב בפירוש שיש שהבינו שגם לשיטה ששיעבודא לאו דאורייתא מכל מקום בבני חורין יש שיעבוד. ומביא נפקא מינה מהשאלה אם יש שיעבוד נכסים מיניה, במקרה שאדם לווה ולאחר ההלוואה נשתטה. לסוברים ששיעבודא דאורייתא הואיל ויש שיעבוד נכסים ודאי גובה, אך לסוברים שלאו דאורייתא, אם מודים שיש שיעבוד מיניה יוכלו לגבות ממנו, אך אם גם אין שיעבוד מיניה, הרי שאין חיובו אלא מטעם פריעת בעל חוב מצווה, ושוטה אינו מצווה. ומבאר שעל כל פנים למעשה אין נפקא מינה כי סוף סוף גם לדעתם חכמים תיקנו שיש שיעבוד נכסים.
אך הרב מיכה הלוי שליט"א 2 העיר שיש גם נפקא מינה למעשה בגבייה מיניה במלווה על פה. לשיטה ששיעבודא דאורייתא חז"ל ביטלו את השיעבוד בלקוחות משום פסידא דלקוחות אך לפי זה בבני חורין נותר השיעבוד אפילו במלווה על פה, ואילו לשיטה ששיעבודא לאו דאורייתא (לפי הפוסקים שגם אין שיעבוד מיניה) הם תיקנו שיעבוד רק במלווה בשטר ואם כן אין שיעבוד במלווה על פה אפילו בבני חורין, ואמנם בכל מקרה גובים בבני חורין מצד פריעת בעל חוב מצווה, אך כאמור יש נפקא מינה אם הגבייה היא מטעם שיעבוד בנכס או מצד כפייה על המצוות. לשיטת הרשב"א יש נפקא מינה אם יורדים לנכסיו, ואף לשיטת הרמב"ן יש נפקא מינה בשוטה. אם כן, הנפקא מינה היא אם יורדים לנכסים בני חורין של שוטה במלווה על פה. נפקא מינה נוספת היא לעניין קדימה, שכן אם יש רק שיעבוד הגוף לא שייכת בכך זכות קדימה למלווה המוקדם, אך אם יש שיעבוד בנכס יש קדימה, ואם כן נפקא מינה למעשה אם יש קדימה למוקדם במלווה על פה כשגובים מבני חורין.
על הצד שלדעת כולם יש גם שיעבוד נכסים בבני חורין לכאורה לא נוכל לבאר ששורש המחלוקת הוא כדברי הריטב"א שאין קניין לחצאין, שהרי מודים בבני חורין שקיימת מציאות משפטית כזו. ואולי יש להסביר שהבינו שהקושי בקניין לחצאין אינו כפי שביארנו כיצד קיימת זכות מסויימת בחפץ שמשמעותה אפשרות גביית כל החפץ, אלא הקושי הוא כיצד יתכן שמצד אחד החפץ שייך ללווה והוא יכול ממש למוכרו ומצד שני יכול המלווה לגבותו מן הלקוחות, ואם כן קושי זה אינו קיים בבני חורין 3 .

שורש מחלוקת רב פפא ורב הונא בדר"י
בדף קעד ע"א נפסק שאין נפרעים מנכסי יתומים. בטעם הדבר נחלקו האמוראים. רב פפא מסביר שפריעת בעל חוב מצווה ויתומים קטנים אינם מחוייבים במצוות, ורב הונא בריה דרב יהושע מסביר שחוששים שמא אביהם התפיס מעות צרורות ביד המלווה כדי שאם לא יפרע לו יוכל ליטול משם, והואיל והם קטנים לא נודע להם הדבר.
הרשב"ם שם מסביר שלדעת רב הונא בדר"י גם יתומים נחשבים לבני מצווה בדבר זה משום האמור בערכין כב ע"א "יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלי בתר שיבקייהו".
הרמב"ן (ד"ה מקמי) מסביר שנחלקו אם שיעבודא דאורייתא. לדעת רב פפא שיעבודא לאו דאורייתא ולכן יכולת הגבייה היא רק מצד המצווה וקטנים אינם בני מצוות, ואילו רב הונא בדר"י סבר ששיעבודא דאורייתא, ולכן גם אם קטנים אינם בני מצווה מכל מקום הנכסים מצד עצמם משועבדים וניתן לגבות מהם. (מכך הסיק הוא להלכה ששיעבודא דאורייתא הואיל ואנו פוסקים כרב הונא בדר"י.) הוא דוחה את נימוק הרשב"ם, וכותב שלא ניתן לומר שלרב הונא בדר"י גם יתומים בני מצווה, ראשית כי טעמא רבה הוא, ושנית, משום שבכתובות פו ע"א שואל רב כהנא את רב פפא לשיטתך שזו רק מצווה מה עושים כאשר הלווה אומר שאינו רוצה לקיים את המצווה. משמע שלדעת רב הונא בדר"י אין זו רק מצווה אלא חיוב שיעבוד בנכסים.
הש"ך (לט ס"ק ב, מהמילים "אך הרמב"ן") מפרש באופן שלישי וכותב שגם לדעת רב הונא בדר"י אין שיעבוד מהתורה אלא רק מדרבנן, אולם לדעתו כדי שלא תנעול דלת בפני לווים היה להם לתקן שיגבו גם מיתומים קטנים אלא שמשום החשש שאביהם הפקיד צרורות לא תיקנו. לכאורה גם לפירושו ניתן להקשות את קושיית הרמב"ן מכתובות.

מטלטלין
הרמב"ם (מלווה יא, ז) סובר שאף מן התורה אין שיעבוד נכסים במטלטלין, וכן כתב המאירי (קעה ע"ה ד"ה זה), ומנמק שמידת הדין משעבדת נכסים לכל הלוואה במה שדעתו של מלווה סומכת עליו כגון קרקעות, אך במטלטלין לא נאמר לעולם שיעבודא דאוריתא לפי שלא סמכה עליהם דעתו. ביאור לדבריו, מטלטלין עוברים מיד ליד ולא ניתן לדעת היכן הם, ולכן אף אם היינו קובעים שישתעבדו ויוכל לגבותם מלקוחות לא הייתה סומכת דעת המלווה עליהם שהרי לא היה בטוח שיצליח למצוא אותם כדי לגבותם.
לעומת זאת מדברי הרשב"ם מוכח ששיעבוד מהתורה קיים גם במטלטלין, שהרי כתב שהמקור לכך הוא מהפסוק לגבי משכון ושם מדובר במטלטלין. וכן כתב במפורש הרשב"א בבבא קמא (יד ע"ב ד"ה אין אומרים), שלסוברים ששיעבודא דאורייתא הדין כך גם במטלטלין. לכאורה נפקא מינה מכך אם יש קדימות לבעל חוב המוקדם כאשר שניהם באים יחד לגבות מטלטלין. ואכן הרשב"א בתשובה (מיוחסות לרמב"ן סימן סא) כותב שהואיל ושיעבודא דאורייתא יש קדימות לבעל חוב המוקדם אף במטלטלין, ולעומת זאת הרמב"ם (מלווה כ, ד) כתב שאין קדימה במטלטלין.




^ 1.הפני יהושע בכתובות (פו ע"א ד"ה כל זה) מיישב את שיטת הרשב"ם שלומד מה"א הידיעה של "העבוט" שהעבוט כבר משועבד מראש משעת ההלוואה. לגבי הקושיא השנייה מיישב ב'לולא דמסתפינא' שיש לגרוס ברשב"ם להפך, שהחולקים סוברים שמדובר במשכון בשעת הלוואתו, שאז בשעת ההלוואה עשה לו אפותיקי על המטלטלין אם לא יפרענו.
^ 2.בשיעורו בישיבתנו
^ 3.אך לפי זה לא נוכל לומר שהמקור הוא ממשכון כדברי הרשב"ם, שהרי שם לא מדובר בחפץ שמכרו לאחרים, ואם כן אין להוכיח משם שיש מציאות כזו שניתן מצד אחד למכור ומצד שני לגבות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il