בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • התמודדויות וחבלי משיח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

צפון - דרום - צפון

"אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו"; הגבולות בהם ניתן לנו ללכת בדרך אחי יוסף ולומר "אבל אשמים אנחנו"; תשובת המשקל - כמה היבטים; האדם במקום ד', וד' במקום האדם.

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

אב התשס"ו
17 דק' קריאה
"משנכנס אב ממעטין בשמחה", ודי לקרוא את הידיעות בתקשורת, כדי להיכנס ל"אוירה" של תחילת חודש אב. אתמול התפרסם שמתחילת המלחמה, בשבעה עשר בתמוז, היו ארבעים ושנים הרוגים ישראלים, חיילים ואזרחים, ועוד 764 אירועים שטופלו ע"י מגן דוד אדום, משמע מאות פצועים, ומהם עשרות פצועים קשה. ושאלה קשה מבצבצת בלב, והסתפקתי אם להעלותה על הכתב, והכרעתי "לקולא", כיון שהמטרה היא לחזק ולעודד, ואשתדל לעשות זאת בדחילו ורחימו. אצלכם, בגוש קטיף, "נחתו" יותר מששת אלפים פצמר"ים וכדומה, ובחסדי השם המרובים, כמעט כל האירועים היו ללא פגיעה בנפש. ועתה, בימי מלחמה זו, "נחתו" כחמישית מה"גופים השמימיים" שנפלו אצלכם, ורק מהם יש כה הרבה הרוגים ופצועים. ואמנם נכון הדבר שהקטיושות והרקטות שנשלחים מלבנון הם יותר קטלניים, וישנם עוד הרבה הסברים "טבעיים", ועכ"ז אי אפשר להימלט מהרהורי הלב, התוהה על ההבדל התהומי. ואוסיף שאסור שתהייה זאת תסיח את דעתנו ולו לרגע, מהודייה להשי"ת על חסדיו עמנו שבכל שעה, כשגם עתה כמות עצומה של "משלוחים" נופלים בשטחים פתוחים וכדומה, ולא גורמים לפגיעה בנפש, וכשכה הרבה אנשים ניצלים באופן מופלא, וקצרה היריעה מלספר על כל אותם ניסים שבהשגחה פרטית. וכן, אל לנו להסיח דעתנו מלשפוך תפילה ושיחה לפני אדון כל שיפרוס עלינו סוכת שלומו ויאמר למשחית די.

"אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו" (ברכות ה',א)
וטרם אספר על הרהורי הלב שעלו מתוך התהייה, רצוני להעלות שאלה עקרונית, האם בכלל מותר לנו "להיכנס לפרדס", ולנסות ולפענח "כבשי דרחמנא", ע"י חיבור והשוואה בין מה שהיה ומה שיש, גם אם כוונתנו רצויה - עשיית חשבון הנפש. ודאי שחובה עלינו, בשעת צרה, לפשפש במעשנו, אך זה נכנס בגדר האמונה שאין מקרה בעולם:
"שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון, וכו'" (רמב"ן סוף פרשת בא).

וכל האומר על צרה שבאה עלינו, שמקרה הוא, זוהי "דרך האכזריות" (ראה רמב"ם הל' תענית פ"א ה"ג). ואמונה זאת היא המחייבת אותנו לפשפש במעשינו ולחזור בתשובה. והרי התשובה היא חובה המוטלת עלינו בכל עת - "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט', ח' וראה שבת קנ"ג,א), וקל וחומר בעת צרה, כשהלב פתוח לרווחה לחיבור עם קונו. אך מכאן הדרך רחוקה לתלות צרה במעשה פלוני שהיה, ודבר זה נמסר רק לנביאים ולאלו שניחונו ברוח הקודש (ולעתים גם החכמים והנביאים לא פרשוהו עד שפרשו הקב"ה בעצמו - ראה נדרים פ"א,א).

ואמנם מצאנו תקדים בתורה, שהיה זה עת צרה ליעקב, ובאו בני ישראל ותלו את הצרה הזאת במעשה פלוני שעשו:
"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א).

אך ראשית דבר, הם האשימו רק את עצמם, ולא אף אחד אחר, ובנוסף, אולי רק שבטי י-ה יכולים המה לעשות "חשבון נפש" מעין זה. ולפני שנדון אם ניתן בכל זאת ללמוד דבר מתגובת האחים, עלינו לשאול את עצמנו מה הביא את האחים לתלות את הצרה שבאה עליהם דווקא באותו מעשה שעשו ליוסף. ולכאורה אין שום קשר נסיבתי בין זריקת יוסף לבור לבין הצרה הפוקדת אותם עכשיו. וכי יש מקום לחבר באופן מלאכותי לחלוטין בין עילה ועלול? אולי המעשה שעשו ליוסף היה כשל מוסרי חמור, אך מה הקשר עם ה"צרות הפוליטיות" שמביא עליהם עתה המשנה למלך, כשמטיל עליהם האשמות חסרות השחר? [ואמנם, עפ"י המדרש המובא ברש"י, יש קצת קשר נסיבתי בין מה שהיה וההאשמה שנאשמים עתה שמרגלים המה: הם נתפזרו ונכנסו בעשרה שערי העיר ע"מ לבקש את יוסף (ראה רש"י בראשית מ"ב, י"ג, והשווה עם רש"י בראשית מ"ב, ה', וצ"ע. ואולי הם הכניסו כוונה חדשה בהתפזרותם, שכמובן לא עלתה כלל על דעתו של אביהם), ועל רקע התפזרות זו הם הואשמו שמרגלים המה (ראה רש"י בראשית מ"ב, י"ב)].

והנה הרמב"ן שם תוהה, למה התורה לא סיפרה דבר זה שיוסף התחנן והתנפל לפניהם, וביקש רחמים על נפשו, בשעת מעשה, כשמספרת בפרשת וישב שהשליכו את יוסף לבור, ורק עתה, בפרשת מקץ, מגלה לנו הכתוב את מה שקרה (וראה מה שהבאתי באותו ענין ב"חידושי בעל שרידי אש על הש"ס", ח"א, נספח ב', ירושלים תשס"ה, עמ' תקמ"ד - תקמ"ה). ולבסוף כותב: "או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר". ועדיין זה דורש ביאור, דגם אם דברי התורה עניים הם במקום אחד, ועשירים הם במקום אחר, ודאי שאין מקרה במקרא, ויש סיבה למה הכתוב קיצר שם והאריך כאן. ובביאור הדברים, נראה דדווקא עכשיו סיפור זה הוא רלוונטי לגביהם, והוא הוא המביא אותם לפשפש במעשיהם, ולהרהור תשובה. ולא רק בגלל ש"חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו" (לשון הרמב"ן), אלא בגלל שהם הרגישו שממש מתקיים עכשיו בהם מידה כנגד מידה, שהם עתה באותו מצב במהופך, כפי שהיה אז. וכמה היבטים לדבר.
א. הם עומדים כעת בפני מלך שהוא אטום לחלוטין לצרתם ומצוקתם, ולא מגלה רגש רחמים כלפיהם וכלפי אביהם הזקן. והם נזכרים שאף הם התנהגו באכזריות כשהיו אטומים בפני תחנוניו של יוסף.
ב. הנה הם נאשמים באשמה חמורה שהם מרגלים. והרי גם הם האשימו את יוסף שהוא "מרגל" המביא את דיבתם רעה אל אביהם. ואולי כמו שהאשמה שהם נאשמים בה היא אשמה חסרת שחר, אך המלך לא שומע את טענותם, כך גם האשמה שהם האשימו בה את יוסף היתה אשמת שוא, אך הם לא אבו לשמוע לו ולהסבריו.
ג. יוסף הושלך אל הבור, ואף הם נאספו אל משמר שלושת ימים, ועתה אחיהם האחד ייאסר באותו מקום לזמן מרובה.
ד. הם באו לשים חייץ בין האחים, ע"י השלכת יוסף אל הבור, ומכירתו כעבד, ועתה באים ושמים חייץ ביניהם לבין האח האחד שייאסר במשמר.
ה. הם נדרשים בע"כ להביא את אחיהם הקטן, ולקרוע את ה"בן זקונים", את בנימין, מאביו, וזה בדיוק מה שהם עשו, מתוך בחירה, כשקרעו את ה"בן זקונים", את יוסף, מאביו.

הגבולות בהם ניתן לנו ללכת בדרך אחי יוסף ולומר "אבל אשמים אנחנו"
כבר אמרנו שאולי רק לשבטי י-ה ניתן היה לחבר בין עילה ועלול, ולתלות את מה שקורה להם עתה, במעשה שהם עשו בשעתו, כשהקשר אינו קשר נסיבתי, אלא יותר קשר דתי-תיאולוגי, בבחינת "מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו" (ראה רש"י על הפסוק "האלוקים מצא את עון עבדיך" - בראשית מ"ד, ט"ז). ודומה שלנו מותר ללכת בדרכם בהתקיים שני תנאים:
א. יש קשר נסיבתי ברור בין עילה ועלול, ואז מותר, ואולי אף חובה, להתבונן גם בקשר הדתי.
ב. המטרה איננה לנגוח, אלא לתקן. והכוונה אינה לימוד קטיגוריה, אלא אדרבה לימוד סניגוריה על ישראל, ובפרט בשעותיו הקשות.

והנה, הקשר הנסיבתי בין מה שהיה לפני בדיוק שנה בגוש קטיף ומה שקורה היום בלבנון הוא ברור, וכל מומחה פוליטי וצבאי שאינו משוחד, כותב על כך בריש גלי, והדברים נאמרו ע"י מומחים הרבה לפני פינוי גוש קטיף, וכל אזהרותיהם נפלו לאזניים אטומות. ואולי ניתן לסכם את הניתוח ה"פוליטי - צבאי" במשפט אחד: צפון - דרום - צפון. הכל התחיל בנסיגה המבוהלת מלבנון. הנסיגה התפרשה ע"י האויב כתבוסה מוחצת של ישראל וכנצחון אדיר שלו, וזה נתן לו "רוח גבית", ויותר ויותר האויב התחצף, קיבל תעוזה, והציב ללא מפריע נשק קטלני לכל אורך הגבול, ופירס טילים ארוכי טווח המאיימים על כל העורף הישראלי. והנה באה הנסיגה החד - צדדית בדרום. הפעם לא רק נסיגה של צבא, אלא הרס טוטלי של כל מה שנבנה שם משך עשרות בשנים, ועקירת אלפי יהודים מביתם. הדבר התפרש אצל האויב לא כתעוזה ומעשה גבורה של ההנהגה הישראלית, אלא כהמשך ישיר למה שהיה בצפון: זהו סימן ואות לחולשה הולכת וגוברת בתוככי החברה הישראלית, והוא לדידו נצחון אדיר, שהצליח לסלק אותנו ממקומות אחיזתנו. התנפצה הדמות של הנמר הגדול, ונהיינו בעיניהם כ"נמר של נייר", כחגבים, ונאבד לנו כוח הרתענו. הקיצוניים שבהם לקחו לעצמם את "כתר הניצחון", והחמאס ניצח בבחירות ותפס את השלטון. הם קיבלו יותר ויותר אומץ, הפכו את המקומות שהתפנו מיהודים למאגרי נשק ולאתרי משגר של פצמר"ים וכו', על הנגב המערבי, על שדרות ואף על אשקלון. ולבסוף עלה בידם, במעשה נועז ומתוחכם, לחטוף את גלעד שליט, ד' יחזירנו במהרה לביתו בריא ושלם. והדבר חייב תגובה ישראלית הולמת, שבתחילה בוששה לבוא, וכשבאה סוף סוף, היא עדיין היתה מוגבלת בהיקפה.

והנה, "כל המיצר לישראל נעשה ראש" (גיטין נ"ו,ב). לאחר אותו נצחון שנחל האויב בדרום, האויב בצפון לא רצה להישאר אחורה, וגם לו היו העוז והאומץ לעשות מעשה דומה. הוא חטף שני חיילים, ד' יחזירם במהרה הביתה בריאים ושלמים, ובהמשך לפעולה, הצליח להרוג מספר חיילים, הי"ד. והאויב עצמו מודה היום שלא העריך נכונה את עצמת התגובה הישראלית לאותה התגרות, בפרט שהורגל כבר ל"קונצפציה", שהתגבשה בצפון ובדרום, שאנו בסה"כ בבחינת "חוטי עכביש". ההמשך ידוע, וכפי שהעיר לי יפה הרב אהרן וקסלשטיין שליט"א, הדברים התגלגלו הרבה מעבר למה שחשב ותכנן הן המטה הישראלי הן המטה של האויב, והם כאילו יצאו מכלל שליטה, והמעשים נגררים כאילו מאליהם, ואנו חשים בעליל שיש יד המכוונת את כל העסק מלמעלה. ראש הממשלה היה חייב להגיב בחוזק, כי המעשה בצפון בא לאחר המעשה בדרום, וכבר לא היה יכול לעבור לסדר היום, ולהגיב "בעדינות", כהרגלנו בעבר. ולנוכח העצמה של תגובתנו, גם האויב החריף את תגובתו, והחל לשלוח קטיושות וטילים בעצמה הולכת וגדלה, ולמרחקים הולכים וגדלים. לנוכח ההתגרות הכפולה, הן של חטיפת החיילים והן של משלוח הקטיושות לעבר העורף הישראלי, התבקש הדבר שראש הממשלה ושריו יגלו "חוט שדרה", והם יצאו בהצהרות תקפניות שלא ינוחו ולא ישקטו עד שימגרו טוטלית את האויב. ואחרי שכך הצהירו, היו צריכים לתת "גיבוי מעשי" לדיבוריהם, אחרת היו מאבדים את כל האשראי שניתן להם. וכך העזו לתת פקודה להפציץ בעצמה אדירה מקומות בהם היו מרוכזים שם אנשי חיזבאללה, גם אם היה זה בריכוזי אוכלוסין בעיר הבירה של לבנון. ובמידה מסויימת התנהגו, אולי לראשונה, "בדרך הטבע", בדרך שמתנהגים האמריקאים ושאר אומות העולם, בשעה שחשים שהם מאויימים. והצבא פעל מן האויר ומן הים, והדברים התגלגלו כך שעתה הם נאלצים ללוות את הפעולות גם מן היבשה. ואחרי שזה התחיל, "אנוסים הם" להמשיך בדרכם, כי העצירה באמצע הדרך, ללא הכרעה ברורה, תעמיד ח"ו את ישראל בפני איום הולך וגובר, כשהאויב האכזרי יחוש שאבד לצמיתות כוח ההרתעה של ישראל, שעם כל צבאו האדיר, באויר בים וביבשה, לא הצליח להתגבר על כמה אלפי "חיילי צבא החיזבאללה". אין אנו יודעים כיצד ימשיכו הדברים להתגלגל, ועיננו נשואות למרום שהיד המכוונת מלמעלה תביא כהרף עין את הישועה הגדולה לישראל.

תשובת המשקל
כפי האמור, אם "הקשר הנסיבתי" בין מה שהיה בדיוק לפני שנה, ובין המציאות של היום הוא כה ברור, נראה שמותר, ואולי אף חובה היא, ללכת בדרכם של בני יעקב, ולראות גם את "הקשר הדתי", ובתנאי שזה נעשה מתוך כוונה לתקון, ומתוך לימוד סניגוריא. והנה, כבר מסרו לנו חז"ל שמעשה טוב, ואף הימנעות ממעשה רע, יש לו חשיבות רבה בשמים, אף אם אין כל כוונה להטיב, והאדם חשב רק לעצמו ולטובתו. ודומה שכשם שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, כך הוא מצרף מעשה למחשבה טובה. כלומר, אם התגלגל לידו של יהודי מעשה טוב, אף שלא התכוון לכך כל עיקר, הקב"ה מחשיב זאת כאילו הוא נעשה גם מתוך מחשבה טובה. וכך נאמר:
"האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח',א).

וכן נאמר:
"ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, וכו'" (מכות כ"ג,ב).

ועל כן, כשישראל חוזרין בתשובה, ובפרט אם היא בבחינת "תשובת המשקל" - שהם עושין את המעשה הרצוי שהוא בקצה השני של המעשה הרע שנעשה, התשובה מתקבלת למעלה בכל אופן, ועל זה גופא יש להתפלל שהמעשה הרצוי יתקבל כאילו צורפה לו כוונה מלאה לחזרה בתשובה. ודומה שאנו ממש חוים עכשיו את "תשובת המשקל" של ישראל, והדבר המופלא, שזה בא בדיוק שנה לאחר ההכנות הקדחתניות לפינוי גוש קטיף עד הפינוי עצמו. וכי "צירוף מקרים" מעין זה כשלעצמו, לא צריך לקרוא לנו להתבונן, כאחי יוסף, על מה שהיה, ומה שיש, ועל הקשר והחיבור שביניהם? [ונוסיף עוד שכמה מופלא הדבר, שהמלחמה בצפון פרצה בדיוק שבוע לפני שהממשלה החדשה, "ממשלת ההתכנסות", עמדה לראשונה לבצע את תכניותיה, ולהתחיל בפינוי "מאחזים לא חוקיים"! והשווה עם המדרש המיוחד -הבאתיו בסוף מכתבי על מלחמות שאול בדוד- שהובא ברד"ק על הפסוקים:
"ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול ושאול ואנשיו עטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם. ומלאך בא אל שאול לאמר מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ. וישב שאול מרדף אחרי דוד וילך לקראת פלשתים" - שמואל א', כ"ג (כ"ו - כ"ח)].


נביא בזה כמה היבטים לאותה "תשובת המשקל".
א. בזמן שנפלו אלפי פצמר"ים על גוש קטיף, הצבא, עפ"י ההנחיות מהדרג המדיני, כמעט ולא הגן על התושבים, וודאי לא כפי שהיה אמור לנהוג מי שמכונה "צבא הגנה לישראל". ונוצר הרושם, עכ"פ למראת עין, שהם כאילו אזרחים סוג ב'. וההססנות בתגובה הולמת, המשיכה גם כשהחלו ליפול פצמר"ים על הנגב המערבי, על שדרות ואף על אשקלון, ונוצר הרושם שהאוכלוסייה היהודית בדרום אינה זוכה למלוא ההגנה מן הצבא. אף ה"עורף הישראלי" לא חש שזה נוגע לו, שאף הוא מאויים, ומתוך כך לא למד להעריך את המסירות נפש שלכם, הגיבורים, שנשארתם דבוקים במקומותיכם, למרות ה"גופים השמימיים" הנוחתים עליכם לאלפים. והנה לפתע נפגע העורף בצפון (בצחות אפשר לומר שהמשחית פגע אף במקום שהדם הוא הכי אדום שיכול להיות ... בעיר האדומה), והתברר לנו ששום מקום אינו חסין. והתברר שלא ניתן לשים חייץ בין דרום לצפון, בין מערב למזרח. למדנו על בשרנו שבסה"כ אנו גוף אחד, וכל אבר שנפגע, הלב והמוח מרגיש. ואנו ממש חוים את החוויה של יוסף בשעה שלקחו מהם את שמעון. הם רצו להוציא את יוסף מכלל האחוה, אך למדו ש"כולנו בני איש אחד נחנו", ולא ניתן להבדיל בין אח לאח, ולשים חייץ בין האחים.

ב. כשעמדו לעקור אתכם ממקומכם, אחינו הגבורים בגוש קטיף וצפון השומרון, היו מאות אלפים שחשו הזדהות מלאה אתכם, הפגינו בעדכם במסירות ובדבקות, הושיטו יד זה לזה מחבל קטיף עד ירושלים. אך היו גם מליונים שנשארו בצד, וגם אם לא הזדהו אידיאולוגית עם מעשה העקירה, הם לא "יצאו מכליהם" כדי להביע הזדהות, לא בשעה ש"כלאו" אתכם במקומותיכם והכריזו על המקום כשטח צבאי סגור, ולא בשעה שניתקו אתכם מביתכם והכריחו אתכם לצאת למה שהיה בעיניכם כ"גלות". היתה כאן חוסר ערבות הדדית. והזעקה הדהדה: "כל ישראל ערבים זה לזה" - "איכה"? והדברים באו לידי ביטוי קיצוני אחרי העקירה, כשזה הפסיק להיות "שאלה פוליטית", ולא היה "תירוץ" לחוסר המעש - בשעה שטלטלו אתכם ממקום למקום, בשעה שנעקרתם מסביבתכם הטבעית ונזרקתם ל"סוכות", בשעה שמשפחות נהרסו בחלקם, בשעה שחלק מן המפונים איבד את פרנסתו, כשהפיצויים בקושי הספיקו לשלם חובות, וכו', וכו' (ואמנם באותו זמן התגלו גם ה"פנים היפות" של ישראל, כשמאות רבות של אנשים התנדבו יומם ולילה לעזור לעקורים).

עתה, שנה לאח"ז, הדברים חזרו אלנו בגדול, אך עמהם גם התיקון. עם נפילת הקטיושות והטילים בצפון, חלק גדול מאוכלוסי ישראל שבצפון "נכלא" בביתו, במקלטים או ב"חדרים מוגנים", וחלק גדול גולה, נודד ממקום למקום, כפליטים, עד יעבור זעם. לא אלפים אלא מאות אלפים. אך כאן מתגלה "כל ישראל ערבין זה לזה" בכל יפיו והדרו. "עמדות תיליפוניות" פתוחות 24 שעות ביממה לענות על בקשות של אוכלוסין אלו למצוא מקום "מקלט", אך לא פחות בקשות מופנות אל אותן "עמדות תיליפוניות", של יהודים המוכנים להציע את דירתם, את נכונותם לעזרה, את לבם הפתוח, ל"מפונים". ה"דרום" חש הזדהות מלאה עם הצפון, ומתקן את הרגעים הקשים, בהם ה"צפון" לא חש לעזרת הדרום. במקום אדישות באה ההזדהות! ואם בשעת המבצע הגדול של "פנים אל פנים" -שיועד לעורר את העם מתרדמתו ולהסביר הן את המצוקה של אלו העומדים להיעקר, והן את הסכנות הגדולות לעם כולו הטמונות ב"תכנית ההתנתקות"- היו צריכים להתחנן בפני הדלת, שיואיל בעל הבית לתת להיכנס, ויש שטרקו את הדלת, ויש שבקושי פתחו (ויש גם שפתחו לרווחה!), הרי היום הדלתות נפתחות בגדול, ויש להניח שהן נפתחות גם בפני מאות ואלפים שבשעתו סגרו את דלתם...

יש כאן כעין חזרה על התיקון שתיקן יהודה בשעתו. יוסף נשלח אל אחיו ע"י אביו, ובדרך הוא אומר לאיש אשר מצאהו בשדה: "את אחי אנכי מבקש" (בראשית ל"ז, ט"ז). וכאילו רמז, אנכי מבקש אותם, אך האם הם מבקשים אותי, או שאדרבה, ממשיכים הם את דרכו של קין, שאמר "השומר אחי אנכי"? ועתה, בא יהודה ומגלה ערבות מופלאה כלפי בנימין. "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו" (בראשית מ"ג, ט'), ובפני המשנה למלך, הוא אומר ברגישות ובנחישות (ראה רש"י ריש פרשת ויגש, ד"ה "כי כמוך כפרעה"): "ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני" (בראשית מ"ד, ל"ג). והממשלה שכה אטומה היתה בשעתו גם ל"זעקה הכלכלית" של המפונים, נזקקת עתה למעין "חוק פינוי פיצוי" מחודש, ע"מ לפצות את כל אלו שאיבדו את ביתם ופרנסתם, ואנו תקוה שיהיה כאן תיקון גדול, ואוזן קשבת לכל המצוקות.

ג. יפה העיר לי ר' צבי לוי נ"י, שעתה מתגלים גם הפנים האמיתיים של חיילי צה"ל, ודומני שזוהי עצמה מעלה חשובה. הם שממש לפני שנה עקרו כעשרת אלפים יהודים מביתם, והרבה האשימו אותם שלקו באטימות הלב, שפעלו כביכול כ"רובוטים", הנה עתה הם ממש מחרפים נפשם, מסכנים את עצמם בגבול ומעבר לגבול במסירות ובגבורה אין קץ, נכנסים בתופת האש ע"מ לחלץ פצועים, והכל כדי שעם ישראל יוכל לשבת בשקט בביתו. ונוסיף שסוף סוף ממלא הצבא את ייעודו המקורי, להגן על ישראל מפני האויב האמיתי, וזהו תיקון גדול.

כמובן שאילו אותה "תשובת המשקל" היתה מלווה גם בהכרזה דומה להכרזה של בני יעקב "אבל אשמים אנחנו", במעשה שמצורפת לו גם מחשבה טובה, היתה התשובה עוד יותר רצויה לפני המקום, וכלשון המשנה הנ"ל במסכת מכות, כ"ג,ב: "ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות". הכרזה כזו קשה עד מאד, כי היא כוללת בתוכה הכרה שהיתה טעות לכל אורך הדרך, שהיתה כאן "קוצנפציה" שגויה ביסודה, וה"נסיון" להודות בטעות קשה מנשוא. ובנסיון זה עמד בשעתו יהודה כשהכריז ברבים "צדקה ממני". כפי שהעיר לי יפה ד"ר אהרן כהן נ"י, לא היתה זאת רק הכרה בטעות רגעית, אלא הכרה שטעה מראשית הדרך, מאז שלא נתן לשלה בנו "לייבם" את תמר כלתו, כי חשב שהיא אשה קטלנית, ש"מוחזקת זו שימותו אנשיה" (רש"י, בראשית ל"ח, י"א), ועתה הכיר שה"קולר" תלוי על צוואר שני בניו ולא עליה. ולפי דעות במדרשים (ראה מכילתא, פרשת בשלח, פרשה ה'), בזכות הכרה זו, בזכות שאמר "צדקה ממני", זכה במלכות: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו"! מלך שאינו מסוגל להכיר ב"קונצפציה" שגויה, ממשיך בדרכו, הולך מדחי אל דחי ויכול להביא את העם לאסונות.

והנה, אחי יוסף, יותר משהתחרטו על עצם המכירה, הם התחרטו על האכזריות, על האטימות שגילו מול צעקות האח, והלוואי שגם כאן, אף אם אין חרטה על עצם העקירה, לפחות שתהיה חרטה אמיתית וכנה על האטימות מול התחנונים והתפילות של אחים שעמדו לעקרם, ולנוכח זעקות השבר של אחים שנעקרו, והאדמה רועדת תחתם, ועדיין לא זכו למנוחה ונחלה. ומדבר זה חוששני מאד, ואני תפילה שזה לא ייזקף לחובתו של העם: ראש הממשלה, לא רק שלא הכריז "אבל אשמים אנחנו", אלא שעדיין דבק ב"קונצפציה" שלו, והוא מכריז על כך ברבים. רק אתמול (כ"ט תמוז) פורסם בעיתונות שראש הממשלה הבטיח כי "תכנית ההתכנסות" לא ירדה מעל הפרק גם כיום. הוא אמר את הדברים דווקא בשיחה עם ראשי המפונים באתר הקראוונים ניצן: "אנחנו עוד נפנה יישובים, וחשוב לי להשלים את הפרק הזה כמה שיותר מהר, כדי שנוכל להמשיך, כעם חזק ומאוחד למשימות שעוד נכונו לנו" [וכמה הוא "שבוי" ב"קונצפציה" ניתן ללמוד ממשפט שהוסיף, ע"מ להוכיח שהתקבלה החלטה נכונה לבצע את ה"התנתקות": "טוב שאתם לא מתגוררים ברצועת עזה בזמן הפעילות שמתרחשת שם עכשיו". והרי זה דומה למי שהתנגש במכונית, והביא ל"תאונת שרשרת", והוא פונה לנהג המכונית שנזרקה לצדי הכביש בעקבות התאונה, ואומר לו: טוב שאתה לא על הכביש, אחרת היית נפגע משרשרת המכוניות...]. והרי זה כאילו אומר שכל עניינו ושאיפתו לגמור את המלחמה בצפון במהרה - זה כדי שיוכל לחזור לתכניתו! וחיזבאללה הוא רק בגדר מלאך רע, שמתייצב לו בדרך לשטן לו, ומונע ממנו להשלים את התכנית שלשמה באה תנועתו, תנועת "קדימה", לעולם. ובמידה ולא יוכל ללכת "קדימה", אם כן למה זה אנכי... ומכאן לחשש הגדול המקונן בלבי. כי כשם ש"האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (יומא פ"ה,ב), כך האומר אשוב ואחטא שוב, אפשר שתשובתו לא מתקבלת כראוי. ועל כן, כאמור, צריך הרבה תפילה ותחנונים לפני כסא הכבוד שאעפ"כ תשובת העם תתקבל, ובזכות זה, ד' יפקח את עיני הרועים ונזכה לפרנסים מהוגנין [ראה בבא קמא נ"ב,א רש"י ד"ה עביד לנגדא סמותא].

ואולי בזכות ה"תשובה למעשה", נזכה למעשה בישועה גדולה - שיסולקו לחלוטין האויבים המושבעים מגבולנו, ויסולק האיום האסטרטגי המרחף מעל ראשנו, מקרוב ומרחוק, וד"ל. הכל מראה שהשי"ת מושיט לנו "קרש הצלה", והשאלה הגדולה היא האם נשכיל לנצל כראוי את אותם ימי חסד שהי"ת מעניק לנו ע"מ להשלים את המלאכה. מבחינה זאת, היה לכם, גבורי גוש קטיף וצפון השומרון, תפקיד גדול וחשוב, ואפשר שבזכותכם ועל ידכם תתגלגל הצלה גדולה לעם ישראל. ושוב, כפי שהדגשתי במכתבי הקודם, זהו מסוג הדברים שניתן לומר רק לאחר מעשה! זה עצמו שכעת לא רק אמריקה נותנת לנו "כרטיס חופשי" אלא, בעיקרו, גם השמאל שבתוכנו, התקשורת, המערכת המשפטית, ארגוני "ארבעת האמהות" ובדומה להם, זה בזכות ההתנתקות.... כי אלו שמבצעים עכשיו את מלאכת העקירה של אויבנו המושבעים, הם הם שביצעו לפני שנה את ההתנתקות, וזה נתן להם "הכשר" שעדיין בתוקף, וע"כ הם לא חשודים בעיני השמאל, ולעת הזאת הוא שותק... ובדרך צחות ניתן להביא מה שכתב רש"י על הפסוק "ימינך ד' נאדרי בכוח, ימינך ד' תרעץ אויב" (שמות ט"ו, ו'): "שתי פעמים, כשישראל עושין את רצונו של מקום השמאל נעשית ימין"... (ומכאן, שאם הימין נעשית שמאל, סימן הוא שישראל אינן עושין את רצונו של מקום...). אל ראשי המדינה דהיום צריך איפוא לשנן את דברי מרדכי: "מי יודע את לעת כזאת הגעת למלכות". ואם לא ישכילו, יש לדעת ש"אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"! (אסתר ד', י"ד).

האדם במקום ד', וד' במקום האדם
ומכאן אני חוזר לשאלה בה פתחתי. במה זכיתם, גבורי גוש קטיף וצפון השומרון, לניסים כה מופלאים, בשעה שנפלו עליכם יותר מששת אלפים פצמר"ים ובדומה להם, ונשארתם כמעט ללא פגע. ודאי זכויותיכם הגדולות הם חלק מה"עסק". אך אני מרשה לעצמי, במסגרת המגבלות הנ"ל, להוסיף עוד הסבר דתי לאותה תופעה מופלאה. כי זאת יש לדעת, הניסים להם זכיתם הם בגדר ניסים גלויים. באותו רגע שאנו עדים לתופעה החורגת באופן הקיצוני ביותר מכל חוקי וכללי הסטטיסטיקה, התופעה היא בגדר נס גלוי. נקח למשל את מכת בכורות. כשלעצמו, מותו של בן אדם ע"י מגפה וכדומה הוא תופעה טבעית. אך ברגע שאותו בן אדם הוא דווקא הבכור, והתופעה חוזרת על עצמה במאות אלפים של בתים, וכן במאות אלפים של דירים, בהם דווקא בכור בהמה הוא הנפגע, הכל רואים כאן שזהו ד' בכבודו ובעצמו שפעל, "אני ד'" - אני ולא שליח, אני ולא אחר. וכדי להעמיק במה שקרה אתכם, רצוני להקדים בדברי הספורנו לפרשת משפטים. הספורנו מתייחס למצוות השבת העבוט:
"אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (שמות כ"ב, כ"ה - כ"ו). וז"ל הספורנו: "אעפ"י שלא יוכל לצעוק עליך חמס שהרי הוא חייב לך, מכל מקום כשיצעק אלי על עניותו הגורם לו להיות ערום בלי לבוש על ידך, אתן לו קצת ממה שהייתי חונן אותך יותר על ספוקך כדי שתוכל לפרנס בו אחרים" (ד"ה ושמעתי כי חנון אני). ד"ה כי חנון אני: "והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן זולתי, לפיכך טוב לך שאתה תחננהו בהשבת עבוט, באופן שיתמיד לך החן מאתי, שתוכל אתה להלוות ולפרנס אחרים".

חידושו הגדול של הספורנו, שהצעקה של העני לא מופנית אל העשיר, אלא אל השי"ת, כלשון הכתוב: "והיה כי יצעק אלי", והצעקה אינה על העבוט שבידי העשיר, שהרי הוא חייב לו ואך טבעי הוא שהעבוט יישאר אצל הנושה, אלא הצעקה היא על עצם עניותו שהביאתו לידי מצב קיצוני שהוא צריך עתה לשכב ערום. ותשובתו של הקב"ה - שאותו מצב קיצוני התגלגל ע"י העשיר, ויש לזקוף את החובה על העשיר, ומהי חובתו? שהוא היה צריך לדאוג לכך שלא נגיע לידי מצב של אביונות כזה, בו אדם נאנס לשכב ללא לבוש. ואם לא דאג, סימן שנכשל הוא בנסיון העשירות. כי העשירות הוא בסה"כ נסיון ביד האדם, שהוא יעביר הלאה את הפקדון שמסר לו הקב"ה, את "מה שהייתי חונן אותך יותר על ספוקך כדי שתוכל לפרנס בו אחרים". ואם הוא נכשל, אז ד' יקח ממנו את אותה יתרה, וימסור אותה ליד העני, וזהו סוד הגלגל החוזר בעולם. אך אם העשיר עומד בנסיון, אז אדרבה, הקב"ה מתמיד לו החן ("כי חנון אני" נאמר גם כלפי העשיר), כי מתברר שהשי"ת עשה "השקעה טובה".

ואם נשאל עתה, עפ"י הספורנו, מי הוא הפועל במקום מי, האם האדם במקום ד' או ד' במקום האדם? התשובה היא ששניהם ישנם. באופן ראשוני, האדם הוא שפועל במקומו של השי"ת, כלומר ד' במקום לתת באופן ישיר לעני, הוא נותן יתרה לעשיר "כדי שתוכל לפרנס בו אחרים", וכך הוא מזכה אותו במידת החסד. והיא גופא התשובה שנתן ר' עקיבא לטורנוסרופוס הרשע (ראה בבא בתרא י',א) ששאל אותו: "אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם"? ענה לו ר' עקיבא: "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם" [כלומר, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והאדם ניצול "מדינה של גיהנם" רק מכוח החסד של בורא עולם, ואת החסד הוא מרעיף למי שבעצמו נוהג במידת החסד]. וכן הוא במדרש (ויקרא רבה פרשה ל"ד): "כתיב (תהלים קל"ו, כ"ה) נותן לחם לכל בשר, בא זה וחטף לו את המצוה אמר הקב"ה עלי לשלם לו גמולו הה"ד (משלי י"ט, י"ז) וגמולו ישלם לו". כלומר, באופן ראשוני הרי זה כביכול מצוותו של הקב"ה לתת לחם לכל בשר, אך הקב"ה שמח עם מי שחוטף לו את המצוה ועושה זאת במקומו. אך אם האדם נכשל בנסיונו וייעודו, ואינו פועל במקומו של הקב"ה, אז הקב"ה נאלץ לפעול במקומו של האדם, ולחזור ל"מצוותו" הראשונית. וזהו שכותב הספורנו :"והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן זולתי". כשהאדם לא פעל כ"צינור" של הקב"ה, אז הקב"ה פועל ללא "צינור".

ומכאן אנו חוזרים אליכם, גבורי גוש קטיף וצפון השומרון. השי"ת הוא השומר את עמו ישראל לעד, אך גם כאן, הוא מעביר ליד האדם את תפקיד השמירה. השי"ת רוצה שהאדם הוא יהיה בגדר שומר אחיו, ולא ינהג כמו קין, שאמר "השומר אחי אנכי", ועפ"י המדרש, קין העביר את האחריות על השי"ת, שהוא בבחינת "אנכי", והוא היה צריך לשמור על אחיו (ראה מדרש תנוחומא, ורשא, בראשית סי' ט'). ובמישור הכלל, תפקידו הגדול של צבא הגנה לישראל, הוא כשמו, לשמור על עם ישראל מפני אויביו, ובזה להיות שלוחו ו"צינורו" של השי"ת. אך כשנפלו מאות ואלפי פצמר"ים עליכם, והצבא (כאמור, עפ"י ההנחיית של הדרג המדיני) לא עשה את הדבר הטבעי המוטל עליו, אז הקב"ה נאלץ לעשות את עבודת השמירה במקומו. והנה, כשהשי"ת בכבודו עושה דבר, לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח, הוא עושה זאת בשלמות. אצל השי"ת אין "טעות סטטיסטית". ואז קרה דבר מופלא. הוא פרס את סוכתו עליכם, וכלשונה של הגב' עידה אקרמן תחי', כולם חשו ש"ענני כבוד" מגינים עליכם. והנה היום, כאילו השי"ת אומר לנו: אז הצבא נהג "בהסתר פנים" כלפי אחיו, ואני נאלצתי לשמור לבדי, אז היום אתם, אנשי הצבא, נדרשים לתיקון. ואתם תשמרו כביכול לבדכם על עם ישראל, ותעשו זאת במסירות נפש עילאית, ואני אנהג "בהסתר פנים". ואותו "הסתר פנים" הוא הנותן מקום לפרשנות "סטטיסטית" של המאורעות. וכך, יום אחד, כשכל הקטיושות נפלו בשדות פתוחים, שמעתי באחת הרשתות את השדרן אומר: היום הסטטיסטיקה היתה לטובתנו. ולמחרת, כשקטיושה פגעה ישירות באחד מאתרי הרכבת ונהרגו שמונה אזרחים, אמר הקריין: הפעם, הסטטיסטיקה היתה לרעתנו...

ואל לנו להלך קרי עם השי"ת, עלינו להכיר שהכל מאתו, ובזכות זה, ובזכות אותה מסירות עילאית של אלו המופקדים על שמירתנו, ובזכות תפילת הרבים ולימוד התורה של תינוקות של בית רבן, גם הוא לא ילך עמנו קרי, ונזכה מיד לנסים גלויים מאת השי"ת, נזכה שיפרוס עלינו את סוכת שלומו ואת ענני הכבוד, ותתגלה מלכותו לעין כל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il