ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
אומרת הגמרא בפרק החובל (בבא קמא צא ב):
תני רבה בר בר חנה קמיה דרב: שורי הרגת, נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו - פטור. אמר ליה (- רב): אם כן לא שבקת חיי לברייתא, כל כמיניה?
כלומר, שנה רבה בר בר חנה בברייתא, שאדם שתובע את חבירו על כך שהזיק לו - הרג את שורו או קצץ את נטיעותיו - ואילו המזיק טוען כנגדו, שהניזק עצמו הורה לו לעשות כן, פטור מלשלם. ותמה רב על כך "אם כן לא שבקת חיי לברייתא" הרי יוכל כל אחד להרוג שורו של חברו, וכשיתבע אותו לדין יטען "אתה אמרת לי להרגו". משיב רבה בר בר חנה:
אמר ליה: איסמייה? (- האם נמחק את הברייתא הזו?) אמר ליה: לא. תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה.
אומר רב, שיש לפרש את הברייתא בשור העומד להריגה, כלומר שור מועד שמסכן את הבריות, ומצוה לשחוט אותו שלא יזיק. וכן אילן שעומד לקציצה, כגון שנוטה לרשות הרבים ועומד ליפול, ומסכן את העוברים ושבים שם, ומצוה לקצוץ אותו ולסלק הסכנה1. מדובר בברייתא שהלך איש אחר ולא הבעלים ושחט את השור וקצץ את האילן, וכעת תובע אותו הבעלים לדין. דווקא במקרה כזה פסקה הברייתא, שאם טוען המזיק אתה אמרת לי להרוג ולקצוץ, פטור. שואלת הגמרא:
אי הכי, מאי קא טעין ליה? (- אם השור עומד לשחיטה, מקשה הגמרא, וודאי טוב שאותו איש שחט אותו, ועל מה תובע הבעלים) דאמר ליה: אנא בעינא למיעבד הא מצוה, דתניא ושפך וכסה (- "ושפך את דמו וכסהו בעפר" דברים כ כ) מי ששפך יכסה. ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים.
מתרצת הגמרא, שטוען בעל השור או בעל האילן "אני רציתי לקיים את המצווה של סילוק המזיק, שהרי זו מצוה שלי – עלי מוטל לשחוט את השור ולעקור את האילן - ואתה חטפת ממני מצוה". הרי כך למדנו בברייתא לגבי מצוות כיסוי הדם "ושפך וכסה, מי ששפך יכסה" כלומר, השוחט עוף או חיה ושפך את דמו מצוה לכסות את הדם, והתורה אומרת שמי ששפך הוא זה שצריך לקיים את המצווה של כיסוי הדם. מביאה הגמרא מעשה באחד ששחט, והקדים אותו אחר וחטף את מצוות כיסוי הדם, וחייב רבן גמליאל את החוטף לתת עשרה זהובים לשוחט. הווה אומר, החוטף מצוה מחברו חייב לשלם עשרה זהובים.
אם כן, באופן זה מדברת הברייתא שחטף את מצוותו של חברו, ובא הבעלים בטענה שרצה הוא לקיים את המצווה להסיר דמים מן הבית ולסלק את הנזק, ותובע אותו עשרה זהובים. על כך אומרת הברייתא, שכיוון שהיה השור עומד לשחיטה והאילן עומד לקציצה, וטוען שהבעלים אמר לו לשחוט ולקצוץ, טענתו מתקבלת ופטור. אך אם לא היה טוען כך, היה מתחייב לשלם עשרה זהובים.
שכר מצוה או שכר ברכה
הגמרא במסכת חולין (פז א) מביאה את הברייתא הנזכרת בעניין כיסוי הדם. ומסתפקת שם הגמרא:
איבעיא להו, שכר מצוה או שכר ברכה? למאי נפקא מינה לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה הויין ארבעים.
הגמרא דנה בחיוב עשרה זהובים לחוטף מצוה מחבירו, האם זהו שכר המצוה או שכר הברכה. כלומר, המכסה קיים מצוות כיסוי הדם, וישנו גם חיוב לברך על המצוה הזו, האם תיקנו את תשלום עשרת הזהובים הללו על המצוה שחטף מחבירו, או על הברכה. ונפקא מינה לכך, במי שחטף ברכת המזון מחבירו, היינו שהזמינו את האחד לזמן ואחר חטף את הברכה - אם זהו שכר מצוה, אם כן ברכת המזון היא מצוה אחת ומשלם עשרה זהובים. ואם זהו שכר ברכה, הלא ישנן ארבע ברכות בברכת המזון, ויתחייב לשלם לו ארבעים זהובים.
בהמשך הסוגיה מביאה הגמרא סיפור בצדוקי שבא לבשר לרבי בשורה טובה, והזמינו רבי לסעוד אצלו:
לאחר שאכלו ושתו, אמר לו, כוס של ברכה אתה שותה, או ארבעים זהובים אתה נוטל? אמר לו, כוס של ברכה אני שותה. יצתה בת קול ואמרה, כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים. אמר רבי יצחק, עדיין ישנה לאותה משפחה (- של מבשר. רש"י) בין גדולי רומי וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס.
אם כן, למסקנת הגמרא "כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים", כלומר על מצוות ברכת המזון שיש בה ארבע ברכות, משלמים ארבעים זהובים. ארבעים זהובים הוא מחיר גבוה מאד - כל זהוב הוא לפחות ארבעה גרם זהב, ויש אומרים שהוא שמונה גרם. בזהב, ישנן כמה וכמה דרגות של זהב טהור, אם נחשב את שווי הזהב במדרגה הפשוטה והזולה ביותר, יצא שמשקל עשרה זהובים שווה 2,400 ש"ח לערך. ולפיכך, אדם שחטף ברכת המזון מחבירו משלם 2,400 ש"ח כפול ארבע, שהוא סכום נכבד הקרוב לעשרת אלפים ש"ח2. גם כיום לא השתנתה התקנה, וקיים דין זה שהחוטף ברכה צריך לשלם עשרה זהובים (עי' שו"ע חו"מ סי' שפב ס"א).
חיוב קנס או ממון
האם יסוד חיוב זה הוא קנס, או חיוב תשלום על הפסד של ברכות? לחקירה זו יכולות להיות נפקא מינות לדינא.
נעיין ברי"ף בסוף פרק החובל (בבא קמא לב ב מדפי הרי"ף):
איכא מאן דאמר האי דחייביה רבן גמליאל להאי גברא י' זהובים קנסא הוא דקנסיה, ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא.
יש שאמר, שחיוב עשרה זהובים הוא קנס, ולכן אי אפשר ללמוד מקנס שגזר רבן גמליאל במקרה מסוים בכיסוי הדם, למקרה אחר. אולם, סובר הרי"ף, שמדברי הגמרא מוכח לא כך:
וכד מעיינת בגמרא לא אשכחת להאי סברא, דאי סלקא דעתך קנסא הוא דקניס רבן שמעון בן גמליאל ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא, אמאי קא גמר מינה רב להא דתנן נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקצצן פטור דשמעינן מינה טעמא דאמר הכי הא לא אמר הכי חייב אלא לאו דינא הוא וגמרינן מיניה.
בגמרא מבואר, שיכול הבעלים לתבוע קצצת את הנטיעות שהיתה מוטלת עלי מצוה לקוצצן, ולמדים זאת מרבן גמליאל שחייב עשרה זהובים על מצוות כיסוי הדם. מכך שלמדים מכיסוי הדם על דבר אחר, מוכח שזה איננו חיוב קנס, שהרי אין למדים קנס ממקום למקום. לכן מכריע הרי"ף, שעשרה זהובים הוא חיוב תשלום הבא מצד הדין, היינו, אדם שחטף מחברו מצוה הפסיד והזיק אותו. ובאו חכמים וקבעו, ששיעור ההפסד הוא עשרה זהובים. ולפי שזהו חיוב מצד הדין, אפשר ללמוד ממנו יסוד כללי בכל מקום, שכל מצוה שאדם חטף מחברו חייב לשלם עבורה עשרה זהובים.
הש"ך (חושן משפט סי' שפב ס"ק א) מתרץ את השיטה הסוברת שזהו חיוב קנס, שהכלל שקנסא מקנסא לא גמרינן תלוי במחלוקת רב ושמואל (עי' גיטין נג א). ומה שמוכח בגמרא שלמדים מכיסוי הדם למקום אחר, הוא רק לפי דעת רב, שסובר שאפשר ללמוד קנס מקנס.
יוצא מכך, שיש שתי דעות, האם חיוב עשרה זהובים הוא מצד הדין, או משום קנס. ולפי דעת הרי"ף, חל כאן חיוב מצד הדין לשלם על כך שחטף מחברו מצוה, אף על פי שמצווה היא דבר רוחני ולכאורה לא היה מקום לחייב ממון על הפסד רוחני. נפקא מינה למחלוקת זו בחוטף מצוה בשוגג, שאם החיוב מתורת קנס פטור בשוגג, ואם החיוב מצד הדין חייב אף בשוגג. נפקא מינה נוספת במקרה שמת החוטף, שאם החיוב מצד הדין יתחייבו בניו, ואם מתורת קנס, אין בניו חייבים לשלם קנס של אביהם. אך הנפקא מינה העיקרית היא, כפי שנתבאר, שאילו היה זה דין קנס לא היו למדים למקום אחר.
מצוה וברכה יחד
נעיין בדברי התוספות בסוגיה (בבא קמא צא ב ד"ה וחייבו):
בפרק כסוי הדם (חולין פז א) מוכח שזהו שכר ברכה. ואם תאמר, שכר דמצוה עצמה היכא אזיל?
כלומר, בכיסוי הדם יש גם מצוה וגם ברכה. מקשים תוספות: מדוע לא נאמר שכשם שבברכת המזון אמרה הגמרא בחולין שכל ברכה וברכה בפני עצמה מחייבת בעשרה זהובים, כך גם תחייב המצווה בפני עצמה עשרה זהובים והברכה בפני עצמה עשרה זהובים? מתרצים תוספות:
ויש לומר דמצוה וברכה הכל אחד, ואף על גב דשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה יש שכר מצוה אף על פי שאין ברכה, מכל מקום התם שכר מצות כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים, ושכר ברכת המזון ארבע ברכות מ' זהובים.
כלומר, במקום שיש מצוה לחוד, משלם י' זהובים. וכן הדין במקום שישנה ברכה לחוד, שמשלם עבור כל ברכה י' זהובים, ולכן על ברכת המזון שבה ארבע ברכות משלם ארבעים זהובים. אך במקום שיש ברכה ומצוה יחד, משלם י' זהובים עבור שניהם כיוון שהם דבר אחד.
מעוות לא יוכל לתקון
רבינו תם פוסק הלכה מחודשת בדין החוטף מצוה:
ומעשה באחד שקראו שליח ציבור לקרות בספר תורה, ובא אחר וקדם וקרא. ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות. ואין נראה לר"י טעם זה, דאם כן למה חייבו רבן גמליאל עשרה זהובים?
אותו עולה הפסיד שתי ברכות של עלייה לתורה. ואמר רבינו תם לחוטף, שיפצה את העולה בכך שייתן לו תרנגולת לשחיטה, ויזכה לברך שתי ברכות כנגד הברכות שהפסיד - ברכת השחיטה וברכת כיסוי הדם. כלומר, מי שחטף ברכות יכול לשלם בברכות, ולאו דווקא בממון.
ר"י חולק על רבינו תם, שהרי אם אפשר לפצות על ההפסד על ידי ברכות אחרות, מדוע חייב רבן גמליאל דווקא עשרה זהובים? שיחייב אותו ליתן לו תרנגולת לשחיטה, שהרי תרנגולת אחת וודאי פחות יקרה מאשר עשרה זהובים! על כן סובר ר"י, שצריך לשלם דווקא עשרה זהובים כפי שקבע רבן גמליאל, ואין אפשרות להמיר זאת במצווה אחרת.
תוספות במסכת חולין (פז שם ד"ה וחייבו) מוסיפים עוד בטעם הדבר:
ולא היה יכול לפטור עצמו במה שהיה נותן לו עוף אחר לשחוט, דזאת מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה והוי מעוות לא יוכל לתקן.
התוספות עוסקים במעשה שהובא לעיל באחד שחטף מצות כיסוי הדם, וחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים. ואומרים תוספות, שאפילו שאותה מצוה שחטף היא כיסוי הדם, אינו יכול ליתן לו כנגדה מצוות כיסוי דם בעוף אחר. ולכאורה, אינו מובן, הלא הפיצוי היותר מתקבל על הדעת הוא לשלם באותה מצוה שחטף? מבארים תוספות "דזאת מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה". צריך לעיין בכוונת התוספות, מדוע מצוות כיסוי הדם בעוף אחד נקראת מצוה אחרת מכיסוי הדם שבעוף השני? ונראה, שיש בדברים אלו אמירה עמוקה שמסבירה מהי המשמעות של החוטף מצוה מחברו. על אותו איש ששחט עוף, היתה מוטלת מצוה לכסות את הדם, והחוטף שחטף ממנו את המצווה גרם כאן חיסרון - מצוה שהיה מחויב בה לא קיים. אמנם, נותנים לו מצוה אחרת, אבל את המצווה שהיה מחויב בה לא התאפשר לו לקיים, זהו "מעוות לא יוכל לתקון". ואף על פי שלא עברתי בזה שום עבירה, משום שהדבר לא היה לרצוני, אך סוף סוף איבדתי את הזכות לקיים את החיוב שהייתי חייב בו3.
רבינו תם שבתוספות בסוגייתנו במסכת בבא קמא חולק על כך. לדעתו, אפילו במקום שחטפו ממנו ברכת התורה, ייתנו לו עוף לשחוט, אף שהיא מצוה אחרת לחלוטין. כנראה, שלדעת רבינו תם אין כאן חיסרון של "מעוות לא יוכל לתקון", אם הפסידו לך מצוות כיסוי הדם תקיים כיסוי הדם בעוף אחר, אם חיסרו לך מצוה תקבל מצוה אחרת כנגדה. כלומר, חטיפת המצווה לא יצרה חיסרון ופגם, אלא יש בה מניעה של רווח, וניתן להשלים זאת במצווה אחרת.
חטף מצוה ומסרה לאחר
ייתכן שיש נפקא מינה לדינא במחלוקת זו שבין רבינו תם ור"י.
אדם שחטף כיסוי הדם מאדם אחד ולא כיסה בעצמו, אלא נתן לאחר לכסות. יש לדון, האם חייב עשרה זהובים, משום שהפקיע מן השוחט את האפשרות לכסות והפסיד מחבירו את קיום המצוה. או פטור מלשלם, כיוון שלא לקח לעצמו את קיום המצוה. דן בשאלה זו בשו"ת מהר"ם שיק (יורה דעה סי' שכח).
לכאורה, יש להביא ראיה לדבר מלשונו של השולחן ערוך (חושן משפט סי' שפב ס"א), שהיא גם לשון הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ז הי"ד):
וכן מי ששחט חיה ועוף, ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט, חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב, והוא י' זהובים. וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים י' זהובים.
נקטו הרמב"ם והשולחן ערוך בלשונם "כל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה וכו' וקדם אחר ועשאה". ויש לדייק מדוע כתבו שאחר קדם ועשאה, היה להם לכתוב שאותו חוטף שמנע מן הראשון את המצווה הוא שעשה את המצווה במקומו, או לכתוב בסתם "וקדם ועשאה"? משמע שהמונע חייב אף על פי שלא הוא קיים את המצווה לבסוף. אמנם, אפשר לדחות את הדיוק ולומר, שכוונת הרמב"ם והשולחן ערוך היא אכן לחוטף עצמו, אך נמנעו מלכתוב "וקדם ועשאה" בסתם, מפני שניתן היה לטעות ולהבין שהכוונה שקדם הבעלים ועשאה, היינו שלבסוף התגבר הבעלים על המונע וקיים את המצווה, ואף על פי כן משלם אותו שניסה למונעו מן המצווה עשרה זהובים. מכל מקום, ייתכן שכוונת הרמב"ם לדייק כדברינו4.
על כל פנים, יש לבאר את צדדי השאלה, מהו הצד לחייב חוטף מצוה שלא קיים את המצווה בעצמו, ומהו הצד לפטור? נראה, ששורש הדיון הוא, האם חיוב החוטף מצוה הוא מדין מזיק, או מדין גזלן. כלומר, האם חייב על כך שגזל את המצווה מחברו וחייב להשיב את הגזלה, ולצד זה אינו מתחייב אלא אם קיים המצווה בעצמו, או שחייב על כך שגרם נזק לחבירו ואפילו לא לקח המצוה לעצמו. ולפי צד זה שחייב מתורת מזיק, אנו מחשיבים מניעת קיום מצוה כנזק. ולכאורה, בזה נחלקו ר"י ורבינו תם - לדעת ר"י, שסובר שהחוטף מצוה גורם חיסרון "מעוות לא יוכל לתקון", מתחייב החוטף על כך שהזיק את חברו וחיסר ממנו את קיום המצווה, וחייב אפילו במסרה לאחר. ואילו לדעת רבינו תם, שסובר שאין כאן חיסרון אלא מניעת רווח של קיום המצווה, נראה שמתחייב החוטף על כך שלקח ממנו את המצווה מדין גזלן, ולפי זה יהיה חייב דווקא אם קיים המצווה בעצמו.
וייתכן שדין זה תלוי גם בשאלה נוספת, האם חיוב החוטף מצוה הוא קנס, או חיוב ממון גמור:
אם נאמר שזהו חיוב גמור, אם כן, אין לומר שמתחייב מדין מזיק, שהרי אין חייבים על מניעת רווח מדין מזיק (כדין המבטל כיסו של חבירו, עי' ירושלמי בבא מציעא פ"ה ה"ג). ועל כורחך שאין לחייבו כי אם מדין גזלן, ולפי זה רק אם קיים בעצמו את המצווה חייב לשלם. אבל אם רק מנע מן הבעלים את קיום המצווה, אינו גזלן ואף גדר מזיק אין כאן, שהרי לא פגע בו אלא מנע ממנו רווח. אמנם, לפי מה שאמרנו לעיל בדעת ר"י, שיש כאן הפסד וחיסרון ממש משום שלא קיים את המצווה המוטלת עליו, ייתכן שיש כאן אפילו חיוב ממון גמור מתורת מזיק. מאידך, אם נאמר שזהו חיוב קנס, אפשר לומר שקנסו חכמים על כך שמנע מחברו לעשות את המצווה, למרות שהחוטף עצמו לא קיים את המצווה, ואף שאין כאן חיוב ממון גמור לא מתורת גזלן ולא מתורת מזיק.
פירעון עשרה זהובים בעניית אמן
הרא"ש (חולין פ"ו סי' ח) מביא מעשה נוסף שבו עסק רבינו תם:
מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו, וקדם אחר ומלו. ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים. ופטרו ר"ת, דאמר בפרק החובל דכל מידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. ואפילו אם תפס מפקינן מיניה. דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך, ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה.
אדם אחד כיבד מוהל מסוים למול את בנו, ובא מוהל אחר ומל. המוהל הראשון תבע את המוהל השני שחטף את המצווה שישלם לו עשרה זהובים, ופטר ר"ת את השני מלשלם משני טעמים – טעם ראשון, משום שזהו דבר שאין בו חסרון כיס, ועל כן אין כח לדייני בבל לדון בו, כיוון שאין בזה דין שליחותייהו (עי' בבא קמא פד ב). ולטעם זה, אליבא דאמת חייב המוהל, אלא שאין בית דין גובים ממנו. וטעם שני, אפילו אם תפס המוהל הראשון ממון מן השני, שמועילה תפיסה בדבר שאין דנים בו בבבל (עי' בבא קמא טו ב ופד א), מכל מקום פטור המוהל השני מעצם החיוב. מדוע? כיוון שהחוטף מל ובירך את ברכות המילה, והראשון שנחטפה המצוה ממנו שמע את הברכות וענה אמן, אם כן, גדול העונה אמן יותר מן המברך (ברכות נג ב ונזיר סו ב). כלומר, אין למוהל הראשון תביעה של עשרה זהובים על חטיפת המצווה, כיוון שהברכה והמצווה הן דבר אחד, ותמורת המצווה והברכה שהחמיץ קיבל יותר, שהרי העונה אמן גדול יותר מהמברך. גם תוספות בסוגייתנו (בבא קמא צא ב ד"ה וחייבו), מלבד מה שהביאו בשם רבינו תם, שייתן לו החוטף תרנגולת לשחיטה, כפי שהובא לעיל, הזכירו בשם רבינו תם שני טעמים אלו לפטור מי שחטף ועלה לתורה במקום מי שקראו שליח הציבור.
לפי דברי רבינו תם אלו יש מקום לשאול, מדוע חייב רבן גמליאל את מי שחטף כיסוי הדם לשלם עשרה זהובים, הרי החוטף כיסה ובירך וענה השוחט אמן על ברכתו וגדול העונה אמן? מכוח שאלה זו מכריח הים של שלמה (בבא קמא פ"ח סי' ס), שלדעת רבינו תם מדובר שבירך הברכה בשקט ולא שמע השוחט, או שדחפו משם כדי שלא ישמע. וכותב הים של שלמה, שדוחק לפרש הגמרא שבירך בשקט, שמן הסתם בירך בקול כדרך המברכים5. ובוודאי דוחק להעמיד הגמרא ברשע שמונע את חברו מלענות אמן.
עוד מתקשה הים של שלמה (שם) לקבל את דברי רבינו תם מטעם אחר, שכן גם בכיסוי הדם וגם במילה ישנם שני דברים – מעשה המצווה וברכה. אם כן, ענית אמן יכולה לבוא במקום הברכה, אך מה ישלים את מעשה המצווה שהפסיד? אף על פי שהתשלום הממוני על המצווה ועל הברכה יחד הוא עשרה זהובים, אך מבחינת המציאות הפסיד גם ברכה וגם מצוה, ומחויב לפצותו על שניהם. על כן, אין נראה לים של שלמה לקבל את דברי רבינו תם כי אם במקום שהפסידו ברכה בלבד, כגון קריאת התורה6 ותפילה, אך במקום שמנע ממנו ברכה ומצוה יחד אין אפשרות לשלם על המצווה בברכה או בעניית אמן, אלא חייב לשלם דווקא עשרה זהובים. ומוסיף שם:
ואף שכך פסק אילן גדול, ונתלו בו עמודי עולם, התוספות והרא"ש והמרדכי והר"ן. ומתיירא אני שלא ירוצו גולגלתי. אבל תורה היא, וללמוד אני צריך, והנראה בעיני כתבתי.
ביאור המחלוקת
הש"ך (חושן משפט סי' שפב ס"ק ד) מצדיק את דעת רבינו תם, ומתוך דבריו נוכל להבין את דברי הים של שלמה:
ואין דבריו נכונים, ודברי התוספות והרא"ש ומרדכי וסייעתם הם דברי אלהים חיים וכו' ועוד דמה בכך, סוף סוף כיון דהעונה אמן גדול מהמברך ונוטל שכר י' זהובים, אם כן הרי זה שקדם ומל לא הפסידו כלום, שהרי מכל מקום יש לו הי' זהובים ולמה יחייב.
מבאר הש"ך שכאשר אדם חוטף מצוה מחברו, יש לו חוב של עשרה זהובים. חוב זה אפשר לפרוע בכמה אופנים: ניתן לפרוע את החוב על ידי שיתן לו לקיים מצוה או לברך ברכה ששווה עשרה זהובים, או שיזכה אותו בעניית אמן שאף היא שווה עשרה זהובים. כלומר, עבור המצווה שחטפו ממנו, ששוויה עשרה זהובים, קיבל תשלום שכר במצווה אחרת ששוויה עשרה זהובים. לכן, אף על פי שחטף ממנו גם ברכה וגם מצוה, כיוון ששכרן יחד הוא עשרה זהובים, יכול לשלם שכר זה בעניית אמן שאף היא שווה עשרה זהובים.
לעומת זאת, הים של שלמה אינו מתבונן על חיוב עשרה זהובים כשכר המצווה. וההסבר בזה הוא כפי שבארנו לעיל בדעת ר"י שחולק על רבינו תם. ר"י סובר שהחוטף מצוה עובר על "מעוות לא יוכל לתקון" - עבור המצווה שאיבד אי אפשר לתת תמורה אחרת. אף שהגמרא במסכת חולין מכנה את חיוב עשרה זהובים "שכר מצוה או שכר ברכה", ניתן לבאר שאין הכוונה בתורת תשלום שכר, אלא כמה צריכים לשלם על פגיעה כזו באדם בכך שחטפו ממנו מצוה. חיוב זה, אפשר לפרש שהוא מתורת קנס, אך אפשר לפרש זאת גם כחיוב ממון גמור - חטיפת מצוה היא נזק ופגיעה ממשית, אלא שאין דרך לשלם עליה באמצעים אחרים, כי אם על ידי תשלום עשרה זהובים.
בדברינו נוכל לבאר מחלוקת נוספת המופיעה בשולחן ערוך (חושן משפט סי' שפב ס"א) בדין תשלום עשרה זהובים:
חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים וכו' ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב, והוא י' זהובים.
לדעה הראשונה, משלמים לפי ראות עיני הדיינים. כלומר, התשלום משתנה מאיש לאיש: אם חטף מצוה מאיש צדיק שמחבב מצוות מאוד, משלם הרבה יותר ממי שחטף מצוה מאיש שאינו מקפיד כל כך בקיום מצוות. גובה התשלום משתנה לפי עוגמת הנפש והכאב שיש לאדם בכך שהפסיד את המצווה. נדייק יותר - התשלום משתנה לפי גודל המצווה שהפסיד, מפני שמעשה שנעשה על ידי צדיק בכל הרצינות והמסירות, גדול יותר ממעשה מצוה של אחרים, ולכן משלם לפי ראות עיני הדיין. כך מסביר הסמ"ע (חושן משפט שם ס"ק א) את דברי השולחן ערוך, והוא כפי שבארנו בדעת רבינו תם, שעשרה זהובים הם שכר עבור המצוה7.
מאידך, לדעה השניה, משלמים בדיוק עשרה זהובים, וכותב הים של שלמה (בבא קמא שם) "טעם י' זהובים הוא סוד הגנוז"8 זהו סוד גדול מדוע נקבע דווקא סכום של עשרה זהובים, משום שיש בזה עניין מיוחד. היינו, אין חליפין לחוטף מצוה, האופן היחיד לתקן את הנזק הוא תשלום עשרה זהובים, ולא אופן אחר. כשיטת ר"י שבארנו, עמה הסכים גם הים של שלמה.
מכירת מצוות
השלטי גיבורים על הרי"ף (בבא קמא לב ב מדפי הרי"ף אות ג) דן בשאלה האם חיוב עשרה זהובים הוא קנס או חיוב מן הדין, ונוטה לומר שחיובו מן הדין. מוסיף השלטי גבורים ואומר:
ולפי זה יעלה יפה מה שכתבתי, דאדם יכול למכור המצוות שלו ויעלו לאיש הקונה, דהא יש להם ערך עשרה זהובים לאחר. מיהו נראה דוקא מועיל הקנין במצוה שעתיד לעשות, אבל לא במצוה שעשה כבר.
זהו, אם כן, המקור למכירת מצוות. אפשר למכור מצוה בכסף, משום שיש לה שווי כספי. נראה לי, שר"י יחלוק על דין זה, מפני שלשיטתו מצוה אינה שווה כסף, ומה שמשלם עשרה זהובים הוא עונש או גדר אחר, ולא שכר ותמורה למצווה. חידושו של השלטי גיבורים מתאים לשיטת רבינו תם, שסובר שעשרה זהובים הם תמורה למצווה, לכן אפשר למכור מצוה בעשרה זהובים, ואז נחשב הדבר שהמצווה ניתנת לשני, ואם איש אחר יחטוף אותה הוא גונב מן הקונה עשרה זהובים ויתחייב לשלם לו.
אך מעיר השלטי גבורים, שאפשר למכור מצוה קודם שקיימו אותה, ולא לאחר מכן. אם אדם קיים כבר מצוה, וכעת הוא רוצה למכור לאיש אחר את ערכה ושכרה של המצווה, כגון זכות מצוות ברכת המזון שכיבדו אותו והוא מוכר לאחר, לא יועיל עוד התשלום כדי לקנות את המצווה.
החוטף מצוה מאישה נשואה
בשו"ת חיים שאל להחיד"א (חלק ב סי' לח אות סב) הסתפק בשאלה הלכתית:
יש להסתפק, מי שחטף מצוה וברכה מאשת איש, דקיימא לן שישלם עשרה זהובים, כמבואר בחו"מ סימן שפ"ב, אם בעלה זוכה בו. מי אמרינן דכיון דצערא דגופא לא זכי הכי נמי הא דמי לצער גופה ונפשה מרה לה על מצוה דאזלת מינה, וכמו שכתוב גבי פלטי בן ליש דבכי על מצוה דאזלא מיניה. או דילמא שאני צערא דגופא צער בנגע, וזה צער מחשבה ולא דמי לבשת.
אשת איש היתה אמורה לקיים מצוה או ברכה וחטפו ממנה את המצווה. כעת, חייב החוטף לשלם לה עשרה זהובים, האם עשרת הזהובים הללו שייכים לה, או לבעלה? החיד"א מבאר את צדדי הספק - האם זהו צער הגוף שאין הבעל זוכה בו, או דבר אחר? ההסתפקות של החיד"א היא כיצד להתייחס לתשלום של עשרה זהובים? האם הוא שכר ותשלומים עבור המצווה, או שהמצווה אינה עניין ממוני שמשלמים עבורו, אלא זהו דבר ששייך לאדם עצמו, כמו תשלומי צער.
מביא החיד"א שם, שהרב יעב"ץ בספרו לחם שמים כתב, שאם הבעל קדם והפריש חלה, היינו חטף מאשתו את המצווה שהיא זכות המיוחדת לאישה, חייב לשלם לאשתו עשרה זהובים שכר המצווה והברכה. ומדמה זאת היעב"ץ לבעל שחבל באשתו שחייב לשלם על החבלה, וכמו כן כאן כיוון שפגע באשתו והפסיד אותה את המצווה - חייב. כלומר, לדברי היעב"ץ יש כאן פגיעה באשתו, ומכאן יש ללמוד לשאלתו של החיד"א, שחטיפת המצווה דומה לצער הגוף ואין בעלה זוכה בעשרה זהובים. החיד"א לא מקבל את דברי היעב"ץ, ולדעתו חוטף מצוה מאשתו אינו דומה לחובל בה.
הסבר שיטת ר"ת בחוטף ברכת הזימון
נשוב לסוגיית הגמרא בחולין (פז א). בגמרא שם דנו בחוטף ברכת המזון מחברו, אם משלם שכר מצוה עשרה זהובים, או שכר ברכה - ארבעים זהובים. מדובר בציבור שאכל יחד ונתחייב בזימון, וכאשר נתכבד פלוני לזמן בא אחר וזימן במקומו, ולפיכך נתחייב לשלם לו.
לפי שיטת ר"ת יש לשאול – הרי אותו שחטפו ממנו את הזימון עדיין צריך לברך ברכת המזון, ואם כן מקבל את שכרו ארבעים זהובים בברכותיו, ואין חילוק בין האומר לשומע. ואם ישב הנחטף בתוך הציבור וענה לברכותיו של החוטף, אם כן, אדרבא גדול העונה אמן יותר מן המברך. כיצד ייתכן מצב של חטיפת ברכת המזון לשיטת ר"ת?
הש"ך (חושן משפט סי' שפב ס"ק ד) דן בשאלה זו בהרחבה, וסובר שאין משלמים עשרה זהובים על כל ברכה, אלא על ברכה שמברך בפני אחרים ועונים עליה השומעים אמן, אבל ברכה שמברך בינו לבינו, לא חייב עליה עשרה זהובים. דברים אלו משנים את כל ההסתכלות על חיוב זה. ברכה שמברך ועונים על ברכתו אמן זוהי ברכה שלמה, ועל כך חייבו את החוטף ברכת המזון ארבעים זהובים, משום שמי שכיבדו אותו לזמן הרי שהיו הציבור עונים אמן על ברכותיו, וכעת שחטפו את הזימון ממנו, מברך לבדו בלא שיענו על ברכותיו9.
הרב צבי יהודה זצ"ל כתב בירור הלכתי גדול בגדר עניית אמן (עי' לנתיבות ישראל, מאמר עניית אמן ומהותה וגדר שייכותה אל הברכה, מהד' ישיבת בית אל, עמ' רלא). הרב צבי יהודה מביא שם את דברי הרמ"א (אורח חיים סי' קסז ס"ב), שכאשר אדם מברך ברכת המוציא הוא צריך לכוון לאמן שאומרים ולהמתין עד שתכלה האמן מפי השומעים, ורק לאחר מכן לבצוע (עי' מאמר מרדכי אורח חיים שם ס"ק ט). וביאור הדבר, כותב הרצי"ה על פי הראשונים, שהמברך צריך לכוון לאמן שאומרים השומעים משום שעניית האמן היא שלימות הברכה10. זהו הפירוש שפירש הש"ך בדעת רבינו תם, שתשלום עשרה זהובים נאמר דווקא במי שחטף ברכה שעונים עליה אמן.
מכל מקום, ישנו קושי בדברי הש"ך, מפני שלפי דבריו יש להעמיד את דברי הגמרא באופן שגירש החוטף את אותו אחד שנתכבד בזימון מחוץ לבית וסגר את הדלת, ולא יכול היה לענות כי אילו יכל לענות הרי גדול העונה יותר מן המברך. ויש בהעמדה זו דוחק. ואכן, הש"ך עצמו נשאר בצריך עיון.
אם כן, התבוננו בצדדים השונים של חיוב עשרה זהובים של חוטף מצוה, אם זהו דין ממון גמור או קנס. וביררנו את הנפקא מינות היוצאות מכך, כגון האם אפשר לפרוע חיוב זה במצוות אחרות, או שאין לזה תשלום אחר מלבד עשרה זהובים.
ויש ללמוד מכאן ערכם הגדול של מצוות.
^ 1.
[הערת העורך – משום מצוות עשה של "ובערת הרע מקרבך" (שטמ"ק בסוגייתנו בד"ה אנא בעינא), או משום "לא תשים דמים בביתך" (יש"ש בסוגייתנו סי' ס)].^ 2.
אמנם, ייתכן שבמשך הזמן שווי הזהב יעלה או ירד.^ 3.
[הערת העורך – הקשה החת"ם סופר בסוגייתנו, שהרי "חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו א) ואין זה נחשב כאילו חיסר הנחטף, ועוד מקשה שלכאורה משמע שערך המצווה הוא עשרה זהובים, ואין נראה דבר זה שהרי "כל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג טו), ומכח קושיות אלו מעמיד החת"ס שהחיוב הוא מדין "צערא דגופא" שיש לאדם שאינו יכול לקיים המצווה, ועל ידי כך לעבוד את ה' בשמחה, כדרך כל מקיימי המצוות. ואולי יסבור החת"ס כדעת היעב"ץ המובאת להלן שהחוטף מצוה מאשתו דומה לחובל].^ 4.
ועי' שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סי' כה פכ"ח אות ב) שדייק דין זה מלשון הרמב"ם שם הי"ג "שהרי הפקיען מלעשות מצוה", שמשמע שחייב על עצם ההפקעה. ^ 5.
[הערת העורך - המהרש"א בסוגייתנו וכן המעדני יו"ט על הרא"ש בחולין (אות ה) מחלקים בין כיסוי דם שדרכו לברך בלחש, וחייבו רבן גמליאל כי אין אפשרות לענות אמן, לבין קריאה בתורה שדרכו לברך בקול ובכך מתרצים קושיא זו].^ 6.
[הערת העורך – שעיקרה הברכה ולא מצוות הקריאה בתורה].^ 7.
עי' לשון הסמ"ע, שמבואר בדבריו שהבין שדעה זו סוברת שזהו קנס ולא תשלום מן הדין, וכן כתב הש"ך שם (ס"ק א). אמנם, אבן האזל לרמב"ם (חובל ומזיק פ"ז הי"ג) כתב להיפך, שאם זהו חיוב מן הדין אין הסכום קצוב, אלא משתנה לפי ראות עיני הדיין. ^ 8.
[הערת העורך - בתורת חיים בסוגייתנו מובא בשם האור זרוע (הל' כיסוי הדם שצט), שחיוב זה נלמד מאליעזר עבד אברהם שנתן לרבקה שני צמידים עשרה זהב משקלם כיון שהיא גרמה לו ע"י מעשיה שיברך ברכה "ברוך ה'" (בראשית כד כו), ואליעזר למד מאברהם ששכר ברכה הוי י' זהובים. ומאריך בביאור הפסוק "כי טוב יום בחצריך מאלף" (תהילים פד יא) שאדם מברך ביום מאה ברכות ושכרם הוא אלף זהובים ליום, והמשורר משתבח בכך שהיה מעדיף לברך מאה ברכות מלקחת אלף זהובים, אם היו מעמידים בפניו בחירה זו].^ 9.
עי' ש"ך שם, שלפי דבריו צריך לבאר על דרך זו גם את המקרה של החוטף כיסוי הדם, היינו שרצה השוחט לברך בקול רם כדי שיענו על ברכתו.^ 10.
אני זוכר שהרב צבי יהודה זצ"ל היה משתדל מאד שיענו אמן על ברכותיו. אם לא היה מספיק לומר את ברכות השחר לפני התפילה באופן שישמע אחר ויענה אמן, היה ממתין לאחר התפילה ואומר אז את הברכות ליד אחרים שעמדו קרוב אליו כדי לענות אמן. כך עשה ככל הנראה בהמשך לאותו בירור הלכתי שכתב. אמנם, פעם אחת רצה אחד מן התלמידים לנהוג אף הוא כרבו, והלך על יד הרב צבי יהודה ואמר ברכות השחר כדי שיענו על ברכותיו. סיפר אז הרצי"ה, שפעם נהג כך מישהו אצל רב אחד, ואותו רב המשיך ואמר "יהי רצון מלפניך שתצילני וכו' מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע ומחבר רע". לא כל אחד צריך לחקות את הרב, תחילה צריך להיות כמו הרב ורק אחר כך לחקות אותו.
[הערת העורך – משום מצוות עשה של "ובערת הרע מקרבך" (שטמ"ק בסוגייתנו בד"ה אנא בעינא), או משום "לא תשים דמים בביתך" (יש"ש בסוגייתנו סי' ס)].^ 2.
אמנם, ייתכן שבמשך הזמן שווי הזהב יעלה או ירד.^ 3.
[הערת העורך – הקשה החת"ם סופר בסוגייתנו, שהרי "חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו א) ואין זה נחשב כאילו חיסר הנחטף, ועוד מקשה שלכאורה משמע שערך המצווה הוא עשרה זהובים, ואין נראה דבר זה שהרי "כל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג טו), ומכח קושיות אלו מעמיד החת"ס שהחיוב הוא מדין "צערא דגופא" שיש לאדם שאינו יכול לקיים המצווה, ועל ידי כך לעבוד את ה' בשמחה, כדרך כל מקיימי המצוות. ואולי יסבור החת"ס כדעת היעב"ץ המובאת להלן שהחוטף מצוה מאשתו דומה לחובל].^ 4.
ועי' שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סי' כה פכ"ח אות ב) שדייק דין זה מלשון הרמב"ם שם הי"ג "שהרי הפקיען מלעשות מצוה", שמשמע שחייב על עצם ההפקעה. ^ 5.
[הערת העורך - המהרש"א בסוגייתנו וכן המעדני יו"ט על הרא"ש בחולין (אות ה) מחלקים בין כיסוי דם שדרכו לברך בלחש, וחייבו רבן גמליאל כי אין אפשרות לענות אמן, לבין קריאה בתורה שדרכו לברך בקול ובכך מתרצים קושיא זו].^ 6.
[הערת העורך – שעיקרה הברכה ולא מצוות הקריאה בתורה].^ 7.
עי' לשון הסמ"ע, שמבואר בדבריו שהבין שדעה זו סוברת שזהו קנס ולא תשלום מן הדין, וכן כתב הש"ך שם (ס"ק א). אמנם, אבן האזל לרמב"ם (חובל ומזיק פ"ז הי"ג) כתב להיפך, שאם זהו חיוב מן הדין אין הסכום קצוב, אלא משתנה לפי ראות עיני הדיין. ^ 8.
[הערת העורך - בתורת חיים בסוגייתנו מובא בשם האור זרוע (הל' כיסוי הדם שצט), שחיוב זה נלמד מאליעזר עבד אברהם שנתן לרבקה שני צמידים עשרה זהב משקלם כיון שהיא גרמה לו ע"י מעשיה שיברך ברכה "ברוך ה'" (בראשית כד כו), ואליעזר למד מאברהם ששכר ברכה הוי י' זהובים. ומאריך בביאור הפסוק "כי טוב יום בחצריך מאלף" (תהילים פד יא) שאדם מברך ביום מאה ברכות ושכרם הוא אלף זהובים ליום, והמשורר משתבח בכך שהיה מעדיף לברך מאה ברכות מלקחת אלף זהובים, אם היו מעמידים בפניו בחירה זו].^ 9.
עי' ש"ך שם, שלפי דבריו צריך לבאר על דרך זו גם את המקרה של החוטף כיסוי הדם, היינו שרצה השוחט לברך בקול רם כדי שיענו על ברכתו.^ 10.
אני זוכר שהרב צבי יהודה זצ"ל היה משתדל מאד שיענו אמן על ברכותיו. אם לא היה מספיק לומר את ברכות השחר לפני התפילה באופן שישמע אחר ויענה אמן, היה ממתין לאחר התפילה ואומר אז את הברכות ליד אחרים שעמדו קרוב אליו כדי לענות אמן. כך עשה ככל הנראה בהמשך לאותו בירור הלכתי שכתב. אמנם, פעם אחת רצה אחד מן התלמידים לנהוג אף הוא כרבו, והלך על יד הרב צבי יהודה ואמר ברכות השחר כדי שיענו על ברכותיו. סיפר אז הרצי"ה, שפעם נהג כך מישהו אצל רב אחד, ואותו רב המשיך ואמר "יהי רצון מלפניך שתצילני וכו' מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע ומחבר רע". לא כל אחד צריך לחקות את הרב, תחילה צריך להיות כמו הרב ורק אחר כך לחקות אותו.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
הלכות קבלת שבת מוקדמת
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הסוד שעומד מאחורי מנהג "התשליך"
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך עושים קידוש?
דיני פרשת זכור
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הקשבה בזמן של פילוג
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
