בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • פרק ד'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה

פרק ד פסקה ב

האמונה בסגולה האלוקית שיש בכנס"י שהיא ע"י אנשי הרוח היא מעוררת אור של תשובה מאהבה באומה כולה.

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

איר תשס"ט
7 דק' קריאה
אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה האלהי של כנסת ישראל, שהוא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים. ביותר צריכה אהבה עליונה זו, וסבתה האמונה הפנימית בשורש האלהי שלה, להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת יראו בכל תוקף ועז, - להבחין שעם-כל-זה כח ישראל גדול הוא ועצום לאלהיו, ולהסתכל במאור הפנימי, החודר את רוח הכלל, ושמשכנו הוא ג"כ בכל נפש פרטית שבישראל בגלוי או בסתר, גם בנפש הנסוגה מאד, אשר סרה הרבה מדרך ד'. הגילוי שמגלה הצדיק, האוהב את עצמיותה של האומה בכל עז חייו, את הטוב האלהי הצפון בקרבה, פועל לטובה על האיש העוסק בסניגוריה האמיתית הזאת, לרוממו מעל שפלות החיים הגסים והמוגבלים, ההולכים קדורנית בזעפם העגום. והפעולה חוזרת באורח סגולי על כללות האומה ופרטיה, להכניס בם כח מעורר לחן ולחסד-אל, שיפלס להם אורח לתשובה מאהבה.


ישנם ארבעה משפטים בפסקה זו.
1. סגולת כנסת ישראל כבסיס לאהבת ישראל
2. דווקא בעת ירידה מתגלה סגולה זו
3. ההשפעה על אנשי הרוח והלב
4. ההשפעה על כל האומה.

1 . תחילת הפסקה מחזירה אותנו לדברי הרב בפרק א' שמהותה של כנס"י – היא נשמת אחת כללית הכונסת וכוללת בקרבה את כל נשמות עמ"י. כל הנשמות הללו מתגלות בצורה של אומה שחיה בעוה"ז, עם היסטוריה, עם דורות שהולכים ומתגלים ועם אנשים פרטיים שכולם הנם הגילוי של כנס"י הזו.
כנס"י היא היצירה הכללית הראשונית וכדברי המהר"ל על "בראשית ברא" שישראל נבראו בבחינת ראשית. כל מה שמתגלה בעוה"ז הכל נובע מכנס"י. כנס"י עצמה היא הגילוי הכי רוחני שיש בהויה האנושית. הסגולה העצמית של כנס"י היא – כלות נפשה לאל חי - השייכות שלה לאור אין סופי , הפניה שלה לא"ס, השאיפה להתעלות בצורה מתמדת. השאיפה מתגלה בצורה כזו שיש כל הזמן נטיה לאלוקיות נטיה להתחבר למשהו אי"ס והיא מרגישה נעימות בהשתוקקות הזו.זו תכונה עצמית שנמצאת בכנס"י, והיא זו שמגדירה בהגדרה הכוללנית ביותר שכל מה שיעשה בשם כנס"י ויופיע בשם כנס"י לא ידח ממנו נדח הכל יפנה אל האור האלוקי. מה שמניע את הופעת החיים באומה הישראלית ובנשמות הפרטיות שבה מונע בעומק על ידי הסגולה להיות גדול . הכל משמש, מופיע ומביא לגילוי האור האלוקי העצמי שיש בכנס"י.
אמונתינו היא שאנו חיים בעוה"ז, אולם יש בנו חיבור תמידי אל שורש שנמצא במקום עליון יותר ששם האור האלוקי שורה בו. העולם שלנו הוא עולם שאף פעם אין בו נתק מהעולם הפנימי, מהשורש העליון הזה. צריך להאמין באור האלוקי שיש בכנס"י וצריך להבין מהי כנס"י כדברי הרב בפרק א'. שאין מציאות של אדם מישראל שנמצא רק בעוה"ז, תמיד הוא גילוי – מחובר לשורש שנמצא במקום עליון יותר ששם האורה האלוקית שורה וממילא היא זו שמתווה את הכיוון שכל מה שהאדם מישראל ישמש להופעת האור האלוקי שיש בכנס"י.
אהבת ישראל הממשית בעוה"ז נובע מהאמונה שיש לנו בהבנת המושג של כנס"י והבנת התכונה העצמית של כנס"י שאינה אנושית ואינה קנין על ידי דור מסוים בהסטוריה, אינה מתחילה מהעולם הזמני שבו אנו נמצאים. נקודת הראשית היא קודמת לזמן ולכן היא אינה מושפעת מהזמן ואין השינויים שבדור יכולים למעט את השפעתה. סגולה זו אינה בבחינת מקבל ומושפע אלא בבחינה של מניע ומנהיג.ל הדור אלא נמצאת בכל מצב.
2 . ישנם הרבה הופעות בעולם וצריך לזהות מה המניע העמוק של התופעות. אחד מבסיסי כנס"י זה האמונה. כל מה שקורה בעמ"י בין בכלל ובין בפרט הכל נובע מזה שעמ"י מחובר לתכונה העצמית הזו של כנס"י - הפניה לאלוקות, הצמאון לקל חי, ההשתוקקות לא"ס. ישנם הרבה דרכים כיצד מיישמים את המקצוע שעליו דבר הרב בפסקה א'. כיצד מפתחים את האהבה והסנגוריא על עמ"י, פסקה זו באה להאיר את הדברים בפן אחד שאהבת ישראל המניע לה זה הרצון לזכות באור אלוקי הצמאון לפנות לא"ס, לקב"ה, לגודל הזה, ההשתוקקות הזו - זה סגולתה של כנס"י וסגולה זו מניעה כל דבר שקורה בכנס"י.
סוג אהבה זו נצרך בעיקר כשהאומה יורדת בתיפקודה מבחינת ההופעה וההתגלות בפועל של עמ"י, דווקא כשבעמ"י יש מצב של - רמיסת קודש וזלזול דת יראו בכל תוקף ועז – זלזול בכל דבר קדוש. כשרואים תופעה כזו בעמ"י אנו מפענחים את התופעה כמבחן שעוברת האומה בתהליך ההתעלות והתגלות הקודש בחייה.
כשאנו נפגשים עם מציאות של חטא והעדר בעולם ניתן לפרש זאת בשתי צורות. או שזה נובע מהשייכות שלו לבשר לחומר ולצדדים נמוכים בחיים. מכיוון שיש בחירה חופשית - לפעמים הטוב מנצח ולפעמים הרע, הקודש והחול. יש לפעמים מצב שהצד השלילי המונע ע"י הבחירה החופשית הוא מוביל את החיים. אולם ניתן לפרש שהנפילה נובעת מכוחות נפש גדולים ולא מהתמודדות עם הקוטן שיש באדם. יש פעמים שהחולשה של האדם – נובעת מכך שהחומר שנמצא בפועל דוחק את הרוח שנמצאת רק בכוח מלצאת אל הפועל. הילד הקטן וחכם לא מתגבר על המלך הזקן והכסיל. אולם יש שחוסר ההצלחה נובע מאי אמונה בהצלחתו המלאה המביא ליאוש ולעזיבת הרצון להצליח .
בפסקה זו הרב מבאר שכשיש תופעה כללית של ירידה באומה זהו סימן שלא מדובר על חולשה מקומית שיכולה לנבוע מהקטנות שבנו אלא הנפילה היא מצד הגודל שבנו. כשיש התרחקות מהקודש – צריך להגביר את האהבה לעמ"י, מצד זה שעמ"י הוא עם שמחפש גודל. אסור לפענח את התופעה בכך שהנפילה היא משום המשכות אחרי הדברים הקטנים של החומר. המהר"ל בנצח ישראל מבאר במספר מקומות שהנפילות בעמ"י הם בחינת 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו'. כגון בחטא העגל – דווקא כשעמ"י עומד לקבל תורה גדולה היא שגורמת לעמ"י לנפילה גדולה. דווקא כשהולך ונבנה עם שכל כולו צריך לשאוף לצורה שאינה מוטבעת בחומר – זה שבעמ"י יש את הסגולה לחפש דבר גדול להיות סגולה זה מה שגורם בעמ"י לפעמים למאיסת הבינוניות הבאה לידי ביטוי בזלזול בקודש הבינוני. כשלאדם יש צמאון לדברים גדולים אז הוא דוחה את מדרגות הביניים, בעמ"י לפעמים ניתן לראות קיצוניות בהתנגדות לקודש.
דווקא בעת ירידתה של האומה במצב הרוח מה שקורה שהרוח נמצא בכח והחומר בפועל וצריך עוצמות נפש בשביל שהרוח יתגבר. אם הקב"ה היה בורא עולם עם רוח בפועל אז לא היה בעיה – הרוח היה גובר. מלך זקן וכסיל – החומר נמצא בפועל באדם – החומר מקדים את ה רוח. אם החומר היה בכח או הרוח בפועל אז אין ספק שהרוח היה גובר ולא היה נקודת בחירה. אך אם זה הסבר לנפילה רוחנית, אין בכדי להסביר את התופעה של רמיסת הקודש וזלזול בדת. ההליכה בצורה עקרונית כנגד הקודש יש בה מניע פנימי של חיפוש קודש שלם וגדול יותר. הרצון להעמקה מביא למצב שהקודש לא מופיע בצורה כזו שזה יכול להשביע, לספק את מה שהוא צריך להיות, ומתוך כך בועטים.
3 . אנשי לב ורוח – אנשי הרוח והלב שעוברים תהליך ומתמלאים בסנגוריא על עם ישראל, סניגוריה שבאה מהבנה עמוקה שהתגלות הקודש אינה תלויה בעולם המעשה אלא שהקודש תלוי ראשית בכוחות הפנימיים שיש בתוככי הנפש, גורם להם להיות אנשים פנמיים יותר. כאשר זה הולך ונבנה אצלם אזי הקודש עמוק יותר ממה שהיה לפני כן. קודש ששרשיו שטחיים ופונה רק לצדדים החיצוניים של החיים, מתעסק רק בעולם המעשה – הוא קודש קטן. הקודש צריך לבוא מתוך הגודל של הנשמה, מתוך המרחבים העצומים של עולמות הרוח. אם במקום שהנשמה תרגיש בו מרחב ושהאדם ירגיש בו עושר רוחני, האדם דווקא מרגיש זעף והרגשה שהחיים נעשים קטנים יותר, חיים של צמצום, זהו סימן לכך שהקודש לא בא ממקורו העליון, הוא לא מגלה את מעיין החיים האין סופי שיש באור אין סוף. מגיעים לקודש כזה בגלל שהקודש עסוק רק בשאלות מעשיות שבחיים המוגבלים. צריך לבנות סוג של קודש שאינו עוסק רק בכך אלא מגלה שרשים גדולים בהרבה ועוסק בעניינים רחבים יותר וגבוהים יותר.
עצם עבודת האדם שמתחיל לברר לעצמו מהי נקודת הקודש של עמ"י היא לא בזה שהאדם עושה מצוות אלא יש נקודה עצמית שלא תלויה בשום דבר מוגבל, אלא יש נקודה עמוקה שלא ניתן לבטלה נקודת חיים, מעיין חיים, זורם תמיד אז הוא מגלה את הטוב שבקודש. הוא רואה קודש שמחיה הכל ושופע ומשפיע, מאיר עצמי - לא משועבד.
4 . עצם ההעמקה הזו של הצדיק פועלת לטובה על כל מרחבי האומה. ההתבוננות הזו משפיעה על אנשי הרוח להיות אנשים אחרים עם ראיה אחרת, נפש וחזון אחר – וממילא מתחל להתגלות בעולם קודש אחר . ברגע שאנשים שנושאים בקרבם את הקודש הינם בעלי מדרגה אחרת כל מערכות החיים מושפעים מכך. השינוי שעוברים אנשי הלב והרוח יכול להשפיע על גישתה של כולם ועל מעלתם ועל קדושתם של כולם וממילא הסנגוריא הכללית. כולם יכולים לזלזל בקודש הזה אך יש קודש אחר שניתן להפגש איתו. זה מכניס בעמ"י קודש שמעורר חן וחסד אל.
חן – זה הרגש של ההתאמה – כשהקודש מתאים לטבע האנושי הישראלי.
חסד אל – זה השאיפה של הקודש לשפע גדול, ברכה גדולה שמתאימה לכלים שלנו.
שני התכונות הללו הם בסיסיים לתשובה מאהבה. תשובה מיראה זה ביטול האור העצמי לעומת האור הגדול. תשובה מאהבה זה הרגשה פנימית של רצון לחזור לעצמו – שיבה לכוחות הגדולים שבקרבו ואלו התכונות – חן וחסד אל.
היחס לדורנו
הרב מתייחס לזלזול בקודש שקיים שהוא נועד לבטא שיש גודל שאליו שואפים.
אנו מאמינים שעמ"י תכונתו העצמית הצדדים הנמוכים של החיים לא יפייסו אותו, רוחניות מצומצמת לא תספק אותו – תמיד יהיה חיפוש מתמיד אחר משהו יותר טוב, יהיה הרגשה של 'זה לא טוב, לא תקין, זה לא זה!' – זוהי סגולתו העצמית. האנשים שאינם קשורים לקודש כיצד יחזרו אלינו? אולי נזכה ויחזרו אלינו שלא דרך ההסתבכות שהחומר יכול לסבך את האדם בכוחות נמוכים. אולם יתכן שדווקא מתוך התגברות החומר מתוך השובע ואי מציאת הנחת הרוחנית בחיי החומר יחזרו אל מקור החיים.
אנו בדור שיש בו תסיסה חומרית נוראית. עם ישראל הינו עם שרוצה להתמלא בדברים גדולים. בכדי שהחומר ימלא את הצרכים הרוחניים החומר צריך להתאמץ כל כך. כדי לייצר חוויות בחומר שלא פג תוקפם - מפתחים עוד ועוד הנאות. זה מגיע למצב של שגעון. מתחילים להתעסק עם החומר בצורה של סטיות וכו'. כל הקצב של פיתוח החומר זה גופא מבטא את הצמאון לגדלות . אולם כמה התסיסה יכולה להחזיק מעמד? זה יכול להחזיק מעמד לפרק זמן קצר אולם לא לאורך זמן. עמ"י נשמתו לא תתמלא מתענוגות העולם הזה. כשיגמרו החידושים בחומר יבואו אל הקודש בצמאון וזאת תהיה החזרה אל הקודש באהבה גדולה. לקודש אין גבול והוא יכול למלא בלי סוף את הנשמה. אנו כאנשי הרוח מנסים ללמוד מאחרים אנו צריכים לייצר תשובות יש שפע של שאלות בדור.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il