בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח
לחץ להקדשת שיעור זה
עולם שוויוני או הבדלי מעמדות

תפיסת עולמו של קורח ושורשה

אפילו לריבונו של עולם ח"ו אין מעמד משלו *קורח אפיקורסי היה *קורח מלגלג על יסודות האמונה *קורח ועדתו כפרו וחלקו על שני עיקרים *קורח גלגול של קין ומשה גלגול של הבל *קין נעשה מזוהמת הנחש *עולם של תכלת *תפיסת הכפירה השוויונית *שבעים פנים בתורה *אלף מחילות מעצמותיו הקדושים *לא מפני שישראל בחרו בו - בחר הוא בישראל *התלמיד הזה היה ישו הנוצרי *הקינוּת הקורחוּת והמינות *שם אלקים ושם הוי'ה *חותמים בחסד *משה ותורתו אמת

undefined

הרב שמעון כהן

תמוז תשע"ה
20 דק' קריאה
אפילו לריבונו של עולם ח"ו אין מעמד משלו
פרשת קורח מפגישה אותנו עם ניסיונם של קורח ועדתו לערער על מעמדה של ההנהגה. דרישותיהם ותלונותיהם של בעלי המחלוקת דורשות תלמוד, שכן מפשט הפסוקים קשה להבין את מניעי ההתקוממות, וכך נאמר בהם:
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" 1 .
קורח ועדתו דורשים שוויון מוחלט, שוויון שנקודת המוצא שלו היא שבני העדה כולם קדושים "וּבְתוֹכָם ה'", כלומר אין שום דרגות או מעמדות בעולם. אפילו לריבונו של עולם ח"ו אין מעמד משלו, ואם כך אין שום סיבה שמשה ואהרן יהיו נישאים יותר משאר בני העם. רש"י 2 מבאר:
"רב לכם - הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה:
כלם קדושים - כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה:
ומדוע תתנשאו - אם לקחת אתה (משה) מלכות לא היה לך לברר לאחיך (אהרן) כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני 'אנכי ה' אלקיך' (שמות כ, ב), כל העדה שמעו".
מדוע כל הסמכויות נשארות אצלכם במשפחה? קוראים לזה היום נֶפּוֹטִיזְם (העדפת קרובי משפחה על ידי מי שהשלטון בידו).
משה רבנו שומע את הדברים ומגיב בחריפות.
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" 3 .
מבאר רש"י:
"ויפול על פניו - מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי: חטאו בעגל (שמות לב, יא) - 'ויחל משה', במתאוננים (במדבר יא, יב) - 'ויתפלל משה', במרגלים (במדבר יד, יג) - 'ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים', במחלוקתו של קרח - נתרשלו ידיו".
פרשת קורח, מבחינת משה רבנו, זה 'הקש ששבר את גב הגמל'. רש"י ממשיך וממחיש את זה על ידי משל:
"משל לבן מלך שסרח על אביו, ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלוש. כשסרח רביעית - נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני".
את הניסיון הראשון עברנו, את השני עברנו... אבל עכשיו מדובר במשהו חריף במיוחד.

קורח אפיקורסי היה
כדי להבין מה חריף כל כך באמירתו של קורח, נראה את דברי הירושלמי במסכת סנהדרין 4 , וכך נאמר שם:
"רב אמר: קרח אפיקרסי היה".
קורח זוכה לכינוי 'אפיקורס'. מדובר באחד מהכינויים השפלים ביותר בסולם הכפירה. די אם נצטט מעט מדברי הרמב"ם אודות האפיקורסים כדי להבין עד כמה חמור מעמדו. כותב הרמב"ם 5 :
"האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם, שנאמר: 'כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים', והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".
אם כן קורח מקבל חותמת חז"לית שמעניקה לו את התואר 'אפיקורס', והשאלה הנשאלת היא: על מה ולמה? ממשיך הירושלמי:
"מה עשה? עמד ועשה טלית שכולן תכלת, אתא גבי משה אמר לו: משה רבינו, טלית שכולה תכלת, מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו: חייבת, דכתיב: 'גדילים תעשה לך' וגו' (דברים כב, יב).
בית שהוא מלא ספרים, מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו: חייב במזוזה, דכתיב: 'וכתבתם על מזוזות ביתך' וגו' (דברים ו, ט).
אמר לו: בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. פרחה בכולו? אמר לו: טהור.
באותו שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול.
באותה השעה אמר משה: רבון כל העולמים, אם נברא לארץ פה מששת בראשית - הרי מוטב, ואם לאו - יברא לה מעכשיו, 'ואם בריאה יברא ה'' (במדבר טז, ל)".
במדרש רבה 6 מופיעות גם תשובותיו המלגלגות של קורח לשתיים מתשובותיו של משה רבנו. לגבי דינה של הציצית השיב קורח: אם טלית שכולה תכלת לא פוטרת את עצמה, וחייבת בהטלת תכלת, כיצד ארבעה חוטים יפטרו אותה?! ולגבי דין בית מלא ספרים השיב: אם ספרי הקודש הרבים שבבית לא פוטרים אותו ממזוזה, כיצד פרשה אחת שבמזוזה תפטור את הבית?
משה רבנו שומע את דברי הלגלוג של קורח, ומבין, שאם יש לארץ פֶּה שנברא מששת ימי בראשית, אז הגיע הרגע לשלוף אותו ולהכניס פנימה את קורח ועדתו. משמעות הדבר היא שהמציאות הזו של קורח, למעשה מוכנה כבר מששת ימי בראשית, כבר אז הוצרך לברוא את פי הארץ, כדי שביום מן הימים תבלע את קורח ועדתו.

קורח מלגלג על יסודות האמונה
הזכרנו ששאלתו הראשונה של קורח היתה אודות מצוות ציצית. הגמרא בברכות 7 אומרת:
"פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצוות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, ודעת מינים, הרהור עבירה והרהור עבודה זרה... אלא דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה מנלן? דתניא: 'אחרי לבבכם' - זו מינות, וכן הוא אומר: 'אמר נבל בלבו אין אלקים'".
שאלת הגמרא היא: מדוע קבעו לומר פרשת ציצית בקריאת שמע, והגמרא משיבה שפרשת ציצית כוללת בתוכה חמישה דברים, ובשל כך נבחרה, ואלו הם:
(א) מצוות ציצית - הפרשיה כולה מוקדשת למצוה זו.
(ב) יציאת מצרים - "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
(ג) עול מצוות - "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי".
(ד) דעת מינים - "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם".
(ה) הרהור עבירה והרהור עבודה זרה - "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".
הדבר הרביעי מבין החמישה הוא: דעת מינים, ורש"י שם מבאר:
"מינות - אותם [תלמידי ישו הנוצרי] ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל".
התוספת שבסוגריים המרובעים היא מהשמטת הצנזורה. רש"י חי בצרפת כשצרפת היתה באזור שליטה של הכנסייה הנוצרית, לא פלא שיד הצנזורה נגעה גם בכתביו. עניינה של המינות היא, שהיא לוקחת את כל התורה כולה, והופכת אותה למדרש של טעות.
הכפירה של קורח היא לא רק כפירה במעמדו של משה רבנו, אלא כפירה בכל התורה כולה. כשקורח מלגלג על מצוות ציצית, הוא מלגלג גם על יסודות האמונה שכלולים בפרשיה הזו, הוא מלגלג על הכוח האלקי שהוציא את עם ישראל ממצרים, ובעצם הוא מלגלג על הדיבר הראשון מבין עשרת הדברות שניתנו לנו בסיני, "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" 8 .
הגמרא בברכות שם מנסה למצוא היכן רמוזים בפרשת ציצית כל אותם חמישה דברים, ולגבי 'דעת מינים' היא אומרת, שהדבר רמוז במילים "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", כפי שהזכרנו. ומנין שהליכה אחרי הלב היא תכונה של מינות? את זה לומדת הגמרא מפסוק בתהלים: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹקִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה טוֹב" 9 . המינות מקעקעת את כל יסודות האמונה, וזו גם מזימתו של קורח. אין כאן מחלוקת בין קורח למשה רבנו אלא בין קורח לקב"ה, לכן כשמשה רבנו שומע את טענת קורח, הוא מגיב בצורה כל כך חריפה.

קורח ועדתו כפרו וחלקו על שני עיקרים
הדברים מתחדדים לאור דבריו של רבי יצחק זאב סולובייצ'יק 10 , בנו השלישי של רבי חיים מבריסק, בספרו "חידושי הגרי"ז" 11 , וזו לשונו:
"'ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' כי לא מלבי'. ונראה לבאר כפל הלשון, דהנה בי"ג עיקרים שמנה הרמב"ם בפירוש המשניות (בהקדמה לפרק חלק) איתא: היסוד השביעי - נבואת משה רבנו ע"ה, והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים וכו', והיסוד השמיני - היות התורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה על ידי משה רבנו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה. עכ"ל.
מבואר שהם ב' עיקרים: עצם נבואתו של משה, וגם שהתורה שבידנו נמסרה למשה בנבואה".
שניים מיסודות האמונה הם: הנבואה והתורה. אדם מישראל צריך להאמין שמשה רבנו הוא אבי הנבואה ואבי התעודה, הוא ראש לכל הנביאים ועל ידו ניתנה תורה לישראל.
"והנה קרח ועדתו כפרו וחלקו על ב' עיקרים אלו - גם על עצם נבואת משה, וכדאיתא לעיל בפרשת 'רב לכם וגו' ומדוע תתנשאו על קהל ה'', והיינו שאמרו דמשה נטל הגדולה לעצמו ולאהרן שלא על פי ה', וגם כפרו בתורה, כדאיתא ברש"י (במדבר טז, א), דחלקו על משה שאמר דטלית שכולה תכלת חייבת בציצית. ועיין ירושלמי (סנהדרין פ"י, ה"א) דאיתא שם: רב אמר, קרח אפיקורס היה וכו' באותו שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול. ע"ש.
ועל ב' דברים אלו אמר משה: 'בזאת תדעון כי ה' שלחני', והיינו דכל מעשי היו על פי נבואה בשליחות המקום, וגם 'כי לא מלבי', והיינו התורה שבידינו נמסרה לי מפי הגבורה ולא מלבי.
ועיין בבא בתרא (עד ע"א): אמר ליה, תא אחוי לך בלועי דקרח וכו' אמר ליה: מאי שמעת? ושמעית דהוו אמרין משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. והיינו דבזה חטאו, שכפרו גם במשה וגם בתורתו, ועל זה עשו תשובה והודו דמשה אמת ותורתו אמת. ועיין בפירוש המשניות שם (בסוף היסוד השמיני), וזו לשונו: והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר: 'בזאת תדעון כי ה' שלחני וכו' כי לא מלבי', והביא הרמב"ם פסוק זה לראיה על היסוד שתורה המצויה בידינו היא מפי הגבורה ביד משה בזה, להדיא כדברינו".
קורח ועדתו מערערים על שני היסודות הללו - נבואה ותורה, ומנגד, משה רבנו משיב: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי" 12 , הכל נאמר מפי הגבורה.

קורח גלגול של קין ומשה גלגול של הבל
צריך לנסות להבין מאיפה התחיל תהליך הכפירה הזה וכיצד הוא הגיע לידי הבשלה בדור מיוחד כל כך של נשמות ענקיות. לשם כך עלינו לערוך 'מסע שורשים' ולעקוב אחרי השורשים הרוחניים שמהם ינק קורח את תורתו. רבי ישעיה הלוי הורוביץ 13 , השל"ה הקדוש, מבאר ששורשה של המחלוקת שבפרשתנו נמצא בראשית ימי הבריאה, וזו לשונו 14 :
"ועתה נבוא לביאור הפרשה: המחלוקת של קרח, היה בהם שלושה כתות:
(א) קרח היה לץ , אשר עליו נאמר: 'במושב לצים לא ישב' (תהלים א, א), כדאיתא בהמאמר לעיל (אות ו).
(ב) דתן ואבירם הם רשעים , כמו שנאמר 'וילך אל דתן ואבירם וגו' וידבר וגו' סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה' (במדבר טז, כה-כו). ועליהם נאמר: 'אשר לא הלך בעצת רשעים' (תהלים א, א).
(ג) מאתים וחמשים איש היו חוטאים בנפשותם , כמו שנאמר: 'את מחתות החטאים האלה בנפשתם' (במדבר יז, ג), ועליהם נאמר: 'בדרך חטאים לא עמד' (תהלים א, א).
...וכבר נודע מה שאמרו המקובלים (ספר לקוטי תורה, פרשת קרח), כי קרח הוא גלגול קין , כי נתגלגל קין שלוש פעמים מצד נפש רוח ונשמה. והיינו במצרי שהרג משה, ויתרו חותן משה, כמו שנאמר: 'וחבר הקיני נפרד מקין' (שופטים ד, יא), ואחר כך בקרח".
בתורתם של המקובלים מבואר, שקורח הוא המשכיות של תופעה תרבותית רוחנית שמתחילה מקין. יש תופעות במציאות שהולכות ומתפתחות בצורה חיובית, ולצדן יש תופעות שמתפתחות בצורה שלילית. חז"ל אומרים 15 , שפינחס הוא אליהו, וכשם שפינחס קינא לה' כך אליהו קינא לה'. זו המשכיות אחת, אותו כוח שיצר את הקנאה לדבר ה' שבפרשת פינחס מתגלה פעם נוספת אצל אליהו. ה'גלגול' הוא תהליך של תיקון שהולך ומתגבש במהלך הדורות.
קין הופיע בהיסטוריה ארבע פעמים, בפעם הראשונה הוא הופיע בימי הראשית של הבריאה, אחר כך בדמותו של המצרי שנהרג על ידי משה רבנו במצרים, אחר כך בדמותו של יתרו חותן משה (יתרו נקרא 'קיני' כי הוא נפרד מקין), ולבסוף בדמותו של קורח.
מנגד עומדת דמותו של משה רבנו, שממשיך את תהליך התיקון שהתחיל אצל הבל.
" ומשה הוא גלגול של הבל , ועשה בו נקמה שלוש פעמים: שהרג את המצרי, וכן רמז 'ויך את המצרי' (שמות ב, יב), 'ויך' עם המילה בגימטריא 'הבל', 'המצרי' בגימטריא 'משה'. ויתרו עשה לו הכנעה ונתן לו את צפורה בתו, שהיא היתה התאומה היתירה שבעבורה הרג קין את הבל. ועתה, קרח שעשה מחלוקת הגדול וחזר לסורו, אז הרגו משה ונתקיים 'שפך דם האדם באדם דמו ישפך' (בראשית ט, ו), כלומר, אותו האדם עצמו שנהרג, הוא הרג את הורגו, וכן משה, שהוא הבל, הרג את קרח שהוא קין. ומיתתו היתה בבליעה מדה כנגד מדה, כי פצתה הארץ את פיה לבלוע דם הבל. כן כתב 'הציוני' (פרשת קרח)".
בראשית הבריאה קם קין והרג את הבל אחיו, ועכשיו בא משה רבנו ונוקם את נקמתו של הבל, וכך: "אותו האדם עצמו שנהרג, הוא הרג את הורגו".
יש כאן נקודה נוספת שדורשת התבוננות. דמו של הבל נספג באדמה, "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" 16 , וגם קורח נבלע באדמה, שניהם נבלעים.

קין נעשה מזוהמת הנחש
בהמשך מבאר השל"ה הקדוש 17 , שקין הוא תולדה של ארס הנחש, הוא נוצר מאותה זוהמה שהטיל הנחש הקדמוני בעולם, וזו לשונו:
"...שמכח שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא - מזו הזוהמא נעשה קין. וסיבת הנחש היתה הקנאה, כי קנאה בחוה, וכן קרח קנא בנשיאות אליצפן כו', נמצא קרח זוהמת הנחש. והיו שלושה אלה אחוזים בקנאה ותאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם (אבות פ"ד, מכ"א)...".
הנחש הכניס קנאה בכל העולם המידותי, ויחד עם זאת הוא הכניס רוע, טומאה וכפירה. בראשית הבריאה ההכרה האלקית היתה מאוד ברורה וחדה, עד שבאה הנפילה בחטא והולידה מציאות של "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" 18 , כלומר העולם ירד ממדרגתו. לפני כן העולם היה גדול יותר מהגילוי האלקי שמתגלה דרך שם 'אלקים', שם 'אלקים' הוא גילוי של דין, ודין זו מידה קשה, מידה שמתארת לנו את הטבע כשהוא נתון בתוך מגבלותיו.
הנחש מחזיר את העולם לגבולותיו ומנסה לנטרל את גילויי מידת הרחמים שמתגלים בשם הוי'ה ברוך הוא. שם הוי'ה, זה שם שאנחנו לא יכולים להכיל אותו, לכן הוא "נכתב ואינו נקרא" 19 , ומי שהוגה את שם ה' באותיותיו - אין לו חלק לעולם הבא 20 . לקחת את שם הוי'ה ברוך הוא ולנסות לצמצם אותו בעולם שלנו, זה דבר שהוא בלתי אפשרי, שם הוי'ה הוא מעבר לכל מושגי הגילוי ששייכים לעולם שלנו. ביום אחד בלבד בכל השנה כולה, בשעת הווידויים, היה יוצא השם המפורש מפי כהן גדול, וכל העומדים בעזרה היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד 21 . מדובר ברגע מיוחד של התעלות, רגע שבו העולם כולו מגיע לאיזו נקודת שיא שכולה טהרה.
מעשיו של קין נובעים מתפיסת עולם ששייכת לעולם שכולו טבע וגסות, כשקין מבקש להביא קרבן לה', הוא מביא מפרי האדמה 22 , ממה שהטבע מוציא, ובכך הוא מביא לידי ביטוי את תפיסת עולמו. לפי תפיסת עולמו הטבע שולט על האדם, וממילא אין לאדם כוח ויכולת לשנות ולפתח שום דבר.

עולם של תכלת
בהמשך מחזיר אותנו השל"ה הקדוש 23 לפרשת ציצית, ומלמדנו שפרשת ציצית מורה על אחדות ה' יתברך בעולם, וזו לשונו:
"ונסמך מחלוקת קרח לפרשת ציצית כמו שכתב רש"י, כי ציצית מורה על אחדות השם יתברך ומציאותו, שהוא יתברך חידש את העולם, ומורה על תורה מן השמים, ומורה על שכר ועונש. כי בציצית כתיב 'וראיתם אתו' (במדבר טו, לט), שכן יש שמונה חוטין למטה מהגדיל, ושמונה חוטין למעלה מהגדיל התחוב בכנף, ואחר כך חמשה קשרים, כל קשר כפול, הרי הם עשרה, והכל ביחד עולה כ"ו כמנין שם הוי'ה, שהוא מורה - היה הווה יהיה, ושהוא היווה את הכל.
ומורים על סוד 'אחד': ה'ח' הוא ח' חוטין, 'ד' - ד' ציציות, 'א' - קשר העליון דאורייתא (מנחות לט ע"א)".
במצוות ציצית מתגלית נקודת האחדות האלקית וגילויה בעולם, "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" 24 . התכלת שבציצית מפגישה אותנו עם נקודת האחיזה שמחברת בין העולם הזה לעולם העליון, "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד" 25 . התכלת מסמלת את התכלית והמטרה, כשקורח לוקח 'טלית שכולה תכלת' ובא לפני משה רבנו בשאלה, הוא לא שואל רק שאלה פרטית שנוגעת למצוות ציצית לבדה, שאלתו היא הרבה יותר רחבה, ובעצם כוונתו לשאול: אם העולם כולו הוא עולם של תכלת, עולם של תכלית ומטרה, ואין שום מדרגות ביניים, אם הנחת היסוד היא שכל הבריות שוות ואין שום מקום להבדלי מעמדות "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", אז המסקנה המתבקשת היא, שאין צורך במצוות. כמו שטלית שכולה תכלת, לא יעלה על הדעת, לפי משנתו של קורח, לחייבה בהטלת תכלת, כך עולם שכולו שוויוני ואחדותי, לא שייך לחייבו במצוות.

תפיסת הכפירה השוויונית
עולם שבנוי על שוויון ואחדות, זה עולם שאין לו אפשרות להתפתח. השקפת עולם שלא מבינה שהחברה בנויה באופן טבעי ממעמדות שונים מביאה צרה צרורה על הדור. ההתעסקות האובססיבית בזכויות הילד, זכויות נשים, שוויון בנטל וכדו', כשהיא נעשית בלי הבנת התפקיד שמתאים לכל בריה מעצם בריאתה, מביאה הרס וחורבן. תפיסת הכפירה השוויונית התחילה ברוסיה הקומוניסטית, ומשם התחיל האתאיזם. מי שאומר שהעולם הוא שוויוני ולא יכול להיות שיש מישהו שהוא מוצלח יותר מחברו, הוא בעצם טוען, שהאנושות כולה נמצאת כבר בשלמותה ואין לה להיכן להתפתח. כשאין שום מגמה ושאיפה להתקדמות, אז אין צורך בעבודת ה' ח"ו. כל עניינה של עבודת ה' היא התפתחות ועליה ממדרגה למדרגה, עבודת ה' היא מגמת חייו של האדם, ובלעדיה האדם, וממילא העולם כולו, לא יכול להתקדם.
השקפת העולם הקורחית, ראשיתה בקין. גם קין סבור שאין תכלית לעבודה האנושית. מבחינתו אין הבדל אם האדם מעלה קרבן מן הפסולת או מבכורות הצאן, סוף סוף הכול אותו דבר, העולם הוא שוויוני - יש שוויוניות בטבע, שוויוניות בתורה ושוויוניות בנבואה - הכול אותו דבר.

שבעים פנים בתורה
הכפירה סוברת שאין תורה משמים, ולכן ניתן לקרוא פרק בתנ"ך ולהטיל בו ביקורת שלוחת רסן. בעצם כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, בזלזול בליצנות ובעריות, כי סוף סוף "'שבעים פנים בתורה" 26 . הכפירה לא מבחינה בין מקור אלקי למקור תנאי, אמוראי, או להבדיל, כתבה בעיתון היומי. זו נקודת המוצא של קורח, קורח סבור שאין דבר כזה 'נבואת משה רבנו', הכול אנושי וטבעי, ולכן כולם קדושים באותה מידה.
כשחז"ל אומרים שיש שבעים פנים לתורה, כוונתם באמת לומר, שמלבד הכוונה הפשוטה הנלמדת מהפסוקים, ישנן כוונות פנימיות שכלולות בהם. אבל כדי להגיע לאותן כוונות פנימיות צריך לגשת ללימוד תורה בענווה גדולה, מתוך יראת שמים ומתוך קדושה וטהרה. מי שמחדש דבר בתורה, עליו להיזהר ולבדוק שאיננו סותר בדבריו את דברי חכמים.

אלף מחילות מעצמותיו הקדושים
לא פעם אנו מוצאים בדברי רבותינו, ראשונים ואחרונים, בשעה שהם מבקשים לחלוק זה על זה, דברי התנצלות על כך שהרהיבו עוז בנפשם לחלוק על גדולים. יש לכך דוגמאות אין ספור. כך למשל כותב רבי אריה ליב הכהן הלר 27 , בעל "קצות החושן" 28 , כשהוא מבקש לחלוק על המוהרי"ק והרמ"א:
"ואם כי צעיר אנכי לימים כו', נראה לי שאין לעשות מעשה כדברי מוהרי"ק הללו, וגם הרב רמ"א אחר בקשת המחילה מעצמותיו הקדושים לא כוון יפה בהביאו דברי מוהרי"ק להלכה, ומהתימה על האחרונים שלא הרגישו בזה, ובודאי מקום הניחו לי מן השמים".
ובספר "באר שבע" 29 כתב רבי יששכר בער איילנבורג 30 בבקשו לחלוק על רש"י:
"ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים: לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה".
רק מי שמבין מי היה רש"י ומי היה הרמ"א, יכול לעסוק בתורתם ולהבין את דברי קודשם לאשורם.

לא מפני שישראל בחרו בו - בחר הוא בישראל
קורח בא לפני משה רבנו בטענה: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" 31 , ולמעשה, בטענה זו מתגלית יהירותו שלו. ממשיך השל"ה הקדוש:
"ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח: אחֵי אבא ארבעה היו, שנאמר: 'ובני קהת' וגו' (שמות ו, יח). עמרם הבכור - נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול. מי ראוי ליטול את השניה? לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם?! והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו".
הנשיאים לא נבחרו על ידי פריימריז, הם נבחרו בבחירה אלקית, "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ" 32 . הבחירה האלקית מבוססת על הסגולה שקיימת בנו, "אשר בחר בנו מכל העמים" 33 , "הבוחר בתורה ובמשה עבדו" 34 , "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" 35 .
הבחירה האלקית היא אבסולוטית, אין בה שינוי. והנה בא קורח ומנסה לערער על הבחירה האלקית, וממילא על הסגולה האלקית שטבועה בנו. כך כותב מרן הרב חרל"פ 36 בשיחה לפרשת קורח 37 :
"מפרשת קרח למדנו, שטעות כלשהי מחוללת רעשים וסופות, ויש לבאר טעותו של קורח מהי?
הבחירה הנתונה לישראל היא גולת הכותרת של האומה, אך זאת יש לדעת, שבחירת העם נובעת אך ורק מתוך הבחירה העליונה אשר הוא בחר בנו ונתן לנו את תורתו והנחיל לנו את ארצו ארץ הבחירה, בלא בחירתו לא היתה בישראל שום אפשרות של בחירה, ובחירתו קודמת לבחירת ישראל, לא מפני שישראל בחרו בו - בחר הוא בישראל, אלא מפני שהוא בחר בישראל - יש בישראל כוח וסגולה לבחור בו יתברך שמו".
יש מושג שנקרא סגולה וישנה עבודה פרטית שאדם עובד כדי להתקדם ולהתפתח. הקב"ה נותן לכל אדם את הנשמה והסגולה הראויות לו, ואי אפשר לערער על כך. כשקורח דן בשאלת הסגולה הישראלית, הוא סלל בכך את הדרך להופעתה של המינות שטוענת שהקב"ה החליף את העם הזה ואין יותר סגולה בישראל. אמנם הקב"ה בחר בעם ישראל, טוענים הנוצרים, אבל עם ישראל חטא, אז הבחירה האלקית השתנתה ועברה דירה מצִיוֹן לוותיקן. אם ריבונו של עולם יכול להשתנות מישות רוחנית לרוח הקודש שמתעברת בבתולה ממשפחה רמה בישראל, אומרים תלמידיו של 'אותו האיש', אז גם הבחירה האלקית בישראל יכולה להשתנות.

התלמיד הזה היה ישו הנוצרי
הבעיה המרכזית במעשהו של קורח איננה שקורח מדבר על משה רבנו, אלא שהוא מנסה "להזיז" את ריבונו של עולם.
כשנפגשים עם כישלון אנושי, צריך לבחון מהו התהליך הרוחני שהביא לכך. הגמרא בסוטה 38 מספרת על רבי יהושע בן פרחיה, שבדרכו לירושלים נקלע לאכסניה ועשו לו שם כבוד גדול מאוד. ישב רבי יהושע ושיבח את בעלי האכסניה שנוהגים כבוד בתלמידי חכמים. אמר לו אחד מתלמידיו לרבי יהושע: רבי, הרי בעלת הבית עיניה טרוטות-עגולות ואינה נאה? שמע רבי יהושע את דברי התלמיד ונזף בו: רשע, זה מה שמעסיק אותך עכשיו, כך אתה מסתכל באשת איש?! הוציא רבי יהושע קול בארבע מאות שופרות, והטיל קללה על התלמיד.
מאז ואילך, מידי יום היה מגיע אותו תלמיד לפני רבו, ולא קיבלו. באחד מן הימים הגיע אותו תלמיד בזמן שרבי יהושע בן פרחיה קרא קריאת שמע. באותו יום התכוון רבי יהושע לקבלו, וסימן לו בידו, שימתין לו עד שיסיים קריאת שמע, ויקבל אותו.
התלמיד לא הבין את הרמז, וסבר שרבו דוחה אותו שוב, והפעם הוא דוחה אותו בידיים, כלומר דחייה מוחלטת. נפגע אותו תלמיד והחליט להתמרד ולעבוד עבודה זרה.
אמר לו רבי יהושע בן פרחיה: חזור בך! השיב התלמיד: כך קיבלתי ממך, שמי שחוטא ומחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
בדפוסים ישנים נדפס שהתלמיד הזה היה לא אחר מאשר ישו הנוצרי, והצנזורה השמיטה את זה 39 . מזעזע לחשוב על זה, אבל משמעות הדבר היא, שכל ההרס שהשיתה הנצרות על העולם התחיל בקלקול מידותי של אדם שהלך אחרי עיניו. ולאמתו של דבר, גם לכישלון הפרטי הזה קדם תהליך אלקי שהתחיל אצל הנחש הקדמוני, עבר לקין, המשיח אצל קורח, והתפרץ שוב בדמותה של הנצרות.

הקינוּת הקורחוּת והמינות
מרן הרב קוק בספרו "אורות" 40 עומד על התהליך שהביא להופעתה של המינות, וזו לשונו:
"הקינוּת עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. הקריאה של 'כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'', היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית הדרושה להיעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסיאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם. על כן הוכרח שירד חיים שאולה, להאבד מתוך הקהל ולהיות לעולם לאות לבני מרי, שלא יהיו עוד כקרח וכעדתו. הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החושך היותר מחרידות: 'הנכם כלכם קדושים, כלכם בנים לה', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשווה' - זאת היא הקרחוּת האנושית, שהיא הקינוּת החדשה שממנה סובל האדם".
לפי הקינוּת והקורחוּת, האדם לא זקוק לשום הכנות, אין שום צורך בעבודה עצמית או תהליך כלשהו של תיקון. ההתפתחות היא התפתחות טבעית שלא תובעת דבר, האדם לא נדרש לנקוף אצבע או לשאוף לאיזו מטרה נעלה, בלשון הפילוסופים זה נקרא 'דטרמיניזם'. לפי התאוריה הפילוסופית של ה'דטרמיניסטים' כל מאורע בעולם, כל הפעולות, ההחלטות או המחשבות האנושיות נקבעים באופן בלעדי על ידי אירועים קודמים.
בשורות שלפני כן מבאר הרב, שבמינות יש קומה נוספת של רשע:
"גדולה ממנה היא הרשעה הצפונה הארסית של המינות, שהיא מחפשת לה פינה בעצם הקודש".
המינות מנסה לחדור לבתי המדרש, ל'בתי גואי', היא מבקשת אחיזה, בבחינת: "שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ" 41 , השממית רומזת לממלכת אדום 42 שאוחזת בכתלים ומתדבקת 43 בהיכלי הקודש של ישראל.
קין דיבר על השוויוניות של האנושות כולה, וקורח התרכז בישראליות. לדידם, אין דבר כזה עולם רוחני מתפתח, בעצם הכול תהליכים כימיים, לא האדם משפיע על המציאות במעשיו, אלא המציאות מכתיבה את הכול.

שם אלקים ושם הוי'ה
המעיין בפסוקי הבריאה הפותחים את ספר בראשית מגלה שלאורך כל הפסוקים הללו מופיע בעקביות שם 'אלקים', שלושים ושתיים פעמים. מנגד עומדים פסוקי הפרשיות העוסקות בסדר הקרבת הקרבנות, שבהם באופן עקבי מופיע שם הוי'ה ולא שם 'אלקים'. רבי דוד טביל 44 , רבה של מינסק, בספרו "נחלת דוד" 45 , מבאר מהו הטעם לכך, וזו לשונו:
"יובנו דבריהם בפשיטות לפי מה שהקדמנו, להיות כי עבודת הקרבנות הוא מיוחד רק לשם הוי'ה, שהוא מידת הרחמים, ולכך בכל מעשי הקרבנות לא נזכר רק שם הוי'ה ולא שם אחר... ולזה נבחרו הכהנים דווקא לעבודת הקרבנות, בהיות כי מידתן הוא מידת החסד, ולכך נמשחו בשמן המשחה, להיות כי השמן הוא גם כן מורה על החסד כאמור".
שם 'אלקים' הוא גילוי ההנהגה האלקית שבתוך הטבע, ולכן בפרשת הבריאה התורה משתמשת בו באופן עקבי. מנגד, בפסוקי הקרבנות מופיע שם הוי'ה המבטא את העבודה וההתעלות, יש עבר הווה ועתיד, והאדם שואף לתהליך מתמיד של תיקון עולם. "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" 46 , אנחנו בונים עולם של חסד ולא של דין, עולם של שם הוי'ה ולא של שם 'אלקים', עולם שתובע עליה ממדרגה למדרגה, לפנים משורת הדין.

חותמים בחסד
ברכת "אבות" הפותחת את תפילת העמידה, נפתחת באזכור שלושת האבות "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב", וחותמת באברהם לבדו. מובא 47 בשם האדמו"ר מקוצק 48 , על דרך החסידות, ש"בך חותמין, ואין חותמין בכולן", פירושו של דבר שבדור של חתימה, דור של גאולה, המידה שצריך לעמול עליה ביותר ולגלות אותה בעולם יותר מכל המידות האחרות, זו מידתו של אברהם אבינו. יכול נחתום במידתו של יצחק או במידתו של יעקב? "תלמוד לומר 'והיה ברכה' - בך חותמין", לאמור, כשישראל יהיו מצויינים בחסד, יהיה זה סימן לגאולתם.

משה ותורתו אמת
זה ההבדל בין קורח למשה רבנו, קורח מבקש להשאיר הכול כמות שהוא, בלי קדושה ובלי טהרה, לשיטתו העולם צריך להתפתח בעצמו, צריך להשאיר אותו עם כל הרוע והזוהמה שבו, והוא ילך לפי טבעו. ומנגד, משה רבנו מחנך ל"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" 49 , לעמל ויגיעה, לקדושה וטהרה. וקול מהדהד מבטן האדמה ואומר: "משה ותורתו אמת, והן בדאין" 50 .




^ 1.במדבר טז, א-ג.
^ 2.רש"י במדבר טז, ג.
^ 3.במדבר טז, ד.
^ 4.ירושלמי סנהדרין פ"י, ה"א.
^ 5.רמב"ם הלכות עבודה זרה ב, ה.
^ 6.במדבר רבה יח, ג.
^ 7.ברכות יב ע"ב.
^ 8.שמות כ, ב.
^ 9.תהלים יד, א.
^ 10. רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז, הרב מבריסק) (וולוז'ין-בריסק-ירושלים), התרמ"ו-התש"ך - נולד לאביו רבי חיים, בעת ששימש כראש ישיבה בוולוז'ין. מגיל צעיר הוכר כעילוי. בשנת התרנ"ב כשנסגרה ישיבת וולוז'ין עבר עם אביו לבריסק, ושם למד ולימד. לאחר פטירת אביו בשנת התרע"ח נקרא למלא את מקומו כרבה של בריסק. בתקופת השואה הצליח לברוח עם כמה מילדיו, וכשהגיע לירושלים בשנת התש"א יסד בה את בית המדרש "בריסק", בו עוסקים במיוחד בלימוד מסכתות מסדר קודשים. הוא היה לאחד ממנהיגי הציבור החרדי לצד ה"חזון איש", והתנגד באופן נמרץ לציונות, אך יחד עם זאת רכש כבוד למרן הרב קוק וחש קירבה מיוחדת לרבי יעקב משה חרל"פ עד שבבואו לירושלים שלח את בניו לחזות באמירת 'שיר השירים' של הרב חרל"פ בערב שבת, ואף בא לבקרו בשעת חוליו. רבים מגדולי ישראל נחשבים כתלמידיו, ביניהם הרב שך, ראש ישיבת פוניביז', הרב משה שמואל שפירא, ראש ישיבת "באר יעקב", הרב משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, ועוד. הגרי"ז נודע בהקפדתו היתירה בדקדוקי מצוות, הנהגה שעברה לתלמידיו. כמנהג משפחתו המעיט מאוד בהדפסת חידושי תורה, ולמעשה הכין לדפוס רק שני ספרים: "חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם" ו"חדושי מרן רי"ז הלוי על התורה". ספרים נוספים מדברי תורתו על התלמוד והרמב"ם (בעיקר בענייני קודשים) ועל התורה נדפסו על ידי תלמידיו על פי רשימות וסיכומים. רוב חידושי תורתו מצויים בספרי תלמידיו, או כשמועות הנפוצות ב"עולם הישיבות".
^ 11.חידושי הגרי"ז סימן קלא.
^ 12.במדבר טז, כח.
^ 13. רבי ישעיה הלוי הורוביץ (השל"ה הקדוש) (פראג שבצ'כיה-ישראל), השי"ח-הש"צ - מגדולי רבני אשכנז. נולד בפראג לאביו רבי אברהם הלוי הורוביץ, תלמידו של הרמ"א. למד בלובלין אצל רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) והמהר"ם מלובלין, ולאחר מכן שימש ברבנות וכאב בית דין בערים ובקהילות רבות. בסוף ימיו החליט לעלות לארץ ישראל ולחזק את היישוב היהודי בה. הגיע לירושלים בשנת השפ"א, לאחר מכן עבר לצפת ולבסוף קבע את מושבו בעיר טבריה, בה נפטר בשנת הש"צ ובה נטמן בחלקת הרמב"ם ורבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו. כתב מספר חיבורים. חיבורו העיקרי הוא "שני לוחות הברית" אשר על שמו נקרא "השל"ה הקדוש" (של"ה ר"ת "שני לוחות הברית").
^ 14.של"ה פרשת קורח, תורה אור אות טו.
^ 15.ילקוט שמעוני רמז תשעא; פרקי דרבי אליעזר פרק מז.
^ 16.בראשית ד, י.
^ 17.של"ה פרשת קורח, תורה אור אות טז.
^ 18.בראשית ג, ה.
^ 19.ראה פסחים נ ע"א.
^ 20.ראה סנהדרין פ"י, מ"א.
^ 21.ראה יומא פ"ו, מ"ב.
^ 22.ראה בראשית ד, ג.
^ 23.של"ה פרשת קורח, תורה אור אות יז.
^ 24.במדבר טו, לט.
^ 25.סוטה יז ע"א.
^ 26.במדבר רבה יג, טו.
^ 27. רבי אריה ליב הכהן הלר (קאליש שבפולין), התק"ה-התקע"ג - היה עני מרוד, ובמאמצים גדולים כתב את ספרו "קצות החושן" - ביאור חריף ועמוק לחלק "חושן משפט" של ה"שולחן ערוך", חיבור שעורר רושם רב מיד עם צאתו לאור עולם והשפיע רבות על צורת הלימוד בישיבות. הספר נדפס פעמים רבות ונכתבו עליו ביאורים וחידושים רבים. רבי אריה ליב מונה בשנת התקמ"ח לרבה של העיר סטרי (שבגליציה) והמחוז והעמיד תלמידים רבים. נוסף ל"קצות החושן" חיבר קונטרס בשם "משובב נתיבות", בו השיב על השגות רבי יעקב מליסא בספרו "נתיבות המשפט" על ספרו "קצות החושן". כמו כן חיבר את הספר "שב שמעתתא" - חידושים על שבע סוגיות, שהתחיל לכותבם כבר בילדותו. לעת זקנותו חיבר פירוש בשם "אבני מילואים" על "שולחן ערוך" "אבן העזר".
^ 28.קצות החושן סימן קסג, א.
^ 29.באר שבע למסכת סנהדרין קא ע"א.
^ 30. רבי יששכר בער בן ישראל לעזער פרנס איילנבורג (פולין-איטליה), הש"י-השפ"ג - תלמידו המובהק של רבי מרדכי יפה, בעל הלבושים, ומתלמידיהם של המהר"ל והסמ"ע. שימש כאב"ד בגוריציה (איטליה). השפיע רבות על כל גלילות פולין ואיטליה והיה מחשובי הרבנים בדורו. חיבורו "צדה לדרך" הוא פירוש לרש"י על התורה, אך הוא כולל גם הערות על פרשנים אחרים ובפרט על פירושו של הרא"ם. חיבורו הגדול "באר שבע" הוא מעין השלמה לפירושם של בעלי התוספות על המסכתות שאין להן פירוש בעלי התוספות, ובחלקו השני שו"ת.
^ 31.במדבר טז, ג.
^ 32.במדבר טז, ה.
^ 33.ברכת התורה.
^ 34.ברכת ההפטרה.
^ 35.תהלים קלב, יג.
^ 36. הרב יעקב משה חרל"פ (מקור שם המשפחה באחד מאבות אבותיה שנקרא ח ייא ר אש ל יהודי פ ולין) (ירושלים), התרמ"ב-התשי"ב - ראש ישיבת "מרכז הרב", רבה של שכונת "שערי חסד" בירושלים, מתלמידיו המובהקים של מרן הראי"ה קוק. בצעירותו למד תורה מפי הרב יהושע צבי מיכל שפירא. תקופה קצרה למד בישיבת "תורת חיים" בירושלים. בשנת התרס"ד נפגש עם הראי"ה קוק ומאותה שעה ואילך דבק בו באהבה עזה, והיה לתלמידו וחסידו. בחייו האישיים נהג מדה מסוימת של סגפנות שכללה צומות, טבילה במקווה קר בלילות חורף, והתמסרות מוחלטת לתפילת ותיקין ולימוד תורה. שיעוריו והשקפת עולמו מכונסים ברובם בסדרת ספרי "בית זבול" ו"מי מרום" הכוללת שיעורים בהלכה ובתלמוד, בתנ"ך ובאמונה. חותם עמוק של תורת רבו הראי"ה קוק ניתן למצוא בספריו העוסקים בין השאר בבירורים בענין קדושת ארץ ישראל ואופייה של הגאולה בדורנו.
^ 37.מי מרום חי"א שיחה לפרשת קורח, מאמר לה; וראה גם מי מרום ח"ה נימוקי המקראות פרשת קורח.
^ 38.סוטה מז ע"א.
^ 39.בתוספות רא"ש הגרסה היא: "ישו הנוצרי", אולם לדעתו מוכח שאין מדובר בישו הידוע שנתלה בערב פסח, כי הוא חי סמוך לחורבן, ויהושע בן פרחיה חי בתחילת ימי הבית וקדם בנשיאות לשמעון בן שטח שהיה בימי ינאי המלך. אך הרמב"ן (מאמר הויכוח אות כב) כתב, שרק לפי חשבון הנוצרים חי ישו שבעים ושלוש שנה לפני החורבן, אך לפי האמת היה קרוב למאתיים שנה קודם החורבן, ואם כן ניתן לומר שישו המוזכר כאן בגמרא הוא ישו הידוע. וראה גם "סדר הדורות" (תנאים ואמוראים, ערך רבי יהושע בן פרחיה).
^ 40.אורות, ישראל ותחייתו טו.
^ 41.משלי ל, כח.
^ 42.ראה מדרש משלי (בובר) ל, כח.
^ 43.ראה רש"י משלי שם.
^ 44. רבי דוד טביל (ליטא), התקנ"ד-התרכ"א - מגדולי תלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין. שימש בראשית דרכו כרבה של סטויבץ, ואחר כך כרבה של העיר מינסק ונחשב אחד מגדולי הדור. מחבר שו"ת "בית דוד" וספרי "נחלת דוד" על הש"ס ודרשות.
^ 45.נחלת דוד דרוש ה ד"ה אולם.
^ 46.תהלים פט, ג.
^ 47.ראה אוהל תורה - ליקוטי אמרות טהורות של הרבי מקוצק, ריש פרשת לך לך.
^ 48. רבי מנחם מנדל מורגנשטרן (גוריי שבמחוז לובלין, פולין-קוֹצק), התקמ"ז-התרי"ט - מייסד חסידות קוצק, מהמיוחדים שבבאדמו"רי החסידות. התפרסם בחריפותו, בחדות אמרותיו, ובהנהגתו התקיפה יוצאת הדופן. אביו, רבי יהודה לייבוש היה מתנגד. בצעירותו נשלח לזמושץ', לישיבתו של הרב יוסף הוכגלרנטר. לאחר נישואיו הלך ללמוד בבית מדרשו של החוזה מלובלין. בהמשך התקשר לתלמידו של החוזה, רבי יעקב יצחק מפשיסחא (היהודי הקדוש), מייסד חסידות פשיסחא. לאחר פטירת היהודי הקדוש היה לתלמיד בולט של ממלא-מקומו, רבי שמחה בונים מפשיסחא. משנפטר רבו בחרו בו רוב החסידים להיות מנהיגם. תחילה התיישבו בעיירה טומשוב, אולם בהמשך, בעקבות חילוקי דעות ומנהגים עם תושבי העיירה, עברו לקוצק. לאחר סוכות הת"ר עזב תלמידו הבולט, הרב מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר מאיזביצה, את החצר עם רבים מן החסידים והפך להיות אדמו"ר עצמאי. בעקבות עזיבת הרבי מאיזביצה הפסיק הרבי מקוצק כמעט לחלוטין את הקשר עם חסידיו, והסתגר בחדרו במשך עשרים שנה עד לפטירתו. בשנים אלה כמעט שלא יצא ורק מקורבים מעטים הורשו להיכנס אל חדרו. למרות זאת, המשיכו חסידים רבים להגיע לקוצק. לפני מותו אמר: "כל מי שיניח את ראשו בתורה, הנני ערב בעדו שיהיה ממנו בזה ובבא".‏
^ 49.מלאכי ג, כב.
^ 50.בבא בתרא עד ע"א.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il